מקרא
בראשית פרק יח
(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק להראות כבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה ולהודיע כי רצה אלהים מעשיו, והוא תשלום גמול המצוה שעשה, כענין שנאמר (תהלים יז, טו) אני בצדק אחזה פניך בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא להודיע המקום אשר בו נימול והיה זה בהיותו חולה בגלל ברית המילה ולא היה מוכן לנבואה וְהוּא יֹשֵׁב ומתקרר פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם מפני חום היום אשר יחלישנו[1]:
(ב) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא בעיניו ממש[2] וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים לפי מדרשו ראה שלושה מלאכים בדמות אנשים[3] נִצָּבִים עָלָיו פונים אליו כממתינים לדבר עמו בהיותו פנוי מן המראה הנכבד[4] וַיַּרְא לפי מדרש חז"ל נכתב שוב וירא לומר שהבין בשכלו שהנם מלאכים ולפי פשוטו וירא שהם מתעכבים ולא באים לקראת ביתו מיד[5] וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:
(ג) וַיֹּאמַר בבקשת רחמים אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר אל תסלק שכינתך מֵעַל עַבְדֶּךָ עד שאכניס את האורחים[6]:
(ד) יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם כיון שבחום היום זיעה מצויה ברגליהם של עוברי דרכים[7] וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ הכיר בהם שהם עוברי דרך ואין חפצם ללון, ולכך לא ביקש מהם אלא שיאכלו מעט, וינוחו באויר תחת העץ, ויעברו לדרכם[8]:
(ה) וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי רואה אני מכח שבאתם באמצע היום עַל כֵּן שבאתם בשביל לאכול ולנפוש בלבד עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם ולא כדי ללון ולנוח וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּלנו להשען תחת העץ ולעבור מיד, כי שלוחים אנחנו, ואל תעכבנו לבא באהל או ללון עמך[9]:
(ו) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח כדי להוציא מהם סֹלֶת והוציאה מכל השלש סאין סלת נקיה מעט[10] לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת לחם שלא החמיץ או משום שלא רצה לעכבם עד שיטפח או משום שהיה פסח[11]:
(ז) וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם כיון שלא רצה לעכבם שהרי הם רצו רק פת לחם ונוא אמר מעט ועשה הרבה וַיִּקַּח הוא בעצמו להראות כמה גודל מצות הכנסת אורחים בעינינו שאפילו שהיה לו 318 איש בני ביתו רץ למרות חולשתו ובחר הבקר בעצמו[12] בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ כלומר לבשל אותו[13]:
(ח) וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב הלחם אין צריך להזכירו כי הוא עיקר הסעודה[14] וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה כלומר שבישל אותו[15] וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם לשרת אותם והם יושבים[16] תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ:
(ט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל:
(י) וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה כעת הזאת בשנה האחרת ושרה חיה[17] וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו הפתח של אהל שרה היה אחרי המלאך לפיכך שמעה שרה את דבריהם[18]:
(יא) וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח מחזור וסת[19] כַּנָּשִׁים:
(יב) וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי זקנותי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה יתעדן הבשר ויתפשטו הקמטין[20] וַאדֹנִי זָקֵן אפילו הייתי ילדה, הלא אדוני זקן[21]:
(יג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי ועכשיו חזרתי לנערותי והקב"ה אמר שאמרה בלשון תמיה וכי אני אלד בעת זקנתי הלא שבתי להיות ילדה וא"כ האיך אלד מאברהם שהוא כעת עוד זקן. אבל אברהם לא הבין כך אלא רק שאמרה ואני זקנתי מפני השלום[22]:
(יד) הֲיִפָּלֵא מֵיְקֹוָק דָּבָר הבא מה' היפלא בעיני שום בריה, הלא ידוע לכל כי כל אשר יחפוץ יעשה[23] לַמּוֹעֵד אשר אמרתי אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן:
(טו) וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה שהרי מעולם לא צחקה על עצמה אמנם כי יראה להודות שכונת הצחוק והתמיה שלה היה בגלל אברהם שאמרה עליו ואדני זקן[24] וַיֹּאמֶר המלאך לֹא אל תיראי כִּי צָחָקְתְּ כמה שצחקת האמת היה[25]:
(טז) וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם שנים מ -[26] הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם להראות לנו לקיים מצות לויה באורחים הבאים:
(יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ לכן לא אכסה ממנו, כי יאמרו הדורות הבאים איך נתאכזר הצדיק על שכיניו החונים עליו ולא ריחם ולא התפלל עליהם כלל[28]:
(יט) כִּי יְדַעְתִּיו גדלתיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו לעשות הישר בעיני ה' וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט ולכן ראוי לגלות לו על סדום לְמַעַן הָבִיא יְקֹוָק עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו שיהיה אב המון גוים וראוי לאב לחוש לקיומם ואולי יועיל בתפלתו עבורם[29]:
(כ) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק זַעֲקַת העשוקים ב- סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד:
(כא) אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה אם כולם חוטאים הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ ואז חייבים כולם כָּלָה כליה וְאִם לֹא עשו כולם אֵדָעָה מי החוטאים[30]:
(כב) וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְקֹוָק לפני המלאך השלישי[31]:
(כד) אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר כלומר עשרה צדיקים לכל אחד מערי סדום שהם סדום ועמורה וכו'[33] הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא תסלח לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ:
נביא
פתיחה לספר מיכה
מיכה המורשתי[34] קבל מישעיה הנביא[35] והיה המקבל הט"ו לפי סדר היוחסין ולפי האברבנל היה מקבל הט' לנביאים והכ"ג מסיני הוא הנביא הנזכר בירמיהו פרק כו פסוק יח "מִיכָה הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה – ומה היה מתנבא[36] - וַיֹּאמֶר אֶל כָּל עַם יְהוּדָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר: הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה הֲלֹא יָרֵא אֶת יְקֹוָק וַיְחַל אֶת פְּנֵי יְקֹוָק וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיהֶם וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה עַל נַפְשׁוֹתֵינוּ:
התנבא עם הושע עמוס וישעיה בימי המלכים ירבעם בן מלך יואש מלך ישראל שנת 3115, עוזיה מלך ישראל שנת 3115 - 3167 יותם מלך יהודה 3167 – 3183, אחז מלך יהודה 3183 – 3199 וחזקיה מלך יהודה[37],
נקרא המורשתי על שם עירו מרשה (וי"א מורישה וכנראה אחת היא) שהיא מערי יהודה, ונקבר בעיר כסיל
אמר רבי שמעון בן לקיש שלשה כפרו בנבואתן כלומר חיזקו את נבואתם באמרם שאם לא יהיה כך וכך) מפני פונרייה (כדי לפנות ולהסיר מליבם מחשבות הרעות ושיחזיקו באמונת השם ברוך הוא) ואילו הן משה ואליהו ומיכה משה אמר אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו' אליהו אמר עניני יי' עניני וידעו העם הזה ואם לאו ואתה הסיבות לבם אחורנית מיכה אמר אם שוב תשוב בשלום לא דיבר יי' בי ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א
בגמ' מכות נאמר תרי"ג מצוות נאמרו למשה מסיני באה דוד והעמידן על אחת עשרה .... בא מיכה והעמידן על דכתיב (מיכה ו') הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם (ה') אלהיך עשות משפט זה הדין אהבת חסד זה גמילות חסדים והצנע לכת זה הוצאת המת והכנסת כלה
הנביא מיכה מסיים בסיום דבריו ונותן הודיה להשם על סליחת העונות שישא ה' פשע עמו, בפסוקים שהנם כנגד י"ג מדות של רחמים (מיכה פרק ז) (יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: (יט) יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם: (כ) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם:
מיכה פרק א
א. דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל מִיכָה הַמֹּרַשְׁתִּי - מיכה שגר בעיר מרישה, בִּימֵי יוֹתָם, אָחָז, יְחִזְקִיָּה, מַלְכֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר חָזָה עַל שֹׁמְרוֹן וִירוּשָׁלָם - וניבא נבואות על ישראל (שמלכותם בשומרון) , ויהודה(שמלכותם בירושלים).
ב. שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם -שמעו השבטים כולם, הַקְשִׁיבִי אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ - הקשיבי א"י והיושבים בה, וִיהִי ה' אֱלֹקִים בָּכֶם לְעֵד, ה' מֵהֵיכַל קָדְשׁוֹ - ויהיה ה' היושב בשמים, עֵד על כך שהזהרתי אתכם.
ג. כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ - מהיכל קדשו, וְיָרַד וְדָרַךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ - יֵרד וישפיל את המקומות הגבוהים שבארץ, כלומר, את המושלים והשרים החזקים.
ד. וְנָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו - ההרים הגבוהים ימסו מפני ה' שירד עליהם, (משל לאבדן המושלים הגדולים) וְהָעֲמָקִים יִתְבַּקָּעוּ - והעמקים, יתבקעו מפני ה', (משל לאבדן המון העם) כַּדּוֹנַג, מִפְּנֵי הָאֵשׁ - כמו השעוה הנמסה מפני האש, כְּמַיִם, מֻגָּרִים בְּמוֹרָד - וכמים הזורמים ויורדים במורד ההר.
ה. בְּפֶשַׁע יַעֲקֹב כָּל זֹאת, וּבְחַטֹּאות בֵּית יִשְׂרָאֵל - בגלל פשעי וחטאי בנ"י, יבואו כל הצרות האלה, מִי פֶשַׁע יַעֲקֹב, הֲלוֹא שֹׁמְרוֹן - מי גרם לפשעי ישראל, הלא המלכים היושבים בשומרון,וּמִי בָּמוֹת יְהוּדָה, הֲלוֹא יְרוּשָׁלִָם - ומי גרם ליהודה, להקריב בבמות לע"ז, הלא המלכים היושבים בירושלים.
ו. וְשַׂמְתִּי שׂמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה - אשים ואהפוך את שומרון לגלי אבנים, לְמַטָּעֵי כָרֶם - ותהיה מקום מוכן לטעת שם כרמים, וְהִגַּרְתִּי לַגַּי אֲבָנֶיהָ - אפיל את אבני בתי שומרון, לגיא לעמק,(ששומרון נמצאת על ההר) וִיסֹדֶיהָ אֲגַלֶּה - ואף את יסודות הבתים שבתוך האדמה, יוציאו ויתגלו על הארץ.
ז. וְכָל פְּסִילֶיהָ יֻכַּתּוּ - הגויים ישברו את הפסילים, לקחת את ציפוי הכסף והזהב שעליהם, וְכָל אֶתְנַנֶּיהָ יִשָּׂרְפוּ בָאֵשׁ - את כל המתנות שהביאו לבית הע"ז, כמו אתנן שנותנים לזונה, ישרפו הגויים באש, וְכָל עֲצַבֶּיהָ אָשִׂים שְׁמָמָה - ואת כל בתי הע"ז, אשים ואהפוך לשממה, כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה קִבָּצָה - כי כל העושר הנמצא בבתי הע"ז, הביאו כאתנן לע"ז, וְעַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ - וכעת, יקחו הגויים את כל העושר הזה, ויתנו אותו כאתנן בבתי הע"ז שלהם.
ח. עַל זֹאת אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה - על הרעה הזו, אעשה מספד ואיַלֵל, אֵילְכָה שׁוֹלָל וְעָרוֹם - ואלך במר נפשי כשוטה[38] וערום בלי בגדים, (משל לרוב הצרה שתהיה) אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים, וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה - אעשה מספד, אתאבל ואצעק כתנים וכִּבְנוֹת יַעֲנָה. (שדרכם לילל כקול נהי ומספד)
ט. כִּי אֲנוּשָׁה מַכּוֹתֶיהָ - כי המכות שיבואו על ישראל, יהיו כואבות וחזקות, כִּי בָאָה עַד יְהוּדָה - שהמכה תתחיל בשומרון ותגיע עד יהודה נָגַע עַד שַׁעַר עַמִּי עַד יְרוּשָׁלִָם - ותגיע הרעה עד ירושלים. (ירושלים היא שער עמי, שמיוחדת מכל ערי ישראל)
י. בְּגַת אַל תַּגִּידוּ, בָּכוֹ אַל תִּבְכּוּ - אל תגידו בעיר גת (שבארץ פלישתים) את דבר החורבן, ואל תבכו שמה, שלא ישמחו על מפלתכם, בְּבֵית לְעַפְרָה, עָפָר הִתְפַּלָּשִׁי - בבתי העיר עָפְרָה (שבשומרון ;עָפְרָה, עָפָר, לשון נופל על לשון) , שם תתגלגלו בעפר. (דרך צער ואבילות) .
יא. עִבְרִי לָכֶם יוֹשֶׁבֶת שָׁפִיר - יושבי העיר שפיר, עברו ללכת לגָלוּת, עֶרְיָה בֹשֶׁת - בבזיון גדול, כשעֶרְוַתְכֶם[39] (מְקוֹם בית הבושת - הערוה) מגולָה, לֹא יָצְאָה יוֹשֶׁבֶת צַאֲנָן מִסְפַּד בֵּית הָאֵצֶל - לא יצאו יושבי העיר צאנן, לנחם את אנשי בית האצל, על המספד שעשו בצאתם לגלות, מפני שידעו שגם הם יגלו מיד אחריהם, יִקַּח מִכֶּם עֶמְדָּתוֹ - יבוא האוייב, ויקח אתכם לגלות, כך שאף אתם לא תעמדו במקומכם.
יב. כִּי חָלָה לְטוֹב, יוֹשֶׁבֶת מָרוֹת - העיר מָרוֹת, התמלאה בחיל ורעדה, על הטוב שאבד ממנה, כִּי יָרַד רָע מֵאֵת ה' לְשַׁעַר יְרוּשָׁלִָם - אך הרע הבא עליהם ושהגיע עד ירושלים, אינו במקרה, אלא מאת ה' על רוב פשעיהם.
יג. רְתֹם הַמֶּרְכָּבָה לָרֶכֶשׁ, יוֹשֶׁבֶת לָכִישׁ - קשרו את המרכבה לָרֶכֶשׁ, (שֵם בהמה הממהרת לרוץ), ומַהרו לברוח, אנשי לכיש שביהודה, רֵאשִׁית חַטָּאת הִיא, לְבַת צִיּוֹן - כי יושבי לכיש, היו הראשונים ביהודה, שלימדו את אנשי יהודה לחטוא בע"ז, כִּי בָךְ נִמְצְאוּ פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל - כי בך, בלכיש שביהודה, נמצאה הע"ז שפשעו בה ישראל, והתפשטה עד שהגיעה לבת ציון, לירושלים.
יד. לָכֵן תִּתְּנִי שִׁלּוּחִים, עַל מוֹרֶשֶׁת גַּת - לכן, תתנו יושבי לכיש, מתנות, לעיר מורשת גת, ותכנעי לפניהם, ("מורשת גת" - כי העיר גת שבארץ פלשתים, נכבשה ע"י דוד, ובעוון ישראל, חזרו פלשתים לקחת את גת להיות להם למורשה.) בָּתֵּי אַכְזִיב - העיר אכזיב שביהודה, לְאַכְזָב, לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל - תלקח ע"י האוייב, ותעזב ותפסק מלהיות למלכי ישראל (יהודה). (למלכי ישראל - מלכי יהודה גם נקראו מלכי ישראל, כמו שאמר: "כל אלה בני יהושפט מלך ישראל", וכן אמר: "כי הכניע ה' את יהודה בעבור אחז מלך ישראל". רד"ק)
טו. עֹד הַיֹּרֵשׁ אָבִיא לָךְ יוֹשֶׁבֶת מָרֵשָׁה - עוד יבוא האוייב, שיִרַש אותך העיר מרישה, (עירו של מיכה) עַד עֲדֻלָּם, יָבוֹא כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל - עד העיר עדולם, יביא האוייב את העושר מערי יהודה.
טז. קָרְחִי וָגֹזִּי - מרטו ותגזזו שערות ראשכם, כדרך האבלים, עַל בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ - על הרעה שבאה על בָּנַיִך, שהיו רגילים בתענוגים, הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ, כַּנֶּשֶׁר - הרחיבו את מקום תלישת השיער, כַּנֶּשֶׁר, שרוב שערותיו תלושות, כִּי גָלוּ מִמֵּךְ - בָּנַיִך.
משנת ההלכה
בראשית פי"ח פס' א' – ח'
מצוות הכנסת אורחים
"וירא אליו יהוה באלני ממרא וכו' וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וכו' ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך: יקח נא מעט מים וכו' ואקחה פת לחם וכו' וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי וכו' ואל הבקר רץ אברהם וכו' ויתן אל הנער וכו':"
א. מצווה על האדם[40] להשתדל ולטרוח בגופו[41] ובממונו להכניס אורחים לביתו ולקבלם בסבר פנים יפות. (אהבת חסד ח"ג פ"א). ומצות הכנסת אורחים חובה היא עד מאג וכמו שאמרו חז"ל גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה (שבת קכ"ז)
ב. המשכים לביהמ"ד[42] ונזדמנו לו אורחים אם אין לו מי שיקבלם בביתו כהוגן מוטב יותר שיתעסק במצוות הכנסת אורחים ואם יש לו מי שיקבלם כהוגן אין לבטל ת"ת בשביל זה[43]. (שם).
ג. ובאורחים נכבדים ביותר אף אם יש לו בביתו מי שיקבלם נכון שהוא בעצמו ישמש לפניהם לכבודם. (שם בהגה"ה).
[1] רמב"ן
[2] רמב"ן
[3] ת"י
[4] ספורנו
[5] פי' ר' יוסף בכור שור רבינו בחיי
[6] ובראשונים פה פי' באופנים שונים ברמב"ן פי' שפנה למלאכים וקראם בשם ה' כיון שקראם בשם אדוניהם ועוד פירושים והוצרכו לכל זה כיון שהמילה אדונ' בקמץ הינו שם קדוש אמנם עיין כאן בהעמק דבר וז"ל "שני משמעות יש במקרא הזה גם לגדול שבהם. גם להקב"ה. ויש הרבה שמות בתורה שמשמעותם קודש וחול וע' ס' דברים ל"ב בפסוק ואמר אי אלהימו".
[7] חזקוני
[8] רמב"ן
[9] רמב"ן חיזקוני
[10] רמב"ן
[11] חזקוני
[12] רשב"ם רמב"ן
[13] ת"י
[14] פי' הטור
[15] ת"י
[16] ת"י
[17] אבע"ז
[18] רשב"ם
[19] רש"י
[20] רשב"ם
[21] פי' ר' יוסף בכור שור
[22] העמק דבר
[23] פי' ר' יוסף בכור שור
[24] העמק דבר
[25] ת"י
[26] רשב"ם
[27] רשב"ם
[28] רמב"ן
[29] העמק דבר
[30] רמב"ן רבינו בחיי פי' הטור
[31] רשב"ם
[32] ת"י
[33] ת"י
[34] ספר יוחסין מאמר ראשון
[35] וי"א שהיה מתלמידי אליהו הנביא אך כנראה אין הכונה למיכה המורשתי אלא למיכיהו בן ימלא שהיה בימי אחאב עיין בספר בשער המלך על הקדמת הרמב"ם לגרשי"ח קנייבסקי
[36] לשון תוספתא סוטה פרק ט
[40] ז"ל הרמב"ם פי"ד מאבל ה"א "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים וכו' ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה וכו' ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות" וצ"ע אמאי ייחד מצוות לווית אורחים שהיא פרט ממצות הכנס"א ואי"ל דהוא משום דלויה היא מצווה שבגופו דהא הכנס"א עצמה שייך בגופו דהיינו לטרוח בפניהם ולקבלם בסבר פנים יפות ואולי צ"ל דנקט לויה כיון דאין לה שיעור משא"כ הכנס"א יש לה שיעור כשהוא בממונו וככתובות נ' א' וכמש"כ בפיה"מ פ"א מ"א דפאה וצ"ע ועיין מש"כ לקמן הע' כ"ט עוד יישוב בדעת הרמב"ם
ובאהבת חסד שם פ"ב משמע דהוא בכלל מצות והלכת בדרכיו וז"ל שם "הכנס"א שהיא ג"כ בכלל מצות והלכת בדרכיו שהיא לגמול חסד ולהיטיב לזולתו" והרמב"ם לשיטתו נמי בספר המצוות שורש שני דמקור הכנסת אורחים הוא מ-"ואהבת" ולא מ-"והלכת בדרכיו" וז"ל "ונסמכים במחשבה זו מנו בכלל מצות עשה בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים בעבור הדרש הנזכר באמרו יתעלה והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון והוא אמרם בו (ב"ק ק א ב"מ ל ב) את הדרך זו גמילות חסדים ילכו זה בקור חולים בה זו קבורת מתים ואת המעשה אלו הדינין אשר יעשון זו לפנים משורת הדין. וחשבו כי כל פועל ופועל מאלו הפעולות מצוה בפני עצמה ולא ידעו כי הפעולות האלו כלם והדומים להם נכנסות תחת מצוה אחת (ע' רו) מכלל המצות הכתובות התורה בבאור והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) ואהבת לרעך כמוך". והא דקרי ליה מצוות דבריהם אע"ג דהווה מצווה דאו' פי' במרגניתא טבא שם דואהבת הווה מצוה כללית להיטיב לחברו בכל דרך ורבנן עשו מצות פרטיות הכנסת אורחים וביקור חולים וכו' ועל המצוה הפרטית קראה מדבריהם
[41] ובגופו אין לו שיעור דהיינו דבכל שהוא קיים המצווה אם זהו צורך האורח אבל בממונו יש שיעור דלא יבזבז יותר מחומש רמב"ם הנ"ל והמפרשים אמשנה דפאה הנ"ל ועיי"ש בתוי"ט דשיעור דבממונו אינו מדאו' וצ"ע הגדרים להלכתא בזה דלכאו' השיעור הוא תמיד לפי צורך האורח רק דבממונו יש שיעור למעלה דלא יבזבז יותר מחומש וכ"מ ל' פיהמ"ש שם
[42] עיין בהעמק שאלה שאילתא י"א או"ק ב' דדיק דל' הגמ' גדולה הכנס"א כהשכמת ביהמ"ד ובשאילתות גרס כביטול ביהמ"ד דהיינו ביטול התלמידים כגון שמבטל מה שמלמדם כדי להכניס אורחים או שמבטל לימודם מביהמ"ד בביתו כדי שיוכל להכניס אורחים והשאילתות לשיטתו דמצוה שבגופו עדיפא על ת"ת דאחרים אבל אם הוא בר הכי וע"י הכנס"א יבטל מלימודו העצמי א"כ זה שייך לכלל דכל המצוות דתליא אם אפ' ע"י אחרים או לאו ולפ"ז אין נ"מ בין אורחים נכבדים או לאו אמנם אפשר דאורחים נכבדים חשיב א"א ע"י אחרים כיון דעיקר כבודם שהוא עצמו ישמש בפניהם וצל"ב.
[43] דהא ביו"ד רמ"ו סעי' י"ח איתא דבאפשר לעשות ע"י אחרים אין לבטל ת"ת בשביל זה (הגה"ה באהבת חסד שם) ועיי"ש בביאור הגר"א דהוא נלמד מהא דת"ת כנגד כולם בקידושין לט ב' ושם איתא נמי הכנס"א ואע"ג דמבטלין ת"ת להוצאת המת (ככתובות יז א') אפי' ביש לו מתעסקין כדי קבורה ועוד הרבה יותר דלמאן דקרי ותני מבטלין עד ס' ריבוא התם היינו טעמא כיון דקרי ותני כבוד התורה גופא שיהיה נטילתו כנתינתו (הגה"ה שם)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה