מקרא
במדבר פרק יד
(כו) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(כז) עַד מָתַי לָעֵדָה עשרת המרגלים[1] הָרָעָה הַזֹּאת אף על פי ש"סלחתי כדברך (פסוק כ) להאריך להם שלא להמיתם תיכף ולא כולם יחדו, מכל מקום לא סלחתי לעדת המרגלים אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי את בני ישראל ומחטיאים אותם אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה המרגלים מַלִּינִים גורמים להם להתלונן עָלַי שָׁמָעְתִּי:
(כח) אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי בלשון שבועה[2] נְאֻם יְקֹוָק אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי באמרכם או במדבר הזה לו מתנו ובאמרכם נשינו וטפינו יהיו לבז וכן למרגלים באמרם ארץ אוכלת יושביה היא (לעיל יג,לב) - שהכל יתקיים בכם[3] כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם בלשון תמיהה[4]:
(כט) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם שנמנו בפרשיות לעיל[5] מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה ולכך נגזרה גזירה על בני עשרים, שהם בני מלחמה, ולא רצו להלחם. וכן אמרו רבותינו לא נגזרה גזירה על יותר מבן ששים, ולא על פחות מבן עשרים, שאינם ראויים להלחם[6] אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי:
(ל) אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן:
(לא) וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ:
(לג) וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ כמנהג ה - רֹעִים בַּמִּדְבָּר כי מנהג הרועה שלא יעמוד וינוח במקום אחד אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם שזנו מאחרי ואמרו נתנה ראש[8] עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר:
(לד) בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי אמרתם שכוונתי להפילכם בחרב כדי שלא להביא דברי שאמרתי לפניכם להכניס אתכם לארץ עכשיו תבחינו ותכירו אותה תנואה שחשבתם עלי מדה כנגד מדה[9]:
(לה) אֲנִי יְקֹוָק דִּבַּרְתִּי גזרתי כן בדבורי[10] אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי שאמרו לרגום עבדי עד שנראה כבודי[11] בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ:
(לו) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וילונו וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה שהם הסנהדרין וראשי העם, כשאמרו כי חזק הוא ממנו וזה עשו להוציא דבה על הארץ, כדי שבעוד שהיו הזקנים עסוקים בתלונתם יוציאו הם אל ההמון דבה על הארץ. וזה לא היו יכולים לעשות בפני הזקנים היודעים ומכירים בשקרם[12] לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ:
(לז) וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק:
(לח) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ:
(לט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד נתנו לב על מה שעשו, ונתחרטו, כי ידעו כי הרעו, כי היה להם לבטוח בהקב"ה, וגם הגזירה היתה קשה עליהם[13]:
(מ) וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לתת לנו ולזרענו כִּי חָטָאנוּ:
(מא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְקֹוָק וְהִוא לֹא תִצְלָח:
(מב) אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְקֹוָק בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:
(מג) כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן כלומר כי זאת תבא לכם על אשר[14] שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְקֹוָק וְלֹא יִהְיֶה יְקֹוָק עִמָּכֶם:
(מד) וַיַּעְפִּלוּ חיזקו לבבם, כענין ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם[15] לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה:
(מה) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם מחצו בהם עַד הַחָרְמָה שם מקום[16]: פ
נביא
יחזקאל פרק מח
(א) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים מִקְצֵה צָפוֹנָה - מגבול צפון. אֶל יַד דֶּרֶךְ חֶתְלֹן לְבוֹא חֲמָת חֲצַר עֵינָן גְּבוּל דַּמֶּשֶׂק צָפוֹנָה אֶל יַד חֲמָת וְהָיוּ לוֹ פְאַת קָדִים הַיָּם דָּן אֶחָד - מהקצה במזרח עד הים - נחלה אחת לדן:
(ב) וְעַל גְּבוּל דָּן - ליד נחלת דן (מדרום להּ). מִפְּאַת קָדִים עַד פְּאַת יָמָּה אָשֵׁר אֶחָד - מהקצה במזרח עד הים - נחלה אחת לאשר:
(ג) וְעַל גְּבוּל אָשֵׁר מִפְּאַת קָדִימָה וְעַד פְּאַת יָמָּה נַפְתָּלִי אֶחָד:
(ד) וְעַל גְּבוּל נַפְתָּלִי מִפְּאַת קָדִמָה עַד פְּאַת יָמָּה מְנַשֶּׁה אֶחָד:
(ה) וְעַל גְּבוּל מְנַשֶּׁה מִפְּאַת קָדִמָה עַד פְּאַת יָמָּה אֶפְרַיִם אֶחָד:
(ו) וְעַל גְּבוּל אֶפְרַיִם מִפְּאַת קָדִים וְעַד פְּאַת יָמָּה רְאוּבֵן אֶחָד:
(ז) וְעַל גְּבוּל רְאוּבֵן מִפְּאַת קָדִים עַד פְּאַת יָמָּה יְהוּדָה אֶחָד:
(ח) וְעַל גְּבוּל יְהוּדָה - ליד נחלת יהודה (מדרום להּ). מִפְּאַת קָדִים עַד פְּאַת יָמָּה תִּהְיֶה הַתְּרוּמָה - ממזרח למערב תהיה הרצועה לכהנים, ללווים ולאחוזת העיר (פרק מה'). אֲשֶׁר תָּרִימוּ - שבנ"י יתרמו לשלושת הרצועות. חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף רֹחַב - רוחב רצועת הכהנים, רוחב רצועת הלווים ורוחב אחוזת העיר - יחד - 25,000 קנים. וְאֹרֶךְ - אורך הרצועות (ממזרח למערב).כְּאַחַד הַחֲלָקִים - היתה כנגד האורך של החלקים שקבלו השבטים (יהודה ובנימין). מִפְּאַת קָדִימָה עַד פְּאַת יָמָּה - שאורך הנחלות היה גם ממזרח למערב. וְהָיָה הַמִּקְדָּשׁ בְּתוֹכוֹ - בתוך הרצועות שתרמו:
(ט) הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תָּרִימוּ לה’ לכהנים. אֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וְרֹחַב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים:
(י) וּלְאֵלֶּה תִּהְיֶה תְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ לַכֹּהֲנִים - ואלו הגבולות של רצועת הכהנים. צָפוֹנָה חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף - מצפון 25,000 קנים. וְיָמָּה רֹחַב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים - ורוחב הרצועה ממערב 10,000 קנים. וְקָדִימָה רֹחַב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים - ורוחב הרצועה ממזרח 10,000 קנים. וְנֶגְבָּה אֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אָלֶף - ואורך מדרום 25,000 קנים. וְהָיָה מִקְדַּשׁ ה' בְּתוֹכוֹ - בתוך רצועת הכהנים:
(יא) לַכֹּהֲנִים הַמְקֻדָּשׁ מִבְּנֵי צָדוֹק - לכהנים המקודשים - מבני צדוק. אֲשֶׁר שָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתִּי אֲשֶׁר לֹא תָעוּ בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - שלא תעו יחד עם בנ"י - בע"ז שלהם. כַּאֲשֶׁר תָּעוּ הַלְוִיִּם - כמו שתעו שאר הכהנים מבני לוי עם כל בנ"י (עי' מד' י'- טו'):
(יב) וְהָיְתָה לָהֶם תְּרוּמִיָּה - תרומה. מִתְּרוּמַת הָאָרֶץ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים אֶל גְּבוּל הַלְוִיִּם - ליד (מצפון) לתרומה ללווים:
(יג) וְהַלְוִיִּם לְעֻמַּת גְּבוּל הַכֹּהֲנִים - כנגד ומדרום לרצועת הכהנים. חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אֹרֶךְ - מצפון 25,000 קנים. וְרֹחַב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים - ורוחב הרצועה ממערב 10,000 קנים. כָּל אֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף- ואורך מדרום, 25,000 קנים. וְרֹחַב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים - ורוחב הרצועה ממזרח 10,000 קנים:
(יד) וְלֹא יִמְכְּרוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא יָמֵר - לא ימכרו או יחליפו עם בנ"י - מרצועות אלו.
וְלֹא יַעֲבִיר רֵאשִׁית הָאָרֶץ - ולא יעבירו שטח זה, שהוא "רֵאשִית" - תרומה.
כִּי קֹדֶשׁ לה’:
(טו) וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים הַנּוֹתָר בָּרֹחַב עַל פְּנֵי חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף - ו - 5000 הקנים שנשארו, מרוחב כל הרצועות יחד (פס' ח'). חֹל הוּא לָעִיר לְמוֹשָׁב וּלְמִגְרָשׁ וְהָיְתָה הָעִיר בְּתוֹכוֹ - רצועה זו היא לעיר(לישראל):
כתובים
דברי הימים ב
דברי הימים ב פרק א
(א) וַיִּתְחַזֵּק שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד עַל מַלְכוּתוֹ כי וַיקֹוָק אֱלֹהָיו עִמּוֹ וַיְגַדְּלֵהוּ לְמָעְלָה בענייני הממלכה שעד עכשיו היה נשען על כוחו ועצתו של אביו דוד ועכשיו נתגדל לבד: (ב) וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה לְכָל יִשְׂרָאֵל ומי הם? הלא אלו לְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וְלַשֹּׁפְטִים וּלְכֹל נָשִׂיא לְכָל יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי הָאָבוֹת ושם הוא מבקש שהם יבואו עמו לבמה שבגבעון: (ג) וַיֵּלְכוּ שְׁלֹמֹה וְכָל הַקָּהָל עִמּוֹ לַבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן כִּי שָׁם הָיָה אֹהֶל מוֹעֵד הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק בַּמִּדְבָּר: (ד) אֲבָל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים הֶעֱלָה דָוִיד מִקִּרְיַת יְעָרִים בַּהֵכִין במה שהכין לוֹ מקום דָּוִיד כִּי נָטָה ופרש לוֹ אֹהֶל בִּירוּשָׁלִָם: (ה) וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר שָׂם לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְקֹוָק וַיִּדְרְשֵׁהוּ היינו שהקריב עליו קרבנות שְׁלֹמֹה וְהַקָּהָל: (ו) וַיַּעַל שְׁלֹמֹה שָׁם עַל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת לִפְנֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר לְאֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו עֹלוֹת אָלֶף: (ז)סיפור זה נזכר במלכים א' ג' ופה נכתב ביותר קיצור בַּלַּיְלָה הַהוּא נִרְאָה אֱלֹהִים לִשְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ שאל אותי כל מה שתרצה ואני אתן לך: (ח) וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה לֵאלֹהִים אַתָּה עָשִׂיתָ עִם דָּוִיד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל וְהִמְלַכְתַּנִי תַּחְתָּיו והרי זה מספיק חסד שהרי נבחרתי משאר בנין וזהו ההוכחה שאבי דוד לא חטא עם בת שבע: (ט) עַתָּה יְקֹוָק אֱלֹהִים יֵאָמֵן יקוים דְּבָרְךָ מה שדיברת עִם דָּוִיד אָבִישהמלוכה תהיה בידי כִּי ומכיוון ש- אַתָּה הִמְלַכְתַּנִי עַל עַם רַב כַּעֲפַר הָאָרֶץ אצטרך חכמה רבה: (י) ו- עַתָּה חָכְמָה וּמַדָּע תֶּן לִי ועכשיו שביקשתי חכמה אוכל וְאֵצְאָה לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְאָבוֹאָה כִּי מִי יִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַזֶּה הַגָּדוֹל שהרי א"א לשפוט עם כזה מחכמת לבבו בלי עזרה מן השמים ואני נער רך ואפילו לאלף אנשים חכמים היה קשה לשפוט עם כ"כ גדול: ס (יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לִשְׁלֹמֹה יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹאתהשאלה הזאת עִם לְבָבֶךָ שאין אדם שואל דבר זה אלא מי שיש לו יראת שמים בלבו וְלֹא שָׁאַלְתָּ עֹשֶׁר נְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵת נֶפֶשׁ שֹׂנְאֶיךָ לנצחם וְגַם יָמִים רַבִּים לחייך לֹא שָׁאָלְתָּ וַתִּשְׁאַל לְךָ חָכְמָה וּמַדָּע אֲשֶׁר תִּשְׁפּוֹט אֶת עַמִּי אֲשֶׁר הִמְלַכְתִּיךָ עָלָיו: (יב) ולכן הַחָכְמָה וְהַמַּדָּע נָתוּן לָךְ מה ששאלת וְעֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד שלא שאלת בכל זאת אֶתֶּן לָךְ אֲשֶׁר לֹא הָיָה כֵן לַמְּלָכִים אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יִהְיֶה כֵּןשהעשירות הכבוד והאריכות ימים תהיה חסרת תקדים: (יג) וַיָּבֹא שְׁלֹמֹה לַבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן שהייתה נמצאת ב- יְרוּשָׁלִַם מִלִּפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל קבלוהו למלך באהבה רבה בעבור רוב החכמה שנצנצה בו בן לילה: פ (יד) וַיֶּאֱסֹף שְׁלֹמֹה רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַיְהִי לוֹ אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת רֶכֶב וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים וַיַּנִּיחֵם בְּעָרֵי הָרֶכֶב הערים המיוחדים להעמיד בהם את הרכב וחלקם היו וְעִם הַמֶּלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם: (טו) וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים שמרוב כסף וזהב שהיה לו ושהיו בעלי משקל רב, הניח אותם בחוץ כי לא היה חשש שיגנבו וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָהגדלים לָרֹב:
משנת ההלכה
מלאכת המבעיר
א. המבעיר כל שהוא חייב, והוא שיהא צריך לאפר[17], או שהדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר או לבשל אבל אם הבעיר דרך השחתה[18] פטור מפני שהוא מקלקל, המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב (רמב"ם שבת פי"ב ה"א)
ב. המחמם מתכת עד שנהיית אדומה מחמת החום י"א[19] שחייב משום מבעיר (מגיד משנה שם וכ"מ בשער הציון סי' שיח ס"ק א) וי"א[20] שחייב משום מבשל (ערוה"ש שיח סעי' יז) ולפיכך המדליק נורת להט בשבת שיש בתוכה סליל שמתחמם ומתאדם מחמת כך חייב משום מבעיר[21] או מבשל וכן כל מכשיר חשמלי שיש בו סלילים המתאדמים בהדלקתם חייב משום מבעיר או מבשל
ג. מלאכת מבעיר אסורה בין כאשר מבעיר עצים גז או כל חומר בעירה אחר וכן אין חילוק ביצירת האש בין בגפרורים או מצית או זכוכית מגדלת או העברה מאש אחרת אפילו אם היא דלוקה מע"ש[22]
ד. הנותן שמן לתוך הנר הדולק חייב משום מבעיר[23] (שם ה"ב)
[1] רש"י
[2] ת"י
[3] ספורנו
[4] רמב"ן
[5] רש"י
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] אבע"ז
[8] אבע"ז רשב"ם
[9] ספורנו
[10] ת"י
[11] חזקוני
[12] ספורנו
[13] פי' ר' יוסף בכור שור
[14] רש"י
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] ספורנו
[17] הנה אף על פי שהמבעיר אינו חייב אלא אם כן צריך לאפר, אף על פי כן עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום ריבוי האש, כדמשמע בהדיא ברמב"ם פרק י"ב מהלכות שבת גבי חימום ברזל באור, עיין שם במגיד משנה שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור כו'. וכן משמע בגמרא דכריתות שהביא הרמב"ם שם דהמדליק הנר אף על פי שאין צריך לאפר חייב. וכן משמע בתוס' סוף פרק האורג ד"ה בחובל עיין שם שהקשו צריך לאפרו היכי חשיב צריכה לגופה. וזה פשוט ואין צריך לפנים: (שו"ע הרב סי' תצה קונטרס אחרון ס"ק ב) ועיין בשו"ת אבני נזר חלק או"ח סימן רלח שס"ל דעיקר הבערה היא כילוי הדבר ע"י אש "ואף שגחלת של מתכת גם כן חייבין עלי' משום מבעיר. הלא כתב הרמב"ם [פי"ב ה"א] שהוא תולדת מבעיר וכתב הרמב"ם בפי' המשניות פרק ז' דשבת ובהלכות פרק ז' [ה"ד] דתולדה הוא שאינו דומה לאב לגמרי רק במקצת דמיין. דאף שאין המתכת מתבער. מכל מקום הוא נעשה אש. והוא דומה קצת למבעיר. אבל עיקר מבעיר שהעצים מתבערים"
אמנם בערוה"ש סי' שלד סעי' ג כתב "במה שמחייב בצריך לאפר אינו אלא לשיטתו דמחייב בא"צ לגופה דלר"ש אף בצריך לאפר הוה מלאכה שא"צ לגופה אך כנגד זה יש סברא דלר"ש חייב אף בא"צ לאפר משום דס"ל מקלקל בהבערה חייב ור"י ס"ל פטור דבזה הוחלפה שיטתם אבל התוס' חולקים בזה דס"ל דגם לר"ש צריך תקון קצת או לצורך מצוה או כשצריך לאפרו"
[18] ואע"ג שכתב הרמב"ם "והמבעיר גדישו של חבירו או השורף דירתו חייב אע"פ שהוא משחית שכונתו להנקם משונאו והרי נתקררה דעתו ושכך חמתו ונעשה כקורע על מתו או בחמתו שהוא חייב וכחובל בחבירו בשעת מריבה שכל אלו מתקנין הן אצל יצרן הרע" זהו לשיטתו דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה אבל להפוסקים דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור גם בזה פטור שהרי אין צריך לגוף המלאכה ולדעת כמה מהראשונים אפילו לר"י דמחייב באינה צריכה לגופה פוטר בכהאי גוונא (ערוה"ש סי' שלד סעי' ב)
[19] שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר וכבר הזכירו גחלת של מתכת בלשון אש גמור וזה נראה ברור (שם) ואפילו אם אין כוונתו לצירוף חייב משום שנעשה דבר השורף וכדמשמע בלח"מ שם
[20] מה שהקשה המג"א סי' שיח ס"ק י דברי הרמב"ם בפ"ט שכתב דמתיך מתכות חייב משום מבשל ובפי"ב כתב דמחמם ברזל כדי לצרפו חייב משום מבעיר ובמתיך שם בפ"ט כתב או המחמם המתכות עד שנעשה גחלת כבר תירץ בלח"מ דתחלתו מרפה וחייב משום בישול ובסוף כשנעשה אש הוה מבעיר ע"ש ולענ"ד ל"ק כלל והרמב"ם דקדק בדבריו דבפ"ט כתב עד שנעשה גחלת וזהו כבישול שנתהפך מחי למבושל ובפי"ב כתב כדי לצרפו והוא הרבה פחות מגחלת ולכן לא שייך בזה בישול רק מבעיר ודו"ק ערוה"ש סי' שיח סעי' יז)
[21] ועיין בחזו"א או"ח סי' נ' או"ט שכתב לענין מלאכת מבעיר בחשמל בשבת וז"ל: "ולענין מבעיר אם מקצת החוט נעשה גחלת אפשר דיש בו משום מבעיר לדעת הר"מ". ונראה דמ"ש בלשון "אפשר" הוא משום דמספקא לי' דשמא אין הרמב"ם מחייב משום מבעיר אלא בנתכוין לצרף ולא ע"מ להאיר ולבשל, וכמו שכתב שם "וכשאין רצונו לרככו רק לצרפו ומלבנו בשביל לצרפו אז אין כאן בישול אלא מבעיר - וה"ה שאר מתכת אם שייך בהם צירוף", וכן כתב שם המרכה"מ בה"א "והעיקר דאינו חייב משום מבעיר אלא א"כ נתכוין לצרף", וכן כתב גם בהל' ב' "דכל ענין הבערה והכבוי דמתכת משום צירוף נגע ביה ואם אין צירוף אין כיבוי" עכ"ל. ועיין גם באבנ"ז חאו"ח סי' רכ"ט שכתב להדיא בדעת הרמב"ם ודוקא אם נתכוין כדי לצרף אח"כ במים הוא דמחייב משום מבעיר הא אם לא נתכוין לצרף לא חשיב כלל מבעיר, וטעמו הוא משום דהבערת מתכת לא היתה במשכן אלא בצורפי זהב וכסף, ועפי"ז כתב הגאון מוה"ר יצחק טראנק ז"ל בקונטרס "גרם המעלות" הנספח לספר יבין דעת מזקנו הגאון מקוטנא ז"ל באות קע"ד קע"ה לענין הדלקת חשמל דכיון שהוא לא ע"מ לצרף אין בו משום מבעיר ונלענ"ד דאפשר שבהדלקת חשמל שפיר חייבין לכו"ע משום מבעיר גם להראב"ד דסובר שאין מבעיר במתכת, כי יתכן דטעמו של הראב"ד הוא לא משום דסובר דגחלת של מתכת אינה קרויה כלל בשם אש, כי אם נאמר כן נמצא שגם האופה ומבשל בשבת בחשמל יהא פטור, שהרי פשוט הוא דזרם איננו אש ונמצא שהוא דומה לחימום מתכת בקרני השמש ע"י זכוכית מגדלת דחשיב רק תולדת חמה ופטור (ואם נאמר דגחלת של מתכת אינה קרויה אש צריך להיות פטור אף אם המתכת אדומה כאש), וה"ה נמי כשנתחממו החוטים מזרם של חשמל. ומעתה אם נאמר דאף שיש להחוט מראה אש מ"מ אינו קרוי אש יהי' דינו של מבשל בחשמל כמבשל בתולדת חמה דפטור (מוצא אני לנכון להודיע שבהיותי פעם אצל מרן בעל החזו"א זצ"ל אמרתי לו שהמרתיח מים בשבת ע"י מזלג חשמלי ששני קצוותיו מרוחקים והמעגל נוצר רק ע"י המים אשר על כן הם מתחממים ורותחים, שלדעתי איסורו רק מדרבנן, דכיון שזרם איננו אש ממילא הו"ל כמבשל בתולדת חמה דפטור מחטאת, ואמרתי שלדעתי רצוי לפרסם דבר זה לבתי חולים וכדומה, והשיב לי בפשיטות דכמו שהמבשל במים חמים שהם "תולדה" מאש חייב חטאת, כך גם המבשל בזרם של חשמל הואיל ובדרך כלל הוא תהליך היוצר אש הו"ל כעין "עיבור" של אש, וכמו שחייבין על תולדה כך גם על עיבור הואיל ובדרך כלל הוא עתיד להיות אש אע"ג שלמעשה רק חימם מים ולא נוצר שום אש. מאד התפלאתי לשמוע דבר זה וילדות היתה בי לומר שרק הראשונים היו יכולים לומר חידוש גדול כזה, אך הוא חזר והשיב שלדעתו הוא פשוט ואין צריכים כלל להיות רשב"א לומר דבר זה, אולם גם היום זה תמוה מאד בעיני, ובפרט שהזרם עצמו רק במרוצתו משפשף ומחמם את החוט שמתנגד לו עד שהוא נהפך לאור ושורף ונקרא אש, אבל לגבי הזרם עצמו לא שייך כלל לומר שהוא אש לא בתחלה ולא בסוף, ולפי"ז גם בישול החוט ע"י זרם ג"כ חשיב כמבשל בחמה). גם יראתי מאד לומר שלדעת הראב"ד מותר גם מדרבנן להדליק חשמל בשבת, משום דאף אם נאמר דחשיב בכך כמבשל את החוט מ"מ הרי הו"ל כמבשל בחמה שמותר לכתחלה גם מדרבנן אלא נראה שהראב"ד סובר דמבעיר לא שייך אלא כשההבערה גורמת להרבות אש שלא היה קודם, ולכן כשההבערה היא בעצים וכדומה שהאש נאחזת בהם והם עצמם בוערים ושורפים שפיר אמרינן דאע"ג שנדלקו העצים מאש אחרת, מ"מ כיון שהם עצמם בוערים הרי נתחדש ונתרבה אש שלא הי' כלל מקודם, משא"כ במתכת הרי היא עצמה אינה בוערת אלא שהיא קולטת חום מאש אחרת ורק מפני שהמתכת אינה כלה ונשרפת לכן כל הזמן שמונחת על האש היא בולעת ואוצרת בקרבה הרבה חום עד שגם היא עצמה אדומה כגחלת של אש, ונמצא שהחום לא נתחדש רק עבר מהאש ונכנס תוך המתכת כמו שהוא נכנס בכל דבר אפוי ומבושל, שהרי אם מסירים אותה מהאש היא מתחלת תיכף להצטנן. וכיון שכן אפשר דכל זה דוקא במתכת הנדלקת מאש מצויה דאז שפיר אמרינן דאע"ג שגם המתכת נעשתה ממש אש, אפי"ה סובר הראב"ד דחשיב רק בישול ולא מבעיר כיון שהמתכת עצמה אינה בוערת ובהבערתה לא נתחדש ונתרבה אש שלא היה קודם, וכמו שאמרנו שהחום רק עבר מן האש ונכנס תוך המתכת, ונמצא שהמחמם הוא רק "מעביר" אש ממקום למקום כלומר מן הגחלים אל המתכת ולא "מבעיר", משא"כ בהדלקת חשמל אשר מקודם לא הי' כלל שום אש ורק האדם בלחיצתו על הכפתור הוא ממציא ומוליד אש חדש בחוט של מתכת שבתוך המנורה, בכה"ג יתכן דנקרא שפיר גם להראב"ד בשם "מבעיר" אש כיון שבפעולתו לא הדליק את החוט מאש אחרת רק המציא והוליד אש שלא היה כלל תחלה בעולם, והאש הזה שהמציא פולט חום והוא מבשל או מאיר כמו אש אחרת, וכיון שכן שפיר קרוי בשם מלאכת מבעיר שהרי גם במשכן לא היו צריכים את הכליון וההפסד של העצים רק הי' צורך בחום כדי לבשל, ואילו היה אז תנור של חשמל הי' יכולים שפיר לבשל את הסממנים גם על אש של חשמל, לכן מהיכ"ת נימא דבכגון דא אינו קרוי בשם מבעיר (ולפי"ז אף להסוברים בדעת הרמב"ם דלא מחייב במתכת משום מבעיר אלא בע"מ לצרף, אפשר שכל זה דוקא כשהחימום הוא מאש אחרת משא"כ בהדלקת חשמל שהוא יוצר ממש ניצוצי אש שפיר חייב בכל אופן (מנחת שלמה ח"א סי' יב ועיי"ש האריך עוד בענין זה ובענין חשמל אין כאן מקום להאריך)
[22] כ"כ באחרונים עיין שמירת שבת כהלכתה פי"ג סעי' א יסודי ישרון ח"ב מלאכת מבעיר (עמ' 111 116) וארחות שבת פט"ז סעי' ב ג
[23] בתוספתא [פי"ב הל' ג'] ועיין תוס' ביצה כב ע"א ד"ה והמסתפק כתבו שחייב משום שע"י הופת השמן דולק טוב יותר והרא"ש שם (פ"ב סי' יז ס"ל שחייב משום שעי"כ מאריך בהבערתו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה