מקרא
במדבר פרק יח
(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ בני קהת תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ לשמור שלא יכנסו זרים ישראלים לעזרה במקום האסור להם[1] וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם שהלוים לא יכנסו במקום בו מותר רק לכהנים[2]:
(ב) וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ פי' אחיך ממטה לוי שהוא שבטו של אביך[3] הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת:
(ג) וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל ישמרו משמרתך שהוא בית קדש הקדשים, ומשמרת כל יתר המשכן, וזה חוץ לקרשי המשכן[4] אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ שהם בתוך המשכן שהם המנורה והשלחן ומזבח הזהב.וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ אל המזבח. החיצון שהוא מזבח העולה, אף על פי שהוא חוץ לקרשים[5] וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם:
(ד) וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל לפנים מן הקלעים והוא כל החצר וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם:
(ה) וּשְׁמַרְתֶּם אתם הכהנים אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ המשכן לפנים מן הקרשים[6] וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ו) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה מתנה הוא לכהנים מה שנתן הקדוש ברוך הוא הלוים להם לעזר, שהרי אם לא היה שהלוים נתונים להם, היו צריכין הכהנים לעשות הכל[7] נְתֻנִים לַיקֹוָק לשם הם מסורים ולא לכהנים[8] לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:
(ז) וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם שתהיו מצוים בתמיד בבהמ"ק. בין שיהיה איזה דבר המזבח או איזה דבר מבית לפרכת. חובה על הכהנים להיות מוכנים[9] לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת תשמרו שלא יקרבו הלוים אל כלי הקדש[10]. וַעֲבַדְתֶּם אתם בעצמכם תעבדו אם יביא אחד קרבן לכהן להקריב. לא ימסור לאחר להקל עבודתו ממנו. אלא יעבוד בעצמו[11] עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם ואיננה לכם עבודת שעבוד כעבודת עבדי המלכים, אבל עבודת מתנה, גדולה נתתי לכם בה לכבוד ולתפארת מאתי[12] וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת כלומר הזר מהכהנים, כגון חלל ואפילו לוי[13]: ס
(ח) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ בשמחה[14] אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי שתשמרם כתיקונן בטהרה התרומות כגון חלה ובכורים[15] חזה ושוק קדשים המורם מן הקדשים ותרומה גדולה ותרומת מעשר[16] לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה לגדולה וכבוד שתאכלם כדרך שהמלכים אוכלים[17] וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם שיהיה פרנסה להם לעולם[18]:
(ט) זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מקרבנות קדשי קדשים להוציא קדשים קלים שנאכל גם לבעלים[19] מִן הָאֵשׁ ממה שלא הוקרב באש על המזבח[20] כָּל קָרְבָּנָם שהוא קדש קדשים לְכָל מִנְחָתָם קרבן מנחה וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי האשם המושב לה' לכהן זהו גזל הגר שאין לו יורשין[21] קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ:
(י) בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ תאכלנו בקדושה חמורה שלא תנהוג בו מנהג קדשים קלים אלא שיהיה אצלכם קודש קדשים[22]. וי"א שהכונה שיאכלוהו בעזרה ונקרא קודש קדשים כנגד חצר המשכן[23] כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָּךְ:
(יא) וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם מה שהבעלים נותנין לכהנים מן הקדשים הקלים שיש לבעלים חלק בהם[24] לְכָל תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שהרי אלו טעונין תנופה לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ שעדיין אתך ולא נישאו[25]לְחָק עוֹלָם כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ אפילו עבדים ושפחות[26] יֹאכַל אֹתוֹ:
(יב) כֹּל חֵלֶב יִצְהָר כל המובחר שבשמן וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וכל המובחר ביין וְדָגָן לדעת רש"י ותוס' אינו אלא חמשת המינין. ולשיטת הרמב"ם והיא שיטת גאוני קדמאי דגן משמעו כל דמידגן ונכלל בזה פרי אילן ומיני קטניות לאפוקי ירקות[27] רֵאשִׁיתָם תרומה גדולה שהיא ראשית לכל המתנות[28] אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַיקֹוָק לְךָ נְתַתִּים:
(יג) בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם לדעת רש"י ותוס' ריבה הכתוב יותר מתרומה וחייב בכל שבעת המינים. ולדעת הרמב"ם להיפך דייק הכתוב דוקא שבח הארץ שהוא ז' מינים[29] אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַיקֹוָק כמצות הביכורים להעלותם לבית המקדש לְךָ יִהְיֶה כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ לומר שרשאי הכהן לקחת הביכורים לביתו:
(יד) כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה כל מי מישראל שיחרים סתם שום דבר מנכסיו נאסר לו ולכל ישראל ויהא לכהנים העובדים באותו משמרת[30]:
(טו) כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר בבהמה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיקֹוָק בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כדין האדם כך דין ההבמה[31] יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה:
נביא
ישעיה פרק ב
א. הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם:
ב. וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כך יהיה לעתיד לבוא, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְקֹוָק ההר שביהמ"ק עליו, יהיה מוכן ומתוקן, בְּרֹאשׁ הֶהָרִים בהר שהוא הגבוה, החשוב שבהרים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת ומרומם בחשיבותו משאר הגבעות,
וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם יזרמו וימשכו כל הגויים לביהמ"ק - כְּמֵי הנהר הזורמים.
ג. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְקֹוָק בואו, ונעלה להר של ה', אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב אל הבית של אלוקי ישראל, הוא ביהמ"ק, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו ויורה, ילמד אותנו את דרכי ה', וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו ונלך בדרכיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְקֹוָק מִירוּשָׁלִָם ולכן ינהרו אליו כל הגויים.
ד. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים מלך המשיח, ישפוט, ויברר המשפט בין העמים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת ומתוך כך, יִשְבְּרו כלי המלחמה (חרב, חנית), ויעשו מהם כלי עבודת אדמה.(אִתִּים - כְּלִי חפירה באדמה, מזמרות - כלי לחיתוך הזמורות, הענפים שבכרם) לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב לא ילחמו אחד בשני, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה לא ילמדו עוד דרכי מלחמה, כי ישכון שלום.
ה. בֵּית יַעֲקֹב, לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְקֹוָק אומר הנביא לישראל, הרי לעתיד לבוא כל הגויים יבקשו לשמוע בקול ה', לכן בואו ונלך כבר כעת, על פי דבר ה', המאיר את דרכינו.
ו. כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב עזבת את עמך, כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם כי מלאו בכישוף, יותר מבני קדם, וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים ועסקו בעוננות (מין כישוף) כפלישתים, וּבְיַלְדֵי נָכְרִים, יַשְׂפִּיקוּ ומסתפקים, בילדי זרים, בדרכי הגויים, ולא חותרים לקיים התורה.
ז. וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו א"י, מלאה כסף, זהב ואין סוף אוצרות, וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים, וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו ומלאה סוסים, ואין סוף מרכבות.
(ר"ל, שרודפים אחר החומריות - כגויים)
ח. וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים ארצם, מלאה פסילים, לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ, לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו והיו משתחווים, למעשה ידיהם, ולְמה שעשו אצבעותיהם.
ט. וַיִּשַּׁח אָדָם, וַיִּשְׁפַּל אִישׁ לכן, יכופף וישפיל את בנ"י, וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם ולא תסלח להם.
י. בּוֹא בַצּוּר, וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר יאמרו אחד לשני, בואו, ונתחבא בין הסלעים, ובמחילות שבעפר, מִפְּנֵי פַּחַד יְקֹוָק, וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ מפחד ה', ומרוב יופי גדולתו.
יא. עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם, שָׁפֵל ה' ישפיל עיניים גבוהות (בעלי גאווה), וְשַׁח, רוּם אֲנָשִׁים ויוריד גבהות (גאוות) אנשים, וְנִשְׂגַּב יְקֹוָק לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא ורק גדולת ה' לבדה תשאר.
יב. כִּי יוֹם לַיְקֹוָק צְבָאוֹת, עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם, וְעַל כָּל נִשָּׂא כי יש יום מוכן לפני ה', שבו יתנשא על כל אדם בעל גאוה ורם (גבה לב),
וְשָׁפֵל וישפילם.
יג. וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן, הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים ועל כל עצי הארז הגבוהים שבלבנון. וְעַל כָּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן עצי האלון שבהרי הבשן. (משל לגיבורים)
יד. וְעַל כָּל הֶהָרִים הָרָמִים הגבוהים, וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת הגבעות הגבוהות.
טו. וְעַל כָּל מִגְדָּל גָּבֹהַּ על כל הבוטחים במגדל גבוה (מבצר), שיושבים בו, וְעַל כָּל חוֹמָה בְצוּרָה ועל כל הבוטחים בחומה הבצורה, שסביב העיר.
כתובים
דברי הימים ב פרק ו
(טז) וְעַתָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹר לְעַבְדְּךָ דָוִיד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לּוֹ ההבטחה שהבטחת לו כמבואר בספר מלכים (מ"א ב, ד) לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל ושם התנה הקב"ה עם דוד - רַק אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי כַּאֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְפָנָי: (יז) וְעַתָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֵאָמֵן יעשה נאמן ואמת כלומר יתקיים דְּבָרְךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְדָוִיד: (יח) כִּי הַאֻמְנָם האם אמת הדבר ש - יֵשֵׁב אֱלֹהִים אֶת עם הָאָדָם עַל הָאָרֶץ כלומר בבית המקדש הבנוי על הארץ הלא - הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי כלומר כל שכן שלא יוכל להכילך - הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי כי אתה מקום העולם ואין העולם מקומך, א"כ מה שבניתי הבית לך אינו אלא על דרך משל שיהיה רצונך וכבודך נמצא בבית הזה לשמוע אל התפלה אשר יתפללו במקום הזה: (יט) וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ יְקֹוָק אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה הצעקה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ: (כ) לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ לָשׂוּם שִׁמְךָ שָׁם לִשְׁמוֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה ואעפ"י שבכל מקום הוא רצונו אלא הצועק אליו בלב שלם לשמוע תפלתו בקש שלמה מלפני השם שיהא המקום הזה הנבחר מסייע בתפלה כאלו הבית הוא מלאך מליץ ותשמע תפלת כל המתפלל בבית הזה בקרוב יותר משיתפלל במקום אחר: (כא) וְשָׁמַעְתָּ אֶל תַּחֲנוּנֵי עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִמְּקוֹם שִׁבְתְּךָ מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ לעוונות המתפלל: (כב) אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ בדיני ממונות, והדיין - וְנָשָׁא בוֹ חייב אותו אָלָה שבועה לְהַאֲלֹתוֹ לקללו אם יישבע לשקר וּבָא המחוייב שבועה ואמר אָלָה את השבועהלִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה: (כג) וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ לְהָשִׁיב לְרָשָׁע המחוייב שבועה אם ישקר כגמולו לָתֵת דַּרְכּוֹ של הרשע שמשביע אחרים בחינם בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַצְדִּיק צַדִּיקהנשבע באמת לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ של המשביע בצדק ולפי שאמר למעלה ושמעת וסלחת אמר על זה לא תסלח הואיל וחלל הבית עם השבועה: ס (כד) וְאִם יִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב ולא מפני שידך קצרה מלהושיע אלא דבר זה גורם - כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ וְהוֹדוּ והתוודו והללו אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ לְפָנֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה: (כה) וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁיבוֹתָם מן השבי ששבום אויביהם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָהֶם וְלַאֲבֹתֵיהֶם: פ (כו) בְּהֵעָצֵר הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ ואפילו אם - מֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם ישובו מחטאתם למען אשר תענם בעת הצרה ולא מאהבת המקום: (כז) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם בזה תלמדם הדרך הטובה לשוב מאהבתך בראותם חסדי המקום אֶל הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ ומה גורם לעצירת הגשמים וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה: ס (כח) רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן שהזרעים לפני שנגמרת הבשלתם נשדפים ומתייבשים וְיֵרָקוֹן התבואה במקום להצהיב ולהכסיף נראית או נשארת ירוקה אַרְבֶּה וְחָסִיל סוג של ארבה כִּי יִהְיֶה כִּי יָצַר לוֹ אוֹיְבָיו בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו או כָּל נֶגַע וְכָל מַחֲלָה: (כט) כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְכָל הָאָדָם הפרטי היחיד וּלְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּ אִישׁ נִגְעוֹ וּמַכְאֹבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה: (ל) וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְנָתַתָּה לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָּה לְבַדְּךָ יָדַעְתָּ אֶת לְבַב בְּנֵי הָאָדָם: לְמַעַן כשיראו שתסלח להם בשובם אליך והתפללם אליך בבית הזה ידעו כי בעונש עון בא להם הנגע והמחלה ולא שהוא מקרה ובעבור זה - יִירָאוּךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכֶיךָ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ: ס
משנת ההלכה
מלאכת הוצאה
א. אינו חייב אלא כשהוציא כדרך שבני אדם מוציאין כליהם, כגון בידו, בין ביד ימינו בין בשמאלו ואפילו גירר ע"ג קרקע[32]. וכן המוציא בחיקו, על כתפו, אע"פ שהמשאוי למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים, שכן היה משא בני קהת במשכן למעלה מעשרה שנאמר בכתף ישאו, וכל המלאכות ממשכן לומדין אותן. וכן חייב אם הוציא בכיסו וכיוצא בו.
ב. אבל המוציא לאחר ידו ברגלו בפיו הוציא שלא כדרך המוציאין כגון בפיו וברגלו, במרפקו באזנו ובשערו ובכיס שתפור בבגדו ופי הכיס למטה בין בגד לבגד בפי בגדו במנעלו ובסנדלו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין. (שם הי"ג). ואם הוציא אוכלין בפיו, חייב, שדרך הוצאתם בכך. ואם הוציא מעות וכיוצא בו תפורין בבגדים, פטור, שאין דרך הוצאה בכך. (שם הי"ב)
ג. אינו חייב עד שיעשה עקירה מרשות זה ויניח ברשות האחר. וכן במעביר אינו חייב עד שיעקור מתחלה ארבע ויניח בסוף ארבע. עקר ולא הניח או הניח ולא עקר, כגון שהיה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ וחפץ בידו ונטלו חבירו העומד בחוץ, או שהעומד בחוץ פשט ידו עם חפץ לפנים ונטלו מידו זה העומד בפנים, שנמצא זה עוקר וזה מניח, פטור אבל אסור.
ד. אינו חייב עד שיעקור ממקום רחב ארבע על ארבע ויניח על מקום שהוא ארבע על ארבע. וידו של אדם נחשב כאלו הוא ארבע על ארבע. (חיי אדם כלל סב סעי' ב)
ה. ואינו חייב, עד שיוציא כל החפץ. אבל אם היתה תיבה וכיוצא בה והוציא מקצתה ומקצתה עדיין בפנים, פטור. ואפילו חזר אחר כך והוציא כולה, פטור, שהרי בטלה עקירה ראשונה. וכן ברה"ר אם הגביה קצה א' והוציאה איזה אמות ועדיין קצה האחר בתוך ארבע אמות מונח על הארץ, אע"פ שחזר והגביה צד השני אפילו כמה אמות, פטור, עד שיוציא כל החפץ בבת אחת אבל אם היה גורר בארץ בין מרשות לרשות או ארבע אמות ברשות הרבים, חייב (חיי אדם שם סעי' ו):
ו. וכן אינו חייב, עד שיוציא החפץ לגמרי מידו. אבל כל זמן שמקצת החפץ בידו כגון שאוחז חפץ בידו ברשות היחיד והניחו ברה"ר, דכיון דאגדו בידו, פטור (שם סעי' ז):
[1] שפתי כהן
[2] שפתי כהן
[3] אבע"ז
[4] ספורנו
[5] ספורנו
[6] ספורנו
[7] גור אריה
[8] חזקוני
[9] העמק דבר
[10] ר' יוסף בכור שור
[11] העמק דבר
[12] רמב"ן
[13] רבינו בחיי
[14] ת"י
[15] ת"י
[16] פי' ר' יוסף בכור שור
[17] רש"י העמק דבר
[18] העמק דבר
[19] אבע"ז
[20] רש"י
[21] רשב"ם
[22] רמב"ן
[23] רש"י רבינו בחיי
[24] ספורנו
[25] משך חכמה
[26] העמק דבר
[27] העמק דבר
[28] פי' ר' יוסף בכור שור
[29] העמק דבר
[30] רבינו בחיי
[31] ת"י
[32] עיין שש"כ פי"ז סעי' ו
