מקרא
במדבר פרק טו
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם כאן ניחם הקב"ה את בני ישראל והבטיחם שגלוי לפניו שיבואו ויירשו את הארץ[1]:
(ג) וַעֲשִׂיתֶם כלומר כשתעשו אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא להפריש נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן:
(ד) וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק מִנְחָה הנה עד העגל היה הקרבן ריח ניחוח בזולת מנחה ונסכים, כענין בהבל ונח ובאברהם, וכענין וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים לא זולת זה. ובחטאם בעגל הצריך מנחה ונסכים לעולת התמיד שהיא קרבן צבור. ומאז שחטאו במרגלים הצריך מנחה ונסכים להכשיר גם קרבן יחיד[2] וי"א שלא התחייבו עד ביאתם לארץ בנסכי יחיד[3] סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן:
(ו) אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִין:
(ז) וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:
(ח) וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים לַיקֹוָק:
(ט) וְהִקְרִיב עַל עם בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה סֹלֶת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין:
(י) וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:
(יא) כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד בין עגל ובין שור[5] אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים:
(יב) כַּמִּסְפָּר הבהמות אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ ותקריבו כָּכָה תַּעֲשׂוּ מנחות ונסכים לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם לכל אחד מהם[6]:
(יג) כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק ישראל מביא נסכים ואין הכנעני מביא נסכים[7]:
(יד) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ מי שהוא אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם ההלכה הבאה היא -[8] לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה:
(טו) הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי יְקֹוָק:
(טז) תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם: פ
(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה:
(יט) וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ ולא מן האורז הדוחן והקטניות[9] תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיקֹוָק:
(כ) רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם בצק שלכם אמנם יש הבדל ביניהם, בצק נקרא כשכבר נגמרה הלישה ונעשה כולו גוף אחד, אם שכבר הוחמצה ונעשה נפוחה, או שהיא קרובה אליו ושם עריסה הונח על התחלת הלישה תיכף כשיתערב הקמח במים שאז מיד הוא זמן חיוב החלה[10] חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן שאין שיעור להרמתה מן התורה כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ שגם לחלה אין שיעור מן התורה אבל חכמים נתנו שיעור[11]:
(כא) מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם ולא כל העיסה, דבעינן "ראשית" ששיריה ניכרין כלומר שאחרי שמפריש יהיה ניכר שנשאר גם עיסת חולין[12] תִּתְּנוּ לַיקֹוָק תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם: ס
נביא
יחזקאל פרק מח
(טז) וְאֵלֶּה מִדּוֹתֶיהָ - של העיר עצמה (בתוך הרצועה). פְּאַת צָפוֹן חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּפְאַת נֶגֶב חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּמִפְּאַת קָדִים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּפְאַת יָמָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים – 4500 קנים מכל צד:
(יז) וְהָיָה מִגְרָשׁ לָעִיר - מסביב העיר היה מגרש 250 קנים מכל צד. צָפוֹנָה חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם וְנֶגְבָּה חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וְקָדִימָה חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם וְיָמָּה חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם:
(יח) וְהַנּוֹתָר בָּאֹרֶךְ לְעֻמַּת תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ - מה שנותר מהאורך של אחוזת העיר (25,000 קנים), אחר שמחסרים את ה - 5000 קנים של העיר עצמה (כולל המגרש).
עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים קָדִימָה וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים יָמָּה - ממזרח וממערב לעיר נשאר - 10,000 קנים כנגד (ומדרום) לרצועת הלווים. וְהָיָה לְעֻמַּת תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ - כנגד ומדרום לרצועת הלווים. וְהָיְתָה תְבוּאָתוֹ לְלֶחֶם לְעֹבְדֵי הָעִיר - התבואה שגדלה במזרח ובמערב לעיר - שייכת לעובדי העיר:
(יט) וְהָעֹבֵד הָעִיר יַעַבְדוּהוּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל - העובדים בעיר יהיו מכל שבטי ישראל:
(כ) כָּל הַתְּרוּמָה חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אָלֶף רְבִיעִית תָּרִימוּ אֶת תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ - כל התרומה יחד - מרובעת (25,000 X25,000 קנים).
אֶל אֲחֻזַּת הָעִיר - עם אחוזת העיר:
(כא) וְהַנּוֹתָר לַנָּשִׂיא מִזֶּה וּמִזֶּה - ממזרח וממערב ל"תרומה" יהיה לנשיא. לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וְלַאֲחֻזַּת הָעִיר אֶל פְּנֵי חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף תְּרוּמָה עַד גְּבוּל קָדִימָה וְיָמָּה - ממזרח וממערב עד הגבול. עַל פְּנֵי חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף - כנגד 25,000 קנים שבמזרח ובמערב. עַל גְּבוּל יָמָּה לְעֻמַּת חֲלָקִים לַנָּשִׂיא - כנגד החלקים של השבטים (יהודה מצפון, ובנימין מדרום). וְהָיְתָה תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וּמִקְדַּשׁ הַבַּיִת בְּתוֹכוֹ:
(כב) וּמֵאֲחֻזַּת הַלְוִיִּם וּמֵאֲחֻזַּת הָעִיר בְּתוֹךְ אֲשֶׁר לַנָּשִׂיא יִהְיֶה - רצועות הלווים והעיר יהיו בין שטחי הנשיא שממזרח וממערב. בֵּין גְּבוּל יְהוּדָה וּבֵין גְּבוּל בִּנְיָמִן לַנָּשִׂיא יִהְיֶה - שטח הנשיא יהיה בין יהודה ובנימין מצפון ודרום:
(כג) וְיֶתֶר הַשְּׁבָטִים - שינחלו מדרום ל"תרומה". מִפְּאַת קָדִימָה עַד פְּאַת יָמָּה בִּנְיָמִן אֶחָד:
(כד) וְעַל גְּבוּל בִּנְיָמִן מִפְּאַת קָדִימָה עַד פְּאַת יָמָּה שִׁמְעוֹן אֶחָד:
(כה) וְעַל גְּבוּל שִׁמְעוֹן מִפְּאַת קָדִימָה עַד פְּאַת יָמָּה יִשָׂשׂכָר אֶחָד:
(כו) וְעַל גְּבוּל יִשָׂשׂכָר מִפְּאַת קָדִימָה עַד פְּאַת יָמָּה זְבוּלֻן אֶחָד:
(כז) וְעַל גְּבוּל זְבוּלֻן מִפְּאַת קָדִמָה עַד פְּאַת יָמָּה גָּד אֶחָד:
(כח) וְעַל גְּבוּל גָּד אֶל פְּאַת נֶגֶב תֵּימָנָה - נחלת גד, תגיע עד גבול דרום של א"י. וְהָיָה גְבוּל מִתָּמָר מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ נַחֲלָה עַל הַיָּם הַגָּדוֹל:
(כט) זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּפִּילוּ מִנַּחֲלָה לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵלֶּה מַחְלְקוֹתָם - וכך תהיה החלוקה ביניהם. נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:
(ל) וְאֵלֶּה תּוֹצְאֹת הָעִיר מִפְּאַת צָפוֹן - השערים ("תוצאות" - שבהם יוצאים) מצפון לעיר. חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מִדָּה - במידת הַ-4500 של צפון העיר:
כתובים
דברי הימים ב פרק א
(טז) וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה היו מִמִּצְרָיִם ששם היו הסוסים מצויין וּמִקְוֵא שם היה מקום שמגדלים את הסוסים לשם היה שולח את סֹחֲרֵי הַמֶּלֶךְ מִקְוֵא יִקְחוּ בִמְחִיר לפי ערך שויו של כל אחד: (יז) וַיַּעֲלוּ וַיּוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם מֶרְכָּבָה בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה והמצרים היו מוציאים אליו את הכלים כי לא שלח שליחים לתוך מצרים ולכל מרכבה היו 4 סוסים וְכֵן לְכָל מַלְכֵי הַחִתִּים וּמַלְכֵי אֲרָם בְּיָדָם יוֹצִיאוּ שגם הם היו קונים מהמצרים: (יח) וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְקֹוָק וּבַיִת לְמַלְכוּתוֹ לפי מה שראוי והגון למלכותו:
דברי הימים ב פרק ב
(א) וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ סַבָּל וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף אִישׁ חֹצֵב בָּהָר וּמְנַצְּחִים עֲלֵיהֶם היו רודים ונוגשים בהם שלא יהיו ידיהם נרפות מן המלאכה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת ומה שכתוב במלכים שהיו שלש מאות היו אלו הרודים על ה-3300 ותחת כל אחד היו 11 איש סה"כ 12 נוגשים על כל הסבלים והחוצבים: פ (ב) וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חוּרָם מֶלֶךְ צֹר לֵאמֹר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִם דָּוִיד אָבִי וַתִּשְׁלַח לוֹ אֲרָזִיםמגבול צור לִבְנוֹת לוֹ בַיִת לָשֶׁבֶת בּוֹ: (ג) הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה בַּיִת לְשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהָי לְהַקְדִּישׁ לוֹ נדרי קרבנות לְהַקְטִיר לְפָנָיו מערכת קְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת תָּמִיד זהו לחם הפנים וְעֹלוֹת להעלות לו לַבֹּקֶר וְלָעֶרֶב לַשַּׁבָּתוֹת קרבנות המוספין וְלֶחֳדָשִׁים וּלְמוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל לכן שלמה מבקש ארזים לבנות בניין חזק וטוב שהרי בנ"י ישראל לעולם יצטרכו להקריב את קרבנותיהם: (ד) וְהַבַּיִת אֲשֶׁר אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל בבניין וביופי ולכן אני צריך את עזרתך ואל תאמר לי להקטין את הבית וכך ולא אצטרך לעזרתם של אחרים כִּי גָדוֹל אֱלֹהֵינוּ מִכָּל הָאֱלֹהִים ולכן א"א להקטינו ולהמעיטו: (ה) וּמִי יַעֲצָר כֹּחַ לִבְנוֹת לוֹ בַיִת ואם כל מה שאנו בונים לו בית אל תחשוב שזה יכיל אותו כִּי הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלֻהוּ ולמרות שאני מלך וּמִי אֲנִי אֲשֶׁר אֶבְנֶה לּוֹ בַיִת וכל הסיבה לבניית הבית היא כִּי אִם לְהַקְטִיר לְפָנָיו: (ו) וְעַתָּה שְׁלַח לִי אִישׁ חָכָם לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַבַּרְזֶל וּבָאַרְגְּוָן ארגמן וְכַרְמִיל תולעת שני וּתְכֵלֶת וְיֹדֵעַ לְפַתֵּחַ פִּתּוּחִים לחרוט צורות באבנים לעשות במלאכה עִם הַחֲכָמִים אֲשֶׁר עִמִּי בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר הֵכִין דָּוִיד אָבִי: (ז) וּשְׁלַח לִי מארץ צור עֲצֵי אֲרָזִים בְּרוֹשִׁים וְאַלְגּוּמִּים עצים יקרים בצבע אדום והוא גדל במקצתו במים (אלמוגים) מֵהַלְּבָנוֹן שבארצך כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי אֲשֶׁר עֲבָדֶיךָ יוֹדְעִים לִכְרוֹת עֲצֵי לְבָנוֹן לפי הקצב הנצרך לבניית הבית וְהִנֵּה עֲבָדַי עִם עֲבָדֶיךָ לסייעם ולעזרם: (ח) וּלְהָכִין לִי עֵצִים לָרֹב כִּי הַבַּיִת אֲשֶׁר אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל וְהַפְלֵא שהוא יהיה גדול והפלא יהיה בגדלותו: (ט) וְהִנֵּה לַחֹטְבִים לְכֹרְתֵי הָעֵצִים נָתַתִּי אתן חִטִּים מַכּוֹת חיטים כתותות היינו מאכל ומשתה לַעֲבָדֶיךָ כֹּרִים מידה של 30 סאה עֶשְׂרִים אֶלֶף וּשְׂעֹרִים כֹּרִים עֶשְׂרִים אָלֶף וְיַיִן בַּתִּים מידה של 3 סאיןעֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף: פ (י) וַיֹּאמֶר חוּרָם מֶלֶךְ צֹר בִּכְתָב וַיִּשְׁלַח אֶל שְׁלֹמֹה בְּאַהֲבַת יְקֹוָק אֶת עַמּוֹ נְתָנְךָ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מעבור שהקב"ה אוהב את עמו לכן הוא העמיד אותך עליהם למלך לפאר ולעזר: (יא) וַיֹּאמֶר חוּרָם בָּרוּךְ יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִיד הַמֶּלֶךְ בֵּן חָכָם יוֹדֵעַ שֵׂכֶל וּבִינָה אֲשֶׁר יִבְנֶה שיהיה בונה בַּיִת לַיקֹוָק וּבַיִת לְמַלְכוּתוֹ שיהיה לפי הכבוד והפאר הנדרש: (יב) וְעַתָּה שָׁלַחְתִּי אִישׁ חָכָם יוֹדֵעַ בִּינָה שהיה גם אומן לְחוּרָם אָבִי ועכשיו הוא אומן שלי:
משנת ההלכה
מלאכת המבעיר
א. י"א שהמתיך מתכת בשבת חייב משום מכבה[13] (רש"י שבת קלד ע"א ד"ה בגחלת יראים סי' רעד חיי אדם כלל מה מו סעי' ב) וי"א[14] שאינו חייב אא"כ היה דעתו לצרף את המתכת אחר כך במים עי"כ (רמב"ם שם) וי"א[15] שאין שייך מבעיר במתכות (השגות הראב"ד שם)
ב. החותך או מוריד פחם מראש פתילה בוערת חייב משום מבעיר ומשום מכבה[16] (ערוה"ש סי' ער"ה סעי' ז)
ג. נרות העומדים על השלחן בליל שבת וחלון כנגדם אסור לפתוח החלון בשבת שלא יכבן הרוח ואפילו ברוח מצויה אסור ואפי' אין רוח כלל, דפתיחת החלון גורם רוח כידוע אבל לסגור חלון פתוח מותר[17] (חיי אדם כלל מה מו סעי' יב ערוה"ש סי' רעז סעי' ו)
ד. אסור לפתוח דלת וחלון כשמדורה של עץ קרוב להם, אפי' אין שם אלא רוח מצויה, ואפילו עתה אין הרוח מנשבת דהרוח מבעיר המדורה וגזרינן שמא יפתח ברוח שאינה מצויה ואז יבעיר בודאי (חיי אדם שם ומ"ב סי' רעז ס"ק ג)
ה. ולכן אסור לפתוח תנור שיש בו גחלים לוחשות, אם עדיין יש אש בתנור, שעל ידי פתיחתו מבעיר, והוא הדין שאם היה פתוח אסור לסתמו, אם משאיר פתח קטן[18] כיון שעי"ז נושב בו הרוח בחזקה ומבעיר הגחלים (שו"ע רנט סעי' ז ומ"ב ס"ק כא חיי אדם שם סעי' יג)
ו. י"א[19] שלפיכך תנור חשמלי המווסת ע"י טרמוסטט אסור לפתחו בשבת כיון שעי"כ יורדת מידת חומו ויגרום עי"כ להדליקו שוב ואפילו בשעה שבוער אסור כיון שמאריך את זמן בעירתו[20] וי"א שמותר וראוי להחמיר לעשות כן כלאחר יד (שו"ת משנה הלכות ח"ה סי' מ)
[1] אבע"ז רמב"ן
[2] ספורנו
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] חזקוני
[5] חזקוני
[6] רש"י
[7] חזקוני
[8] ת"י
[9] ת"י
[10] הכתב והקבלה
[11] רש"י
[12] פ' ר' יוסף בכור שור
[13] מקרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם דמוקי לה ר' ישמעאל בבית דין שלא ישרפו המחוייב שריפה [יבמות ו ע"ב]. נלמד דחייב על המתיך מתכת משום מבעיר. דמחוייבי שריפה מתיכין ברזל או עופרת ונותנין לתוך פיו וחומרת בני מעיו. כמבואר במשנה סנהדרין נ"ב וברמב"ם בפי' המשניות שם וברמב"ם שם [סנהדרין פט"ו ה"ג]. דאין לומר כלל דשריפת האיש חשיב מבעיר. דאין בני מעיו נעשין גחלת אלא שנחמרו כנ"ל לשון המשנה. וחומרת בני מעיו. וכהא דתנן בחולין (דף נ"ו ע"א) נפלה לאור ונחמרו בני מעיה. ומפרש בגמרא ירוקים שהאדימו ואדומים שהוריקו. גם אין לומר דעל הבערת האש להתיך בה הפתילה הזהירה התורה. שהרי אפשר להתיך במדורה שדולקת והולכת מערב שבת. אלא ודאי על הבערת הפתילה אזהרי' רחמנא. ובפסחים (דף ע"ה ע"א) קורא אותה גחלת של מתכת: ולכאורה קשה מהא דאמר שמואל שבת (דף מ"ב ע"א) מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים אבל לא גחלת של עץ. הנה דלא שייכא כיבוי בגחלת של מתכת. ומאי שנא הבערה מכיבוי: והנה בפרק ר' אליעזר דמילה (דף קל"ד ע"א ד"ה בגחלת) פרש"י גחלת של מתכת לא שייך בי' כיבוי דאינו נעשה פחם. וזה החילוק לדעתו בין כיבוי להבערה. דהבערה שייך במתכת דגם הוא נקרא אש כבש"ס פסחים (דף ע"ה ע"ב) לרבינא במסקנא עיין שם. רק כיבוי לא שייך במתכת כיון שאינו נעשה פחם: ובספר יראים [סי' רעד, דף קלח ע"א קמא ע"ב] כתב בטעם מכבין בגחלת של מתכת. דכיבוי שהי' במשכן בצורפי זהב וכסף. הי' בגחלת של עץ ולא בשל מתכת. ונראה מדבריו דבא ליתן טעם למה הבערה שייכא אפילו בשל מתכת. משום דצורפי זהב וכסף הי' מתיכין אותו. וזה עצמו הבערת המתכת. כמו שריפה בב"ד. דהתכת המתכת היינו הבערה" (שו"ת אבני נזר או"ח סי' רכט)
[14] "הרמב"ם יש לו שיטה אחרת בזה שהוא משוה הבערה לכיבוי. וכתב אם נתכוין לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עושים. מחממים את הברזל עד שיעשה גחלת. ומכבים אותו במים כדי לחסמו. וזה לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה עד כאן לשונו: ובמה שכתב ואם נתכוין לצרף כתב הרב המגיד שאם לא נתכוין אין לומר בזה פסיק רישי' דכשאינו מתכוין אינו מלאכה כלל. ונראה דהרמב"ם סובר בזה כדעת הספר יראים. דטעם שאין כיבוי במתכת. מפני שלא הי' במשכן והבערה היתה בצורפי זהב וכסף. וכיון שהבערה היתה רק בצורפים. על כן אין הבערה רק אם נתכוין לצרף. וסבירא לי' לרמב"ם שכיבוי נמי הי' בצורפים שמצרפין אותו במים. וכן הי' במשכן בזהב וכסף ונחושת" (שו"ת אבני נזר או"ח סי' רכט)
[15] בראב"ד השיג שם "אמר אברהם ולמה לא משום מבשל, כמו שדא סיכתא לאתונא דמרפי רפי והדר קמיט" עד כאן לשונו. דמכיון שטעם דחייב בהבער וכיבוי בלצרף דוקא משום דכך הי' במשכן, ועל זה השיג הראב"ד דאין ללמוד ממה שהי' במשכן שהוא מלאכת מבעיר. דאימא שהוא מבשל. איברא דקשה טובא לדעת הראב"ד דאין הבערה במתכות. מהבערה דאסר רחמנא במחוייבי שריפה בבית דין שהוא באבר שמתיכין, ואפילו לדעת הרמב"ם דלצרף חייב. והתם הרי מתקן וצורף כמו שפרש"י שבת (דף ק"ו ע"א) וזה לשונו שאינו מקלקל האבר בבישולו אלא מתקן וצורף. מכל מקום הלא הרמב"ם לא מחייב אלא במתכוין לצרף ואפי' בכיבוי שבשעת כיבוי' במים הוא מצרף תיכף. מכל מקום אם לא נתכוין לצרף פטור. והכי נמי בהבערה דבית דין כיון שאינו מתכוין לצרף איך יתחייב משום מבעיר:
והנראה לי בזה דהראב"ד סובר כתי' הראשון בש"ס פסחים (דף ע"ה ע"א) דגחלת של מתכת לא נקרא אש. והא דבמחויבי שריפה באש עושין להם פתילה של אבר ונותנין לתוך פיהם. משום דכתיב באש תשרף לרבות כל שריפות הבאין מאש יעוין שם. והנה ברש"י ביצה כ"ז: ד"ה חלה שנטמאת דהבערת קדשים ביום טוב אפי' מאכיל לבהמתו אסור דאחשבה רחמנא להבערתו דכתיב באש ישרף, והיינו כיון דמקיים במה שמאכיל לבהמתו כאילו שורפו באש. וכל שכן הכא דבשריפה זו דפתילה של אבר כתיב באש ישרף. וחשבי' רחמנא אש חייב. וכן יש לומר לרמב"ם דסבירא לי' כתי' ראשון פסחים שם דלא חשיב אש. ועל כן אין ללמוד חיוב בגחלת של מתכת ממה שהי' במשכן בשל עץ. כיון דעץ אש ומתכות לאו אש. על כן אינו חייב אלא בלצרף דהי' במשכן במתכות גופי' כנ"ל. אבל בהבערה דבית דין דאחשבי' רחמנא לאש. חייב אף בלי צירוף כמו בשל עץ: (אבנ"ז שם)
[16] "דע"י זה יתרבה אורו והוה מבעיר והכי אמרינן בביצה [ל"ב ע"ב] מוחטין את הפתילה ביו"ט מאי מוחטין לעדויי חושכא כלומר להסיר החשך שיאיר יותר והוה מבעיר וזה שמבואר בסי' תקי"ד שיש בזה משום מכבה וודאי שגם זה אמת שהרי הפתילה שמוחט נתכבה ולעניין יו"ט אין איסור במבעיר רק במכבה ולכן מיירינן שם לעניין מכבה אבל בשבת דמבעיר אסור פשיטא שיש בזה גם מבעיר" (שם ועיי"ש סעי' ח שכתב שאפשר שאינו חייב משום מבעיר "דהאור לא נתוסף כלל אלא שהפתילה מחשיכו וכשנוטלין אותה מבהיק האור הקודם אבל לא שנתוסף האור")
[17] "ואף שאנו רואים בחוש דכשהחלון פתוח בוערים הנרות יותר בחוזק ע"י הרוח וכשנועלים אינם בוערים כל כך בחוזק מ"מ אין זה בגדר מכבה דכמות האש אחד הוא אלא שע"י הרוח בוער יותר בחוזק ואין זה לא מבעיר ולא מכבה ואיסור הפתיחה שלא יכבו לגמרי מפני הרוח" (שם)
[19] יסודי ישרון חלק ב עמ' 113 ועיין משנה הלכות שם ובשמירת שבת כהלכתה פ"א סעי' כח שכתב זה לאיסור בתנור גז שמצוי שנדלק מיד בפתיחתו
[20] ודמיא לנותן שמן בנר שלרא"ש חייב כיון שמאריך את זמן בעירתו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה