מקרא
במדבר פרק כא
(י) וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת בצלמון ובפונון שבין הור ההר ואובות, כמו שכתו' בפר' אלה מסעי, ושם היתה מכת הנחשים. ומשם באו אחר המכה לאובות[1]:
(יא) וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת כאן הפכו פניהם לצפון[2] וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים לשון ארץ חריבה. כמו וירושלים עיים תהיה[3]. והוא דרך מעבר העוברים שם את הר נבו אל ארץ כנען שהוא מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמורי[4] בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ במזרחה של ארץ מואב:
(יב) מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד ובפרשת מסעי כתיב שמעיים באו להם לדיבון גד, אלא ששם מונה המקומות וכאן מונה שם הנהרות, על שם שרוצה לירד ולספר במעשה הבאר[5]:
(יג) מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי ארנון שם הנהר, והם חנו מעבר הנהר לצד ארץ סיחון, כי היו מקיפין ארץ מואב, ועברו במזרחה של ארץ מואב והניחו ארץ מואב למערב ועברו מעבר ארנון לצד ארץ סיחון. היוצא מגבול האמורי, שהנהר יוצא ונובע מגבול האמורי ונמשך והולך בין מואב ובין האמורי שהנהר מפסיק בין שני הגבולים, ובאותו שעה היה ארנון גבול מואב[6] כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי:
(יד) עַל כֵּן יֵאָמַר על אלו המסעות שחזרו לאחוריהם והקיפו את ארץ אדום[7] בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְקֹוָק שהיו בדורות ההם אנשים חכמים כותבים ספר המלחמות הגדולות, כי כן בכל הדורות, ובעלי הספרים היו נקראים מושלים, שנושאים בהם משלים ומליצות, והנצחונות הנפלאים בעיניהם מיחסים המלחמות ההם לה' כי לו המה באמת[8] אֶת וָהֵב בְּסוּפָה את העיר שנתנה להם (והב מלשון יהב) בסופה הכל השמיד ה' בסופה ובסערה, כי בא עליהם סיחון פתאום פרסות סוסיו כצר נחשבו וגלגליו כסופה[9] וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן הנחל ראשון ששתו מנו ברשות עצמם, היה ארנון שהיה מפסיק בין מואב ובין סיחון שנעשה אח"כ לכיבוש ישראל:
(טו) וְאֶשֶׁד כמו "ושפך"[10] הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב שהיה נוטה בתוך ארצם וישיבתם של בני ער דהיינו מואב, שהיו יושבים מכאן ומכאן, עתה נשען הנחל וסמוך לגבול מואב שאין גבולם עובר הנחל:
(טז) וּמִשָּׁם בְּאֵרָה מאותם הנחלים נבעה הבאר שנתן להם הקב"ה[11] הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם: ס
(יז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל כשנתנה להם אותו הבאר ישיר ישראל מחמת שמחה כי נהפכו ממות לחיים כי היו יריאים למות בצמא הם ומקניהם. אבל משה לא שר לפי שנכשל בו[12].אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ דרך משוררים וצועקין ענו לה הרימו קול לה. שכל השירה לא אמרו כל קהל יעקב אלא ישראל שהם גדולי תורה. ואמרו לכל העם שהם יענו על כל פרט עלי באר, וכך אמרו ישראל "אר חפרוה שרים" וכולם אנו "עלי באר". אמרו עוד "כרוה נדיבי העם" ענו "עלי באר" עד סיום השירה[13]:
(יח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים משה ואהרון כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם במטה שחקוק עליו שם ה' וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה ומן המדבר שהוא ארץ ציה וצמאון ניתנה לנו מתנה גדולה כזו, והיא מתנת הבאר[14]:
(יט) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת ומן המתנה הזו באו לנחלי ארנון שנעשו שם כל הנסים הגדולים. וכן כל לשון השירה הוא סיפור חסדיו של הקב"ה וטובותיו שהגדיל לעשות עם ישראל. ומנחלי ארנון באו לבמות, כלומר למלחמות סיחון ועוג שהיו מלכים אדירים וקראם במות[15]:
(כ) וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן הגיא עד ראש הפסגה הנשקפה על פני הארץ שהיא כולה יליל ישימון אין בו נחל אחר כי אם זה וכל זמן זה היתה הבאר עמם[16]:פ
(כא) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר:
(כב) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ:
(כג) וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ בסביבות גבלו וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה שם היו חונים, כדכתיב לעיל ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר[17] וַיָּבֹא יָהְצָה ליהץ וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל:
(כד) וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן שמשם לא כבש כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן מיבוק ואילך לא כבש כי עז וחזק היה נהר יבוק שהוא בלעם ובעור אביו ששכרם סיחון לקלל את מואב[18]:
(כה) וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ כפריה:
נביא
חבקוק פרק א
א. הַמַּשָּׂא - הנבואה, אֲשֶׁר חָזָה חֲבַקּוּק הַנָּבִיא:
ב. עַד אָנָה ה' שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע, אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ - עד מתי ה', אצעק על החמס, שעושים בבל לישראל, ולא תשמע צעקתי.
ג. לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן - מדוע אראה אנשי אָוֶן, ( אנשי רֶשַע), וְעָמָל תַּבִּיט - ואנשי עמל ( רֶשַע ), אתה ה', מביט ורואה, וְשֹׁד וְחָמָס לְנֶגְדִּי - ונגד פני, שוד וחמס (גזל), וַיְהִי רִיב, וּמָדוֹן יִשָּׂא - והריב והמדון, מתקיים ביד הרשע. ( ואינם נענשים )
ד. עַל כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה - לכן,( כשרואים את הצלחת הרשעים ) עוזבים ישראל את התורה, וְלֹא יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט - כשרואים, שזמן רב לא יוצא משפט הרשעים לאור, ואינם נענשים, כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת הַצַּדִּיק - כי הרשע ( נ"נ ), מקיף ומסובב את הצדיק להרע לו, (מַכְתִּיר - ככתר המסובב את הראש ) עַל כֵּן, יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל - לכן, נראה המשפט כעקום ומעוות.
ה. רְאוּ בַגּוֹיִם וְהַבִּיטוּ - ראו ישראל, את נ"נ, הכובש את כל העמים, וְהִתַּמְּהוּ תְּמָהוּ - והשתוממו, על רוב גדולתו ונצחונותיו הרבים, כִּי פֹעַל פֹּעֵל בִּימֵיכֶם - כי פעולותיו של נ"נ, ( נצחונותיו הרבים ) בימיכם תהיה, לֹא תַאֲמִינוּ כִּי יְסֻפָּר - כי אף אם אספר זאת לכם, לא תאמינו, עד שתראו זאת בעיניכם.
ו. כִּי הִנְנִי מֵקִים אֶת הַכַּשְׂדִּים - כי הנה, אני מקים את בבל, ומרומם אותם על כל העמים, הַגּוֹי הַמַּר וְהַנִּמְהָר - עם, מר נפש ( אכזרי ), וממהר במעשיו בלא ישוב הדעת, הַהוֹלֵךְ לְמֶרְחֲבֵי אֶרֶץ, לָרֶשֶׁת מִשְׁכָּנוֹת לֹּא לוֹ - שבכל מרחבי העולם, ילך נ"נ, לכבוש ולִירַש מקומות שאינם שלו.
ז. אָיֹם וְנוֹרָא הוּא - מאיים ומפחיד את הבריות, מִמֶּנּוּ - מהבבלים לבדם, מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא - יצאו מלכים ושופטים, לשפוט ולהתנשא על העמים. (בלא עזרת עם אחר ).
ח. וְקַלּוּ מִנְּמֵרִים סוּסָיו - סוסיו, מהירים יותר מנמרים, וְחַדּוּ, מִזְּאֵבֵי עֶרֶב - ושיניהם חדות יותר, משיני הזאבים כשיוצאים לטֶרֶף לעת ערב, ( שלרוב רעבונם ממהרים לטרוף ) וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו - ופרשיו של נ"נ, הולכים ומתרבים מיום ליום, (שאינם נופלים במלחמה ), וּפָרָשָׁיו מֵרָחוֹק יָבֹאוּ - ואף כשיבואו פרשיו מרחוק, יָעֻפוּ, כְּנֶשֶׁר חָשׁ לֶאֱכוֹל - יעופו במהירות על האוייב, כנשר, הממהר לאכול.
ט. כֻּלֹּה, לְחָמָס יָבוֹא - כל רצונו, הוא לחמוס ולקחת שלל וביזה, מְגַמַּת פְּנֵיהֶם קָדִימָה - מגמת פניו, היא לשוב לארצו שבצד מזרח, ולכן, מחריבים הערים שכבשו, וַיֶּאֱסֹף כַּחוֹל שֶׁבִי -ואוסף שבויים רבים, כחול הים.
כתובים
דברי הימים ב פרק ל
(טז) וַיַּעַמְדוּ עַל עָמְדָם כְּמִשְׁפָּטָם כְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים ולא הוליכו את הדם שזוהי נחשבת עבודה שנאסרה אלא לכהנים אלא הַכֹּהֲנִים זֹרְקִים אֶת הַדָּם מִיַּד הַלְוִיִּם: (יז) והסיבה שלא כל בעלי הבית שחטו את קברן פסח שלהם בעצמם הוא כִּי רַבַּת בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹא הִתְקַדָּשׁוּ וממילא לא יכלו להכנס לעזרה ולכן וְהַלְוִיִּם עַל שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים לְכֹל לֹא טָהוֹר לְהַקְדִּישׁ לַיקֹוָק היינו לשחוט את הפסח: (יח) כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת שרובם היו משבט מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח ובאמת איך אכלו את הפסח אם היו טמאים בְּלֹא כַכָּתוּב אלא כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר יְקֹוָק הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד: (יט) כָּל לְבָבוֹ הֵכִין לִדְרוֹשׁ הָאֱלֹהִים יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבוֹתָיו וְלֹא כְּטָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ ישקוף הקב"ה על לבבו שגם שגופו לא מוכן בטהרה והקב"ה יסלח להם אחרי תפילתו של חזקיהו: ס (כ) וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶל יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם: ס (כא) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים בִּירוּשָׁלִַם אֶת חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה והיו מקריבים את הקרבנות הקבועים וּמְהַלְלִים לַיקֹוָק יוֹם בְּיוֹם הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים בִּכְלֵי עֹז בכלים חזקים בחשיבות כמו חצוצרות לַיקֹוָק: ס (כב) וַיְדַבֵּר יְחִזְקִיָּהוּ עַל לֵב כָּל הַלְוִיִּם הַמַּשְׂכִּילִים דברים המקובלים על הלב להכניס בליבם אהבת המקום שֵׂכֶל טוֹב בשביל עבודת לַיקֹוָק וַיֹּאכְלוּ אֶת זבחי הַמּוֹעֵד שִׁבְעַת הַיָּמִים מְזַבְּחִים זִבְחֵי שְׁלָמִים וּמִתְוַדִּים מסבירים לַיקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם על מה הביאו את קרבנות התודה: ס (כג) וַיִּוָּעֲצוּ כָּל הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים חוץ מחג הפסח וַיַּעֲשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים שִׂמְחָה: (כד) ומאיפה היה להם כ"כ בשר להאכיל את העם כִּי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הֵרִים הפריש לַקָּהָל אֶלֶף פָּרִים וְשִׁבְעַת אֲלָפִים צֹאן ס וְהַשָּׂרִים הֵרִימוּ לַקָּהָל פָּרִים אֶלֶף וְצֹאן עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וַיִּתְקַדְּשׁוּ כֹהֲנִים לָרֹב ואז הם הקריבו אותם כקרבנות שלמים: (כה) וַיִּשְׂמְחוּ כָּל קְהַל יְהוּדָה וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַקָּהָל הַבָּאִים מִיִּשְׂרָאֵל וְהַגֵּרִים הַבָּאִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַיּוֹשְׁבִים בִּיהוּדָה:
משנת ההלכה
מנין שני הערלה
א. ג' שנים של שנות הערלה אינם נמנים מיום ליום, אלא הולכים בהם אחר שנות העולם שהוא מתחיל מתשרי, ואם נתעברה - נתעברה לערלה ולרבעי. לפיכך פעמים שאינו אלא שתי שנים ומ"ד יום, ופעמים שהם יתרים על ג' שנים.
ב. כיצד, נטע לפני ט"ז באב, שנשאר עדיין מ"ד יום עד ר"ח תשרי, כיון שהגיע ר"ח תשרי עלתה לה שנה ומונה עוד שתי שנים. ואם נטע ביום ט"ז, ומיום ט"ז ואילך, מונה מראש חדש תשרי הבא ג' שנים שלמים.
ג. דוגמא נטע בשנה זו תשע"ד לפני ט"ז אב נסתיימה שנה ראשונה בר"ה של תשע"ה (44 יום אחרי שנטע) שנה שניה בר"ה של תשע"ו ושנה שלישית בתשע"ז
ד. אך אם נטע בשנה זו תשע"ד ביום ט"ז אב או לאחריו, מסתיימת השנה הראשונה בר"ה של שנת תשע"ו (שנה ו33 יום לאחר שנטע) שנה שניה בר"ה של שנת תשע"ז ושנה שלישית בשנת תשע"ח.
ה. בשנה השלישית מסתיימת השנה בט"ו בשבט ולא בר"ה ולכן כל שיחנטו בו קודם ט"ו בשבט של שנת תשע"ז במקרה הראשון ושל שנת תשע"ח במקרה השני יש להם גם כן דין ערלה, אע"פ שנגמרים אח"כ. והנחנטים בו מט"ו בשבט של שנה זו עד ט"ו בשבט של שנת תשע"ח, במקרה הראשון ותשע"ט במקרה השני נקראים רבעי. ולאחר ט"ו בשבט של שנה חמישית הם חולין גמורים. (שו"ע שם סעי' ד).
ו. מותר למכור לעובד כוכבים מראש בתחילת נטיעת האילן וקודם שיבואו הפירות את פירות שני ערלה לשלש שנים, מאחר שלא באו לעולם. (שו"ע שם סעי' טו). ודוקא אם מוכר את האילן לפירותיו בין אם יניב פירות ובין אם לא יניב, אבל לא ימכור לו את הפירות עצמם העתידים לבא. וכן אם מכר לו בלשון תנאי שמוכר לו הדקל ומחירו יהיה לפי הפירות שיניב, אסור שהרי רוצה בקיום הפירות. ודוקא בחו"ל אבל בארץ ישראל אסור למכור לו משום לא תחנם. (חזו"א שביעית סי' ד ס"ק כא).
[1] פי' ר' יוסף בכור שור
[2] חזקוני
[3] רשב"ם
[4] רש"י
[5] חזקוני
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] רשב"ם
[8] רמב"ן
[9] רשב"ם רמב"ן העמק דבר
[10] פי' ר' יוסף בכור שור
[11] ת"א ת"י פי' ר' יוסף בכור שור
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[13] העמק דבר
[14] רבינו בחיי
[15] רבינו בחיי
[16] רבינו בחיי
[17] חזקוני
[18] דעת זקנים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה