מקרא
בראשית פרק כד
(לה) וַיקֹוָק בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים ואין ספק כי רבים בארצנו היו חפצים להשיא את בתם לבנו[1]:
(לו) וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ ושוב לא יהיה לו בן ממנה[2] וַיִּתֶּן לּוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ ואין יורשים אחרים חוץ ממנו[3]:
(לז) וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ ובהיות שאדוני מאס באנשי ארצו ובחר בכם באתי אליכם לא להעדר נשים בארצנו[4]:
(לח) אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי:
(לט) וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי:
(מ) וַיֹּאמֶר אֵלָי יְקֹוָק אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי:
(מא) אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי כִּי תָבוֹא אֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְאִם לֹא יִתְּנוּ לָךְ וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי וא"כ אני מלאתי את חלקי בשבועה ואם תרצו תתנו ואם לאו לא תתנו[5]:
(מב) וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן כל אריכות דברים להודיעם שמאת הקב"ה יצא הדבר[6] וגם להודיעך כי הוא ספר להם איך השביעו אברהם ואיך אירעה לו רבקה בתפלתו שאם לא כן תתמה היאך הסכימו לו מיד קרובי רבקה הוא שנאמר ויאמרו מה' יצא הדבר[7] וָאֹמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ:
(מג) הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָעַלְמָה לעיל קרי לה נערה וכאן עלמה, אלא כסבור היה אליעזר שלא היו מספרים אלא לשון ארמי לפי שהוא מארם והם היו יודעים אף עברי כדכתיב לקמן תשב הנערה[8]הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ:
(מד) וְאָמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ יְקֹוָק לְבֶן אֲדֹנִי:
(מה) אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה ידע את שמה כי בהיותו בביתה שמע את שמה, או מתחילה הגידה לו שמה אע"פ שלא נזכר[9] יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא:
(מו) וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה:
(מז) וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ:
(מח) וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיקֹוָק וָאֲבָרֵךְ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת שנאמנו דברי הקב"ה לעשות חסד לאברהם[10] לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ:
(מט) וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד ותסכימו לשלוח את בתכם בארץ מרחק ולא תחושו לקנות בה קרובים בארצכם[11] וֶאֱמֶת שתרצו תועלת וכבוד בתכם כראוי לכם וזה בהכניס אותה בבית אברהם אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל דרומה או צפונה לחפש קרובים אחרים כגון בנות ישמעאל או בנות לוט[12]:
(נ) וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְקֹוָק יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע לבטל גזירת ה' אוֹ טוֹב לקיים אותה כאלו היתה צריכה לקיום שלנו הרי אין הדבר תלוי בדעתינו שכבר הקב"ה נתנה לך[13]:
(נא) הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק:
(נב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַיקֹוָק מרוב שמחה והודיה[14]:
נביא
חבקוק פרק ג
ט. עֶרְיָה – גִיליתָ תֵעוֹר - ועוררת, קַשְׁתֶּךָ - את חוזקך, ללחום נגד מלכי כנען, שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר - ובכך, קיימת את השבועה שאמרת לשבטים, סֶלָה - ועומדת היא לעולם, נְהָרוֹת תְּבַקַּע אָרֶץ - ובקעת מהארץ נהרות, להשקות את בנ"י במדבר.
י. רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים - ראו ההרים את כבוד ה', ופחדו מפניך, זֶרֶם מַיִם עָבָר - זרם מֵי הירדן, עבר עד ים המלח, ויָבַש הירדן מפני בנ"י, נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ - מֵי התהום נתנו את קולם, ( כשנבקעו מֵי הירדן ) רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא - רוממות יד ה' נישא למעלה, והכירו כולם בנפלאות ה'.
יא. שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה - השמש והירח עמדו במקומם, ( זבול - מדור, בית ) במלחמת יהושע עם 5 מלכי האמורי ("וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵח עָמָד..." יהושע י' יג' ) לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ, לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ - לאור חיצי ה', ולאור הברק של החנית, הלכו ישראל במלחמתם. ( ר"ל, שנצחו בכוח ה'.)
יב. בְּזַעַם, תִּצְעַד אָרֶץ - ה' כבייכול, צעד בא"י בכעס, לגרש את עמי כנען, בְּאַף, תָּדוּשׁ גּוֹיִם - ובכעס, דש ורמס את העמים.
יג. יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ - יצאת להושיע את עמך, לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ - להושיע את מלכי יהודה, שמשחת למלוכה, מָחַצְתָּ רֹאשׁ מִבֵּית רָשָׁע - מחצת ורוצצת, את ראשי אוייבי ישראל הרשעים,עָרוֹת - והרסת והחרבת אותם, עד שנתגלו, יְסוֹד עַד צַוָּאר - יסוד בתיהם ועד ראשיהם, (את כל חוזק האומות מחצת, מהיסוד ועד הצואר), סֶלָה - לעולם.
יד. נָקַבְתָּ בְמַטָּיו - נָקַבְתָּ ( עשית חור - השמדת ) את שריו, רֹאשׁ פְּרָזָיו - את ראשי ערי הפרזות, יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי - שהיו באים על ישראל בחוזק, כרוח סערה, להפיצם בגלות, עֲלִיצֻתָם - ובשמחה היו, כְּמוֹ לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר - כאשר היו יכולים, לאכול את העני ( את ישראל ), במקום מסתור, ( כשאין לישראל מושיע ומגן ).
טו. דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ - דרכת בים סוף, עם סוסיך נגד מצרים,( סוסי ה' - כנגד סוסי ומרכבות מצרים ) חֹמֶר מַיִם רַבִּים - וערימה[15], עשית מהמים הרבים.
טז. שָׁמַעְתִּי - שמעתי בנבואה, על הצרות העומדות לבוא על ישראל בזמן גוג ומגוג, וַתִּרְגַּז בִּטְנִי - ורעדה מחרדה בטני, לְקוֹל - מהקול ששמעתי בנבואה, צָלְלוּ שְׂפָתַי - רעדו שפתי מפחד, והשמיעו קול צליל ברעידתם, יָבוֹא רָקָב בַּעֲצָמַי - רקבון בא בעצמותי מרוב צער, וְתַחְתַּי אֶרְגָּז - וארעד במקומי, אֲשֶׁר אָנוּחַ - בזמן שחשבתי שישבו ישראל במנוחה בארצם, לְיוֹם צָרָה - יבוא עליהם יום צרה, (גוג ומגוג) לַעֲלוֹת לְעַם יְגוּדֶנּוּ - שגוג עם גדודיו, יעלה על ישראל למלחמה.
יז. כִּי תְאֵנָה לֹא תִפְרָח - ובזמן ההוא, ירבו הצרות לישראל: התאנה לא תוציא פרחים, ( השלב, הקודם לציץ ולפרי ) וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים - ואין יבול ענבים בגפנים, כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה זַיִת - רָזים פירות הזית, ( שהזיתים, כחושים ודלים ) וּשְׁדֵמוֹת לֹא עָשָׂה אֹכֶל - והשדות לא מוציאות אוכל, גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן - נכרת הצאן, מהמקום שכלוא ושמור בו, וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים - ונכרת הבקר מהרפתות.
יח. וַאֲנִי בַּה' אֶעְלוֹזָה, אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי - ובכל זאת, אני, אשמח בישועה, שעתיד לעשות ה' לישראל.
יט. אלוקים ה' חֵילִי - ה', הוא הנותן לישראל את כוחם, וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת - ונותן את רגליהם, קלות וממהרות כָּאַיָּלוֹת, לרדוף אחר אוייביהם, וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי - וידריך אותי כשארדוף אחר אוייבי על ההרים הגבוהים, לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי - ותפילה זו ניתנה, למנצח בשיר בנגינתי.
סליק ספר חבקוק
פתיחה לספר צפניה
התשיעי לתרי עשר הוא הנביא צפניה וכתב באבן עזרא צפניה פרק ג קדמונינו ז"ל חברו אלה השנים עשר ספרים ושמום ספר אחד בחשבון כ"ד ספרים בעבור היות הספרים קטנים והם מטעם אחד כי כולם נבואות עתידות ואין ככה החמש מגילות כי איכה הפך שיר השירים ובעבור היות צפניה בימי יאשיהו שמוהו תשיעי כי האחרים היו אחר גלות בבל" והיה בנם של גדולים וצדיקים[16] ולכן מייחסו הכתוב בריש ספרו 4 דורות אחורה עד חזקיהו המלך ולפיכך נזכרו אבותיו
קבל מחבקוק שנת ג' אלפים ר"פ (צמח דוד), מקבל י"ט, התנבא בבית הכנסת דאנשים (עיין לקמן ג' אלפים ש"ג), קברו בסוריא, הוא מתא מחסיא (גלילות ארץ ישראל), ובמקום אחר כתב צפניה הנביא קבור בצרתה עומד בהר מהר הלבנון[17],
היה מבית דינו של ירמיה ואוריה הנביאים וחלקיהו כהן גדול ואחריו עזריה, והם קבלו מיואל ובית דינו, קבלה י"א לנביאים וכ"ה מסיני (אברבנאל). אך לדעת היוחסין בסדר הדורות ירמיה קבל מצפניה
נבואתו היתה קודם ששבו יאשיהו ויהודה מרעתם
שלשה נביאים נתנבאו בימי יאשיהו ירמיהו צפניה ירמיהו [היה מתנבא בשווקים], צפניה בתוך בתי כנסיות, וחולדה אצל הנשים (פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כו - ויהי בעת שסרחה)
והיה אחד משמנה נסיכי אדם שביניהם ישי ומשיח ואליהו המוזכרים במסכת סוכה (דף נב עמוד ב )
היה מחמישה עשר הנביאים שנתנבאו על הגאולה העתידה כמש"כ במצודת דוד הושע פרק ג "המקום הבטיח את ישראל לקחת אותם לו לעם באחרית הימים והבטחה ההיא היתה ביד ט"ו נביאי ישראל הראשון דוד המלך בספר תהלים בכמה מזמורים והב' ישעיה בנבואותיו והג' ירמיה והרביעי יחזקאל והחמישי הושע והששי יואל והשביעי עמוס והשמיני עובדיה והתשיעי מיכה והעשירי חבקוק והאחד עשר צפניה והשנים עשר דניאל והשלשה עשר חגי והארבעה עשר זכריה והחמשה עשר מלאכי כי הם לבד נבאו על הגאולה העתידה ולא עוד"
בסדר עולם רבה פרק כ כתב "דבר ה' [אשר] היה אל צפניה בן כושי וגו' (צפניה א א), דברי ירמיהו בן חלקיהו וגו', אשר היה דבר ה' אליו וגו' (ירמיה א), וגם איש היה מתנבא בשם ה' וגו' (שם כו כ), היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי וגו' (יחזקאל א ג) כולם נתנבאו סמוך לחרבן, ברוך בן נריה ושריה בן מחסיה ודניאל איש חמודות כולם [נתנבאו] בימי נבוכדנצר. אך בפסיקתא דרב כהנא פיסקא טז – נאמר "א"ר חננה בריה דר' אבא בשמונה מקומות כת' יאמר אלהיכם, כנגד שמונה נביאים שנתנבאו לאחר בית המקדש, ואילו הן, יואל, עמוס, צפניה, חגי, זכריה, ומלאכי, יחזקאל, וירמיה".
בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה מא "ונכתב חטא שלהם בארבעה מקומות (דברים כג) לא יבוא עמוני ומואבי על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, וכתיב (מיכה ו) עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה וגו', עמדו ד' נביאים וחתמו גזר דינם אלו הם ישעיה וירמיה צפניה ויחזקאל, ישעיה אמר (ישעיה טו) משא מואב כי בליל שודד ער מואב נדמה כי בליל שודד קיר מואב נדמה, ירמיה אמר (ירמיה מט) לכן הנה ימים באים נאם ה' והשמעתי אל רבת בני עמון תרועת מלחמה והיתה לתל שממה ובנותיה באש תצתנה וירש ישראל את יורשיו אמר ה', יחזקאל אמר (יחזקאל כה) לבני קדם על בני עמון ונתתיה למורשה למען לא תזכר בני עמון בגוים ובמואב אעשה שפטים וידעו כי אני ה', צפניה אמר (צפניה ב) לכן חי אני נאם ה' צבאות אלהי ישראל כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה וגו".
במדרש זוטא - איכה נוסח ב פרשה א הלך צפניה, אמרו לו מה בידך, אמר להם והיה בעת ההיא אחפש [את] ירושלם בנרות (צפניה א' י"ב) אמרו לו תמול אמרת לנו יום חשך ואפילה יום ענן וערפל (שם שם /צפניה א'/ ט"ו). עכשיו אתה אומר כן, לאיזה נאמין.
משנת ההלכה
בראשית פ' כ"ג פס' א'
"ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה"
מצות הספד ובכיה על הנפטר
א. מצוה גדולה לבכות[18] על המת כראוי (שאילתות שאילתא י"ד) וכל המוריד דמעות על אדם כשר שמת הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו (ש"ך יו"ד שד"מ ס"ק א' מגמ' שבת קה א')
ב. מצוה גדולה להספיד[19] על המת כראוי[20]. ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב, כדי להרבות בכיה ולהזכיר שבחו[21]. (יו"ד שד"מ סעי' א')
ג. עיקר הספד לומר דברים המעוררים תשובה ויראת ה' וכבר צווחו קדמאי על המספידים ודורשים דרשות בפלפול תורה ודברים שאינם בגדר הספד[22] (יערות דבש ח"א ריש דרוש י"ב)
ד. כל שאומרים בפני המת[23] יודע עד שיסתם הגולל והמת יודע ושומע קילוסו כמתוך החלום
ה. אסור להפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכירין מדות טובות שבו, ומוסיפין[24] בהם קצת, רק שלא יפליג[25]. ואם לא היו בו מדות טובות כלל, לא יזכיר עליו. וחכם וחסיד, מזכירים להם חכמתם[26]וחסידותם. וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל, או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו, גורם רעה לעצמו ולמת[27]. (שם)
[1] ספורנו
[2] חזקוני
[3] רשב"ם
[4] ספורנו
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] רשב"ם
[7] חזקוני
[8] חזקוני
[9] רמב"ן
[10] רשב"ם
[11] ספורנו
[12] ת"י רש"י
[13] ספורנו
[14] העמק דבר
[18] וז"ל שם "דאילו מאן דשכיב ליה שכביה מיחייב למבכייה ולמיספדיה ולמיקריה דהכי אשכחן באברהם אבונא בעידן דשכיבא שרה בכיה וספדא וקברה דכתיב ותמת שרה" וכו' ועיין בהעמק שאלה שם דבכי הוא קודם להספד דבכי הוא התעוררות בפ"ע והספד בפני רבים להגיד שבח המת בפניהם וכו' ואע"ג שבאברהם כתוב להיפך שאני שרה דרב גוברה והיו ממתינין רבים על הספדה ולהשתתף בצערו של אברהם עד שלא בכה אברהם בפ"ע כפי הצורך ומל' השאילתות "מאן דשכיב ליה שכביה" משמע דחיוב הבכי וההספד הוא לקרובי הנפטר וכ"כ בערוה"ש שד"מ סעי' ג' ובחרדים פ"י אות ג' משמע דהוא מצוה דאו' ועיי"ל הע' ג'
[19] וההספד מציל הנספד מגיהנם (גליון מהרש"א שם סעי' א') ועיין חרדים פי"ב אות מ"ט ומשמע דהוא חיוב דאו' מדין גמ"ח וכ"מ באהבת חסד פ"ה ומשמע התם דעיקר הספד הוא כדי לעורר בכיה על המת כדי לקיים את המצוה לבכות על אדם כשר וצל"ב
[20] וכל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים וראוי לקוברו בחייו (כן הוא הגירסא בגמרא והש"ך שם העתיק בהספדו של אדם כשר) (חכמת אדם - כלל קנה סעי' ה') ומשמע מל' זה דהכל חייבים בהספדו של חכם וכ"כ בערוה"ש שם דהחיוב על בני העיר ועיי"ש דבב"י משמע דמצות הרמת קול הוא על כל אדם אבל ברמב"ן וטור משמע דהרמת קול הוא רק על אדם כשר וחכם וצ"ע
[21] ועיין בדרישה שם ס"ק ג' שכל אחד יש לו קילוס בפני עצמו זה במעלתו וזאת ביפיה וחכמתה
[22] וז"ל היע"ד "ענין ההספד הוא חזרה בתשובה, כי צער הצדיקים במיתתם הוא כאב הנפרד מבן, שאף שהולך למדינה טובה ושמינה, מ"מ יש לו צער היותו מניח לבן לבדו, וכו' ובשמעו כי הבן מתנהג בדרך טובה, ישמח לו וישכח עצבו על אשר הרחיק ממנו נדוד, וכן הוא במיתת צדיקים, כי במותם אין להם עצבות כלל, היותם מגיעים לעולם שכולו בהיר בשחקים, ותענוג אמיתי עדן המופלג עין לא ראתה. רק צערם לרוב געגועם על הדור, מי יגן בעדם לקום בפרץ, ומי ינהלם. וכו' לכך כשאנו מספידים עליו, וחוזרים בתשובה להנחם מהרעה, ולקבל על עצמנו לעשות טוב ולרדוף אחר מעשים טובים ומצות, אזי ינוח לו להצדיק ויתעדן במנוחתו השקט, וזהו הענין, ולכך חובה עלינו להתעורר בתשובה", (שם)
[23] (בגמ' שבת דף קנ"ב ב' אמר רבי אבהו וכו' ובירושלמי ט"ז ס"ק א') וכבר אמרו חז"ל (ברכות ג.) אין אומרים בפני מת אלא דברים של הספד, והספד הוא כאומר לפני המת, דהמת תמן קאי (שם)
[24] ומה שמותר להוסיף קצת בהספד אע"ג דמה לי שקר מועט מה לי שקר מרובה עכ"פ כיון דבודאי מי שעושה איזה מצוה כגון צדקה אם היה בא לידו דבר הצורך קצת יותר ודאי לא היה מניח מלעשות גם אותו שיעור וע"כ נחשב כאי' עשאו (ט"ז שם ס"ק א')
[25] בברכות ס"ב א' "ההוא ספדנא דנחית קמיה דרב נחמן אמר האי צנוע באורחותיו הוה אמר ליה רב נחמן את עיילת בהדיה לבית הכסא וידעת אי צנוע אי לא דתניא אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בבית הכסא ורב נחמן מאי נפקא ליה מיניה משום דתניא כשם שנפרעין מן המתים כך נפרעין מן הספדנין ומן העונין אחריהן"
[26] והמת יודע ושומע קילוסו כמתוך החלום וכל שאומרים בפניו יודע עד שיסתום הגולל (שם ט"ז ס"ק א')
[27] כי הוא לו למזכרת עון שיאמרו לא זה שזה לא היה בו אלא אפילו כך וכך עשה ומתוך כך יבאו להזכיר חטאיו ובכלל זה הכותבים שבחים ותוארים על המצבות (חכמ"א שם)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה