פרשת לך יום ה'

מקרא

בראשית פרק טז 

(א) וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית בת פרעה היתה והתגיירה[1] וּשְׁמָהּ הָגָר:

(ב) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְקֹוָק מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה יהיה לי בן מִמֶּנָּה בגללה[2] וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי לא נתכוון שיבנה הוא מהגר ויהיה זרעו ממנה, אלא שיהיה לשרי נחת רוח בבני שפחתה[3]:

(ג) וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן שאם היה אדם עם אשתו בחוצה לארץ חמש או עשר שנים ובאו לארץ ישראל, שנותנין להם זמן עשר שנים מעת ביאתם לארץ אולי בזכות הארץ יבנו וכן עשו אברהם ושרה, מנו מעת בואם שם וכשלא זכו  -[4] וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה:

(ד) וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ כי חשבה שאחר שהרתה יצאה מרשותה, וגם נדמה לה שהיא צדקת יותר משרה אחר שהרתה תיכף[5]:

(ה) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי שעושה לי שפחתי שאינה רוצה לשמשני עָלֶיךָ על ידך הוא שאינך מוחה על כבודי ואין אני רוצה לענותה הואיל ונזדווגה לך אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְקֹוָק בֵּינִי וּבֵינֶיךָ שאני חוששת לכבודך ואינך חושש לכבודי[6] ובכן יתגלה עלבוני לפני ה' ותתמלא הארץ מאיתנו ולא נצטרך לבניה של הגר[7]:

(ו) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ ואינה משוחררת בעקבות כך שהרתה עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי כדי שתכיר שהיא משועבדת ולא תבזה עוד את גברתה[8] וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי[9]:

(ז) וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְקֹוָק מצא אותה מוכנה למראות אלוקים עַל עֵין הַמַּיִם מתפללת בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן על אם הדרך[10] בְּדֶרֶךְ שׁוּר:

(ח) וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת הביטי וראי מאיזה מקום נסעת כי היית במקום קדוש ובבית צדיקים וְאָנָה תֵלֵכִי הנך הולכת בח"ל אל מקום טמא ואנשי רשע וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַתאיני הולכת אל מקום מכוון מאתי אלא יצאתי כדי לברוח[11]:

(ט) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְקֹוָק שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ רמז כי לא תצא לחפשי, כי בני שרה ימשלו בה ובזרעה עד עולם[12]:

(י) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְקֹוָק הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב:

(יא) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְקֹוָק הִנָּךְ הָרָה הרי את מעוברת[13] וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע יְקֹוָק אֶל עָנְיֵךְ:

(יב) וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם בני ישמעאל סוחרים והולכי מדברות, ולכך קורא לו "פרא", כדכתיב "פרא למוד מדבר" יָדוֹ בַכֹּל שיקנה סחורה מכל המקומות, ומוליך ממקום למקום וְיַד כֹּל בּוֹ והכל קונין ממנו וכן מצינו בישמעאלים[14] שרובן סוחרים ויש מפרשים שיהיה איש פרא למוד מדבר, יצא בפועלו משחר לטרף, ויטרוף הכל והכל יטרפוהו, והענין על זרעו שיגדל ויהיו כפראים במדבר ויהיו להם מלחמות עם כל אדם[15] וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן נחלותיו יתפשטו בין כל אחיו מרוב עושר[16]:

(יג) וַתִּקְרָא שֵׁם יְקֹוָק ותודה ותתפלל  לפני ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ שמאמרו מדבר לה אַתָּה אֵל רֳאִי אתה הוא חי וקיים הרואה ואינו נראה בכל מקום לא רק בביתו של אברהם כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי הנה אך כאן נִתגלה כבוד שכינתו של ה' אַחֲרֵי רֹאִי אחרי שהתגלה אלי[17]:

(יד) עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי באר שהתגלה עליה מלאך ה'[18] הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד:

(טו) וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל:

(טז) וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם: ס

בראשית פרק יז 

(א) וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְקֹוָק אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי ללכת בדרך אשר אורה אותך[19] וֶהְיֵה תָמִים קנה השלימות האפשר למין האנושי השכל וידוע אותי בידיעת דרכי ובהדמותך אלי כפי האפשר אצלך[20]:

(ב) וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד:

(ג) וַיִּפֹּל אַבְרָם לכוין דעתו לנבואה[21] עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר:

(ד) אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ ברית המילה ואחרי הברית וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם:

(ה) וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ:

(ו) וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם עם ישראל[22] וּמְלָכִים ששולטים בעמים[23] מִמְּךָ יֵצֵאוּ:

נביא

יונה פרק א

א. וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי לֵאמֹר:

ב. קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, וּקְרָא עָלֶיהָ - את הקריאה הכתובה לקמן: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת", כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי:

ג. וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה - בקש יונה לברוח לתרשיש, מפני שלא רצה לנבא על נינוה, שמא יחזרו בתשובה, ויהיה קטרוג על ישראל שלא שבים, מִלִּפְנֵי ה' -  לברוח מא"י, שהיא לפני ה', לתרשיש, שמחוץ לא"י היא, ואין שוֹרָה שם הנבואה, וַיֵּרֶד יָפוֹ, וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ - ירד לעיר יפו, ומצא אניה העומדת להפליג לתרשיש, וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ - נתן שכר הנסיעה, וַיֵּרֶד בָּהּ, לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה’:

ד. וַה', הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם, וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם, וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר - עד שחשבו אנשי האֳנִיָה, שעומדת היא להשבר ולטבוע.

ה. וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים - פחדו מנהיגי האֳנִיָה  מהסערה המתחזקת, וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו - איש איש לאלוהים שלו, וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל הַיָּם, לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם - להקל את הנהגת האֳנִיָה, וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה - אל אחד מצדדי האֳנִיָה, וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם:

ו. וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ, אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ - יתרצה האלוקים לרחם עלינו, וְלֹא נֹאבֵד:

ז. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ,  לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת - בואו ונפיל ביננו גורל, ( שראו, ששאר הספינות הסמוכות להם, שטות בשלוה, ורק סביב ספינתם - רוגשת הסערה ) וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ - ונדע, בגלל מי באה עלינו הרעה הזו, וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת, וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה:

ח. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, הַגִּידָה נָּא לָנוּ, בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ - למי חטאת, שבאה עלינו הרעה הזו, מַה מְּלַאכְתְּךָ - שמא במלאכתך חטאת, וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ - שמא אנשי ארצך חטאו,וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה - שמא עמך חטאו.

ט. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי,  וְאֶת ה’ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה - מה' ית' אני ירא, ואין במלאכתי רְמִיָה וְעָוֶל.

י. וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה - פחדו פחד גדול,  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ, כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי מִלִּפְנֵי ה’ הוּא בֹרֵחַ, כִּי הִגִּיד לָהֶם:

יא. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה נַּעֲשֶׂה לָּךְ, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ - מה נעשה כדי שישתוק הים מסערתו, כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר - שהסערה הלכה והתגברה.

יב. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם - קחו אותי והשליכו אותי אל הים,וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם,  כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם - כי יודע אני, כי בגלל חֶטְאִי הסערה באה עליכם.

יג. וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב אֶל הַיַּבָּשָׁה, וְלֹא יָכֹלוּ - התאמצו לחתור אל היבשה, ולא הצליחו, כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם:

יד. וַיִּקְרְאוּ אֶל ה’ וַיֹּאמְרוּ, אָנָּה ה’, אַל נָא נֹאבְדָה, בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה, וְאַל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא - אל נא ה', יחשב עלינו עון השלכתו אל הים, כִּי אַתָּה ה’, כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ - כי אתה ה', חפצת להענישו, ומפני כך הבאת הסערה עלינו.

טו. וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה, וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם, וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ - הפסיק סערת הים.

טז. וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת ה’, וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַה’ - אחר שישובו ליבשה, וַיִּדְּרוּ נְדָרִים - לעשות  צדקות.

יונה פרק ב

א. וַיְמַן ה' - זימן ה', דָּג גָּדוֹל, לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה, וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת:

ב. וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל ה’ אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה - התפלל לה' ממעי הדג.

ג. וַיֹּאמֶר, קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל ה’, וַיַּעֲנֵנִי - קראתי בצרתי אל ה', וענה לי ה',  מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי - מבטן הדג, שהוא לי כשאול, צעקתי אליך ה',  שָׁמַעְתָּ קוֹלִי - ויודע אני, שתשמע תפילתי ותצילני^[24].

ד. וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים - בעומק ובלב הים, וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי - מֵי הנהר הזורמים אל הים סובבים אותי, כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ - כל הגלים הנשברים בים, עלי עברו.

ה. וַאֲנִי אָמַרְתִּי - ואני חשבתי, כשהשליכו אותי אל הים, נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ - שגרשת אותי מנגד עיניך, והסרת השגחתך ממני, אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ - אך כעת, שעשית עימי הנס והצלת אותי ע"י הדג, אוסיף להביט לבוא אל היכל קדשך, ולהודות לך שם.

ו. אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ - מי הים סובבים אותי, עד שכמעט נפשי יוצאת ומתה, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי - מי התהומות סובבים אותי, סוּף, חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי - כשהדג שט בים, נקשר הסוּף (מין צמח הגדל במים ) בראש הדג, וכאילו קשור בראש יונה.

ז. לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי - לקצה ההרים שבים - ירדתי, ( לקרקעית הים ), הָאָרֶץ, בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם - כאילו סגרה הארץ את עצמה בבריחים כנגדי, שלא אוכל לעלות מהים לעולם, וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי, ה’ אֱלֹהָי - העַלֶה אותי מהקבר ( מבטן הדג, שהוא לי כבור הקבר ) ליבשה.

ח. בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי - כשנפשי עטופה בצרה, אֶת ה’ זָכָרְתִּי - להתפלל לפניך, וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ:

ט. מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא - אנשי האניה, העובדים ע"ז שהיא הבל ושוא, חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ - יודע אני, שחסדם שנדרו לעשות, יעזבו ולא יקיימו.

י. וַאֲנִי, בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ - אך אני, אזבח לך זבחים ואשא לפניך קולי בתודה, אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה - ואשר נדרתי - אשלם, יְשׁוּעָתָה לַה’ - על הישועה שתושיע אותי.

יא. וַיֹּאמֶר ה’ לַדָּג - ציוה ה' על הדג, וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה:

יונה פרק ג

א. וַיְהִי דְבַר ה’ אֶל יוֹנָה שֵׁנִית לֵאמֹר:

ב. קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ:

ג. וַיָּקָם יוֹנָה וַיֵּלֶךְ אֶל נִינְוֵה כִּדְבַר ה’, וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים, מַהֲלַךְ שְׁלשֶׁת יָמִים - אורכה מקצה לקצה, מרחק הליכה של שלושה ימים.

ד. וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר, מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד - התחיל יונה ללכת בעיר, עד שהלך שליש מאורכה של העיר, וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר, עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת:

ה. וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים,  וַיִּקְרְאוּ צוֹם - הכריזו על צום, וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים, מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם:

ו. וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶךְ נִינְוֵה - הגיע השמועה על נבואת יונה, אל מלך נינוה, וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ - לשבת על הארץ, וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו - הוריד מעליו את לבוש המלכות, וַיְכַס שַׂק, וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר:

משנת ההלכה

       א.       אע"פ שקיים פריה ורביה, חייב[25] לישא אשה[26] הראויה לילד (כ"מ משו"ע סעי' ח') כדי להרבות[27] בישובו של עולם[28], שנאמר (קהלת פי"א פס' ו) "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים" וי"א דאף אשה חייבת במצווה זו'[29] וכן הלכה[30].

        ב.        ואין חייב בכל עונה משום מצווה זו, אלא רק לעיתים רחוקות[31] (פת"ש ס"ק א').

         ג.         י"א[32] שמוכרין ס"ת אף למצווה זו, וי"א[33] דאין מוכרים, וקיי"ל כדיעה הראשונה[34]. (שו"ע שם וב"ש ס"ק ט"ז ובאה"ט סוס"ק ב').

 

---

[1] ת"א

[2] אבע"ז

[3] רמב"ן

[4] רמב"ן

[5] מלבי"ם

[6] חזקוני

[7] ת"י

[8] ספורנו

[9] רמב"ן

[10] וכשיש שני דרכים יקראו עינים ומקום התחלת השני דרכים יקרא פתח עינים והוא הנקרא אצל רבותינו זכרונם לברכה פרשת דרכים. ספורנו

[11] ספורנו

[12] רמב"ן

[13] ת"י

[14] חזקוני

[15] רמב"ן

[16] חזקוני

[17] ת"י ספורנו

[18] ת"א

[19] רמב"ן

[20] ספורנו

[21] רמב"ן

[22] רמב"ן

[23] ת"א

[24] אחר שראה יונה, שנשאר בחיים, ידע שיצא ממעי הדג בשלום. (רד"ק)

[25] מדרבנן, כ"מ בנמ"י (יבמות י"ט ב' מדפי הרי"ף ד"ה גמ') וכ"כ בבאה"ט (ס"ק י"ג)  בשם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, וז"ל הרמב"ם פט"ו הט"ז מאישות "הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם" ומבואר בחרדים פרק מג אות ב "אף על פי שקיים אדם פריה ורביה שיש לו בן ובת חיים, מצוה מדברי סופרים שלא לבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח ואסמכוה אקרא בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך" ועיין בב"ח יו"ד סוסי' רכח (סעי' כז ד"ה כתב בתשובת או"ז) "דאע"פ שקיים פריה ורביה עדיין חייב לישא אשה ומצוה דבר תורה היא משום בבוקר זרע זרעך" וכו' וצ"ע ועיין בתועפות ראם על היראים (יראים השלם סי' תיג ס"ק ג) שהוכיח ממה שלא כתב היראים תולדה דרבנן למצוות פרו ורבו דין זה דלשבת דס"ל כאו"ז זה שהביא הב"ח שהוא בעצם מצוה דאורייתא ועיין שדי חמד קונטרס הכללים ח"ב מערכת ו כלל י"ד שהריך לתמוה על דברי הב"ח האלו

[26] ועיין ספר חסידים סי' שעו וז"ל "אבל אם יקח אשה שאמה ואחיה רעים ואינם גומלי חסדים מסתמא בידוע שהזרע רע ועל זה לא אמר בהדי כבשי דרחמנא למה לי" דהיינו שאע"ג שמצווה לישא לא יקח אשה רעה או שמשפחתה רעה אפילו אם אינו מוצא אחרת

[27] כר' יהושע יבמות סב ב' ומובא בטור "נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך" ואיכא נמי מצוות "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעי' מ"ה, י"ח) (מנ"ח כ"ח) אבל בערוה"ש ד' דאינו צווי אלא סיפור דברים, דהוא עיקר פריה ורביה, ונשים שייכות לשבת דהיינו לישוב העולם, אבל אין מצוות ע"ז.

[28] ואם מוחלת האשה על עונתה, מרמב"ם משמע דמהני, ובב"ש (ס"ק א') תמה אמאי מהני הא מבטל מצוות "לערב" וכו' ובפת"ש (ס"ק א') בשם החיד"א תי' דמשום לערב אין חייב בכל עונה, אלא מספיק לעיתים רחוקות. רק שלא יניח לגמרי ולזה באמת לא מהני מחילתה, אבל לחיוב בכל עונה מהני מחילתה.

[29] ב"ש ס"ק ב'. כיוון דאשה חייבת ב"לשבת יצרה". אבל בערוה"ש (סעי' ד') כתב, דאין עיקר לדברים אלו דאינה חייבת בלשבת וכנ"ל הע' ט"ו.

[30] וכ"מ ממ"ב סי' קנ"ג ס"ק כ"ד, דהא מוכרין להשיא יתומה משום דמצווה על "לשבת".

[31] וז"ל הברכי יוסף אבהע"ז סי' א אות ב "אם קיים פריה ורביה אינו חייב לבעול בכל עונה משום מצות "לערב אל תנח ידיך" די לעיתים רחוקות וכו' דהיינו שלא יניח המצוה לגמרי וכל שישנה פקידה באשה בין הפרקים הגם שהם רחוקים מקיים את המצוה מדברי סופרים והיינו מה שכתב הרמב"ם במה דברים אמורים בשהיו לו בנים משום מצות לערב חייב בעת מן העתים ולא בכל עונה"

[32] וכן דעת השאילתות בבראשית שאילתא ה ועיין בהעמק שאלה שאילתא ה אות ה שדוקא לישא אשה בת בנים מוכרים  אבל אין מוכרים לישא אשה שאינה בת בנים אע"ג שיש בכך מצוה שלא טוב היות האדם לבדו כמבואר בבראשית פ"ב פס' יח וכן משמע בתוד"ה לא תוהו גיטין מא ע"ב

[33] ועיין בב"ש שדייק שם שכן דעת המחבר מדנקט הדיעה שמוכרים בלשון י"א וידוע שכשכתב דעה בסתם ואח"כ י"א דעתו  כהסתם וכמש"כ בהגה"ה מבן המחבר חלקת מחוקק 

[34] מ"ב שם.