פרשת כי תצא יום ב'

מקרא

דברים פרק כב

(ו) כִּי יִקָּרֵא יזדמן ע"י מקרה[1] קַן צִפּוֹר טהורה לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת כל זמן שכנפיה נוגעות בקן קורא לה "רובצת"[2] עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל עם[3] הַבָּנִים:

(ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים: ס

(ח) כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ הוא הדין בית ישן. והא דכתיב בית חדש בא ללמדנו דהבונה בית חדש ראוי לייסדה עם דבר מצוה בתחלתה. והכי מבואר בזוהר פ' מצורע. מש"ה צוה ה' להכין ביתו במצות מעקה[4] וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה גדר סביב[5] לְגַגֶּךָ ולא יניח ברשותו נזק ומכשול להכשל בו בני אדם וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ וכענין זה המגדל כלב רע או המעמיד סולם רעוע בתוך ביתו כִּי שמא[6] יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ: ס

(ט) לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם חיטה שעורה וחרצן ענבים בבת אחת פֶּן תִּקְדַּשׁ תתטמא תתחייב שריפה[7] הַמְלֵאָה מלאת הזרע והיא תבואת הזרע כשנתבשל או -[8] הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם: ס

(י) לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר או בכל שני מיני בעלי חיים[9] יַחְדָּו: ס

(יא) לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז שוע טווי ונוז, כלומר שוע שיהיו ה שהחליקו נימי הצמר ופשתים) במסרק ביחד, וכן שיהיו טוויים יחד הצמר והפשתים, ונוז היינו אריגה שארג החוטים לאחר שנשעו ונטוו ביחד ועשה מהם בגד[10] צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו: ס

(יב) גְּדִלִים ציצית צריך שיהא גדול וקלוע[11] תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ: ס

(יג) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה בלקוחי התורה שהם הקדושין בכסף, והיא המאורסה אשר יזכיר וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ שלא היתה עריבה אליו בביאתה, והשכים בבקר ובא לב"ד וטען[12]:

(יד) וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע כדי שיוכל לגרשה בלי לשלם כתובה[13] וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים:

(טו) וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָ וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת דם בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָ הנמצאים על שמלתה[14] אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה לבית דין[15]:

(טז) וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָ אֶל הַזְּקֵנִים אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ:

(יז) וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר כי זאת לפנים בישראל, מכניסין החתן והכלה לחופה ובודקין אותן, והעדים משמרים להם מבחוץ והם שהחכמים קורין להם שושבינין, וכאשר יפרדו נכנסין העדים שם ולוקחין השמלה אשר שכב אותה עליה ויראו הדמים, וזה ידוע בתלמוד[16]:

(יח) וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ ויתנו לו מלקות[17]:

(יט) וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו: ס

(כ) וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה שנתברר על ידי עדים והם גם התרו בה[18] לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָ:

(כא) וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: ס

(כב) כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הפושע בחטא יותר שהוא התובע והמפתה והעושה מעשה[19] הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל: ס

(כג) כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ:

(כד) וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר בית הדין של[20] הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר כי כאשר יראו עדים מרחוק איש תופס בנערה ושכב עמה בעיר, והרימו העדים קולם והתרו בהם, על דעת רבותינו (מכות ו:) יתחייבו שניהם סקילה שגם האשה בחזקת מזנה לדעת, כיון שלא צעקה כלל, כי דרך כל אנוסה לצעוק בעיר להושיעה ולהצילה וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה כי כאשר נראה שהאיש אוחז בה ושוכב עמה, נדון האשה כמתרצה, בעבור שהיתה יכולה להושע ממנו, ונחשב האיש כמענה אותה, כי לא פתה ולא דבר על לבה להשמע אליו[21] אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: ס

משנת ההלכה

סעיף ג

אין עושין מצות חבילות.

       א.       ביום שיש בו שני ספרי תורה אין מורידים הפרוכת מהס"ת השני וכ"ש שאין פותחים את ספר התורה עד שיגללו את הראשון שאין עושים מצוות חבילות חבילות (שו"ע או"ח קמז סעי' ח)

        ב.        נחלקו הראשונים אם גם בהבאת המצוה ולא רק בקיומה יש משום אין עושין מצוות חבילות חבילות ואנו מקילים שהאיסור הוא רק במעשה המצוה ולכן מותר להביא שני ספרי תורה כאחת אם קורא בהם בזה אחר זה מכיון שאין בהבאת המצוה איסור של חבילות חבילות (מג"א קמז, יא)

         ג.         ולכן מותר להביא שני כוסות של יין בבת אחת  בשבע ברכות מכיון שאין איסור בהבאת כאחת. (שם)

        ד.        נחלקו הראשונים האם איסור זה של אין עושים מצוות חבילות חבילות הינו דוקא באדם אחד או שנאסר גם בשני אנשים ומנהגינו להחמיר בכך.

       ה.       ולכן אין מלים שתי תינוקות כאחת אפילו בשני מוהלים. (שם)

כמה אופנים שבהם לא נאמר דין זה

         ו.         כמבואר לעיל עושים קידוש והבדלה או קידוש עבור שני ימים כגון שבת ויו"ט מכיון שהכל מצוה אחת היא של קדושת היום

         ז.         וכן כמברך ברכת מעין שלושל יכול לברך באותה ברכה על יין פירות ומיני מזונות מכיון שהכל מצוה אחת של ברכה אחרונה על המאכלים

       ח.       במקום בו אינו יכול לקיים את המצוה אלא אם עושה אותה חבילות חבילות כגון שיש לו רק כוס אחת של יין וצריך לברך ברכת המזון ולומר הבדלה או שרוצה לברך שבע ברכות וברכת המזון על אותה הכוס רשאי לעשות את שתי המצוות כאחת, מכיון שאי אפשר בענין אחר.

        ט.       אם אינו עושה המצוות בבת אחת ומפסיק ביניהם כגון שמקדש על הכוס ומניחו לברך עליו ברכת המזון אחר הסעודה, אין בזה משום אין עושים מצוות חבילות חבילות ומותר הדבר.

         י.         ולכן נהגו שלחם שהניחוהו עבור עירוב תבשילין בוצעים עליו בשבת עבור לחם משנה מכיון שיש הפסק גדול בין מצוה למצוה.

      יא.     בשני מצוות שאינם חובה אלא רשות אין שייך דין שאין עושין מצוות חבילות חבילות.

      יב.      ולכן נהגו בברית מילה לקדש  ולברך ברכת הברית על אותה הכוס מכיון שברכת הברית על הכוס אינה חובה מעיקר הדין[22].יכול להדליק נר אחד עבור שניהם ואין בזה משום חבילות חבילות.[23]

הלכה ט

אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן, אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו, אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו, לא רצה חבירו למחול לו מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו, לא נתרצה להן מביא לו שניה ושלישית לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא, ואם היה רבו הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו.

הלכה י

אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה לא יקום ולא יטור וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן אלא ועברתן שמרה נצח, וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו והגבעונים לא מבני ישראל המה.

הלכה יא

החוטא לחבירו ומת חבירו קודם שיבקש מחילה מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ויאמר בפניהם חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שכך וכך עשיתי לו, ואם היה חייב לו ממון יחזירו ליורשים, לא היה יודע לו יורשין יניחנו בבית דין ויתודה.

---

[1] רשב"ם

[2] פי' ר' יוסף הכור שור

[3] חזקוני

[4] משך חכמה

[5] רש"י

[6] רבינו בחיי

[7] ת"א ת"י

[8] הכתב והקבלה

[9] רש"י

[10] רש"י נדה סא, ב ד"ה שוע

[11] רשב"ם

[12] רמב"ן

[13] פי' ר' יוסף בכור שור

[14] רשב"ם

[15] ת"א

[16] רמב"ן

[17] רש"י

[18] רש"י

[19] רמב"ן

[20] ת"י

[21] רמב"ן

[22] צי"א חי"ג, נב

[23] שו" הר צבי יו"ד קצח

פרשת כי תצא יום א'

מקרא

דברים פרק כא

(י) כִּי תֵצֵא לחוץ לארץ[1] לַמִּלְחָמָה מלחמת הרשות[2] עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ:

(יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ התירה הכתוב רק מפני החשק בהיות יצרו מתגבר עליו, אבל אם מוצא בעצמו שאין לו חשק בבעילתה אלא שהוא רוצה לקחת לו אשה לא ישא לזו[3] וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:

(יב) וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ ורק אז מותרת לך ולא במלחמה[4] וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה י"א שתתקן אותם כלומר שתקצוץ[5] אֶת צִפָּרְנֶיהָ וי"א שהכוונה שתגדל אותם כדי שתהיה מנוולת עליו[6]:

(יג) וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ שמא בעבור יופי מלבושה חשק בה[7] וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ ותטבול ותתגייר וּבָכְתָה אֶת העבודה זרה של אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ וגם תתאבל עליהם כדי להשכיח מלבה כל קשר לע"ז ולהיותה גויה ותתיאש ממשפחתה ומבית אביה ותדבק עם האיש הזה שהיא עתידה להיות לו לעולם[8] יֶרַח יָמִים חודש ימים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה:

(יד) וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ בנתינת גט וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר לא תסחור[9] בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ מלשון עונה כלומר בעילה[10]: ס

(טו) כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה:

(טז) וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ דין זה רק במה שיש לו ולא במה שעתיד להיות לו לֹא יוּכַל התורה מצווה לנו שאין לו רשות[11] לְבַכֵּר לתת לו כבכור[12] אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵיבמקום[13] בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר:

(יז) כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר יודיע לכולם שהוא הבכור[14] ומצווה לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ ראוי מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה המשוה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר בלא תעשה ועשה[15]: ס

(יח) כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר סר מלקבל תוכחות וּמוֹרֶה ממרה אביו ואמו ומקנטר אותם[16] אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ ילמדו ויוכיחו אותו[17] וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם:

(יט) וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר בית הדין שב[18] -מְקֹמוֹ:

(כ) וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ וגונב משלנו[19] זוֹלֵל בשר וְסֹבֵא יין[20]:

(כא) וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ אמנם אם הבן מקבל על עצמו דרכי התורה אין עושים בו דין סורר ומורה[21]: ס

(כב) וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת חטא גדול שראוי להמיתו עליו ולתלותו על עץ לגודל חטאו כגון מורד במלכות[22] וְהוּמָת או שהומת בבי"ד בבסקילה[23] וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ:

(כג) לֹא תָלִין שלא ישהה לילה את נִבְלָתוֹ של התלוי עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי כי חרפה לפני אלהים לִתלות איש אלא חטאיו גרמו לו  וכשרואין בני אדם את התלוי רגילין לקלל את הדיינים או קרובים של הרוג והקב"ה אמר לא תקלל ולכך לא תלין נבלתו אלא קבר תקברנו[24] וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ שאם לא היה נקבר יטמאו בו נוגע או מאהיל[25] אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה: ס

דברים פרק כב

(א) לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים שברחו והרחיקו מבעליהם[26] וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם אלא הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:

(ב) וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ והוא בארץ אחרת או ש - וְלֹא יְדַעְתּוֹ אינך חייב לרדוף אחריו אלא[27] וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ:

(ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם: ס

(ד) לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים רובצים[28] בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם אלא הָקֵם תָּקִים משאו שנפל מעליו עִמּוֹ עם בעליו אבל אם הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית להטעין טעון פטור[29]:

(ה) לֹא יִהְיֶה כְלִי כלי זיין או בגדים מיוחדים לגבר[30] גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה: פ

משנת ההלכה

דיני תנאי קיום המצוות

סעיף ב

שלא תהיה המצוה בזויה עליו

       א.       לא יעשה המצוה בקלות ראש ובדרך בזוי[31] בין במצוה דאורייתא ובין במצוה דרבנן  ואפילו בהכשר מצוה וכמו שיבואר להלן.

        ב.        ובכלל זה שלא תהיה בזויה עליו  עשיית המצוה ומכבד גופו יותר מן המצוה כגון שמתירא שיתלכלכו ידיו או גופו על ידי המצוה ולכן לובש כפפות על ידיו[32] אמנם אם עושה כן כדי להגן על ידיו מותר וכגון שוחט הלובש כפפה כדי שלא יפצעו ידיו, וכן אם עושה כן מצד הידור המצוה מותר וכגון הלש בצק למצה ומלביש כפפות חד פעמיות על ידיו ש\כשי שלא ישארו שאריות בצק בצפרניו .

         ג.         אסור ליהנות מן המצוה כל זמן מצותה. ולכן אסור להשתמש בציצית כל זמן שהם קבועים בטלית כגון לקשור בהם דבר מה, ואפילו אם אינו לבוש בהם עתה (או"ח סי' כ"א סעי' א), וכן אסור להנות מנוי סוכה, (תרס"ז), ולאכול האתרוג או להריח בהדס של לולב (תרנ"ג), ואפילו לאחר סוכות אסור אם כונתו להשתמש בהם שוב בשנה הבאה (מ"ב סי' כא ס"ק ד) ולהשתמש בנר חנוכה. ואפילו להדליק נר חול מנר של חנוכה, אסור (תרע"ד). ואפילו מנר של בית הכנסת, אסור מדינא, אלא שנוהגין להקל, מכיון שלב בית דין מתנה עליהן שישתמשו בהם (קנ"ד). וכל זה הוא כדי שלא תהיה המצוה בזויה עליו.

        ד.        בציצית או בחפצים שמקיים בהם מצוה בעצמם אין מועיל תנאי לומר שרוצה להשתמש בהם גם לצורכו האישי (מ"ב סי' כא ס"ק ה)

       ה.       גם לאחר שקיים המצוה ואינו עומד עוד למצוה אע"ג שמותר ליהנות מן המצוה אסור לנהוג בה מנהג בזיון ולפיכך אין לזרוק ציציות, שופר סכך, או לולב אתרוג ערבה או הדס לאשפה אפילו אחר שסיים המצוה בהם ונכון שאפילו בהכשר מצוה לא יעשה תשמיש מגונה כגון בטלית שבה קשורה הציצית או בדפנות הסוכה. (מ"ב שם ס"ק ו)

         ו.         ולפיכך לא יעשה מהטלית ואפילו טלית קטן תחתונים אפילו לאחר שהסיר את הציציות ממנו מכיון שהוא בכלל תשמיש מגונה  וכן לא יעשה מהם ממחטה או מגבת (שם ס"ק ט יא)

         ז.         יש האוסרים להשתמש בטלית אפילךו כדי לקנח משקפיו אם לא לצורך מצוה כגון לראות יותר טוב כדי ללמוד או להתפלל, ודאי שיש להחמיר בכך בטלית גדול.

       ח.       וכן יש להזהר שלא לכבס או להניח עם כביסה מטונפת בצואה וכדומה את הטלית אבל עם כבסים רגילים נהגו להקל.

        ט.       מותר להכנס בטלית קטן לבית הכסא ונהגו גם לישכב בהם אבל נהגו שלא ליתנם לכביסה על ידי נכרי אמנם אם מתיר את הציציות מותר. וכן בימינו נהגו להקל לתת למכבסה או ניקוי יבש שהכל נעשה על ידי המכונה. ובטלית קטן יש להקל בכל ענין.

         י.         צריך להזהר כשלובש הטלית או תפילין וכן כל מצוה אחרת שלא יגררו על הריצפה משום ביזוי מצוה (שו"ע או"ח כ"א סעי' ד)

      יא.     אסור לישון בעודו לבוש בתפילין ויש בזה משום ביזוי מצוה (שו"ע הרב סי' מד סעי' א)

הלכות תשובה לרמב"ם פרק ב

הלכה ג

כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר ומודה ועוזב ירוחם, וצריך לפרוט את החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב.

הלכה ד

מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.

הלכה ה

ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם, וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו אין תשובתו גמורה שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח, במה דברים אמורים בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו ועזות פנים היא לו אם גילם, אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם וטובה היא לו שלא נתגלה עונו שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. השגת הראב"ד א"א וכן עבירות המפורסמות ומגולות אע"פ שאינן עם חבירו שכמו שנתפרסם החטא כך צריך לפרסם התשובה ויתבייש ברבים

הלכה ו

אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו, במה דברים אמורים ביחיד אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין שנאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו.

---

[1] ספורנו

[2] רש"י

[3] רמב"ן

[4] פי' ר' יוסף בכור שור

[5] תי" חזקוני

[6] ת"א רש"י והוא מחלוקת תנאים בגמ'

[7] אבע"ז

[8] ת"י רבינו בחיי

[9] ת"י

[10] ת"א

[11] רמב"ן

[12] פי' ר' יוסף בכור שור

[13] חזקוני

[14] ת"י

[15] רמב"ן

[16] רבינו בחיי רשב"ם

[17] ת"א רש"י

[18] ת"א ת"י

[19] רבינו בחיי

[20] ת"י

[21] ת"י

[22] רמב"ן העמק דבר

[23] ת"י

[24] ת"י רשב"ם

[25] רשב"ם

[26] רמב"ן

[27] רמב"ן העמק דבר

[28] אבע"ז

[29] רש"י

[30] ת"א רש"י

[31] וילפינן מדכתיב [ויקרא י"ז י"ג] ושפך את דמו וכסהו בעפר, וקבלו חז"ל [חולין פז, א], דרצה לומר במה ששפך יכסה, דהיינו כשם ששחט ביד, כך יכסה ביד. ולאו דוקא ביד, אלא על ידי כלי, שהרי גם השחיטה היתה על ידי כלי, אלא לאפוקי שלא יכסה ברגל שהוא דרך בזיון (בשבת כ"ב ברש"י אבוהון דכולהו דם משמע שהיא דרשה גמורה מדאורייתא).

[32] (כמו שצווחה העזרה על כהן גדול דכריך ידיה בשיראי ועבד עבודה ועיין בא"ח סי' תרנ"א סעיף ז')