מקרא
בראשית פרק כז
(א) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת מחמת זקנה[1] וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי:
(ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא אני מבקש ממך בשביל ש - זָקַנְתִּי ואני רוצה לתת לך הברכות אשר בידי לחלוק לך בחיי[2] לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי ואם אמות תפסיד הכל ממון ושררה שהרי מכרת לו בכורתך ולפיכך אני רוצה להקדים לתת לך הכל מחיים ולא יוכל יעקב להוציא מידך כלום[3]:
(ג) וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ כלי זינך ובכלל זה החרב[4] תֶּלְיְךָ אשפת החיצים[5] וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה צָיִד:
(ד) וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים תבשילים[6] כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי רצה במטעמים כדי שיתעסק בכבוד אב ובזה תחול עליו הברכה[7] בְּטֶרֶם אָמוּת:
(ה) וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא:
(ו) וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר:
(ז) הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְקֹוָק בשם ה' על פי ה'[8] לא נזכר בכל הפרשה לפני ה', רק במקום הזה, כי אמרה לו אמו הברכה לפני ה' תהיה, ברוח הקדש, ואם יתברך בה עשו אחיך תתקיים בו בזרעו לעולם, ואין לך עמידה לפניו[9] לִפְנֵי מוֹתִי:
(ח) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ:
(ט) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים שאתה יודע שיהיו טעימים[10] וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב:
(י) וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ:
(יא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק:
(יב) אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי אמר אולי יקרב אותי אל עצמו לנשק לי או לשום ידו על פני, כדרך חבת האב על בנו וימצא במישוש שאני חלק[11] וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה:
(יג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי עלי ועל צווארי כלומר כי היתה בוטחת במה שאמר לה הקב"ה ורב יעבד צעיר[12] אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי:
(יד) וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו:
(טו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת נאים וחדשים[13] אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת שני חליפות בגדים היו לו, אחד שהולך לצייד, ואחד שלובש בין אנשים, כן דרך הציידים[14] וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן:
(טז) וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו:
(יז) וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים התבשילים[15] וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ:
נביא
זכריה פרק א
א. בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ, הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָה בֶּן עִדּוֹ הַנָּבִיא לֵאמֹר:
ב. קָצַף ה' עַל אֲבוֹתֵיכֶם, קָצֶף - קצף ה' על אבותיכם, ומפני כך חרב הבית.
ג. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, שׁוּבוּ אֵלַי נְאֻם ה' צְבָאוֹת, וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת - שובו אלי, ואז אשיב את שכינתי אליכם.
ד. אַל תִּהְיוּ כַאֲבֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר קָרְאוּ אֲלֵיהֶם הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שׁוּבוּ נָא מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעֲלְלֵיכֶם הָרָעִים, וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ אֵלַי נְאֻם ה' - אל תהיו כאבותיכם, שלא שמעו בקול הנביאים ולא שבו אל ה' ממעשיהם הרעים.
ה. אֲבוֹתֵיכֶם אַיֵּה הֵם - הלא מתו בעוונם, (בחרב ברעב ובשבי), וְהַנְּבִאִים הַלְעוֹלָם יִחְיוּ - וא"ת, הלא גם הנביאים מתו, אשיב לכם: וכי יחיו לעולם ?! (אך לא מתו טרם זמנם, וכל נבואותיהם התקיימו)
ו. אַךְ דְּבָרַי וְחֻקַּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת עֲבָדַי הַנְּבִיאִים, הֲלוֹא הִשִּׂיגוּ אֲבֹתֵיכֶם - אך דבָרַי, שנבאו הנביאים על גזרותי, השיגו את אבותיכם ולא את הנביאים, וַיָּשׁוּבוּ וַיֹּאמְרוּ - אבותיכם עצמם, אמרו לפני החורבן: כַּאֲשֶׁר זָמַם ה' צְבָאוֹת לַעֲשׂוֹת לָנוּ כִּדְרָכֵינוּ וּכְמַעֲלָלֵינוּ, כֵּן עָשָׂה אִתָּנוּ - הנה באה עלינו הרעה, כפי שחשב ה', וניבא להם ע"י הנביאים.
ז. בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ, הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן עִדּוֹא הַנָּבִיא לֵאמֹר:
ח. רָאִיתִי הַלַּיְלָה - ראיתי במראה הנבואה בלילה, הִנֵּה אִישׁ רֹכֵב עַל סוּס אָדֹם - הנה, מלאך רוכב על סוס אדום, (רמז, שעתיד ה' ליפרע מבבל וממדי ופרס) וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה - והמלאך עומד בעומק המים, בין עצי הדס, (רמז לישראל שבבבל) וְאַחֲרָיו - אחר המלאך, סוּסִים אֲדֻמִּים שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים - ראה סוסים, אֲדֻמִּים שְׂרֻקִּים (מין צבע) וּלְבָנִים.
ט. וָאֹמַר, מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי - שאל את המלאך הדובר אליו, מה מרמז המראה שראה, וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, אֲנִי אַרְאֶךָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה:
י. וַיַּעַן הָאִישׁ הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים וַיֹּאמַר -המלאך העומד בין ההדסים, ענה לזכריה, אֵלֶּה - הסוסים, אֲשֶׁר שָׁלַח ה' לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ:
יא. וַיַּעֲנוּ - הסוסים, אֶת מַלְאַךְ ה' הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים, וַיֹּאמְרוּ, הִתְהַלַּכְנוּ בָאָרֶץ, וְהִנֵּה כָל הָאָרֶץ ישֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת - ואמרו למלאך: ראינו את הגויים יושבים בשלווה.
יב. וַיַּעַן מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמַר - ענה המלאך הדובר לזכריה, ה' צְבָאוֹת, עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה - ה', עד מתי לא תרחם על ישראל, אשר כעסת עליהם זה 70 שנה.
יג. וַיַּעַן ה' אֶת הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים - ה' ענה למלאך הדובר אל זכריה, דברי נחמה על ישראל.
יד. וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, קְרָא לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה - מצווה על זכריה לקרוא לפני ישראל, שה' ינקום (מבבל) את נקמת ירושלים (על חורבן ירושלים), נקמה גדולה.
טו. וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף, עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים - ובכעס גדול אעניש את הגויים היושבים בשלווה, אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט, וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה - מפני שאני כעסתי על ישראל כעס מועט, והם הרעו לישראל יותר מדי.
טז. לָכֵן - מפני שהרעו לישראל יותר מהראוי, כֹּה אָמַר ה', שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים - אשיב את שכינתי לירושלים ברחמים, בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת - וביהמ"ק יבנה בה, וְקָו יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלִָם - וקו הבנין, ישוב וינטה על בנין חומות העיר, ולא ימחה בהם המלך להפסיק את הבניה. (קו הבנין, הוא חוּט, שבקצהו משקולת. כשמטיל העומד על החומה את החוט, מְכַוֵן החוּט את הבונים - ליַשֵר את בנין החומה)
יז. עוֹד קְרָא לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב - הערים יתפשטו לכל עבר, מרוב הטובה שאתן בהם, וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם - ינחם ה' את ציון, ויבחר עוד בירושלים להשרות בה את שכינתו.
זכריה פרק ב
א. וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא - במראה הנבואה, וְהִנֵּה אַרְבַּע קְרָנוֹת - והנה ארבע קרניים,
ב. וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, מָה אֵלֶּה - על מה רומזות ארבע קרניים אלו ? וַיֹּאמֶר אֵלַי, אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה אֶת יִשְׂרָאֵל וִירוּשָׁלִָם - אלו הבבלים שבאו על בנ"י, מארבע רוחות הארץ, נגחו בהם בקרניהם, ופזרו אותם לגלות.
ג. וַיַּרְאֵנִי ה' אַרְבָּעָה חָרָשִׁים - אומנים, (היודעים לגדוע ולהפיל את הקרניים).
ד. וָאֹמַר מָה אֵלֶּה בָאִים לַעֲשׂוֹת - מה אומנים אלו באו לעשות ? וַיֹּאמֶר לֵאמֹר, אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה - אלו הקרניים, שפזרו את יהודה בגלות, כְּפִי אִישׁ לֹא נָשָׂא רֹאשׁוֹ -והשפילו אותם כך, שאיש מהם לא הרים את ראשו נגד קרני בבל, (כפי - כשיעור) וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה - האומנים, לְהַחֲרִיד אֹתָם - להחריד ולהרעיד את קרני בבל, לְיַדּוֹת אֶת קַרְנוֹת הַגּוֹיִם, הַנֹּשְׂאִים קֶרֶן אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה לְזָרוֹתָהּ - ולהשליך לארץ, את קרנות בבל שהורמו על יהודה לפזר אותם בגלות.
ה. וָאֶשָּׂא עֵינַי, וָאֵרֶא - במראה הנבואה, וְהִנֵּה אִישׁ, וּבְיָדוֹ חֶבֶל מִדָּה - חבל, המודד מרחקים.
ו. וָאֹמַר אָנָה אַתָּה הֹלֵךְ - עם החבל, וַיֹּאמֶר אֵלַי, לָמֹד אֶת יְרוּשָׁלַם, לִרְאוֹת כַּמָּה רָחְבָּהּ וְכַמָּה אָרְכָּהּ - למדוד את אורכה ורוחבה, של העיר ירושלים.(להמחיש את גודלה כעת, ביחס להתרחבות העיר לעתיד לבוא)
ז. וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי יֹצֵא - המלאך שבידו חבל המידה יוצא מלפני זכריה, וּמַלְאָךְ אַחֵר יֹצֵא לִקְרָאתוֹ - ומלאך אחר בא לקראתו. (של המלאך היוצא).
ח. וַיֹּאמֶר אֵלָיו - למלאך, שבידו חבל המידה, רֻץ דַּבֵּר אֶל הַנַּעַר הַלָּז לֵאמֹר - אל זכריה, (שלשה נתנבאו והם נערים: שמואל, זכריה וירמיה) פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ - לעתיד לבוא, תהיה ירושלים בלי חומה כלל, ותתרחב מאוד ברוב אדם ובהמה.
ט. וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב - וה' יגן על ירושלים - כחומה של אש, וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ - וכבוד ה' ישכון בתוכה.
י. הוֹי הוֹי - לשון קריאה, וְנֻסוּ מֵאֶרֶץ צָפוֹן נְאֻם ה' - נוסו מבבל, (אלו שלא עלו בראשונה) ועלו לבנות הבית בירושלים, כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם נְאֻם ה' - אתם, שגליתם לכל עבר, כארבע רוחות השמים.
יא. הוֹי - לשון קריאה, צִיּוֹן הִמָּלְטִי, יוֹשֶׁבֶת בַּת בָּבֶל - המלטו לציון, היושבים בבבל.
יב. כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אַחַר כָּבוֹד - אחר הנבואה, על כבוד ה' שישכון בירושלים, שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם - נשלחתי לנבא על הגויים, הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם - הלוקחים מכם שלל, כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ - אשר הנוגע בכם לרעה, לא יִנָקה מעונש, כמו אדם הנוגע באישון העין שמזיק לעצמו בידיו.
יג. כִּי הִנְנִי מֵנִיף אֶת יָדִי עֲלֵיהֶם - על הגויים - להכותם, וְהָיוּ שָׁלָל לְעַבְדֵיהֶם - והעמים, יהיו לשלל לבנ"י שהיו עבדיהם, וִידַעְתֶּם כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחָנִי - כשתתקיים נבואה זו לעתיד לבוא, תדעו, שנבואה זו - בשם ה' אמרתי.
משנת ההלכה
וַיָּ֥זֶד יַעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן־הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף (בראשית פרק כה פסוק כט)
שאותו יום שמת אברהם היה יעקב מבשל תבשיל של עדשים, כדי להאכיל ליצחק אביו. ולמה מאכילין לאבל עדשים, מיכן שאסור לאבל לדבר, מה עדשים אין להם פה, כך אבל אסור לדבר[16], שנאמר וידום אהרן (ויקרא י ג). ד"א מה עדשים מגולגלים הם, אף מיתה גלגל היא שחוזר בעולם: (ע"פ ב"ב טז ומדרש אגדה)
היה ראוי שיאמר ויזד יצחק, שהרי בעד אברהם היה מתאבל, אבל מפני שהאבל אסור לאכול משלו, לכך התקין יעקב המאכל הזה, ותבשיל של עדשים היה ומנהג לאוכלו בבית האבל, לפי שעדשה סגורה ועגולה כגלגל לומר גלגל הוא שחוזר בעולם, ומה עדשה זו אין לה פה כך האבל אסור לדבר, ואותו היום נפטר אברהם לבית עולמו, (רבינו בחיי)
א. נצטוינו בזה[17] שלא יאכל האבל בשובו מבית הקברות לאחר קבורת יקירו סעודה ראשונה[18] משל עצמו אלא מצוה על קרוביו שכניו או ידידיו שיאכילוהו משלהם במאכל עדשים או ביצים. ונקראת סעודה זו סעודת הבראה (יו"ד שעח סעי' א, ט)
ב. כיום נהגו בהרבה מקומות שהחברא קדישא דואגת לסעודת הבראה לאבלים.
ג. אם שכניו לא שלחו לו, או שהוא יחידי בעיר, אינו חייב לצער את עצמו, אלא מותר לו לאכול משלו. וכל זה בסעודה ראשונה, אבל סעודה שניה והלאה, מותר לאבל לאכול משל עצמו.
ד. עיקר סעודת ההבראה לכתחלה היא בלחם, והאבלים חייבים להשתדל ליטול ידיהם ולאכול פת בסעודה זו[19]. ואם אין לחם יעשו סעודת הבראה לכל הפחות בפת הבאה בכיסנין[20]. ואם אין לו פת הבאה בכיסנין, יעשו הסעודה בתבשיל לבד.
ה. המנהג שאין מברין אלא בפת וביצים שלוקות או עדשים[21]. ונכון להוליך לאבל ביצים קלופות, כדי שלא יקלוף האבל בעצמו, ויראה כרעבתן. וכיון שנקבר המת מותר לאכול בשר ולשתות יין בסעודה, כדי לשרות האכילה שבמעיו.
[1] רשב"ם רבינו בחיי
[2] רשב"ם
[3] חזקוני
[4] ת"א ת"י פי' הטור
[5] ת"י רשב"ם
[6] ת"א ת"י
[7] ספורנו
[8] רשב"ם חזקוני
[9] רמב"ן
[10] חזקוני
[11] רמב"ן
[12] רשב"ם
[13] חזקוני
[14] פי' ר' יוסף בכור שור
[15] ת"א ת"י
[16] כדאמרינן במועד קטן, אבל כל ג' ימים הראשונים אינו משיב שלום לכל אדם, וכל שכן שאינו שואל, מג' ועד ז' משיב ואינו שואל
[17] ועיין בשדי חמד (מערכת ס כלל נג) אם סעודת הבראה מן התורה או מדרבנן.
[18] ובגמ' מועד קטן (כז ב) אמר רב יהודה אמר רב, אבל יום ראשון אסור לאכול לחם משלו, מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל, ולחם אנשים לא תאכל. ודעת התוס' דכל יום ראשון אסור לו לאכול לחם משלו, אפילו כמה פעמים באותו יום. וכן דעת הרמב"ם (פרק ד' מהלכות אבל הלכה ט'), דאבל ביום הראשון אסור לו להניח תפילין ולאכול משלו וכו'. וכן דעת המרדכי (סוף מו"ק סימן תתקלא), והרוקח. אולם הרא"ש (סימן פט) והגמ"י והסמ"ג כתבו, שרק סעודה ראשונה אסור לו לאכול לחם משלו. וכן דעת האור זרוע (הלכות אבלות סימן תלב) בשם רש"י, דלא נאסר אלא בסעודה ראשונה. ע"כ. וכן כתב הרדב"ז (סימן תכד). והלכה כדברי המיקל באבל. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך (יורה דעה סימן שעח).
[19] כן כתב בערוך השלחן ובגשר החיים. ומה שכתבנו לגבי פת הבאה בכיסנין,
ומה שכתבנו לגבי תבשיל, כן משמע ממה שכתב בשו"ת יביע אומר חלק ב' (חיו"ד סימן כה). ע"ש.
[20] כן כתב בשו"ת דברי מלכיאל חלק ב' (סימן צז) דלא בעינן לחם לסעודת הבראה. והוכיח כן מדברי הרמב"ן. ע"ש. ועיין בשו"ת חיים ביד (סימן קכה אות עג). ועיין בשו"ת זרע אמת חלק ב' (סימן קנו) שכתב לגבי סעודת הבראה בחול המועד, שיעשו הסעודה בפת הבאה בכיסנין וקפה, כדי לחוש למאן דאמר שאין מברין בחול המועד. ואף פת הבאה בכיסנין נקרא לחם. ע"ש. והו"ד בשו"ת יביע אומר חלק ד' (חיו"ד סימן כו אות ו'). ע"ש.
[21] הנה מה שנהגו לאכול ביצים שלוקות ועדשים, הטעם, דמה עדש זה גלגל הוא, אף אבלות דבר שחוזר בעולם. ומה ביצה אין לה פה, אף האבל אין לו פה [שאינו צוחק]. וכן אמרו בגמ' (ב"ב טז ב) ויזד יעקב נזיד, אותו היום נפטר אברהם אבינו. וכן כתבו הרי"ץ גיאת והרמב"ן [הובאו בטור ובבית יוסף]. וראה בשו"ת יביע אומר חלק ב' (חיו"ד סימן כה).
ומה שכתבנו שמותר בבשר, כן הוא בשלחן ערוך שם סעיף ח, ובסנהדרין (ע א) איתא, לא נברא יין בעולם אלא לנחם בו אבלים, שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש.
