מקרא
דברים פרק כא
(י) כִּי תֵצֵא לחוץ לארץ[1] לַמִּלְחָמָה מלחמת הרשות[2] עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ:
(יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ התירה הכתוב רק מפני החשק בהיות יצרו מתגבר עליו, אבל אם מוצא בעצמו שאין לו חשק בבעילתה אלא שהוא רוצה לקחת לו אשה לא ישא לזו[3] וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:
(יב) וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ ורק אז מותרת לך ולא במלחמה[4] וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה י"א שתתקן אותם כלומר שתקצוץ[5] אֶת צִפָּרְנֶיהָ וי"א שהכוונה שתגדל אותם כדי שתהיה מנוולת עליו[6]:
(יג) וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ שמא בעבור יופי מלבושה חשק בה[7] וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ ותטבול ותתגייר וּבָכְתָה אֶת העבודה זרה של אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ וגם תתאבל עליהם כדי להשכיח מלבה כל קשר לע"ז ולהיותה גויה ותתיאש ממשפחתה ומבית אביה ותדבק עם האיש הזה שהיא עתידה להיות לו לעולם[8] יֶרַח יָמִים חודש ימים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה:
(יד) וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ בנתינת גט וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר לא תסחור[9] בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ מלשון עונה כלומר בעילה[10]: ס
(טו) כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה:
(טז) וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ דין זה רק במה שיש לו ולא במה שעתיד להיות לו לֹא יוּכַל התורה מצווה לנו שאין לו רשות[11] לְבַכֵּר לתת לו כבכור[12] אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵיבמקום[13] בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר:
(יז) כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר יודיע לכולם שהוא הבכור[14] ומצווה לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ ראוי מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה המשוה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר בלא תעשה ועשה[15]: ס
(יח) כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר סר מלקבל תוכחות וּמוֹרֶה ממרה אביו ואמו ומקנטר אותם[16] אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ ילמדו ויוכיחו אותו[17] וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם:
(יט) וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר בית הדין שב[18] -מְקֹמוֹ:
(כ) וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ וגונב משלנו[19] זוֹלֵל בשר וְסֹבֵא יין[20]:
(כא) וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ אמנם אם הבן מקבל על עצמו דרכי התורה אין עושים בו דין סורר ומורה[21]: ס
(כב) וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת חטא גדול שראוי להמיתו עליו ולתלותו על עץ לגודל חטאו כגון מורד במלכות[22] וְהוּמָת או שהומת בבי"ד בבסקילה[23] וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ:
(כג) לֹא תָלִין שלא ישהה לילה את נִבְלָתוֹ של התלוי עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי כי חרפה לפני אלהים לִתלות איש אלא חטאיו גרמו לו וכשרואין בני אדם את התלוי רגילין לקלל את הדיינים או קרובים של הרוג והקב"ה אמר לא תקלל ולכך לא תלין נבלתו אלא קבר תקברנו[24] וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ שאם לא היה נקבר יטמאו בו נוגע או מאהיל[25] אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה: ס
דברים פרק כב
(א) לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים שברחו והרחיקו מבעליהם[26] וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם אלא הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:
(ב) וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ והוא בארץ אחרת או ש - וְלֹא יְדַעְתּוֹ אינך חייב לרדוף אחריו אלא[27] וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ:
(ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם: ס
(ד) לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים רובצים[28] בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם אלא הָקֵם תָּקִים משאו שנפל מעליו עִמּוֹ עם בעליו אבל אם הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית להטעין טעון פטור[29]:
(ה) לֹא יִהְיֶה כְלִי כלי זיין או בגדים מיוחדים לגבר[30] גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה: פ
משנת ההלכה
דיני תנאי קיום המצוות
סעיף ב
שלא תהיה המצוה בזויה עליו
א. לא יעשה המצוה בקלות ראש ובדרך בזוי[31] בין במצוה דאורייתא ובין במצוה דרבנן ואפילו בהכשר מצוה וכמו שיבואר להלן.
ב. ובכלל זה שלא תהיה בזויה עליו עשיית המצוה ומכבד גופו יותר מן המצוה כגון שמתירא שיתלכלכו ידיו או גופו על ידי המצוה ולכן לובש כפפות על ידיו[32] אמנם אם עושה כן כדי להגן על ידיו מותר וכגון שוחט הלובש כפפה כדי שלא יפצעו ידיו, וכן אם עושה כן מצד הידור המצוה מותר וכגון הלש בצק למצה ומלביש כפפות חד פעמיות על ידיו ש\כשי שלא ישארו שאריות בצק בצפרניו .
ג. אסור ליהנות מן המצוה כל זמן מצותה. ולכן אסור להשתמש בציצית כל זמן שהם קבועים בטלית כגון לקשור בהם דבר מה, ואפילו אם אינו לבוש בהם עתה (או"ח סי' כ"א סעי' א), וכן אסור להנות מנוי סוכה, (תרס"ז), ולאכול האתרוג או להריח בהדס של לולב (תרנ"ג), ואפילו לאחר סוכות אסור אם כונתו להשתמש בהם שוב בשנה הבאה (מ"ב סי' כא ס"ק ד) ולהשתמש בנר חנוכה. ואפילו להדליק נר חול מנר של חנוכה, אסור (תרע"ד). ואפילו מנר של בית הכנסת, אסור מדינא, אלא שנוהגין להקל, מכיון שלב בית דין מתנה עליהן שישתמשו בהם (קנ"ד). וכל זה הוא כדי שלא תהיה המצוה בזויה עליו.
ד. בציצית או בחפצים שמקיים בהם מצוה בעצמם אין מועיל תנאי לומר שרוצה להשתמש בהם גם לצורכו האישי (מ"ב סי' כא ס"ק ה)
ה. גם לאחר שקיים המצוה ואינו עומד עוד למצוה אע"ג שמותר ליהנות מן המצוה אסור לנהוג בה מנהג בזיון ולפיכך אין לזרוק ציציות, שופר סכך, או לולב אתרוג ערבה או הדס לאשפה אפילו אחר שסיים המצוה בהם ונכון שאפילו בהכשר מצוה לא יעשה תשמיש מגונה כגון בטלית שבה קשורה הציצית או בדפנות הסוכה. (מ"ב שם ס"ק ו)
ו. ולפיכך לא יעשה מהטלית ואפילו טלית קטן תחתונים אפילו לאחר שהסיר את הציציות ממנו מכיון שהוא בכלל תשמיש מגונה וכן לא יעשה מהם ממחטה או מגבת (שם ס"ק ט יא)
ז. יש האוסרים להשתמש בטלית אפילךו כדי לקנח משקפיו אם לא לצורך מצוה כגון לראות יותר טוב כדי ללמוד או להתפלל, ודאי שיש להחמיר בכך בטלית גדול.
ח. וכן יש להזהר שלא לכבס או להניח עם כביסה מטונפת בצואה וכדומה את הטלית אבל עם כבסים רגילים נהגו להקל.
ט. מותר להכנס בטלית קטן לבית הכסא ונהגו גם לישכב בהם אבל נהגו שלא ליתנם לכביסה על ידי נכרי אמנם אם מתיר את הציציות מותר. וכן בימינו נהגו להקל לתת למכבסה או ניקוי יבש שהכל נעשה על ידי המכונה. ובטלית קטן יש להקל בכל ענין.
י. צריך להזהר כשלובש הטלית או תפילין וכן כל מצוה אחרת שלא יגררו על הריצפה משום ביזוי מצוה (שו"ע או"ח כ"א סעי' ד)
יא. אסור לישון בעודו לבוש בתפילין ויש בזה משום ביזוי מצוה (שו"ע הרב סי' מד סעי' א)
הלכות תשובה לרמב"ם פרק ב
הלכה ג
כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר ומודה ועוזב ירוחם, וצריך לפרוט את החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב.
הלכה ד
מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.
הלכה ה
ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם, וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו אין תשובתו גמורה שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח, במה דברים אמורים בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו ועזות פנים היא לו אם גילם, אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם וטובה היא לו שלא נתגלה עונו שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. השגת הראב"ד א"א וכן עבירות המפורסמות ומגולות אע"פ שאינן עם חבירו שכמו שנתפרסם החטא כך צריך לפרסם התשובה ויתבייש ברבים
הלכה ו
אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו, במה דברים אמורים ביחיד אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין שנאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו.
[1] ספורנו
[2] רש"י
[3] רמב"ן
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] תי" חזקוני
[6] ת"א רש"י והוא מחלוקת תנאים בגמ'
[7] אבע"ז
[8] ת"י רבינו בחיי
[9] ת"י
[10] ת"א
[11] רמב"ן
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[13] חזקוני
[14] ת"י
[15] רמב"ן
[16] רבינו בחיי רשב"ם
[17] ת"א רש"י
[18] ת"א ת"י
[19] רבינו בחיי
[20] ת"י
[21] ת"י
[22] רמב"ן העמק דבר
[23] ת"י
[24] ת"י רשב"ם
[25] רשב"ם
[26] רמב"ן
[27] רמב"ן העמק דבר
[28] אבע"ז
[29] רש"י
[30] ת"א רש"י
[31] וילפינן מדכתיב [ויקרא י"ז י"ג] ושפך את דמו וכסהו בעפר, וקבלו חז"ל [חולין פז, א], דרצה לומר במה ששפך יכסה, דהיינו כשם ששחט ביד, כך יכסה ביד. ולאו דוקא ביד, אלא על ידי כלי, שהרי גם השחיטה היתה על ידי כלי, אלא לאפוקי שלא יכסה ברגל שהוא דרך בזיון (בשבת כ"ב ברש"י אבוהון דכולהו דם משמע שהיא דרשה גמורה מדאורייתא).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה