מקרא
במדבר פרק יד
(כו) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(כז) עַד מָתַי לָעֵדָה עשרת המרגלים[1] הָרָעָה הַזֹּאת אף על פי ש"סלחתי כדברך (פסוק כ) להאריך להם שלא להמיתם תיכף ולא כולם יחדו, מכל מקום לא סלחתי לעדת המרגלים אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי את בני ישראל ומחטיאים אותם אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה המרגלים מַלִּינִים גורמים להם להתלונן עָלַי שָׁמָעְתִּי:
(כח) אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי בלשון שבועה[2] נְאֻם יְקֹוָק אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי באמרכם או במדבר הזה לו מתנו ובאמרכם נשינו וטפינו יהיו לבז וכן למרגלים באמרם ארץ אוכלת יושביה היא (לעיל יג,לב) - שהכל יתקיים בכם[3] כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם בלשון תמיהה[4]:
(כט) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם שנמנו בפרשיות לעיל[5] מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה ולכך נגזרה גזירה על בני עשרים, שהם בני מלחמה, ולא רצו להלחם. וכן אמרו רבותינו לא נגזרה גזירה על יותר מבן ששים, ולא על פחות מבן עשרים, שאינם ראויים להלחם[6] אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי:
(ל) אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן:
(לא) וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ:
(לג) וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ כמנהג ה - רֹעִים בַּמִּדְבָּר כי מנהג הרועה שלא יעמוד וינוח במקום אחד אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם שזנו מאחרי ואמרו נתנה ראש[8] עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר:
(לד) בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי אמרתם שכוונתי להפילכם בחרב כדי שלא להביא דברי שאמרתי לפניכם להכניס אתכם לארץ עכשיו תבחינו ותכירו אותה תנואה שחשבתם עלי מדה כנגד מדה[9]:
(לה) אֲנִי יְקֹוָק דִּבַּרְתִּי גזרתי כן בדבורי[10] אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי שאמרו לרגום עבדי עד שנראה כבודי[11] בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ:
(לו) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וילונו וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה שהם הסנהדרין וראשי העם, כשאמרו כי חזק הוא ממנו וזה עשו להוציא דבה על הארץ, כדי שבעוד שהיו הזקנים עסוקים בתלונתם יוציאו הם אל ההמון דבה על הארץ. וזה לא היו יכולים לעשות בפני הזקנים היודעים ומכירים בשקרם[12] לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ:
(לז) וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק:
(לח) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ:
(לט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד נתנו לב על מה שעשו, ונתחרטו, כי ידעו כי הרעו, כי היה להם לבטוח בהקב"ה, וגם הגזירה היתה קשה עליהם[13]:
(מ) וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לתת לנו ולזרענו כִּי חָטָאנוּ:
(מא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְקֹוָק וְהִוא לֹא תִצְלָח:
(מב) אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְקֹוָק בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:
(מג) כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן כלומר כי זאת תבא לכם על אשר[14] שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְקֹוָק וְלֹא יִהְיֶה יְקֹוָק עִמָּכֶם:
(מד) וַיַּעְפִּלוּ חיזקו לבבם, כענין ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם[15] לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה:
(מה) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם מחצו בהם עַד הַחָרְמָה שם מקום[16]: פ
נביא
מיכה פרק ג
א. וָאֹמַר שִׁמְעוּ נָא רָאשֵׁי יַעֲקֹב, וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל - שמעו נא, ראשי ישראל, מנהיגי העם, הֲלוֹא לָכֶם לָדַעַת אֶת הַמִּשְׁפָּט - הרי עליכם מוטלת החובה, להזהיר על עשיית משפט צדק בעם.
ב. שׂנְאֵי טוֹב וְאֹהֲבֵי רָע - אך הם בעצמם, שונאים לעשות טוב, ואוהבים את הרע, גֹּזְלֵי עוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם, וּשְׁאֵרָם, מֵעַל עַצְמוֹתָם - מרבים לגזול את כל רכוש חבריהם, עד שכאילו מפשיטים מהם את העור, ואת הבשר מעל העצמות.
ג. וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי - גוזלים את העם, עד שכאילו אוכלים את בשרם, וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ - ואת העור מפשיטים מעליהם, וְאֶת עַצְמֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ - ואת עצמותיהם - שוברים, (כדי למצוץ את מוח העצם) , וּפָרְשׂוּ כַּאֲשֶׁר בַּסִּיר, וּכְבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלָּחַת - ופורסים בשרם לפרוסות, כמו שפורסים את הבשר לפני ששמים אותו בסיר. (קלחת = סיר) .
ד. אָז יִזְעֲקוּ אֶל ה', וְלֹא יַעֲנֶה אוֹתָם - אז, כשתבוא עליהם הרעה, יזעקו אל ה', ולא יענה להם להושיעם, וְיַסְתֵּר פָּנָיו מֵהֶם בָּעֵת הַהִיא - ויסתיר מהם את פניו, ולא יושיעם, כַּאֲשֶׁר הֵרֵעוּ מַעַלְלֵיהֶם - כמו שהם הרבו לעשות רע, ולא שמעו את זעקות העשוקים.
ה. כֹּה אָמַר ה',עַל הַנְּבִיאִים, הַמַּתְעִים אֶת עַמִּי - על נביאי השקר, הגורמים לעמי, לתעות מדרך ה', הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם וְקָרְאוּ שָׁלוֹם - למי שנותן להם בשר לנשוך בשיניהם, ינבאו: שלום יהיה לך, וַאֲשֶׁר לֹא יִתֵּן עַל פִּיהֶם, וְקִדְּשׁוּ עָלָיו מִלְחָמָה - ולמי שלא יתן להם בשר, ינבאו עליו, שמזומנת לבוא עליו מלחמה.
ו. לָכֵן לַיְלָה לָכֶם, מֵחָזוֹן, וְחָשְׁכָה לָכֶם, מִקְּסֹם - לכן, תבוא פורענות, (לילה - חושך) על נביאים אלו החוזים וקוסמים שקר, וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַנְּבִיאִים, וְקָדַר עֲלֵיהֶם הַיּוֹם - תשקע השמש על הנביאים, ויֶחְשַך עליהם היום. (ר"ל, תבוא עליהם פורענות)
ז. וּבֹשׁוּ הַחֹזִים, וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים - תבוא בושה וחרפה, על החוזים והקוסמים שקר, (כשנבואתם לא תתקיים) וְעָטוּ עַל שָׂפָם כֻּלָּם - ויעטו, יכסו בגדיהם על ראשם עד השפם, כדרך האבלים, כִּי אֵין מַעֲנֵה אֱלֹהִים - כי יכירו כולם, כי לא האלוקים הוא שענה להם, כדבריהם.
ח. וְאוּלָם אָנֹכִי - אך באמת, אני מיכה, מָלֵאתִי כֹחַ אֶת רוּחַ ה' - מלא כוח נבואה, מרוח ה', וּמִשְׁפָּט - לאמר נבואות משפט אמת, וּגְבוּרָה - ומלא בגבורה לנבא נבואותי, ולא אפחד מִשָֹרֵי העם הרשעים, לְהַגִּיד לְיַעֲקֹב פִּשְׁעוֹ, וּלְיִשְׂרָאֵל חַטָּאתוֹ - לנבא על פשעי וחטאות בנ"י.
ט. שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב, וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל - שָֹרֵי העם, הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט - שמתעבים משפט אמת, וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ - ואת הדרך הישרה - יעקמו.
י. בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים - הבונים את בתיהם בציון, ע"י שרוצחים אנשים, ולוקחים את ממונם, וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה - ובונים את בתיהם שבירושלים, ע"י שקר ורשע.
יא. רָאשֶׁיהָ, בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ - ראשי העם, מצדיקים במשפט, את הנותן שוחד, וְכֹהֲנֶיהָ, בִּמְחִיר יוֹרוּ - והכהנים, מורים את הדין, לפי רצון הנותן מחיר, (כסף) , וּנְבִיאֶיהָ, בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ - ונביאי השקר, קוסמים קסמים, בעבור הכסף שיתנו להם, וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר, הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה - ואחר כל זאת, היו בוטחים שלא תבוא עליהם הרעה[17], כיון שהשכינה עדיין שורה בישראל.
יב. לָכֵן בִּגְלַלְכֶם - בגלל עַווֹנותֵיכם, צִיּוֹן, שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ - ציון תכבש ע"י האוייב, ותהיה נחרשת כשדה, וִירוּשָׁלִַם, עִיִּין תִּהְיֶה - וירושלים תהפך, לגלי אבנים, מחורבן הבתים, וְהַר הַבַּיִת, לְבָמוֹת יָעַר[18]:
כתובים
דברי הימים ב פרק כד
(כג) וַיְהִי לִתְקוּפַת הַשָּׁנָה היינו בדיוק בזמן שהשמש חזרה למקום שבו היא הייתה כשהוא נהרג עָלָה עָלָיו חֵיל אֲרָם וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת כָּל שָׂרֵי הָעָם מֵעָם מהיות לעם וְכָל שְׁלָלָם שִׁלְּחוּ לְמֶלֶךְ דַּרְמָשֶׂק: (כד) כִּי בְמִצְעַר אֲנָשִׁים בָּאוּ חֵיל אֲרָם וַיקֹוָק נָתַן בְּיָדָם חַיִל לָרֹב מְאֹד שהדבר היה בהשגחה והעונש היה ברור שהרי ארם הגיעו במיעוט אנשים ובכל זאת ניצחו את בני יהודה שהיו רבים וכל זאת כִּי עָזְבוּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וְאֶת יוֹאָשׁ עָשׂוּ שְׁפָטִים שעשו משפט לעצמו ושיואש עשה את עצמו אלוה: (כה) וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ ובזמן שהארמים הלכו ממנו הם לא ריחמו עליו כלל כִּי עָזְבוּ אֹתוֹ במחליים בְּמַחֲלוּיִם רַבִּים ולא היה אכפת להם שהוא היה חולה ובאותו זמן הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו ומרדו בו בִּדְמֵי בעבור נקמת הדם של בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן זכריה וכך הוא הדרך לכתוב ברבים וַיַּהַרְגֻהוּ עַל מִטָּתוֹ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד וְלֹא קְבָרֻהוּ בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים: ס (כו) וְאֵלֶּה הַמִּתְקַשְּׁרִים המורדים עָלָיו זָבָד בֶּן שִׁמְעָת הָעַמּוֹנִית וִיהוֹזָבָד בֶּן שִׁמְרִית הַמּוֹאָבִית: (כז) וּבָנָיו וזכרון סיפור דבריו ורביִרֶב הַמַּשָּׂא ומרבית הנבואות שתנבאו הנביאים עָלָיו וִיסוֹד וסיפור ייסוד בֵּית הָאֱלֹהִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל מִדְרַשׁ שנקרא סֵפֶר הַמְּלָכִים וַיִּמְלֹךְ אֲמַצְיָהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו: פ
דברי הימים ב פרק כה
(א) בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ אֲמַצְיָהוּ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ יְהוֹעַדָּן מִירוּשָׁלָיִם: (ב) וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק רַק לֹא בְּלֵבָב שָׁלֵם: (ג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה עָלָיו וַיַּהֲרֹג אֶת עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו: (ד) וְאֶת בְּנֵיהֶם לֹא הֵמִית כִּי כַכָּתוּב בַּתּוֹרָה בְּסֵפֶר מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר לֹא יָמוּתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים בעבור חטאי הבנים וּבָנִים לֹא יָמוּתוּ עַל אָבוֹת אלא כִּי אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יָמוּתוּ ולא בגלל חטאי אנשים אחרים: פ (ה) וַיִּקְבֹּץ אֲמַצְיָהוּ אֶת יְהוּדָה וַיַּעֲמִידֵם לְבֵית אָבוֹת כל בית אב לבד לְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וּלְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת ולכל שר אלף ומאה עם החיילים שלו לְכָל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וַיִּפְקְדֵם לְמִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה וַיִּמְצָאֵם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף בָּחוּר יוֹצֵא צָבָא אֹחֵז רֹמַח וְצִנָּה: (ו) וַיִּשְׂכֹּר מִיִּשְׂרָאֵל מֵאָה אֶלֶף גִּבּוֹר חָיִל בְּמֵאָה כִכַּר כָּסֶף: (ז) וְאִישׁ הָאֱלֹהִים ויש אומרים שזה היה אמוץ אבי הנביא ישעיהו בָּא אֵלָיו לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ אַל יָבֹא עִמְּךָ צְבָא יִשְׂרָאֵל כִּי אֵין יְקֹוָק עִם יִשְׂרָאֵל כֹּל בְּנֵי אֶפְרָיִם ובני אפרים הם בני ישראל מעשרת השבטים ונקראים כך כי המלך הראשון היה ירבעם שבא משבט אפרים: (ח) כִּי אִם בֹּא אַתָּה לבד בלי כל החיילים ו- עֲשֵׂה חֲזַק לַמִּלְחָמָה ששכרת את כל החיילים הללו אז דע לך כי יַכְשִׁילְךָ הָאֱלֹהִים לִפְנֵי אוֹיֵב כִּי יֶשׁ כֹּחַ בֵּאלֹהִים לַעְזוֹר שיש בו את הפיתרון בכח וגבורה לעזור לך גם בלי כל החיילים וּלְהַכְשִׁיל אותך גם יחד עם כל החיילים: (ט) וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָהוּ לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וּמַה לַּעֲשׂוֹת לִמְאַת הַכִּכָּר אֲשֶׁר נָתַתִּי לִגְדוּד יִשְׂרָאֵל וכי אפסיד את הכשף ששילמתי בעבור שירותי החיילים וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים יֵשׁ לַיקֹוָק לָתֶת לְךָ הַרְבֵּה מִזֶּה וחסרונך יתמלא ממקום אחר: (י) וַיַּבְדִּילֵם את החיילים אֲמַצְיָהוּ מבני יהודה לְהַגְּדוּד אֲשֶׁר בָּא אֵלָיו מֵאֶפְרַיִם לָלֶכֶת לִמְקוֹמָם וַיִּחַר אַפָּם מְאֹד בִּיהוּדָה כי זה היה נחשב להם לביזיון וַיָּשׁוּבוּ לִמְקוֹמָם בָּחֳרִי אָף: פ
משנת ההלכה
דיני מליחה
א. אסור לבשל בשר בלא מליחה מכיון שכשיבשל יפרוש הדם על ידי הבישול לחוץ ויחזור ונבלע בתוכו ואף על גב שהלכה היא שדם כל זמן שלא יצא לחוץ אף על פי שפירש מבפנים ממקום למקום מותר מכל מקום כיון שכבר יצא פעם אחת לחוץ אסור ולכן אסור לאכול בשר עד שימלחנו יפה יפה[19]. (חכמ"א כלל ל' סעי' א).
ב. י"א[20] שהדם שפירש ע"י הבישול או מליחה אסור מדאורייתא וי"א[21] שאין איסורו אלא מדרבנן דדם שבשלו או מולחו[22] דרבנן הוא[23].
ג. טבע המלח שהוא שואב הדם הבלוע מן החתיכה ולכן הרוצה לבשל החתיכה צריך למולחה קודם לכן כדי להוציא מלחה י"א שהמלח מוציא מכל החתיכה וי"א דאין מוציא אלא משטחה העליון.
ד. צריך להדיח הבשר קודם מליחה י"א[24] שטעם ההדחה כדי להעביר הלכלוך שעליו שלא יעכב מלהוציא דם וי"א[25] שהוא כדי שיתרכך הבשר להוציא הדם ולטעם זה צריך לשרותו כחצי שעה ולהדיחו היטב במי השרייה.
ה. וי"א[26] שטעם ההדחה משום שטבע המלח שהוא מבליע בחתיכה דם בעין שעליה ולפיכך צריך להדיח הבשר קודם מליחה להסיר דם מהבשר, כיון שידוע שיש דם בעין על הבשר שנפלט לחוץ מחמת חתיכת הבשר לחתיכות וכשימלח בלא הדחה מבליע המלח את הדם שכך הוא טבע המלח להוציא ולהפליט הדם שבתוך החתיכה ולהבליע הדם בעין שעליו ולכן תקנו חז"ל שאסור למלוח הבשר עד שידיחנו יפה ולפי טעם זה אם לא ידיחנו ייאסר הבשר כיון שבולע מדם שעליו[27]
ו. ולפיכך הדחת הבשר לכתחלה, יזהר לשרותו חצי שעה[28] ולהדיחו היטב במי השרייה[29], גם ישפשף בידים היטב במקומות שנראה שם דם וכש"כ דם שנצרר על ידי מכה בחלל העופות, ובמקום השחיטה, צריך שפשוף היטב, להסיר הדם ולא די בהדחה ושרייה לבד, ואחר השפשוף ידיחוהו במים נקיים. (חכמ"א כלל ל' סעי' ב)
[1] רש"י
[2] ת"י
[3] ספורנו
[4] רמב"ן
[5] רש"י
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] אבע"ז
[8] אבע"ז רשב"ם
[9] ספורנו
[10] ת"י
[11] חזקוני
[12] ספורנו
[13] פי' ר' יוסף בכור שור
[14] רש"י
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] ספורנו
[18] כמו שמצאנו בירמיהו: "מִיכָה הַמּוֹרַשְׁתִּי, הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר אֶל כָּל עַם יְהוּדָה לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר". ירמיהו כו' יח'.
[19] ואם נתבשל בלא מליחה עיין סי' ס"ט י"א פרטי הדינים בזה
[20] דעת רש"י בכמה מקומות וכמש"כ הכו"פ ריש סי' ס"ט והרי"ף חולין ל"ט א' וכ"ד חי' הר"ן חולין קכ א. וכ"ד הרמב"ם פ"ו ה"ו, עי"ש בלח"מ ובב"י סי' פז בדעתו ועי"ש בש"ך ס"ק טו ובפתיחה לפמ"ג הל' מליחה.
[21] תוס' חולין ק"ט א' וקי"א א' ד"ה דם סה"ת סי' נ"ו; רא"ש חולין פ"ח סי' כ"ז וסי' ל"ג תוה"א להרשב"א בית ג' שער ג' בנותן כלי תחת הצלי, והביאו הטור סו"ס ע"ו; בדק הבית להרא"ה שם; סמ"ק סי' ר"ה בלב עוף, ועי"ש במסיח לפי תומו ובב"י סי' ס"ט בדעתו מפני שדם שבישלו מדרבנן; ר"ן חולין פ"ז ברישא בכבשא, ועי"ש פ"ח בלב, ועיין בצ"צ פסק"ד ריש סי' ס"ט שהקשה סתירה בר"ן וכ' שחי' העור והרוטב אינם של הר"ן. וכ"פ ט"ז סי' סט ס"ק כד; ש"ך סי' סט ס"ק מב ועו וסי' ע ס"ק מט; פר"ח סי' סט ס"ק א.
[22] שיעור המליחה, שהדם היוצא על ידי כך יקרא דם שמלחו, הוא כדי שיהיה אינו נאכל מחמת מלחו, אבל הדם היוצא על ידי מליחה מועטת אסור מן התורה
[23] בבינת אדם אות כ"ג ס"ל "דאין כדאי להכריע וכל שומר נפשו ירחק ממנו וכו' ועל כל פנים אין להקל אלא אם כן יש עוד הרבה צדדים להקל" ובדם היוצא בתחילת הבישול, בפתיחה להפמ"ג בשם בית יעקב ע"פ תוס' חולין קיא א ד"ה דם שכשנפלט עד שלא נתבשל הוא דאורייתא, וכ"כ ביד אברהם לשו"ע שם י, וכ"כ הפמ"ג שם להוכיח מרשב"א במשמרת הבית בענין רישא בכבשא שהדם חם ופולט אפילו לא הגיע עדיין לבישול ואסור מה"ת שאינו נקרא דם שבישלו אלא כשנתבשל כמאכל בן דרוסאי, שהוא הנקרא בישול בכל מקום, אבל כל הנפלט מהבשר קודם שהגיע לכלל בישול זה, הוא דם גמור ועוברים עליו, והביא שן דיש סוברים שכל שנפלט על ידי כלי ראשון מיד, הרי זה מדרבנן, אפילו שלא הגיע לידי שיעור בישול, וכן כשנפלט בתחילת המליחה מיד, הרי זה בכלל דם שמלחו.
[24] דעת המרדכי מובא בש"ך ס"ק א' ובט"ז ס"ק א' מובא טעם רא"ה - כדי להעביר את הדם שנתייבש מעל פני הבשר, משום שאין המלח מפליט אלא את הדם הבלוע (שהוא לח) ויש לחוש שמא לאחר שינוח הבשר מלפלוט את הדם, יותך הדם שע"פ הבשר וייבלע בבשר.
[25] דעת הר"ן מובא בש"ך שם
[26] דעת הסמ"ק מובא בש"ך שם
[27] ומליחה נוספת לא תועיל, כי בכח המלח להפליט הדם הבלוע בבשר מטבעו, ולא דם בעין שהובלע מבחוץ
[28] ויזהר מאד לא לשרותו מעת לעת דאם יעשה כן ייאסר הבשר והכלי דכבוש כמבושל כמבואר ברמ"א ואכמ"ל
[29] דהרמ"א חשש לכל הטעמים לחומרא לכתחילה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה