מקרא
במדבר פרק יא
(כג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הֲיַד יְקֹוָק תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא:
(כד) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם שלקח משה מכל שבט ששה והנה שנים ושבעים ובעבור שאמר לו השם שבעים איש הניח השנים המבוארים לקמן – אלדד ומידד[1] שמשה הטיל גורל ובו שבעים פתקים שכתוב זקן ושנים חלקים וכשראו שנים מן הזקנים שנטלו חלק, אמרו - עתה יתביישו, ולא רצו ליטול פתקיהם, אלא אמרו אין אנו ראוים לאותה גדולה, יהיו אילו שנים במקומינו, והלכו להם, ולא יצאו האהלה[2] וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל:
(כה) וַיֵּרֶד יְקֹוָק בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ שלא יספו להתנבאות מעצמם, אבל בנבואה שאמר השם למשה בה לבדה התנבאו[3]:
(כו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד אמרו - אין אנו ראוים לאותו גדולה, הוצא מהשבעים אל האוהל, ולא תצטרך לגורל, ולא יהיה בושת לאותן שיטלו חלק. ולפי שמיעטו עצמן, הוסיף הקב"ה גדולה על גדולתן, שהאחרים נתנבאו ופסקו, שבאו נבואתן מכחו של משה, והם נתנבאו ולא פסקו, לפי שבאה נבואתן מהקב"ה וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים בכתב שנכתבו שם השבעים ושנים זקנים כשנקבו בשמות לבא אל הגורל[4] וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה:
(כז) וַיָּרָץ הַנַּעַר הוא הנודע לשרת משה חוץ מיהושע כי שרות יהושע איננו כשרות כל נער[5] וי"א שהיה זה גרשום בן משה[6] וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה:
(כח) וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו מן המובחרים לשרת את משה כי אחרים היו עמו[7] וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם:
(כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי בשבילי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְקֹוָק נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְקֹוָק אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם שיתנבאו אפילו אם לא יאצל ממני[8]:
(ל) וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל הלך בליווי עם הזקנים לחלוק להם כבוד. והפורענות לא בא עד שהלכו להם איש לאהלו[9]:
(לא) וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְקֹוָק וַיָּגָז הפריח שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ ונפרש עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ כמהלך יוֹם כֹּה לצפון וּכְדֶרֶךְ וכמהלך יוֹם כֹּה לדרום[10] סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ פורחות בגובה עד שהן כנגד לבו של אדם כדי שלא יהא טורח באסיפתן לא להגביה ולא לשחות[11]:
(לב) וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים "חומר" ו"כור", אחד הוא, וכור ל' סאין, ועשרה חומרים - ג' מאות סאין, והם עשר סאין ליום ש' סאין שלשים יום לממעיט[12] וַיִּשְׁטְחוּ פרשו לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה:
(לג) הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת לאחר שהספיק בשר לכולם כדי שלא יאמרו לא נגפם אלא מפני שלא היה בידיו יכולת להספיק בשר לכולם[13] וְאַף יְקֹוָק חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְקֹוָק בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד דבר היה[14]:
(לד) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים:
(לה) מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם אל חֲצֵרוֹת וַיִּהְיוּ בַּחֲצֵרוֹת: פ
במדבר פרק יב
(א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית יש אומרים כי משה מלך על כוש - כדכתיב בדברי הימים דמשה רבינו מלך היה בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה כושית אחת ולא שכב עמה[15]. וי"א שזאת הכושית היא צפורה, כי היא מדינית והמדינים הם הישמעאלים, הדרים באהלים בעבור חום השמש ואין בהם לבן וצפורה היתה שחורה דומה לכושית, וחשדו למשה שפירש מצפורה בעבור שאינה יפה[16]אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח לפי שלא מצינו במקום אחר שמשה לקח אשה כושית - הגיד לך הכתוב - כי בודאי אשה כושית לקח[17]:
(ב) וַיֹּאמְרוּ ודאי לא פירש ממנה בשביל הנבואה הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְקֹוָק הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר בנבואה ואין המשכב אסור לנו[18] וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק:
(ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה להגיד כי השם קנא לו בעבור ענותנותו, כי הוא לא יענה על ריב לעולם אף אם ידע[19]: ס
(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק פִּתְאֹם שלא היו בעת ההיא נותנים לבם ומתכונים לנבואה, ולכבוד משה באה להם מבלי הזמנה לדבר[20] ונאמר מיד אחרי שדיברו שלא יוכלו לומר משה קבל עלינו לפני המקום[21] אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם משה לא היה עמהם אבל הנבואה באה לשלשתן כאחד[22] צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם:
(ה) וַיֵּרֶד יְקֹוָק בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם כדי שלא לומר הדברים הבאים בפני משה[23] וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם:
(ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם אם היה משה נביא באותה המדרגה שחשבתם באמרכם הלא גם בנו דבר ה' יְקֹוָק בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע לא הייתי נודע לו ונגלה עליו בזה השם אלא במראה, לשון נקבה, ולא בהקיץ, כמו שהיה הענין בישעיהו באמרו ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא וכן במיכיהו ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל זה במראה הנבואה בלי ספק, לא בהקיץ[24] בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ:
(ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן קבוע ומיוסד כל שעה ביום[25] הוּא כבן בית שיכנס בלא רשות ואם יצטרך ידבר צרכיו ואתם כאשר אתודע לכם בחלום תדעו ואם לא אין לכם רשות לשאול[26]:
(ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ בלא אמצעות מלאך[27] והנבואה אליו היא בלתי תרדמת חושיו וּמַרְאֶה לשון זכר, הנקרא אספקלריא המאירה אצל רז"ל[28] וְלֹא בְחִידֹת אני מראה לו הדבר ממש כמו שהוא ולא על ידי חידה ומשל, וכולם מבינים מה שהוא אומר בשמי. והכל בא ממני, כי אני מגלה לו כל הסוד, כמו שאדם עושה עם שלוחו הנאמן לו, שמגלה לו כל סודו[29] וּתְמֻנַת יְקֹוָק יַבִּיט מראה אחורים כדכתיב וראית את אחורי[30] וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה:
(י) וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת:
(יא) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ בך ודיברנו בטיפשות[32] לפי שהדיבור באותו ענין אולת היא לו למדברה וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ בשכינה[33]:
(יב) אַל נָא תְהִי מרים כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ כלומר צרעת הבאה מתולדתו שכשיוצא מבטן אמו בשרו מת ונאכל ולקוי, ואין דרכו להרפא לעולם, כי תולדתו הוא. אבל זה הלקוי אינו תולדתה אלא על ידי חטא בא לה, ועל ידי תפילה ותשובה דין הוא שילך, ולפיכך התפלל עליה ותחיה המכה[34]:
(יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר אֵל אתה שיש הגבורה בידך[35] נָא בבקשה רְפָא נָא עתה עכשיו[36] לָהּ ולא נצטרך לבושה להוציאה מחוץ למחנה[37]:
(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים וראויה היא לזאת הבושה[38] תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף:
(טו) וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם לפי שלא נעלה הענן. וכבוד גדול נעשה לה שהמתינו לה הענן וכל ישראל שבעה ימים עד שתתרפא[39]:
(טז) וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת לומר, כאשר נסעו מחצרות לא נסעו ממדבר אל מדבר אחר, כאשר עשו במסע הראשון (לעיל י, יב) שנסעו ממדבר סיני ויחנו במדבר פארן, אבל נסעו מחצרות, אשר היא במדבר פארן, ויחנו במקום אחר מן המדבר ההוא עצמו, והוא קדש ברנע, כי משם נשתלחו המרגלים[40] וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן הוא קדש ברנע וכך היה מעשה בכ' באייר באו מחורב לקברות התאוה ולא נאמר התקדשו למחר עד כ"ב באייר ועל זה נאמר ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים עד חדש ימים עד ולא עד בכלל והוו להו כ"ב בסיון ואכלו השליו שבעת ימים מאייר וכ"ב בסיון ובאותו יום עצמו כ"ב בסיון באו לחצרות למחר ביום כ"ג הזמינו עצמם ליסע מחצרות ונשתהו שם עד האסף מרים ביום השביעי דהיינו כ"ט בסיון ובאותו יום עצמו באו לקדש ברנע ושלחו המרגלים כדאיתא במסכת תענית: פ
סליק פרשת בהעלותך
נביא
יחזקאל פרק מה
(טז) כֹּל הָעָם הָאָרֶץ יִהְיוּ אֶל הַתְּרוּמָה הַזֹּאת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל:
(יז) וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית יִשְׂרָאֵל:
(יח) כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ - בא' בניסן תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים. תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ - תְּטַהֵר, אֶת הַמִּקְדָּשׁ:
(יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת - על מזוזת ההיכל. וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה - הסובב. לַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית - נתינה על שער החצר הפנימית:
(כ) וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ - בז' בניסן גם יביא פר לחטאת כמו בא' בחודש.
מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי - יכפר על טמא שנכנס למקדש, בשגגה או מתוך שטות.
וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת:
(כא) בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם הַפָּסַח חָג שְׁבֻעוֹת יָמִים - חג 7 ימים. מַצּוֹת יֵאָכֵל:
(כב) וְעָשָׂה הַנָּשִׂיא בַּיּוֹם הַהוּא - ביד' בניסן. בַּעֲדוֹ וּבְעַד כָּל עַם הָאָרֶץ פַּר חַטָּאת:
(כג) וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג יַעֲשֶׂה עוֹלָה לה’ שִׁבְעַת פָּרִים וְשִׁבְעַת אֵילִים תְּמִימִם לַיּוֹם שִׁבְעַת הַיָּמִים וְחַטָּאת שְׂעִיר עִזִּים לַיּוֹם:
(כד) וּמִנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה - מנחת נסכים: איפה לכל פר ולכל איל, והין שמן לכל מנחה (שלא כמו מנחת נסכים שבפר' "שלח"):
(כה) בַּשְּׁבִיעִי - בחודש השביעי (תשרי). בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֶּחָג – הסוכות.
יַעֲשֶׂה כָאֵלֶּה שִׁבְעַת הַיָּמִים כַּחַטָּאת כָּעֹלָה וְכַמִּנְחָה וְכַשָּׁמֶן:
ביום א', ז', יד' בניסן
|
פר לחטאת
מתן דמים – א) נותן על מזוזת ההיכל. ב) נותן על 4 פינות העזרה הגדולה. ג) נותן על מזוזת שער החצר הפנימית |
ימי הפסח וסוכות
|
7 פרים, 7 אילים – לעולה.
שעיר עיזים - לחטאת |
קרבנות הנשיא ברגלים
כתובים
דברי הימים א פרק כז
(טז) וְעַל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל ולכל שבט העמיד שר מבני שבטו לָראוּבֵנִי נָגִיד אֱלִיעֶזֶר בֶּן זִכְרִי ס לַשִּׁמְעוֹנִי שְׁפַטְיָהוּ בֶּן מַעֲכָה: ס (יז) לְלֵוִי חֲשַׁבְיָה בֶן קְמוּאֵל לְאַהֲרֹן צָדוֹק: ס (יח) לִיהוּדָה אֱלִיהוּ מֵאֲחֵי דָוִיד לְיִשָּׂשכָר עָמְרִי בֶּן מִיכָאֵל: ס (יט) לִזְבוּלֻן יִשְׁמַעְיָהוּ בֶּן עֹבַדְיָהוּ לְנַפְתָּלִי יְרִימוֹת בֶּן עַזְרִיאֵל: ס (כ) לִבְנֵי אֶפְרַיִם הוֹשֵׁעַ בֶּן עֲזַזְיָהוּ לַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה יוֹאֵל בֶּן פְּדָיָהוּ: ס (כא) לַחֲצִי הַמְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה יִדּוֹ בֶּן זְכַרְיָהוּ ס לְבִנְיָמִן יַעֲשִׂיאֵל בֶּן אַבְנֵר: ס (כב) לְדָן עֲזַרְאֵל בֶּן יְרֹחָם אֵלֶּה שָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (כג) וְלֹא נָשָׂא דָוִיד מִסְפָּרָם היינו לא ספר את מי שהיה אלא לְמִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָטָּה כִּי אָמַר יְקֹוָק לְהַרְבּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם שאין סופרים את בנ"י כמו שאמר הקב"ה לאברהם אבינו הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספור אותם כה יהיה זרעך ולכן ספר רק את מי שפחות מגיל 20 כדי שלא יוודע מספרם של בנ"י: (כד) יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הֵחֵל לִמְנוֹת את המבוגרים מגיל עשרים וְלֹא כִלָּה סיים לספור את כולם כי הוא לא ספר את שבט לוי ובנימין כמ"ש לעיל ובכל זאת וַיְהִי בָזֹאת קֶצֶף עַל יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָלָה הַמִּסְפָּר בְּמִסְפַּר דִּבְרֵי הַיָּמִים לַמֶּלֶךְ דָּוִיד ולכן הפסיק לספור את הצעירים מעשרים והמספר שלהם לא עלה למעל המספר שמובא בדברי הימים כי המספר שם היה של מי שהיה מבוגר מגיל עשרים: ס (כה) וְעַל אֹצְרוֹת הַמֶּלֶךְ היה ממונה עַזְמָוֶת בֶּן עֲדִיאֵל ס וְעַל הָאֹצָרוֹת בַּשָּׂדֶה בֶּעָרִים וּבַכְּפָרִים וּבַמִּגְדָּלוֹת ששם היו אוצרות התבואה וכלי המלחמה וכדומה היה ממונה יְהוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיָּהוּ: ס (כו) וְעַל עֹשֵׂי מְלֶאכֶת הַשָּׂדֶה לַעֲבֹדַת הָאֲדָמָה לחרוש לזרוע ולקצור היה עֶזְרִי בֶּן כְּלוּב: (כז) וְעַל הַכְּרָמִים כל המלאכות עד אחרי הבציר היה ממונה שִׁמְעִי הָרָמָתִי וְעַל שֶׁבַּכְּרָמִים היינו כל המלאכות שעושים עד שמביאים אותם לְאֹצְרוֹת הַיַּיִן היה ממונה זַבְדִּי הַשִּׁפְמִי: ס (כח) וְעַל הַזֵּיתִים וְהַשִּׁקְמִים מין עצי תאנה אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה היה ממונה בַּעַל חָנָן הַגְּדֵרִי ס וְעַל אֹצְרוֹת הַשֶּׁמֶן יוֹעָשׁ: ס (כט) וְעַל הַבָּקָר הָרֹעִים בַּשָּׁרוֹן מקום מישור ושמן היה ממונה שטרי שִׁרְטַי הַשָּׁרוֹנִי שהיה רגיל לרעות בשרון כך דוד המלך היה ממנה על כל דבר אנשים הרגילים במלאכה וְעַל הַבָּקָר בָּעֲמָקִים שָׁפָט בֶּן עַדְלָי: ס (ל) וְעַל הַגְּמַלִּים אוֹבִיל הַיִּשְׁמְעֵלִי וְעַל הָאֲתֹנוֹת יֶחְדְּיָהוּ הַמֵּרֹנֹתִי: ס (לא) וְעַל הַצֹּאן יָזִיז הַהַגְרִי כָּל אֵלֶּה שָׂרֵי הָרְכוּשׁ כולל כסף, זהב, מקנה, מטלטלין ושדות אֲשֶׁר הופקדו לַמֶּלֶךְ דָּוִיד: (לב) וִיהוֹנָתָן דּוֹד דָּוִיד יוֹעֵץ אִישׁ מֵבִין בעל בינהוְסוֹפֵר הוּא וִיחִיאֵל בֶּן חַכְמוֹנִי עִם בְּנֵי הַמֶּלֶךְ שהיה נמצא איתם כל הזמן כדי ללמדם חכמה: (לג) וַאֲחִיתֹפֶל יוֹעֵץ מיוחד לַמֶּלֶךְ ס וְחוּשַׁי הָאַרְכִּי רֵעַ הַמֶּלֶךְ שהיה יושב איתו בתמידות להשתעשע עם המלך: (לד) וְאַחֲרֵי מותו של אֲחִיתֹפֶל לקח את מקומו יְהוֹיָדָע בֶּן בְּנָיָהוּ וְאֶבְיָתָר וְשַׂר המיוחד על כל ה- צָבָא לַמֶּלֶךְ הוא היה יוֹאָב:
משנת ההלכה
מלאכת מכה בפטיש
א. המכה בפטיש הכאה אחת חייב[41], וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב, כיצד המנפח בכלי זכוכית והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה ואפילו בלא צבע. (רמב"ם פ"י הט"ז וחיי אדם כלל מד סעי' יב)
ב. וחיוב מכה בפטיש אינו רק במלאכה האחרונה שבכלי אלא כל שעשה אפי' מקצת מלאכה מהמלאכה שהיא גמר הכלי חייב לפיכך מי שמוריד חתיכות מצר שנשארו בבגד אחר האריגה אפי' אם לא הוריד את כולם ונשארו חלקם בבגד חייב כיון שהיא מלאכת גמר הבגד[42] (בה"ל סי' שב סעי' ד"ה הלוקט)
ג. העושה נקב כל שהוא, והוא עשוי להכניס ולהוציא, חייב. אבל אם עשוי רק להכניס או להוציא בלבד, אינו אלא מדרבנן, דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח. והעושה נקב להכניס אור ולהוציא הבל, החיוב משום בונה. ואם הוא להכניס ולהוציא שאר דברים, אינו חייב משום בונה, דכל הפתחים והחלונות שבבנין הוא להכניס אור ולהוציא הבל. ואמנם החיוב הוא משום מכה בפטיש שהוא ג"כ אב מלאכה, שכל דבר שנגמר בו המלאכה, חייב משום מכה בפטיש ואפי' בכל שהוא, שכן דרך לעשות נקב כלשהו להכניס בו מחט לפתוח מנעול קטן. וחיוב זה דמכה בפטיש, אין חילוק בין בקרקע או בכלים לכ"ע (חיי אדם כלל מא סעי' א) וי"א שכל העושה נקב בדבר מחובר כל שראוי לשימוש חייב משום בונה אבל בדבר תלוש אינו חייב אלא אם כן הנקב עשוי להכניס ולהוציא בו כגון נקב שבלול של תרנגולים שאינו מחובר לקרקע שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל שנקב זה הוא פתח גמור וחייבים על עשייתו משום תיקון כלי שהיא תולדת מכה בפטיש ובין שעשה הנקב בעץ בין במתכת בין בכלים חייב עליו משום מכה בפטיש אם הוא עשוי להכניס ולהוציא: (שו"ע הרב סי' שיד סעי' ב)
ד. וגזרו חכמים על כל נקב אפילו עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד שמא יבא לעשות נקב שחייבים עליו לפיכך אין נוקבים נקב חדש בחבית שיזוב בו היין ואפילו היה בו נקב ובא להוסיף בו מעט להרחיבו אסור והוא שמתכוין להוסיף (שו"ע הרב שיד סעי' א)
ה. לפיכך אסור לנקב כלי כדי להוציא את תוכנו בשבת אם עושה נקב יפה[43] ואם נוקב בצורה המקלקלת עיין מלאכת סותר
[1] אבע"ז
[2] פי' ר' יוסף בכור שור
[3] רמב"ן
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] אבע"ז
[6] רש"י
[7] חזקוני
[8] ספורנו
[9] רבינו בחיי
[10] ת"י
[11] רש"י
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[13] פי' ר' יוסף בכור שור
[14] אבע"ז
[15] ת"י רשב"ם
[16] אבע"ז
[17] פי' ר' יוסף בכור שור
[18] אבע"ז
[19] רמב"ן
[20] רמב"ן
[21] פי' ר' יוסף בכור שור
[22] רמב"ן
[23] פי' הטור
[24] ספורנו
[25] רשב"ם
[26] אבע"ז
[27] רבינו בחיי
[28] ספורנו
[29] פי' ר' יוסף בכור שור
[30] חזקוני
[31] אבע"ז
[32] ת"א
[33] רבינו בחיי
[34] פי' ר' יוסף בכור שור
[35] אבע"ז
[36] רבינו בחיי
[37] חזקוני
[38] ספורנו
[39] רבינו בחיי
[40] רמב"ן
[41] ברש"י שבת קב ע"ב ד"ה המכה בפטיש כתב "גם הוא באבות מלאכות, שמפוצץ בו את האבן מן הסלע לאחר שחצב את האבן סביב, ומבדיל מן ההר קצת - הוא מכה בפטיש מכה גדולה, והיא מתפרקת ונופלת, וזהו גמר מלאכה של חוצבי אבן, וכל הגומר בשבת מלאכה - תולדת מכה בפטיש היא" ובתוס' שם הקשו "ואין נראה לר"י דבמשכן לא הוה בנין אבנים ולא שביק תנא גמר מלאכה דכלים דהוה במשכן ונקט מכה בפטיש דאבן דלא הוה במשכן אלא נראה לר"י דהאי מכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה" ובעג ע"ב פירש"י "הוא גמר כל מלאכה, שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה, ומתניתין נמי לא מיחייב ליה אלא בגמר מלאכה". ועיין חי' חת"ס דף קב שם וז"ל "יפה כ' תי"ט דרש"י לא קאי הכא אמכה בפטיש דמלאכת המשכן אלא אהאי גברא דאייריני' בי' הבונה ומסתת אבל במשכן בודאי הי' גמר מלאכת הכלים ולא בפטיש המפוצץ סלע, אלא מכה במעצד שהוא לכלי מתכת כפירש"י ולפ"ז אין כאן סתירה מ"ש רש"י כאן עם מ"ש לעיל במתני' דמ' מלאכות, דהתם מפרש האמת לאיזה צורך היה במלאכת המשכן ופי' בגמר כלים ואין כאן סתירה, והנה תוס' בתירוצם דקדקו וכתבו מכוש אחרון שמכה על הכלי דלא כפי' רש"י לעיל במשנת מ' אבות מלאכות שהוא מכה בקורנוס על הסדן והיינו משום שהר"ן שם הקשה על זה הא רשב"ג הא דאמר הכי במתני' לבתר הכי ועדיין לא נזכר זה במשנתינו ע"ש, ונ"ל שהוא גרס כגירסת הרי"ף בדרשב"ג על הסדן בשעת גמר מלאכה ומש"ה קשי' לי', אך בש"ס דילן הגירס' בשעת מלאכה ומיירי ת"ק מהכאה על הסדן בשעת גמר מלאכה ובהא מודים כ"ע ורשב"ג פליג וחייב אפי' באמצע מלאכה מכה ב' על הכלי וא' על הסדן עיין תוס' יו"ט וכן בפי' משנה לרמב"ם ופסק דלא כרשב"ג ע"ש ולק"מ" אמנם ברמב"ם עג שם כתב על פירש"י "ואיני יודע טעם לזה שאין זו גמר מלאכה אלא אימון ידיו של אומן הוא וכה"ג לאו מלאכה היא כדאיתא בהדיא בריש פרק הבונה (ק"ג א'), אלא מכה בפטיש היינו שהאומן מכה בפטיש על הכלי להשוות עקמימותו וכן על האבן שבבנין להשוותה לחברותיה והיינו גמר מלאכה" ובמאירי שם פי' "המכה בפטיש ובכללו כל גמר מלאכה שזו היא דרך האומנים כשגומרים מלאכתם מעיינים בה אם נשאר בה דבר מועט להשלים תקונו ומתקן בקורנס שבידו לעגלה או להרחיבה וכל שהוא גמר מלאכה באיזה ענין נתחייב מתולדת מכה בפטיש" ועיין מ"מ ברמב"ם שם שפי' דברי הרמב"ם כפי' הרמב"ן
[42] וז"ל שם "הפמ"ג נסתפק אי דוקא כשלוקט כל היבלת שיש שם או אפילו ביבלת אחד חייב אף שנשאר שם עוד ונ"ל להביא ראיה ממה דאיתא בגמרא פרק הבונה הצר בכלי צורה כל שהוא חייב והחיוב הוא משום מכה בפטיש כמבואר בפרק כלל גדול דף ע"ה ע"ב וכן הוא ברמב"ם פרק יו"ד וז"ל הצר אפילו מקצת הצורה חייב הרי מבואר דחיוב מכה בפטיש הוא אפילו בעושה רק מקצת מהגמר מלאכה כיון שהוא מהפעולות הנעשים בגמר הכלי וזה פשוט דאין לפרש דהכונה שעושה מקצת האחרון מהצורה שנגמר תיקון הכלי עי"ז דהא איתא שם בגמרא ר"ש אומר עד שיצור את כולה א"כ לת"ק על מקצת הראשון ג"כ חייב אח"כ מצאתי שכן כתוב במאירי על האי ענינא דצר צורה בשם גדולי המפרשים":
[43] ועיין שש"כ פ"ט הע' כו שהביא בשם בחזו"א שאם עשה שני נקבים יהיה חייב משום דהוי להכניס ולהוציא שנקב אחד להכניס האויר כדי לדחוק המאכל שייצא מהנקב השני אמנם עיי"ש שהגרשז"א השיג עליו דא"כ גם בנקב אחד יתחייב שהרי מה שיוצא המאכל הוא משום שנכנס האויר ודוחפו החוצה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה