מקרא
בראשית פרק כה
(יט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אחר שהזכיר תולדות ישמעאל חוזר ומפרש תולדות יצחק והם האמורים למטה יעקב ועשיו אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק חזר והתחיל אברהם הוליד את יצחק, לומר כי הוא לבדו תולדותיו, וכאלו הוא בנו יחידו שבניו האחרים ביחס אליו אינם נחשבים לכלום[1]:
(כ) וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן משדה[2] אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי וממנה נולד עשו הדומה לאחי האם[3] לוֹ לְאִשָּׁה:
(כא) וַיֶּעְתַּר בתפילות מרובות שזהו לשון עתירה[4] יִצְחָק לַיקֹוָק לְנֹכַח בשביל ובעבור אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא והוא לא היה עקר וַיֵּעָתֶר ונתרצה לוֹ יְקֹוָק וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:
(כב) וַיִּתְרֹצֲצוּ רצים ומתנענעים בתוך גופה[5] הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן ההריון הזה היה מחודש ומשונה משאר הריון הנשים, שאין דרך הנשים להיות התאומים מתרוצצין ומתקוטטין בבטן ואלו היו מתרוצצין בקרבה ומצטערת הרבה[6] לָמָּה זֶּה אָנֹכִי בעולם, הלואי אינני, שאמות או שלא הייתי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ להתפלל[7] אֶת יְקֹוָק וי"א שהלכה לנביאים שבאותם הימים[8]:
(כג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לָהּ ע"י נביא[9] שְׁנֵי גיים גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ שהרי הוא בשביל ששני גוים בבטנך בעלי דעות שונות וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מלכויות מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וכבר היום נלחמים הם זה בזה וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ יתחזקוְרַב והגדול[10] יַעֲבֹד צָעִיר:
(כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ מכוסה כְּאַדֶּרֶת כמו מעיל ב - שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו כלומר עשוי וגמור כמו אדם מבוגר[12]:
(כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:
(כז) וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה יודע בעבודת האדמה[13] וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם שלם במעשיו[14] יֹשֵׁב אֹהָלִים היה רועה צאן אביו ויושב באהלים לפי שהרועים עושים אוהלים מפני הצינה ומפני החמה[15], והיה גם יושב באהלי שם ועבר להכיר את בוראו[16]:
(כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו לא היה אוהב אותו בשביל בכורתו רק לפי שהיה מהנה אותו בצידו, ולמדנו הכתוב כי עשו הרשע היה ציד משני צדדין, כי יצוד החיות במדברות ובשדות ממה שהזכיר איש שדה, ויצוד גם כן דעת אביו כשהיה מזמן ההנאות בפיו מתוך ערמת דבריו[17] וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב שהיתה מכרת בתומתו וגם ממה שאמר הקב"ה ורב יעבוד צעיר[18]:
(כט) וַיָּזֶד ויבשל[19] יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף דרך צידים להיות עייפים לפי שהן רודפין אחר החיות ופעמים שהם תועים ביערים יום או יומיים וע"י כן הם רעבים וצמאים[20]:
(ל) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה[21] נָא מִן הָאָדֹם תבשיל אדום וכתבו חז"ל שהיה עדשים אדומות הָאָדֹם דרך כל אדם לכפול דיבורו כשהוא נחפז לשאול דבר וזה היה עיף וממהר לאכול[22] הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם כי לעגו עליו שמכר בכורה נכבדת בעבור תבשיל מעט[23]:
(לא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם כלומר - שתעמוד במכירתך לעולם כמו היום[24] וי"א[25] שאמר מכור לי לאי זה יום שיהיה, שתחול אז המכירה, ופירש "כיום", כמו ביום, פי' באיזה יום שתבא בו הבכורה שתהיה שלי אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי:
(לב) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת שבכל יום ויום הוא מסתכן בעצמו כאשר יצא לצוד שמא יהרגוהו החיות. ויתכן שימות קודם אביו[26] וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה:
(לג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם כאשר אמרת למה זה לי בכורה, אינני חפץ בה, אמר לו יעקב השבעה לי כי לא תחפוץ בה ולא תירשנה לעולם[27] וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב בעבור הנזיד:
(לד) וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים כאן גילה הכתוב מה שהזכיר למעלה ויזד יעקב נזיד שהיה תבשיל של עדשים[28] וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה: ס
נביא
פתיחה לספר חגי
העשירי לתרי עשר הוא חגי הנביא שהתנבא בימי בית שני שנת 3480 בשנת ב' לדריוש, ועמו חגי זכריה ומלאכי והם הנביאים היחידים שמצינו שתנבאו באותה תקופה[29]
אך מצינו שהתנבא גם לאחר חורבן בית ראשון כמבואר פסיקתא דרב כהנא ( פיסקא טז, י – נחמו) א"ר חננה בריה דר' אבא בשמונה מקומות כת' יאמר אלהיכם, כנגד שמונה נביאים שנתנבאו לאחר בית המקדש, ואילו הן, יואל, עמוס, צפניה, חגי, זכריה, ומלאכי, יחזקאל, וירמיה.
כששלמו לחרבת ירושלם שבעים שנה הגיע זמן בנין הבית ואז באה הנבואה אל חגי שהיה בירושלם לעורר זרובבל לבנות הבית כי היו מתעצלים מפני השונאים שהיו משביתים מלאכתם אלה השנים ולא עוררה אותם רוח הקדש עד עתה לפי שלא נשלם הזמן כי לא מלאו לחרבת ירושלם ע' שנה עד עתה וכן אמר בעזרא והתנבי חגי נביאה וזכריה בר עדוא נביאיא על יהודאי די ביהודה ובירושלם בשום אלהי ישראל עליהון:
והתנבא בשנת שתים לדריוש על בנין הבית ביחד עם זכרי ומלאכי וכנאמר בנביא זכריה פ"ח פסוק ט "כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית יְקֹוָק צְבָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת" והנביאם אלו חגי זגריה ומלאכי. הנבואה הראשונה אמר לו הקב"ה לאמרה אל זרובבל ואל יהושע והנבואה השנית אמר לו לאמרה לעם[30]
בחדש התשיעי שהוא כסליו בכ"ד בו החלו לבנות ובו ביום היה דבר ה' ביד חגי הנביא לאמר לכהנים ולשאול אותם על הלכות טומאה וטהרה ואף על פי שכבר הקריבו קרבנות טרם זה כמה שנים כי מיום שעלו הראשונים העולים מהגולה כשהגיעו בעריהם בנו המזבח והקריבו עליו והיכל ה' לא יסד וי"ט שנה נבנה המזבח קודם בנין הבית ולמה לא שאלה כל השנים האלה מעת שהחלו להקריב קרבנות לפי שלא היה דבר הקרבנות קבוע עד היום שהחלו בבנין הבית[31]: ומבואר בירושלמי סוטה פרק ה ה"ב "ר' עקיבה תמן אמרין שתי שאילות שאלן חגי הנביא (פי' את הכנהנים) אחת השיבו אותו כראוי ואחת לא השיבו לו כראוי. (הוא שאל) הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו כנף תחילה (כלומר ראשון לטומאה) בשר קודש שיני (כלומר שני לטומאה) לחם ונזיד שלישי ויין ושמן ומאכל רביעי וכי יש רביעי בקודש? ויענו הכהנים ויאמרו לא. לא השיבו אותו כראוי שיש רביעי בקודש. ויאמר חגי אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא אם תהיה כנף טמא נפש ונגעה בכל אלה היטמא ויענו הכהנים ויאמרו יטמא השיבו אותו כראוי. ובמשנת רבי אליעזר (פרשה יד עמוד 271) פי' את שאלתו של חגי בלשון זו של כנף בגדו "כשצוה הקב"ה את חגי לשאול את הכהנים תורה, לא פתח להן תחלה אלא בציצית, שנ' ויהי דבר ה' אל חגי שנית, לאמר, בעשרים וארבעה לחדש, שאל נא את הכהנים תורה הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו, מפני מה הוא אומ', אלא להזכיר את הציצית. והיא שעמדה לישראל בימי חזקיה, שנ' מכנף הארץ זמירות שמענו. וכי יש כנף לארץ ואומ' שירה. אלא זו תפלת חזקיה וישעיה, שהיו מתפללין, והציצית על כתפיהן.
נקרא מלאך כמבואר בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב ויקרא דף א עמוד ב) "משה נקרא מלאך שנאמר (במדבר כ) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. פינחס נקרא מלאך שנאמר (שופטים ב) ויעל מלאך ה' וגו'. חגי נקרא מלאך דכתיב (חגי א) ויאמר חגי מלאך ה' וגו'
על ידו כתב עזרא עזרא כתב ספר דברי הימים יחד עם זכריה ומלאכי[32] ומפיו יחד עם זכרי ומלאכי נאמר תרגום הנביאים שנכתב על ידי יונתן בן עוזיאל[33]
היה ממקבלי ומוסרי התורה כמבואר באבות דרבי נתן נוסחא ב פרק א "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לשופטים ושופטים לנביאים ונביאים לחגי ולזכריה ולמלאכי חגי זכריה ומלאכי מסרו לאנשי כנסת הגדולה"
היה משלושת הנביאים שנפלה עליהם חרדה גדולה וברחו בהחבא כשראה דניאל את המראה[34] (המפורש בדניאל י)
מאחרוני הנביאים כמבואר בתוספתא סוטה פי"ג ה"ג ומובא וביומא ט: משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה רוח הקודש מישראל ואע"פ כן היו משמיעין להן על בת קול מעשה.
ובימיו כבר לא היו אורים ותומים כמבואר במשנה (יומא ט, יב) "משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים" וביארה הגמ' דף מח: "אמר רב נחמן בר יצחק מאן נביאים הראשונים לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי דאחרונים נינהו דת"ר משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ואע"פ כן היו משתמשים בבת קול".
נאמר בפסיקתא דרב כהנא פיסקא יג - דברי ירמיהו ובראשית רבתי פרשת וישלח עמוד 155 "מה בנימין אחרון לכל השבטים אף ירמיהו אחרון לכל הנביאים. ולא כבר נתנבאו אחריו חגי זכריה ומלאכי, ר' לעזר ור' שמואל בר נחמן. ר' לעזר א' קיצרי נבואה היו. א"ר שמואל בר נחמן כבר היתה נבואה פקוד'הבידן ביד חגי זכריה ומלאכי". ויתבאר דברי המדרש על פי מש"כ בספר הכוזרי מאמר ג, סה. כי הנבואה התמידה עם אנשי בית שני ארבעים שנה, מהזקנים הנעזרים בכח השכינה שהיתה בבית ראשון, שהנבואה הנקנית נסתלקה בהסתלק השכינה, ולא היו מקוים לה אלא בעת מופלא ובעבור כח גדול, כמו אברהם ומשה והמשיח שאנחנו מקוים ואליהו והדומים להם, אשר הם בעצמם מעון לשכינה, ובהמצאם יקנו הנמצאים מדרגת הנבואה. ונשאר לעם בשובם אל הבית חגי וזכריה ועזרא וזולתם. ואחר הארבעים שנה היה המון החכמים הנקראים אנשי כנסת הגדולה, ולא יספרו מרוב.
וא"כ פי' המדרש או שקיצרי נבואה שנבואתם היתה תקופה קצרה וכן הגירסא במדרש אגדה (בובר) במדבר פרק ל "ר' אליעזר אומר קצת נבואה היתה" או שנבואתם היתה פקודה בידם זאת אומרת פקדון מידם מהזקנים הנעזרים בכח השכינה שהיתה בבית ראשון
האברבנאל לא חשב חגי זכריה ומלאכי בכלל נביאים וכללם עם כנסת הגדולה אעפ"י שאמרו באבות דרבנו נתן (מובא בחלק א של הפתיחה) אנשי כנסת הגדולה קבלו מחגי כו' י"ל שמצד אחד היו בכלל נביאים ומצד אחד היו בכלל אנשי כנסת הגדולה
ובהקדמת הרמב"ם למשנה "אנשי כנסת הגדולה, והם חגי זכריה ומלאכי ודניאל וחנניה ומישאל ועזריה ועזרא הסופר ונחמיה בן חכליה ומרדכי וזרובבל בן שאלתיאל ועם אלו הנביאים תשלום מאה ועשרים זקן מן החרש והמסגר ודומיהם"
וכן בהקדמתו ליד החזקה לרמב"ם "בית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה והם חגי זכריה ומלאכי דניאל וחנניה ומישאל ועזריה ונחמיה בן חכליה ומרדכי בלשן וזרובבל והרבה חכמים עמהם תשלום מאה ועשרים זקנים"
נאמר בזכריה פרק יא פסוק ח "וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בָּהֶם וְגַם נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי": פי האבן עזרא "מנהג הרועה להיות תחת ידו רועים קטנים ואלה השלשה שמתו בירח אחד אולי רמז לכהן גדול שהוא יהושע והכהן משוח מלחמה וכהן משנה או שמתו חגי זכריה ומלאכי ונפסקה הנבואה כי הנביא כמו רועה:הכהנים הם מורי התורה ובימי חגי היו מקריבים העולות על המזבח תשע עשרה שנה טרם נבנה הבית ובספר דניאל נתבאר זה בפירוש ועתה שם היה בכלל הכהנים יהושע שהוא הכהן גדול ותורה יבקשו מפיהו[35]
וכתב בספר סדר הדורות[36] חגי זכריה ומלאכי מתו בשנת 3442 תמ"ב ובאותו זמן פסקה נבואה מישראל והראב"ד ויוחסין בסדר הדורות כתבו שמתו תמ"ח (וכן נראה ממ"ש הכוזרי מ"ג ארבעים שנה אחר בנין הבית התמידה הנבואה), ובספ"ק דיומא (כ"א ב') ברש"י, משנת ב' לדריוש ואילך לא שרתה על הנביאים רוח הקדש, ט"ס הוא שהרי בזכריה ז' כתוב ויהי בשנת ד' לדריוש היה דבר ה' אל זכריה
כתב גלילות ארץ ישראל, בחצר המטרה והוא קרוב לירושלים בצד צפונית מזרחית שם מערה גדולה גבוהה מאד, שם קבור חגי הנביא בשפוע ההר, וכשבאים להתפלל על קברו אפילו יהיו ששים רבוא מחזקת אותם ושם מערת כלבא שבוע:
בסדר הדורות כתב שלפי החשבון חגי חי כמו מאתים שנים שהרי ראהו ר' דוסא בן הרכינס כמבואר ביבמות דף טז. בימי רבי דוסא בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין והיה הדבר קשה לחכמים מפני שחכם גדול היה ועיניו קמו מלבא לבית המדרש אמרו מי ילך ויודיעו אמר להן רבי יהושע אני אלך ואחריו מי רבי אלעזר בן עזריה ואחריו מי ר"ע הלכו ועמדו על פתח ביתו נכנסה שפחתו אמרה לו רבי חכמי ישראל באין אצלך אמר לה יכנסו ונכנסו תפסו לרבי יהושע והושיבהו על מטה של זהב א"ל רבי אמור לתלמידך אחר וישב אמר לו מי הוא רבי אלעזר בן עזריה אמר ויש לו בן לעזריה חבירנו קרא עליו המקרא הזה (תהלים ל"ז) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם תפסו והושיבו על מטה של זהב א"ל רבי אמור לתלמידך אחר וישב א"ל רבי אמור לתלמידך אחר וישב א"ל ומי הוא עקיבא בן יוסף א"ל אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו שב בני שב כמותך ירבו בישראל התחילו מסבבים אותו בהלכות עד שהגיעו לצרת הבת אמרו ליה צרת הבת מהו אמר להן מחלוקת בית שמאי ובית הלל הלכה כדברי מי אמר להן הלכה כבית הלל אמרו ליה והלא משמך אמרו הלכה כבית שמאי אמר להם דוסא שמעתם או בן הרכינס שמעתם אמרו ליה חיי רבי סתם שמענו אמר להם אח קטן יש לי בכור שטן הוא ויונתן שמו והוא מתלמידי שמאי והזהרו שלא יקפח אתכם בהלכות לפי שיש עמו שלש מאות תשובות בצרת הבת שהיא מותרת אבל מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלשה דברים צרת הבת אסורה עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ומקבלים גרים מן הקרדויין ומן התרמודים
ואין לומר שר' דוסא חי מתחילת ימי בית שני שהרי נאמר בגמ' גיטין דף פא."דורות הראשוני' ב"ש דורות האחרונים רבי דוסא ואם היה קודם בית שמאי איך הוא מן האחרונים. ועוד שאמר שם ביבמות שהיה לו אח קטן יונתן שמו (ע"ש) מתלמידי בית שמאי, ומן הנמנע שהיה לו אח ג"כ מן ארבע מאות שנה. ואולי מה שהעיד על מדוכה זו ישב חגי היה קבלה בידו ולא שראה אותו, או חגי האריך ימים כמו מאתים שנה. אכן נראה כי ר' דוסא האריך ימים ג"כ שהיה זקן מאד עד שכהו עיניו.
משנת ההלכה
בראשית פ' כ"ד פס' ס'
"ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחתנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו"
במס' כלה רבתי "מנין לברכת חתנים מן התורה שנאמר ויברכו את רבקה וכו' מידי בכוס ברכוה אלא אסמכתא הוא"
א. כל המקדש[37] אשה, בין ע"י עצמו בין ע"י שליח[38], מברך[39], הוא או השליח אקב"ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו הנשואות לנו[40] ע"י חופה וקידושין, וחותם: בא"י מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין ואחר שיגמור[41] הברכה, יקדש. וי"א דאחר מברך[42], וכן נוהגין (אבהע"ז סי' ל"ד סעי' א' וח"מ ס"ק א')
ב. חרש שנשא חרשת[43] אין לברך ברכת אירוסין[44] אבל אם נושא פקחת[45] צריך לברך (נובי"ת אבהע"ז א')
ג. נהגו להסדיר ברכה זו על כוס של יין, ומברך עליו תחלה[46], ואח"כ מברך ברכה זו. ואם אין שם יין או שכר, מברך אותה בפני עצמה
ד. ונהגו שהחתן והכלה טועמים מהכוס[47] וראוי ליתן לתינוק לשתות מלוא לוגמיו קודם שנותן לחתן ולכלה[48] (עזר מקודש שם)
ה. בברכת ארוסין צריכים עשרה, לכתחלה[49].
[1] רמב"ן
[2] אבע"ז
[3] ספורנו
[4] רשב"ם
[5] רשב"ם
[6] רבינו בחיי
[7] רמב"ן
[8] רשב"ם
[9] רשב"ם
[10] ספורנו
[11] פי' ר' יוסף בכור שור
[12] ת"י
[13] ספורנו
[14] ת"א ת"י
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] ת"א ת"י
[17] רבינו בחיי
[18] רשב"ם
[19] ת"א
[20] חזקוני
[21] רש"י
[22] חזקוני
[23] רמב"ן
[24] פי' ר' יוסף בכור שור
[25] רמב"ן
[26] אבע"ז
[27] רמב"ן
[28] רבינו בחיי
[29] מהרש"א ח"א סנהדרין צג:
[30] רד"ק חגי א ג
[31] רד"ק חגי ב
[32] רש"י דברי הימים א א
[33] מגילה ג.
[34] כמבואר במגילה ג: וסנהדרין צג: - צד.
[37] והברכות אינם מעכבות הקידושין פ"ת בשם נובי"ת אבהע"ז א'
[38] בתוד"ה שנאמר ויקח בועז כתובות ז' ב' הוכיחו מהא דבירכו את רבקה דמהני ע"י שליח דהא אליעזר היה שליח והביאם ב"ש ס"ק א' ובשו"ת האלף לך שלמה אה"ע סימן ק"י כתב הנה לפמ"ש התוס' ראי' דע"י שליח מברכין ממה שלמדו במס' כלה מויברכו את רבקה ואליעזר שליח הוי עיי"ש א"כ מוכח להדיא דאחר מברך דהרי התם לא בירך השליח רק הם ברכו אותה ומוכח להדיא דאחר מברך וכ"כ הגר"א הכא אות ג' וא"כ לכאורה קשיא אתוס' אמאי כתבו דהיה הברכה ע"י שליח אמנם על עצם הדין לא קשה דאם אחרים יכולים לברך כ"ש השליח דעושה מעשה המצוה ובמנח"י ח"ג סי' קי"ד הקשה דלרמב"ם דמשמע דאין לאחרים לברך אלא רק המקדש או שלוחו הא התם בירכו אחרים ותי' דטעם הרמב"ם דכיון דהווה ברכת המצוות אין שייך לעשות שליח על הברכה רק כיון שמינהו שליח על מעשה המצוה א"כ יכול להיות גם שליח לברך אבל לא אחרים אבל אצל רבקה שהיה קודם מ"ת א"כ לא היה מצוה בעצם הקידושין אלא עד שיביאה לביתו וא"כ הברכה לא היתה אלא ברכת השבח ולהכי מהני ע"י אחרים
[39] ולדעת הר"ן והרא"ש אין ברכה זו ברכת המצוות הר"ן כתב "משום דאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה דאכתי מיחסרא מסירה לחופה ובשעת כניסה לחופה אי אפשר לו לברך על קידושין וחופה כיון שכבר קידש מזמן מרובה וכשבא לקדש ולכנוס באחת נמי לא ראוי לתקן לו ברכה בפני עצמה כדי שיהא טופס ברכה שוה לכל וכיון דברכת המצוה ממש אי אפשר לא רצו להוציא מצוה זו בלא ברכה כלל" והרא"ש כתב "נראה לי כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצות כי פריה ורביה היינו קיום המצוה ואף בנושא אשה לשם פריה ורביה כיון שאפשר לקיים מצות פריה ורביה בלא קידושין וברכה זו נתקנה לתת שבח להקב"ה אשר קב"ו להבדילנו מן העמים" וכו' (ב"י שם סי' ל"ד)
[40] ואסר לנו הארוסות והתיר לנו הנשואות ע"י חופה בקידושין ברוך אתה ה' מקדש ישראל. וי"א נוסח הברכה בלשון אחר, כי אומרים: והתיר לנו הנשואות לנו ע"י חופה וקידושין, וחותם: בא"י מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין וכן נוהגים במדינות אלו ועיין אוצה"פ ס"ק ט' דגם הספרדים נוהגים כנוסחת הרמ"א
[41] כדי שיהיה עובר לעשייתן וי"א דיברך אחר קידושין וברשב"ש קפ"ו הביא טעמים א. שמא תחזור בה הכלה ונמצא שבירך לבטלה ב. דבקידושי ביאה לא שייך לברך עובר לעשייתן משום צניעות ולא מסתבר לחלק בברכה בין קידושי כסף ושטר לביאה ג. דאינה ברכת המצוות אלא ברכת השבח כברכת הקשת וכיו"ב וקיי"ל כדיעה ראשונה אבל בדעיבד לכו"ע יברך אח"כ
[42] שלא לבייש את מי שאינו יודע לברך אבל אם אין אחר חתן מברך (ב"ש שם ס"ק ב') ועיין בהפלאה קו"א סי' ל"ד דלדידן שעושים הכל תחת החופה לכו"ע מברך קודם
[43] שם הסתפק בחתן חרש "כי ברכת אירוסין על החתן לברך והרמב"ם בתשובה כתב שאם אחר מברך הוי ברכה לבטלה רק החתן בעצמו יברך. והנה מנהג ישראל אינו כן והמסדר קידושין מברך, וכתב הב"ש שהוא מטעם שלא לבייש את עם הארץ שאינו יודע לברך ועכ"פ עיקר הברכה להוציא את החתן וכיון שהוא חרש שאינו שומע אינו יוצא בברכה זו ואיך יברך המסדר ואם היה מקום לומר שגם הכלה שייכא בברכת אירוסין ומוציא המסדר את הכלה, אמנם חרש שנשא חרשת ודאי לדעתי אין כאן ברכה" וכ"פ נמי באג"מ אבהע"ז א' סי' פ"ז
[44] ואפי' אם למדו בבי"ס לחרשים ומבינים ע"י קריאת שפתים מה שנאמר עכ"פ אין לברך להם כיון שאינם שומעים אינם יכולים לצאת וגם הם עצמם לא יכולים לברך (לבושי מרדכי ח"ב סי' מ"ה ועיי"ש שהביא מח' דלדברי חיים ח"ב סי' ע"ב וע"ג קידושיהם דאורייתא ולמהר"ם שיק סי' ע"ט אינו דאו')
[45] אע"ג דמהנוב"י משמע דהסתפק עכ"פ בבית שלמה סי' פ"א פשיטא ליה דיברך וכ"פ נמי בשו"ת מהר"ש ענגל ח"ב סי' כ"ח דפשיטא ליה דאף הכלה שייכא בברכה שעכ"פ עושה היא ג"כ קצת מצוה ועיין באוה"פ דדעת רע"א ביו"ד א' דאף חרש שנשא חרשת מברך אמנם דעת רוב האחרונים אינו כן ובמדבר ואינו שומע עיי"ש דדעת כמה אחרונים שיברך דוקא החתן בעצמו
[46] בפני יהושע כתובות דף ז ע"ב (בקו"א) הקשה "ראיתי להזכיר מילתא דקשיא לי טובא על מה שנהגו דאחר מברך ברכת היין על הכוס והחתן והכלה שותין ממנו וא"כ היאך מברך בפה"ג כיון דאין המברך שותה ממנו ואיך יוצאין החתן והכלה בברכתו של המברך. ובאמת כתבו כל הפוסקים הטעם דבכל ברכת המצות אדם מוציא חבירו היינו משום דכל ישראל ערבים זה בזה והו"ל כמחוייב בדבר משא"כ ברכת הנהנין. וא"כ הכא נמי כיון שאין הכוס מעכב לאו דבר שבחובה נינהו והאיך מוציא חבירו דהא הו"ל ברכת הנהנין. בשלמא ברכת נשואין אפשר כיון דטעונין כוס הדר הו"ל כדבר שבחובה משא"כ בברכת האירוסין. ואפשר כיון דמ"מ עיקר היין לאו ליהנות מכוין חשיב שפיר כברכת המצות ועדיין צ"ע" ולפי מש"כ בכלה רבתי "מידי בכוס ברכוה" משמע דכוס דברכת אירוסין דבר שבחובה הוא ועיין באהגר"א שם אות ח' ועזר מקודש דמשמע דהוא ברכת המצוות ואפ' דבזה נחלקו הבאר שבע מובא בבאה"ט שם ס"ק ו' דס"ל דבעי' שישתה החתן רביעית ויברך ברכה אחרונה דס"ל דהוא ברכת הנהנין והכנה"ג בבאה"ט שם פליג עליה וס"ל דמהני טעימה בעלמא דס"ל דאינו אלא ברכת המצוות ולא בעי לשתות
[47] וכיון שכן הוא המנהג אפ' לתלות שדעת המברך היה להוציאם ידי חובה בבופה"ג וסתמיות דעת החתן וכלה לצאת יד"ח
[49] ואם ליכא עשרה אין עיכוב דלא כברכת נישואין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה