פרשת שלח יום ב'

מקרא

(כו) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ להודיע שלא באו לאהליהם אל המחנה רק מיד הלכו[1] אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ:

(כז) וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ בעבור שצוה אותם לראות השמנה היא אם רזה (פסוק כ), השיבו לו - וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא על שאלתו "היש בה עץ אם אין" (שם), השיבו לו -[2]וְזֶה פִּרְיָהּ:

(כח) אבל רשעם במה שאמרו (פסוק כח) אפס כי עז העם, שהוא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם, שאי אפשר בשום ענין, כמו האפס לנצח חסדו (תהלים עז, ט), ואין עוד אפס אלהים (ישעיה מה, יד) אֶפֶס שהארץ שמנה ופריה טובים, אבל אי אפשר לבוא אליהם -[3] כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם:

(כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב והם שונאינו[4] וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן וא"כ כל גבולות הארץ מוקפים בגיבורים ואין לנו מקום תורפה לעלות ולהלחם משם[5]והנה השיבו על כל מה שצוה להם משה, זולתי מה שאמר "המעט הוא אם רב" שלא ענו אותו דבר בזה, וכן לא הזכירו טובה, כי היה בדעתם לומר לעם אחר כך "ארץ אוכלת יושביה היא" בדרך דבה, והנה עמה מועטים וחזקים מאד והנה העם הבינו כוונתם, ואז החלו כל העדה אשר שם להתאונן[6]:

(ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה שישמעו מה שמשה אומר, שהיה מדבר, כדכתיב במשנה תורה "ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם. ה' אלהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם" וגו'[7] וַיֹּאמֶר כלב וחיזק דבריו של משה באמרו[8] עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:

(לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ מתחלה כשהיו אומרים להם לפני משה ואהרן, זבת חלב ודבש היא, זולתי שהעם חזק, וכלב אמר להם כי יכול נוכל לה, והעם היו עדיין נוטים לדברי כלב, כי מהם שהיו בוטחים בכחם, ומהם שהיו בוטחים בעזרת השם, אז הוציאו להם דבת הארץ בפני עצמם, עד שילינו כל העדה, וזה פי' מה שכתוב (להלן יד, לו) וישובו וילינו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ[9]:

(לב) וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כי הלכו מלפני משה ואהרן, והיו אומרים לעם באהליהם כי היא ארץ אוכלת יושביה, וכל זה מפני שראו עם הארץ, אשר כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים, נפל פחדם עליהם והמסו לב אחיהם, וכאשר ראו כי עדיין היו נועצים ללכת ויהושע וכלב מחזיקים ידיהם, הוציאו דבה בשקר כדי לבטל דבריהם על כל פנים, וזהו שנ' ויוציאו דבת הארץ, כי מוציא דבה הוא שבודה דברים שקרים מלבו, ומביא דבה הוא שמביא דברי אמת בלשון דבה, ועל כן נאמר ביוסף (בראשית לז, ב) ויבא יוסף את דבתם הרעה, וזהו שבין מוציא דבה למביא דבה (ראה להלן יד, לז) ועל זה נענשו למות במגפה, דכתיב (להלן יד, לז) וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת כי הארץ ההיא חזקת האויר כבדת הטבע, ומימיה ופירותיה עבים וכבדים ויגדלו גדול רב מאד, ולא יסבלו אותם מזגי בני אדם הבינונים, זולתי הענקים ואנשי מדות שהם בעלי כח החזקים בטבעם אשר הם עצומים בגבהם וקומתם, ולכן תגדל אנשים גדולים מאד ותמית שאר בני אדם כולם, כמנהג במאכלים הגסים[10]:

(לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים אנשים מופלאים, שכל הרואה אותם מופלא עליהם. ויש מפרשים כל הרואה אותם מתפחד שלא יפלו עליו מרוב גובהם[11] בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים מן הנפלים הקדמונים אשר שמעתם עליהם כי המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם (בראשית ו ד) ולפי שהיה ענין הנפילים שבדורות נח נודע בעולם, הזכירו להם שאלו בני הענק מהם כדי ליראם ולבהלם, ולכך אמרו עתה - וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם ובשביל זה לא קמו עלינו, כי לא החשיבו אותנו ויבז בעיניהם להרע לנו[12]:

במדבר פרק יד

(א) וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה כי לעת ערב באו המרגלים באהליהם כאשר הלכו מלפני משה, ובבקר השכימו וילינו כלם על משה ואהרן, וכך אמר משה (דברים א כז) ותרגנו באהליכם, כי באהליהם היו אומרים דברי נרגן[13] הַהוּא הוא שכתוב (איכה א, ב) בכה תבכה בלילה, וליל תשעה באב היה[14]:

(ב) וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ:

(ג) וְלָמָה יְקֹוָק מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה:

(ד) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה נמנה אדם אחר רֹאשׁ למלוך עלינו[15] וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה העם מרו את פי ה' כשלא רצו לעלות מפני אמרם כי עז העם, ויש בה' לעזור ולהכשיל וכאשר יפרש שם (פסוק ל) ה' אלהיכם הוא ההולך לפניכם הוא ילחם לכם, כי אחרי שאין המניעה מכלום רק מתוקף העם היה להם לבטוח בשם ה' כי לה' המלחמה[16]:

(ה) וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בראותם מעוות לא יוכל לתקון (קהלת א,טו) כענין בסנהדרין שכבשו פניהם בקרקע כשלא ידעו מה לעשות מאימת המלך[17]:

(ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם:

(ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד על שני הדברים שאמרו המרגלים השיבום, על שאמרו - "ארץ אוכלת יושביה" ומשכלת, "טובה הארץ מאד מאד", ואוירה טוב, וטוב לשבת בה[18]:

(ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ יְקֹוָק וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

(ט) אַךְ בַּיקֹוָק אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם כדכתיב ואכלת את כל העמים[19] סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיקֹוָק אִתָּנוּ הקב"ה שהוא צל ושומר לכל הבריות, סר מעליהם והפקירם לנו, והוא אתנו לעזרתינו, ולכך -[20] אַל תִּירָאֻם:

(י) וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם את יהושע וכלב[21] בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְקֹוָק נִרְאָה בענן[22] בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ     

נביא

מיכה פרק א

א. דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל מִיכָה הַמֹּרַשְׁתִּי - מיכה שגר בעיר מרישה, בִּימֵי יוֹתָם, אָחָז, יְחִזְקִיָּה, מַלְכֵי יְהוּדָה,  אֲשֶׁר חָזָה עַל שֹׁמְרוֹן וִירוּשָׁלָם - וניבא נבואות על ישראל  (שמלכותם בשומרון) , ויהודה(שמלכותם בירושלים).

ב. שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם -שמעו השבטים כולם, הַקְשִׁיבִי אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ - הקשיבי א"י והיושבים בה, וִיהִי ה' אֱלֹקִים בָּכֶם לְעֵד, ה' מֵהֵיכַל קָדְשׁוֹ - ויהיה ה' היושב בשמים, עֵד על כך שהזהרתי אתכם.

ג. כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ - מהיכל קדשו, וְיָרַד וְדָרַךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ - יֵרד וישפיל את המקומות הגבוהים שבארץ, כלומר, את המושלים והשרים החזקים.

ד. וְנָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו - ההרים הגבוהים ימסו מפני ה' שירד עליהם, (משל לאבדן המושלים הגדולים)  וְהָעֲמָקִים יִתְבַּקָּעוּ - והעמקים, יתבקעו מפני ה',  (משל לאבדן המון העם)  כַּדּוֹנַג, מִפְּנֵי הָאֵשׁ - כמו השעוה הנמסה מפני האש, כְּמַיִם, מֻגָּרִים בְּמוֹרָד - וכמים הזורמים ויורדים במורד ההר.

ה. בְּפֶשַׁע יַעֲקֹב כָּל זֹאת, וּבְחַטֹּאות בֵּית יִשְׂרָאֵל - בגלל פשעי וחטאי בנ"י, יבואו כל הצרות האלה, מִי פֶשַׁע יַעֲקֹב, הֲלוֹא שֹׁמְרוֹן - מי גרם לפשעי ישראל, הלא המלכים היושבים בשומרון,וּמִי בָּמוֹת יְהוּדָה, הֲלוֹא יְרוּשָׁלִָם - ומי גרם ליהודה, להקריב בבמות לע"ז, הלא המלכים היושבים בירושלים.

ו. וְשַׂמְתִּי שׂמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה - אשים ואהפוך את שומרון לגלי אבנים, לְמַטָּעֵי כָרֶם - ותהיה מקום מוכן לטעת שם כרמים, וְהִגַּרְתִּי לַגַּי אֲבָנֶיהָ - אפיל את אבני בתי שומרון, לגיא לעמק,(ששומרון נמצאת על ההר)  וִיסֹדֶיהָ אֲגַלֶּה - ואף את יסודות הבתים שבתוך האדמה, יוציאו ויתגלו על הארץ.

ז. וְכָל פְּסִילֶיהָ יֻכַּתּוּ - הגויים ישברו את הפסילים, לקחת את ציפוי הכסף והזהב שעליהם, וְכָל אֶתְנַנֶּיהָ יִשָּׂרְפוּ בָאֵשׁ - את כל המתנות שהביאו לבית הע"ז, כמו אתנן שנותנים לזונה, ישרפו הגויים באש, וְכָל עֲצַבֶּיהָ אָשִׂים שְׁמָמָה - ואת כל בתי הע"ז, אשים ואהפוך לשממה, כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה קִבָּצָה - כי כל העושר הנמצא בבתי הע"ז, הביאו כאתנן לע"ז, וְעַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ -וכעת, יקחו הגויים את כל העושר הזה, ויתנו אותו כאתנן בבתי הע"ז שלהם.

ח. עַל זֹאת אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה - על הרעה הזו, אעשה מספד ואיַלֵל, אֵילְכָה שׁוֹלָל וְעָרוֹם - ואלך במר נפשי כשוטה^[23] וערום בלי בגדים, (משל לרוב הצרה שתהיה)  אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים, וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה - אעשה מספד, אתאבל ואצעק כתנים וכִּבְנוֹת יַעֲנָה.  (שדרכם לילל כקול נהי ומספד)

ט. כִּי אֲנוּשָׁה מַכּוֹתֶיהָ - כי המכות שיבואו על ישראל, יהיו כואבות וחזקות, כִּי בָאָה עַד יְהוּדָה - שהמכה תתחיל בשומרון ותגיע עד יהודה  נָגַע עַד שַׁעַר עַמִּי עַד יְרוּשָׁלִָם - ותגיע הרעה עד ירושלים. (ירושלים היא שער עמי, שמיוחדת מכל ערי ישראל)

י. בְּגַת אַל תַּגִּידוּ, בָּכוֹ אַל תִּבְכּוּ - אל תגידו בעיר גת (שבארץ פלישתים)  את דבר החורבן, ואל תבכו שמה, שלא ישמחו על מפלתכם, בְּבֵית לְעַפְרָה, עָפָר הִתְפַּלָּשִׁי - בבתי העיר עָפְרָה (שבשומרון ;עָפְרָה, עָפָר, לשון נופל על לשון) , שם תתגלגלו בעפר.  (דרך צער ואבילות) .

יא. עִבְרִי לָכֶם יוֹשֶׁבֶת שָׁפִיר - יושבי העיר שפיר, עברו ללכת לגָלוּת,  עֶרְיָה בֹשֶׁת - בבזיון גדול, כשעֶרְוַתְכֶם^[24]  (מְקוֹם בית הבושת - הערוה)  מגולָה, לֹא יָצְאָה יוֹשֶׁבֶת צַאֲנָן מִסְפַּד בֵּית הָאֵצֶל - לא יצאו יושבי העיר צאנן, לנחם את אנשי בית האצל, על המספד שעשו בצאתם לגלות, מפני שידעו שגם הם יגלו מיד אחריהם, יִקַּח מִכֶּם עֶמְדָּתוֹ - יבוא האוייב, ויקח אתכם לגלות, כך שאף אתם לא תעמדו במקומכם.

יב. כִּי חָלָה לְטוֹב, יוֹשֶׁבֶת מָרוֹת - העיר מָרוֹת, התמלאה בחיל ורעדה, על הטוב שאבד ממנה, כִּי יָרַד רָע מֵאֵת ה' לְשַׁעַר יְרוּשָׁלִָם - אך הרע הבא עליהם ושהגיע עד ירושלים, אינו במקרה, אלא מאת ה' על רוב פשעיהם.

יג. רְתֹם הַמֶּרְכָּבָה לָרֶכֶשׁ, יוֹשֶׁבֶת לָכִישׁ - קשרו את המרכבה לָרֶכֶשׁ, (שֵם בהמה הממהרת לרוץ), ומַהרו לברוח, אנשי לכיש שביהודה, רֵאשִׁית חַטָּאת הִיא, לְבַת צִיּוֹן - כי יושבי לכיש, היו הראשונים ביהודה, שלימדו את אנשי יהודה לחטוא בע"ז,  כִּי בָךְ נִמְצְאוּ פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל - כי בך, בלכיש שביהודה, נמצאה הע"ז שפשעו בה ישראל, והתפשטה עד שהגיעה לבת ציון, לירושלים.

יד. לָכֵן תִּתְּנִי שִׁלּוּחִים, עַל מוֹרֶשֶׁת גַּת - לכן, תתנו יושבי לכיש, מתנות, לעיר מורשת גת, ותכנעי לפניהם,  ("מורשת גת" - כי העיר גת שבארץ פלשתים, נכבשה ע"י דוד, ובעוון ישראל, חזרו פלשתים לקחת את גת להיות להם למורשה.)  בָּתֵּי אַכְזִיב - העיר אכזיב שביהודה, לְאַכְזָב, לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל - תלקח ע"י האוייב, ותעזב ותפסק מלהיות למלכי ישראל (יהודה).   (למלכי ישראל - מלכי יהודה גם נקראו מלכי ישראל, כמו שאמר: "כל אלה בני יהושפט מלך ישראל", וכן אמר: "כי הכניע ה' את יהודה בעבור אחז מלך ישראל". רד"ק)

טו. עֹד הַיֹּרֵשׁ אָבִיא לָךְ יוֹשֶׁבֶת מָרֵשָׁה - עוד יבוא האוייב, שיִרַש אותך העיר מרישה, (עירו של מיכה)  עַד עֲדֻלָּם, יָבוֹא כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל - עד העיר עדולם, יביא האוייב את העושר מערי יהודה.

טז. קָרְחִי וָגֹזִּי - מרטו ותגזזו שערות ראשכם, כדרך האבלים,  עַל בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ - על הרעה שבאה על בָּנַיִך, שהיו רגילים בתענוגים, הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ, כַּנֶּשֶׁר - הרחיבו את מקום תלישת השיער, כַּנֶּשֶׁר, שרוב שערותיו תלושות, כִּי גָלוּ מִמֵּךְ - בָּנַיִך.

כתובים

דברי הימים ב פרק כג

(יד) וַיּוֹצֵא יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן מבית ה' אֶת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת פְּקוּדֵי הַחַיִל הממונים על החיל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוֹצִיאוּהָ אֶל מִבֵּית הַשְּׂדֵרוֹת היינו להוציא אותה מבית המקדש אך שתהא מוקפת בשומרים שלא תנסה לברוח וְהַבָּא אַחֲרֶיהָ כדי לעזור לה יוּמַת בֶּחָרֶב כִּי אָמַר הַכֹּהֵן לֹא תְמִיתוּהָ מיד ב- בֵּית יְקֹוָק: (טו) וַיָּשִׂימוּ לָהּ יָדַיִם עשו לה מקום ללכת מבית ה' ובאה לארמון המלך וַתָּבוֹא אֶל מְבוֹא שַׁעַר הַסּוּסִים בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְמִיתוּהָ שָׁם: פ (טז) וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע בְּרִית בֵּינוֹ וּבֵין כָּל הָעָם וּבֵין הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת לְעָם לַיקֹוָק היינו שכולם קיבלו עליהם בבית להיות לה' כדי לעבדו: (יז) וַיָּבֹאוּ כָל הָעָם בֵּית הַבַּעַל וַיִּתְּצֻהוּ וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו וְאֶת צְלָמָיו דמויות ע"ז מלשון צלם שִׁבֵּרוּ וְאֵת מַתָּן כֹּהֵן הַבַּעַל הָרְגוּ לִפְנֵי הַמִּזְבְּחוֹת: (יח) וַיָּשֶׂם יְהוֹיָדָע פְּקֻדֹּת בֵּית יְקֹוָק מינה ממונים בבית ה' כי כשהיו עובדים לבעל בטלו הממונים ואת המינוי הזה הוא מסר בְּיַד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר כמו ש- חָלַק דָּוִיד עַל בֵּית יְקֹוָק לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת יְקֹוָק בזמנם כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁיר שנעשה עַל יְדֵי דָוִיד: (יט) וַיַּעֲמֵד הַשּׁוֹעֲרִים הממונים לשמור את שערי המקדש עַל שַׁעֲרֵי בֵּית יְקֹוָק וְלֹא יָבֹא טָמֵא לְכָל דָּבָר כדי לשמור שלא יבוא שום דבר טמא: (כ) וַיִּקַּח אֶת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת וְאֶת הָאַדִּירִים וְאֶת הַמּוֹשְׁלִים בָּעָם וְאֵת כָּל עַם הָאָרֶץ וַיּוֹרֶד אֶת הַמֶּלֶךְ מִבֵּית יְקֹוָק וַיָּבֹאוּ בְּתוֹךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיּוֹשִׁיבוּ אֶת הַמֶּלֶךְ עַל כִּסֵּא הַמַּמְלָכָה: (כא) וַיִּשְׂמְחוּ כָל עַם הָאָרֶץ וְהָעִיר שָׁקָטָה ולא התעורר עוד מלחמה כי לא היה מי שיתחיל ויעורר את המלחמה וְאֶת עֲתַלְיָהוּ הֵמִיתוּ בֶחָרֶב: ס

דברי הימים ב פרק כד

(א) בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים יֹאָשׁ בְּמָלְכוֹ וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבַע: (ב) וַיַּעַשׂ יוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק כָּל יְמֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן: (ג) וַיִּשָּׂא לוֹ יְהוֹיָדָע נָשִׁים שְׁתָּיִם וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (ד) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן הָיָה עִם לֵב יוֹאָשׁ לְחַדֵּשׁ ולתקן אֶת בֵּית יְקֹוָק: (ה) וַיִּקְבֹּץ אֶת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וַיֹּאמֶר לָהֶם צְאוּ לְעָרֵי יְהוּדָה וְקִבְצוּ מִכָּל יִשְׂרָאֵל כֶּסֶף לְחַזֵּק אֶת בֵּית אֱלֹהֵיכֶם מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה להוצאות התיקון שצריכים להם בכל שנה ושנה וְאַתֶּם תְּמַהֲרוּ לַדָּבָר ותקבצו את הממון וְלֹא מִהֲרוּ הַלְוִיִּם: (ו) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לִיהוֹיָדָע הָרֹאשׁ וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ לֹא דָרַשְׁתָּ למה לא זירזת עַל הַלְוִיִּם לְהָבִיא מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלִַם אֶת מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק מחצית השקל, מי שהעריך את עצמו בכסף ומי שהקדיש כסף למקדש ומה שהיו רגילים להביא וְהַקָּהָל לְיִשְׂרָאֵל לְאֹהֶל הָעֵדוּת: (ז) כִּי עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת בָּנֶיהָ שנולדו לה מאיש אחר פָרְצוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים ומעלו בכספים וְגַם כָּל קָדְשֵׁי בֵית יְקֹוָק והם השתמשו בכסף זה עָשׂוּ לַבְּעָלִים ולכן היה צריך לאסוף תרומות חדשות:

משנת ההלכה

דיני כשרות

עד עתה עסקנו בבעלי חיים הימיים והיבשתיים המותרים והאסורים באכילה. אמנם בבואנו לאכול, בין אם נאכל בבית או בחוץ, בדרך כלל לא נתקל כל כך בשאלת כשרותו של הבעל חי והאם יש עליו מסורת, מכיון שעל פי רוב גוף כשרות מוסמך ייתן הכשר על מיני בעלי החיים המקובלים בלבד, למעט דגים שיש צורך לברר את כשרותם, כמבואר לעיל.

אמנם יש לציין שהחפץ לאכול מין בעל חי שאינו מצוי כל כך, כגון מיני ברווזים, צביים, איילים, וכדומה, עליו לברר האם באמת ניתן לסמוך ולומר שמכיון שיש עליו חותמת כשרות הנו באמת מותר לכו"ע, או שמא יש עליו מחלוקת שלא הוכרעה, וממילא מכניס האדם את עצמו בספק איסור דאורייתא.

להלן נעסוק באיסורים הנוגעים ליוצא מן בעלי החיים, ודרכי הכשרתם. ולאחר מכן נעסוק בל"נ ובס"ד בדרכי הפיקוח הנדרשים כדי לברר שהאוכל שאנו קונים עומד בסטנדרט הכשרותי הנדרש.

איסור דם ודיני מליחה

       א.       האוכל כזית מן הדם במזיד חייב כרת ובשוגג מביא חטאת קבועה. ויש מן הדמים בגוף שאינו חייב עליהם כרת אלא מלקות בלבד.

        ב.        ודבר מפורש בתורה שאינו חייב אלא על דם בהמה חיה ועוף בלבד בין טמאין בין טהורין שנאמר וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה וחיה בכלל בהמה שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו שור וגו' איל וצבי וגו'.

         ג.         אך דם דגים וחגבים ושקצים ורמשים ודם האדם אין חייבין עליו משום דם לפיכך דם דגים וחגבים טהורים מותר לאכלו ואפילו כנסו בכלי ושתהו מותר ודם חגבים ודגים טמאים אסור משום שהוא תמצית גופן.

        ד.        אינו חייב אלא כשפירש הדם מן האבר ויצא לחוץ, או  שנצרר בחתיכה, או שפירש ממקומו ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר, אבל אם לא פירש ולא נצרר, מותר. (יו"ד סי' ס"ז סעי' א) 

       ה.       לפיכך מותר לאכול בשר חי לאחר הדחת הדם שעל פניו וא"צ מליחה, ובלבד שלא יהא בו מהחוטין שדם בהם, שהדם שבחוטין הוא ככנוס ועומד בכלי  (שם סעי' ב)

         ו.         אבל אם נצרר הדם כגון שהבשר אדום ביותר וניכר שהוא מחמת מכה וכיו"ב כיון שנאסף בו דם ממקומות אחרים אסור לאכול הבשר חי^[25] (סעי' א' וערוה"ש סעי' ז)

---

[1] אבע"ז

[2] רמב"ן

[3] רמב"ן

[4] ספורנו

[5] רמב"ן חזקוני

[6] רמב"ן

[7] פי' ר' יוסף בכור שור

[8] ספורנו

[9] רמב"ן

[10] רמב"ן

[11] פי' ר' יוסף בכור שור

[12] ספורנו

[13] רמב"ן

[14] רבינו בחיי

[15] ת"י

[16] רמב"ן

[17] ספורנו

[18] פי' ר' יוסף בכור שור

[19] חזקוני

[20] פי' ר' יוסף בכור שור

[21] אבע"ז

[22] ת"י

[23] שׁוֹלָל - משולל חכמה.

[24] "עֶרְיָה", כמו: "...וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה" יחזקאל טז' ז'.

[25] ואפי' מליחה אינו מועיל בלא חיתוך כדלקמן