מקרא
בראשית פרק יא
(י) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד כשהוליד[1] אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל:
(יא) וַיְחִי שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(יב) וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שָׁלַח:
(יג) וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(יד) וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת עֵבֶר:
(טו) וַיְחִי שֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת עֵבֶר שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(טז) וַיְחִי עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת פָּלֶג:
(יז) וַיְחִי עֵבֶר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת פֶּלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(יח) וַיְחִי פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת רְעוּ:
(יט) וַיְחִי פֶלֶג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת רְעוּ תֵּשַׁע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(כ) וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שְׂרוּג:
(כא) וַיְחִי רְעוּ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שְׂרוּג שֶׁבַע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(כב) וַיְחִי שְׂרוּג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת נָחוֹר:
(כג) וַיְחִי שְׂרוּג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(כד) וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת תָּרַח:
(כה) וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת תֶּרַח תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(כו) וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן:
(כז) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט:
(כח) וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו לפני אביו שמת ואביו רואהו כלומר בחיי אביו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ של הרן בְּאוּר כַּשְׂדִּים אבל אברהם ונחור נולדו בכותא שבארם נהרים ואח"כ הל תרח לאור כשדים שהיתה של בני חם ושם נולד ומת הרן:
(כט) וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה והיא שרה:
(ל) וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד לומר שאין בטבעה להיות לה ולד לעולם:
(לא) וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:
(לב) וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן ולא הספיק להגיע לארץ ישראל ומת בדרך: ס
סליק פרשת נח
נביא
עמוס פרק ה
א. שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹשֵׂא עֲלֵיכֶם קִינָה בֵּית יִשְׂרָאֵל:
ב. נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל - נפלה מלכות ישראל ( בגלות עשרת השבטים, בזמן הושע בן אלה ) ולא תוסיף עוד לקום כמלכות בפני עצמה, ( אבל ישובו בגאולה העתידה, ומלך אחד מזרע דוד יהיה לכולם ) נִטְּשָׁה עַל אַדְמָתָהּ אֵין מְקִימָהּ - נעזבה באדמתה, ואין מי שיקים אותה עוד.
ג. כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלוֹקִים, הָעִיר הַיֹּצֵאת אֶלֶף תַּשְׁאִיר מֵאָה - העיר שהיו יוצאים ממנה אלף אנשי צבא, יֵצאו ממנה רק מאה, וְהַיּוֹצֵאת מֵאָה תַּשְׁאִיר עֲשָׂרָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל - והעיר שהיתה מוציאה מאה אנשי צבא תוציא רק עשרה, וכל השאר יגלו.
ד. כִּי כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל, דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ - על אף הגזירה, אם תדרשו ותבקשו את ה' - תנצלו ותחיו.
ה. וְאַל תִּדְרְשׁוּ בֵּית אֵל - ואל תדרשו את העגל שבבית אל, וְהַגִּלְגָּל לֹא תָבֹאוּ - לעבוד את הע"ז וּבְאֵר שֶׁבַע לֹא תַעֲבֹרוּ - ואל תעברו ללכת לעבוד הע"ז שבבאר שבע, כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה - כי אנשי הגלגל - יגלו, וּבֵית אֵל יִהְיֶה לְאָוֶן - ולאנשי בית אל יהיה צער ויגון.
ו. דִּרְשׁוּ אֶת ה', וִחְיוּ - תדרשו ותבקשו את ה', ואז תנצלו ותחיו. פֶּן יִצְלַח כָּאֵשׁ, בֵּית יוֹסֵף - שמא יתגבר כעס ה' בחוזק גדול כאש, על בית יוסף, (היא מלכות אפרים), וְאָכְלָה וְאֵין מְכַבֶּה לְבֵית אֵל - ותשרוף את ישראל, שעבדו לעגל שבבית אל, עד שלא יוכלו להנצל.
ז. הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה, מִשְׁפָּט - את משפט הצדק שהוא דבר טוב ומתוק - מְעַוְתִים, והופכים למר כלענה, ( לענה - צמח מר ) וּצְדָקָה, לָאָרֶץ הִנִּיחוּ - ואת הצדק, מניחים ומטילים לארץ.
ח. עֹשֵׂה כִימָה וּכְסִיל - דרשו את ה', שהוא עשה את הכוכבים כימה וכסיל, המחממים או מקררים את העולם, לפי הצורך, וְהֹפֵךְ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת, וְיוֹם, לַיְלָה הֶחְשִׁיךְ - את הלילה שהוא כצל מות, הופך ה' - לבוקר, ואת היום, הופך ללילה, כל דבר בזמנו הראוי, הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם - הקורא למֵי הים המלוחים, לעלות וליצור עננים, וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ - ושופך מהעננים מים מתוקים על הארץ להשקותה, ה’ שְׁמוֹ -אדון הכל שמו, ולו ראוי לעבוד.
ט. הַמַּבְלִיג שֹׁד עַל עָז - הוא המחזק אוייב, לבוא לשדוד עם חזק, וְשֹׁד, עַל מִבְצָר יָבוֹא - ואת השודד לבוא אפילו על מבצר חזק.
י. שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ - אך ישראל, שנאו את הנביאים העומדים בשער העיר להוכיח את העם, וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ - ואת הנביאים המדברים דברים תמימים וישרים - מתעבים.
יא. לָכֵן, יַעַן בּוֹשַׁסְכֶם עַל דָּל - לכן, בגלל שרומסים אתם את הדלים ( העניים ), וּמַשְׂאַת בַּר תִּקְחוּ מִמֶּנּוּ - ואת משא התבואה שעליו - תקחו ממנו בגזילה, בָּתֵּי גָזִית בְּנִיתֶם, וְלֹא תֵשְׁבוּ בָם - בתי אבני הגזית שבניתם, לא תֵּשְבו בהם, כַּרְמֵי חֶמֶד נְטַעְתֶּם, וְלֹא תִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם - ומהכרמים הנחמדים שנטעתם, לא תשתו את היין המופק מהם.
יב. כִּי יָדַעְתִּי רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם, וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם - כי ידעתי, שרבו מאוד פשעיכם וחטֹאתיכם, צֹרְרֵי צַדִּיק - צוררים את הצדיק במשפט, לֹקְחֵי כֹפֶר - לוקחים שוחד ככופר לפטור את החייב מיתה, וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר הִטּוּ - ואת דין האביונים מטים בשער העיר. ( מְקוֹם מושב בית הדין )
יג. לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל - לכן, אדם חכם, בָּעֵת הַהִיא - בעת בֹּא הפורענות, יִדֹּם - ישתוק, ולא יהרהר אחר מידת הדין השולטת, כִּי עֵת רָעָה הִיא - כי הוא הזמן להפרע מן הרשעים.
יד. דִּרְשׁוּ טוֹב וְאַל רָע, לְמַעַן תִּחְיוּ - בקשו לעשות טוב ולא רעה, ותחיו ולא תמותו ברעה, וִיהִי כֵן ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אִתְּכֶם - ויהיה ה' אתכם ותצליחו כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם - כאשר חשבתם בליבכם.
טו. שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב, וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט - העמידו שופטים בשערי הערים לעשות משפט צדק, אוּלַי יֶחֱנַן ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף - אולי ירחם ה' על מלכות ישראל מלכַלוֹתָהּ.
עמוס פרק ה
טז. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת ה’ בְּכָל רְחֹבוֹת מִסְפֵּד - לכן, מפני שאינכם שבים אלי, בכל הרחובות יספידו מספד, וּבְכָל חוּצוֹת - בכל הרחובות ( שמחוץ הבתים) יֹאמְרוּ הוֹ הוֹ - הוֹ הוֹ, הוא קול המספד,וְקָרְאוּ אִכָּר אֶל אֵבֶל - יקראו לאיכר העובד בשדה, לבוא מן השדה ולהתאבל על שעבודתו לשווא, ולא תצמח תבואתו, וּמִסְפֵּד, אֶל יוֹדְעֵי נֶהִי - ואנשים יודעי נהי, ( יודעי נהי - היודעים לקונן, לצעוק ולילל ) יקראו להם לבוא להספיד.
יז. וּבְכָל כְּרָמִים מִסְפֵּד - ובכל הכרמים יתאבלו ויעשו מספד על שאין בהם ענבים, כִּי אֶעֱבֹר בְּקִרְבְּךָ אָמַר ה' - כי ה' יעבור בתוכך להביא עליך את הרעה.
יח. הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה' - שכאילו מתאוִים ליום הפורענות שיביא ה'[2], לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה', הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר - מדוע תִּתְאַווּ ליום זה, הלא יום של חושך הוא ולא של אור ?
יט. כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי, וּפְגָעוֹ הַדֹּב - רעות היום ההוא, ירדפו אחריכם, כאדם הבורח מן האריה ופוגש בדֹב, וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ - וכאשר ינוס מן הדֹב, יִשָעֵן על קיר ביתו וישכנו נחש.
כ. הֲלֹא חשֶׁךְ יוֹם ה', וְלֹא אוֹר, וְאָפֵל, וְלֹא נֹגַהּ לוֹ - הלא יום הפורענות, הוא יום של חושך ואפילה, ולא יום של אור ונוֹגה ( אור ).
כא. שָׂנֵאתִי, מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם - שנאתי ומאסתי בקרבנות, שמביאים אתם בימי חג ומועד, וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם - ולא אריח בריח העוֹלֶה מקרבנותיכם, בימים שאתם נעצרים ומתכנסים לפָנַי.
כב. כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת, וּמִנְחֹתֵיכֶם, לֹא אֶרְצֶה- גם כשתעלו לפני עולות, ותביאו לפני מנחות, לא יהיו לרצון לפני, וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם - וקרבן שלמים מבהמות שמנות, לֹא אַבִּיט - לא אביט אליהם, ולא יהיו לרצון לפני.
כג. הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ - הסירו מלפני את המון השירים, ששרים הַלְוִים לפני, בזמן הקרבת הקרבנות, וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע - וכן את נגינת הנבלים בִּידֵי הַלְוִים - לא אשמע.
כד. וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט - המשפט והצדק שעזבתם[3], גַלוּ אותו, כְּמֵי מַעְיַן הנובעים ומתגלים בארץ, וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן - ואת הצדק שעזבתם, התמידו לקיים כְּמֵי נחל איתן. (שמימיו אינם פוסקים)
כה. הַזְּבָחִים וּמִנְחָה, הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל - האם במדבר הקרבתם לפני קרבנות ?! ( ואין הקרבת הקרבנות, תנאי להיות רצויים לפני )
כו. וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם, וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם, כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם - אך אתם מחזיקים בע"ז, וע"כ, תשאו אותם עמכם לגלות. (סִכּוּת, כִּיּוּן, כּוֹכַב- שמות ע"ז )
כז. וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק - תגלו רחוק יותר מדמשק שבארם, אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ:
משנת ההלכה
נח פ"ט פס' ז'
"ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה"
נצטוינו בזה לפרות ולרבות (ממנין תרי"ג רמב"ם עשין רי"ב סמ"ג עשין מ"ט סמ"ק רפ"ד)
דיני המצוה
א. חייב כל אדם[4] לישא אשה[5], כדי לפרות ולרבות[6]. וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, וממעט את הדמות, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל. (שו"ע אהע"ז סי' א' סעי' א').
ב. ונאמרה מצוה זו בלשון ברכה מכיון שאין ברכה אלא במקום שיש שלום וכדי לקיים מצוה זו צריך האדם להיות בשלום עם זוגתו וע"ז נאמר ודבק באשתו ולא באשת חבירו[7] (אלה המצות למהר"ם חאגיז עשה א)
ג. ומצוה זו גדולה היא עד מאד[8] ולפיכך[9] מוכרים ס"ת[10] או שאר ספרים[11], לישא אשה, או כדי להשיא יתום כדי שיקיים פריה ורביה[12], אע"ג דלשאר מצוות אין מוכרין. (שם סעי' ב') ועדיף טפי למכור ס"ת להשיא יתום מאשר ליתנו לביהכנ"ס, והוא שיש לציבור ספר לקרוא בו, אבל בלא"ה יתן לביהכנ"ס, דהתלמוד קודם למעשה[13].
ד. אשה אינה חייבת בפריה ורביה, (שו"ע סעי' י"ג) ולהכי אין מוכרין ס"ת להשיא יתומה, (ח"מ ס"ק א') וי"א דמוכרין[14] (ב"ש ס"ק ב') וכן הלכה. (משנה ברורה קנג ס"ק כ"ד).
ה. כיוון שיש לאדם זכר ונקיבה[15] קיים מצוות פריה ורביה[16], והוא[17] שלא יהיה הבן סריס[18], או הנקיבה איילונית[19]. (שו"ע סעי' ה')
[1] רש"י
[2] כמו שאמר ישעיהו: "הָאֹמְרִים יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ לְמַעַן נִרְאֶה...", ישעיהו ה',יט'.
[3] כמו: "...וּצְדָקָה- לָאָרֶץ הִנִּיחוּ ", לעיל ה' ז'.
[4] ופסולי קהל אי חייבים: בממזר, מסתפק בפמ"ג (או"ח סי' ר"מ משב"ז ס"ק א') ולדעת הש"ך יו"ד סי' רפ"א ס"ק ח' דממזר אין חייב בכל המצוות א"כ אפ' דפטור מפריה ורביה, אבל האחרונים חלקו על הש"ך וס"ל דחייב בכל המצוות.
[5] ועיין ברא"ש כתובות פ"א סי' יב שתירץ על הא דיש מקשין על נוסח ברכת אירוסין למה אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה. "ונ"ל כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה כי פריה ורביה היינו קיום המצוה ואם לקח פלגש וקיים פריה ורביה אינו מחוייב לקדש אשה וכן הנושא זקנה איילונית או עקרה וכן סריס חמה שנשא מברכין ברכת חתנים ואין חיוב במצוה זו שאין בה קיום מצות פריה ורביה והילכך לא נתקנה ברכה במצוה זו אף בנושא אשה לשם פריה ורביה כיון אפשר לקיים מצות פריה ורביה בלא" אמנם עיין בהעמק שאלה שאילתא קסה אות א שדייק מלשון המובא כאן שהוא לשון הרמב"ם שעיקר המצוה הוא ע"י שיקח אשה בדרך אישות דהיינו ע"י חופה וקידושין. ועיין בביאור הגר"י פערלא לסה"מ לרס"ג מצוה סט (דף רפא ע"ב) דכתב בדעת הרס"ג שס"ל דמעשה קידושין חופה שעושה האדם היא מצות פריה ורביה כיון שמתעסק בלישא אשה כדי לפרות ולרבות שהרי עצם הפריה ורביה לאו ביד האדם הוא
[6] וחייב בכל עונה ולא מועיל מחילה שלה. (ב"ש ס"ק א')
[7] וכתב שם עוד "ומכאן לברכת חתנים מן התורה וזוהי ברכה שלפניה והיא ברכת אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות וכו' דהרי מתחילה דו פרצופים נבראו לתכלית הוראה זו וכו' דהנה להיות כי בדור המבול השחית כל בשר ונהנו מעוה"ז בלא ברכה לא שרתה ברכה באותה זריעה ותשחת הארץ א"כ ודאי אין ברכה זו כעין ברכה דיום החמישי אלא ברכה שיש בה שלום" וכו'
[8] ועיין בס' אלה המצות שם שהביא מזוהר חלק שני (שמות פרשת שמות דף ג עמוד ב) דבזכות השדלות כלל ישראל במצרים במצות פריה ורביה זכו להגאל ממצרים וז"ל הזוהר שם "זכאין אינון ישראל דאף על גב דהוו בגלותא דמצרים אסתמרו מכל הני תלתא מנדה ומבת אל נכר ומקטול זרעא ואשתדלו בפרהסיא בפריה ורביה, דאף על גב דגזרה אתגזרת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו לא אשתכח ביניהון מאן דקטיל עוברא במעהא דאתתא כ"ש לבתר, ובזכותא דא נפקו ישראל מן גלותא וכו' פריה ורביה דכתיב (שמות א') ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וגו', ומכל הני אסתמרו ישראל"
[9] כמש"כ בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רעב "ומצות פריה ורביה, רבה היא. ועשאוה במקומות, כתלמוד תורה. וכדגרסינן במגילה (כ"ז): שאין מוכרין ס"ת, אלא ללמוד תורה ולישא אשה" וכן בשו"ת הרמ"א סימן קכה שהביא לשון הסמ"ק (סו"ס קצ"ד (בהוצאת חברת מפיצי אור, תשי"ט ע' קעג) " והנה אני אומר דיש לק"ו זה פרכא דאפשר דשאני מצות פריה ורביה שהיא מצוה גדולה, שאין מוכרים ס"ת לשום מצוה בעולם כי אם ללמוד תורה ולישא אשה (מגילה כז, ע"א), ואמרינן דנענש יהושע שלא הוי ליה בן דביטל ישראל מפריה ורביה ולא נענש על שביטל קרבן התמיד" (עירובין סג, ע"ב, ועיין ברד"ק בספר יהושע פ"ה פס' יד).
[10] ואם יש בו טעויות, עיין רמ"א סי' רפ"ב סעי' י"ח דמותר, ובמל"מ פ"י מס"ת ה"ב תמה מ"ש משאר ספרים דאסור, דהא עכ"פ יש בו קדושת חומש, ובגינת ורדים או"ח כלל ב' סי' ל"א חילק, דשאר ספרים אסור כיון דלומדים מהן, אבל ס"ת שיש בו טעות כיוון שעיקר תשמיש ס"ת לקרוא בציבור ולא ללמוד בסתם בו ובזה א"א, א"כ מותר למכור.
[11] באה"ט ס"ק ב'
[12] ומוכרין אפי' רק כדי למצוא זיווגו הראוי לו, או בזו שחפץ בה אע"ג שיכול לישא אחרת וא"צ לישא את שאינה ראויה לו או שאינו חפץ בה כדי לא למכור ס"ת. (שו"ת משיבת נפש סי' מ"א) וכ"כ בהעמק שאלה שאילתא ה אות ג (וכ"מ ברא"ש יבמות פ"ד סי' כז וז"ל "ור"ת ז"ל התיר באחת שהיתה משודכת ומת אחיה לאחר הזמנת הקרואים סמוך לחופה והתיר לכונסה תוך ל' יום משום פריה ורביה דבעל מאחר דאם לא ישא זאת לא ישא אחרת ואפשר דאפילו אם לא היתה משודכת היה מתיר מאחר שחפץ בה יותר מבאחרת כדאשכחן ביוסף הכהן משום פרנסת בניו התירו לה אע"פ שהיתה אבלה על אחותה ומיהו לא דמי כולי האי דכיון דאינה משודכת יכול לישא אחרת אבל היא היתה מרחמת על בני אחותה יותר מאחרת")
[13] פת"ש (יו"ד סי' ע"ר ס"ק ה' בשם רשב"ש)
[14] דס"ל דאשה מצווה על "לערב אל תנח" וכו', וא"כ תליא בדעות בשו"ע סעי' ח' אי מוכרין ס"ת כדי לקיים מצווה זו, ובמג"א סי' קנ"ג ס"ק ט' פסק דמוכרין להשיא יתומה.
[15] ובקטנים נמי קיים המצווה, אבל הגדילו ולא הביאו סימנים חייב מספק. דשמא יהיה סריס כיוון דלית ליה חזקה דרבא. (מנ"ח ו')
[16] ואפי' הניח ממזר ואפילו חרש ושוטה, קיים המצוה. (רמ"א סעי' ו') , , דהם בני מצוות דאסור להאכילם בידים דבר איסור, וראויים להוליד, על כן יוצא ידי חובה (מנ"ח מצוה א אות ז) ואע"ג דכתב בספר חסידים (סי' ת"ק) שממזר אינו חי, היינו שאין ידוע שהיא ממזר, אבל בממזר ידוע חי. (ב"ש ס"ק י"א) ודעת המהרי"ט אלגאזי (פ"ח דבכורות אות ס"ה ד"ה ואולם) דאין יוצא אא"כ נולד לו בהיתר, כגון ממזר שנשא ממזרת או גיורת ולהיפך, או בביאת איסור באונס, אבל בנולד באיסור, כגון ממזר שנשא ישראלית ולהיפך, או בביאת עריות, הווה מצווה הבאה בעבירה ולא יצא, והמנ"ח (אות ח') מסתפק בזה, דשמא לא הווה מצווה הבאה בעבירה דאין העבירה באה בזמן קיום המצווה, דהעבירה היתה בביאה והביאה אינה אלא הכשר מצווה, דעיקר המצווה היינו דיש בנים בעולם, ואז כבר אין עבירה, ועכ"פ נשאר בצ"ע האיך יקיים המצווה כשמרבה פסולין בישראל.
[17] דבעי' ראויים להוליד. (מנ"ח אות ב') ואם הבן נשא איילונית, או הבת נשאת לסריס, קיים האב, דעכ"פ ילדיו ראויים להוליד. (ח"מ ס"ק ו' ב"ש ס"ק ח' ובפת"ש ח' מפקפק בזה)
[18] ובטומטום (שאין לו איברי הולדה או שהם מכוסים אצלו) לא קיים, ואפי' מוכח דהוא זכר (כגון שיש איזה סימן) ויש לו גם נקיבה, וכן להיפך לא קיים, כיון דאינם ראויים להוליד. ואם נקרע ונמצא זכר, לרמב"ם יצא דראוי להוליד, ולרא"ש ספק אם ראוי להוליד, וא"כ חייב מספק. ובנמצאת נקיבה, לא נתבאר בפוסקים אם ראויה לילד (מנ"ח ג' ועיי"ש אות ד' גבי אנדרוגינוס)
[19] ואם נעשה סריס (כגון שנפצע או נחלה וכיו"ב) או נעשית איילונית, לא יצא. דהווה כמתו דאינם ראויים להוליד. (מנ"ח אות ה')
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה