פרשת חיי שרה יום ה'

מקרא

בראשית פרק כד 

(נג) וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי תכשיטי כֶסֶף וּכְלֵי תכשיטי[1] זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה ובכלים אלו קידש אותו כדין שליח ליצחק וּמִגְדָּנֹת פירות ודברים מתוקים נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ ולא כלי כסף וזהב, שאם יתן להם כלי כסף ישארו שמה, לכך לא נתן להם אלא מגדנות[2]:

(נד) וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ בשמחת סעודת אירוסין[3] וַיָּלִינוּ לילה אחד שעל לינה שבמקרא לילה אחד הוא[4] וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי:

(נה) וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ אבל בתואל לא היה צריך באיחור לפיכך לא דיבר, לפי שהיה יצחק קרובו, וחפץ בזיווג והוא זה שאמר לעיל הנה רבקה לפניך קח ולך[5] תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים שנה אוֹ עָשׂוֹר עשרה חודשים כי שנה אחת דין לתת זמן לבתולה, כמו שאמרו במגילה "מקץ היות לה כדת הנשים שנים עשר חדש, כי כן ימלאו ימי מרוקיהן". וגם רבותי' אמרו "נותנין לבתולה שנים עשר חדש כדי לפרנס את עצמה". אבל מפני שהאיחור קשה עליו, אמרו או עשור אַחַר תֵּלֵךְ:

(נו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַיקֹוָק הִצְלִיחַ דַּרְכִּי וא"כ הנכם רואים שזהו רצונו של הקב"ה ומה שהיא צריכה תמרוקים -  שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי ושם בביתו יהיה לה יותר מכאן[6]:

(נז) וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ אם היא מוכנה לצאת עמך עכשיו או שרוצה להתעכב בכדי להכין את עצמה ואז תלך עם שליח מעמנו[7]:

(נח) וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ:

(נט) וַיְשַׁלְּחוּ ליוו אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ האומנת שלה כדי שלא תלך ללא מכר[8] וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָׁיו:

(ס) וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו ממך יצאו אותם הבנים שנאמר בהם בשעת עקידה ויירש זרעך את שער אויביו[9]:

(סא) וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ בשביל שהלכו עמה אמה וקרובותיה, ולא יכלו לעזבה, כי נכמרו רחמם עליה בהפרדם ממנה, לכך אמר - וַיִּקַּח שחטפה מהם[10] הָעֶבֶדמכיון שע"י כלי הכסף והזהב היתה נשואה ליצחק א"כ אליעזר היה עתה כבר עבד שלה[11] אֶת רִבְקָה וַיֵּלַךְ:

(סב) וְיִצְחָק בָּא חזר מִבּוֹא ממה שבא אל בְּאֵר לַחַי רֹאִי כלומר ששב לעירו ממה שבא לבאר כדי להתפלל כי שם היה לו מקום קבוע לתפלה, בשביל שנראה שם המלאך וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב קרוב לאותו מקום[12]:

(סג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ לפני הקב"ה מלשון שיחה כלומר להתפלל[13] בַּשָּׂדֶה כדי שלא יפסיקוהו עוברי דרכים לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים בשובו מבאר לחי ראי לביתו היה דרכו מן הצפון לדרום והבאים מחרן לבית אברהם היה דרכם מן המזרח למערב לפיכך בנטותו מדרכו שהוא מן הצפון אל הדרום והלך לצד מזרח אל דרך הגמלים הבאים מארץ בני קדם חשבה רבקה שהיה הולך לקראתה[14]:

(סד) וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק כשראתה שבא כנגדם, ידעה שבא אליהם לקרות בשלומם או להביאם לביתו, ועשתה דרך מוסר[15] וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל הטתה עצמה הצידה על הגמל לרכב כאשה בצניעות לפי שהיתה רוכבת כמו איש משום פחד הגמלים[16]:

(סה) וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה שנראה הדור מכובד וטהור[17] הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס:

(סו) וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה ואיך ראה בחוש איך שדבר זה הוא חפץ ה' כמו שהודו לו בתואל ולבן[18]:

(סז) וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ: פ

נביא

צפניה פרק א

א. דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה, אֶל צְפַנְיָה בֶּן כּוּשִׁי בֶן גְּדַלְיָה בֶּן אֲמַרְיָה בֶּן חִזְקִיָּה, בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה - שלושה נביאים התנבאו בימי יאשיהו: ירמיהו (ברחובות), חולדה (לנשים), וצפניה (בבתי כנסיות).

ב. אָסֹף אָסֵף כֹּל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה נְאֻם ה' - אֲכלֶה את כל היושבים באדמת א"י.

ג. אָסֵף אָדָם וּבְהֵמָה, אָסֵף עוֹף הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם, וְהַמַּכְשֵׁלוֹת אֶת הָרְשָׁעִים - העוונות שהם מכשול - יכרתו עם הרשעים, וְהִכְרַתִּי אֶת הָאָדָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה נְאֻם ה' :

ד. וְנָטִיתִי יָדִי עַל יְהוּדָה וְעַל כָּל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָם- אטה את ידי להכות את אנשי יהודה ויושבי ירושלים, וְהִכְרַתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֶת שְׁאָר הַבַּעַל - ואכרית משם, את הע"ז, עד שלא ישאר לה שארית, (שיאשיהו, הכרית את עבודת הבעל, ורק שארית ממנה נשאר). אֶת שֵׁם הַכְּמָרִים עִם הַכֹּהֲנִים - ועד שלא ישאר שם (כל זֵכֶר), לכמרים ולכהנים, המשרתים את הע"ז.

ה. וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים עַל הַגַּגּוֹת, לִצְבָא הַשָּׁמָיִם - וכן, אכרית את העובדים והמשתחווים על הגגות - לצבא השמים, (שמש ירח וכוכבים), וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים הַנִּשְׁבָּעִים לַה', וְהַנִּשְׁבָּעִים בְּמַלְכָּם - וכן, את הנשבעים בשם ה', ואחר כך,  (לחזק את שבועתם) נשבעים בשם הע"ז, שהיא כמלך עליהם.

ו. וְאֶת הַנְּסוֹגִים מֵאַחֲרֵי ה' - ואת אלו שנסוגו מדרך ה', (שהפכו את פניהם שהיה לפני ה' - ונסוגו לאחור), וַאֲשֶׁר לֹא בִקְשׁוּ אֶת ה' וְלֹא דְרָשֻׁהוּ - ואת אלו, שמעולם לא בקשו את ה'.

ז. הַס מִפְּנֵי ה' אלוקים - שתקו מפני ה', העומד להביא עליכם את יום  הפורענות,  כִּי קָרוֹב יוֹם ה' - כי קרוב יום הפורענות לבוא, כִּי הֵכִין ה' זֶבַח, הִקְדִּישׁ קְרֻאָיו - כי הכין כבר ה', את הזבח להריגה (הרשעים), וזימן את חילותיו - להרוג בכם.

ח. וְהָיָה בְּיוֹם זֶבַח ה' - ביום הפורענות, וּפָקַדְתִּי עַל הַשָּׂרִים וְעַל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְעַל כָּל הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נָכְרִי - אזכור להעניש, את השרים ובני המלך הרשעים, ואת כל הלובשים בגדים - כבגדי הגויים.

ט. וּפָקַדְתִּי - אזכור להעניש, עַל כָּל הַדּוֹלֵג עַל הַמִּפְתָּן בַּיּוֹם הַהוּא - על עבדי המלך והשרים, שהיו מדלגים במהירות, על מפתני בתי העם (מדרגה שבפתחי הבתים), לגזול ממונם הַמְמַלְאִים בֵּית אֲדֹנֵיהֶם חָמָס וּמִרְמָה - וממלאים את בתי אדוניהם עושר, מהחמס שגזלו במרמה .

י. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' - ביום הפורענות, קוֹל צְעָקָה מִשַּׁעַר הַדָּגִים - קול צעקה ישמע משער הדגים, מפני האוייב^[19], וִילָלָה מִן הַמִּשְׁנֶה - וקול יללה ישמע, מהשער השני, וְשֶׁבֶר גָּדוֹל מֵהַגְּבָעוֹת - וקול שבר גדול, ישמע מהגבעות שסביב ירושלים.

יא. הֵילִילוּ יֹשְׁבֵי הַמַּכְתֵּשׁ - תיללו יושבי הַמַּכְתֵּשׁ (שם עֵמֶק בירושלים), כִּי נִדְמָה כָּל עַם כְּנַעַן - כי נכרתו האנשים הסוחרים, נִכְרְתוּ, כָּל נְטִילֵי כָסֶף - נכרתו כל נושאי הכסף. (הסוחרים)

יב. וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא, אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת - אחפש את עוונות אנשי ירושלים, בדקדוק רב, כאדם המחפש לאור הנר דבר מה בחורים ובסדקים, וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים - אזכור להעניש, את האנשים, הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם - היושבים בהשקט בבתיהם, כיין העומד במקומו בלי תנועה, מעל השמרים השוקעים בתחתית החבית, (שלא מתערבבים עם היין), הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם, לֹא יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵעַ - ואומרים בליבם: לא יטיב ה' לצדיקים, ולא יָרֵעַ לרשעים, והכל במקרה בא.

יג. וְהָיָה חֵילָם לִמְשִׁסָּה - את כל עושרם, ירמוס ויבזוז האוייב, וּבָתֵּיהֶם לִשְׁמָמָה - ואת בתיהם אהפוך לשממה, וּבָנוּ בָתִּים וְלֹא יֵשֵׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְלֹא יִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם - לא ישבו בבתים שבנו, ולא ישתו מיין כרמיהם, כי יגלו כולם.

יד. קָרוֹב יוֹם ה' הַגָּדוֹל, קָרוֹב, וּמַהֵר מְאֹד - קרוב מאוד לבוא, היום הגדול, שבו ינקום ה' ברשעים, קוֹל יוֹם ה', מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבּוֹר - ביום נקמת ה', אפילו הגיבור, יצרח שם (באותו היום) בקול מר.

טו. יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא - יום, שיתן בהם ה' את כעסו, היום ההוא, יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה - יום של צרה, יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה - יום של חושך ורעה, שיבוא בפתאומיות, יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל:

טז. יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה - שיריע האוייב עליכם, עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת - כשיבוא לכבוש את ערי המבצר, וְעַל הַפִּנּוֹת הַגְּבֹהוֹת - ואת המגדלים הגבוהים.

יז. וַהֲצֵרֹתִי לָאָדָם - אביא צרה על האדם שבערי המבצר, וְהָלְכוּ כַּעִוְרִים - ילכו בבהלה ממקום למקום להנצל, כְּעִוֵר, שלא יודע להיכן יפנה, כִּי לַה' חָטָאוּ, וְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר - דמם ישפך בכל מקום, כעפר המושלך בחוצות, וּלְחֻמָם כַּגְּלָלִים - ובשרם יושלך בחוצות בבזיון - כצואה.

יח. גַּם כַּסְפָּם גַּם זְהָבָם, לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם - גם רוב הכסף והזהב שאספו, לא יוכל להציל אותם, (כי לא יקחו הכשדים שוחד, בעבור פדיון נפשם) בְּיוֹם עֶבְרַת ה' - ביום שיתן בהם ה' את כעסו, וּבְאֵשׁ קִנְאָתוֹ, תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ - ובזמן, שתֹּאכַל אש נקמתו של ה', את כל הארץ, כִּי כָלָה אַךְ נִבְהָלָה יַעֲשֶׂה - כי הכליון, יֵעָשה בבהלה ובפתאומיות, אֵת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ - עם כל יושבי הארץ.

צפניה פרק ב

א. הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ - חפשו ואספו את עוונותיכם, לשוב מהם לפני ה', הַגּוֹי לֹא נִכְסָף - העם, שאינו חושק וחומד, לשמור את דבר ה'.

ב. בְּטֶרֶם לֶדֶת חֹק - לפני שתִּוָלֵד עליכם גזירת הפורענות, שובו בתשובה, כְּמֹץ עָבַר יוֹם - לפני שיבוא היום, שבו תהיו כמוץ, העובר ברוח ומתפזר למרחוק, (לפני שתפוצו בגלות) בְּטֶרֶם לֹא יָבוֹא עֲלֵיכֶם חֲרוֹן אַף ה', בְּטֶרֶם לֹא יָבוֹא עֲלֵיכֶם יוֹם אַף ה'  - לפני שיבוא עליכם היום, שיתן בכם ה' את כעסו.

ג. בַּקְּשׁוּ אֶת ה' כָּל עַנְוֵי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ - בקשו את ה', הצדיקים בעלי ענוה, שעושים את משפט ה', בַּקְּשׁוּ צֶדֶק בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה - בקשו לעשות צדק וללכת בדרך של ענוה,           אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף ה' - אולי כך, תסתתרו מהרעה ביום בֹּא הפורענות.   

ד. כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה, וְאַשְׁקְלוֹן לִשְׁמָמָה - כי אם תעשו כן, הרעה תבוא על עזה ואשקלון שבערי פלישתים (ובהמשך גם עמון ומואב),  אַשְׁדּוֹד בַּצָּהֳרַיִם יְגָרְשׁוּהָ - את יושבי אשדוד (שבפלישתים)יגרשו בצהרי היום, (ואיש לא ימלט), וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר - ואנשי עקרון יֵעָקְרו ממקומם.

(לשון נופל על לשון)

ה. הוֹי ישְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם, גּוֹי כְּרֵתִים - אוי על העם היושבים בכרתים (פלישתים), שחלקת נחלתם  - סמוכה לים, דְּבַר ה' עֲלֵיכֶם, כְּנַעַן אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְהַאֲבַדְתִּיךְ מֵאֵין יוֹשֵׁב - דבר ה' עליכם, פלישתים הנקראים יושבי כנען, להאביד אתכם.

ו. וְהָיְתָה חֶבֶל הַיָּם - חלקת נחלתם היושבת על הים,  נְוֹת כְּרֹת רֹעִים - תהיה למדור ובית, לרועים שיחפרו שם מקום לשבת,  וְגִדְרוֹת צֹאן - ולגדור שם, את גדרות הצאן.

ז. וְהָיָה חֶבֶל - חלק זה,   לִשְׁאֵרִית בֵּית יְהוּדָה - יהיה לשארית מבני יהודה, שירשו אותו אחר גלות בבל, (אם יבקשו צדק וענוה), עֲלֵיהֶם יִרְעוּן - במקומות אלו, ירעו את צאנם, שבתיהם יהיו שוממים, בְּבָתֵּי אַשְׁקְלוֹן בָּעֶרֶב יִרְבָּצוּן - בערב ירבצו וישבו במקומם בשלוה, כִּי יִפְקְדֵם ה' אֱלֹהֵיהֶם, וְשָׁב שְׁבִיתָם - כי יזכור אותם ה', וישיב את השבויים מהגולה.

ח. שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב, וְגִדֻּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן, אֲשֶׁר חֵרְפוּ אֶת עַמִּי - שמעתי את החרפה, שחרפו וביזו אתכם, בני מואב ועמון, בלכתכם לגלות, וַיַּגְדִּילוּ עַל גְּבוּלָם - הגדילו פיהם בצחוק על ישראל שיוצאים מגבול ארצם.

ט. לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה, וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה - מואב ועמון תהיינה חרבות לעולם, כערים סדום ועמורה,  מִמְשַׁק חָרוּל - ותהיה מלאה בקוצים, אשר משמיעים קול בנשיבת הרוח, וּמִכְרֵה מֶלַח -ובכל מקום שיחפרו ימצאו מלח, וּשְׁמָמָה עַד עוֹלָם - ושוממות יהיו לעולם, שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם, וְיֶתֶר גּוֹיִ יִנְחָלוּם - השארית שתִּוָתֵר מישראל אחר הגלות, יבזזו וירשו את ארצם.

י. זֹאת לָהֶם תַּחַת גְּאוֹנָם - זה ענשם, על רוב גאוותם, כִּי חֵרְפוּ וַיַּגְדִּלוּ עַל עַם ה' צְבָאוֹת - כי הגדילו את פיהם, לבזות את ה' ית'.

יא. נוֹרָא ה' עֲלֵיהֶם - ה' שהוא נורא, יבוא עליהם להענישם, כִּי רָזָה אֵת כָּל אֱלֹהֵי הָאָרֶץ - יביא רזון ודלות לכל אלוהי העמים,(שיכירו כולם, שכל הע"ז - הבל) וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ כֹּל אִיֵּי הַגּוֹיִם - עד שכל הגויים, אפילו מהאיים הרחוקים יכירו במלכות ה' וישתחוו לו.

 יב. גַּם אַתֶּם כּוּשִׁים חַלְלֵי חַרְבִּי הֵמָּה - גם אתם 
בני כוש(כמו מואב ועמון), תיפלו חללים בחרב ה', מפני שהרעותם לבנ"י.

יג. וְיֵט יָדוֹ עַל צָפוֹן - ה' יטה את ידו להכות את בבל שבצפון א"י, וִיאַבֵּד אֶת אַשּׁוּר - ויביא אבדון על ממלכת אשור, וְיָשֵׂם אֶת נִינְוֵה לִשְׁמָמָה - וישים את נינוה (ראש ממלכת אשור) למקום שממה, צִיָּה כַּמִּדְבָּר -  ויבשה כמדבר.

יד. וְרָבְצוּ בְתוֹכָהּ עֲדָרִים, כָּל חַיְתוֹ גוֹי - ירבצו שם עדרי בהמות הגויים, גַּם קָאַת גַּם קִפֹּד -­ שמות עופות, בְּכַפְתֹּרֶיהָ יָלִינוּ - תחת משקופי הבתים ילונו, קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן - קול צפצוף הציפורים, ישמע בחלונות הבתים, חֹרֶב בַּסַּף - חורבן יהיה במזוזות  כל הבתים, כִּי אַרְזָה, עֵרָה - כי תקרות הארז של הבתים נפלו, ונשארו הבתים מגולים לרוח וגשם.

טו. זֹאת הָעִיר הָעַלִּיזָה, הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח - זאת נינוה, שהיתה עיר עליזה ושמחה, ויושבת בבטחה, הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ, אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד - שהיתה אומרת בליבה: אני העיר החשובה בעולם, ואין עוד עיר כמוני, אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה - לשממה, מַרְבֵּץ לַחַיָּה - ולמקום רביצת החיות, כֹּל עוֹבֵר עָלֶיהָ יִשְׁרֹק יָנִיעַ יָדוֹ - כל העובר לידה, ישרוק ויניע את ידו, מרוב תמהון והתפעלות.

 

משנת ההלכה

מצות הספד ובכיה על המת

       א.       כשם שמספידין על האנשים כך מספידין על הנשים[20] כראוי להן, ואפי' ברחובה של עיר ונספדות בין האנשים וחכמים[21] (שם סעי' ב')

        ב.        מי[22] שצוה שלא יספדוהו[23],  שומעין לו. (שם סעי' י')

         ג.         קטן[24], בן כמה שנים יהיה כשמספידין עליו,  עניים בני חמשה[25], וכן בבני זקנים[26] אפילו עשירים[27]  כבני עניים ועשירים בני ששה. (שם סעי' ד')

        ד.        תינוק שיודע לישא וליתן, מספידין אותו במעשה עצמו; ואם אין לו מעשים, מספידין אותו במעשה אבותיו; ואם אין להם מעשים, מספידין להם במעשה קרוביו. ובני עשירים ובני חכמים,  מוסיפין קצת על שבח מעשיהם[28]. (שם סעי' ה' ו')

       ה.       יש מקומות[29] שאינם נוהגים בהספד כלל (ערוה"ש שם סעי' ז' וי"ד)  

 

---

[1] רשב"ם

[2] פי' ר' יוסף בכור שור

[3] מלבי"ם

[4] רש"י

[5] פי' ר' יוסף בכור שור פי' הטור והמדרש ידוע שבתואל מת כיון שניסה להרעיל את אליעזר ובא מלאך והחליף צלחותיהם

[6] פי' ר' יוסף בכור שור

[7] רשב"ם

[8] ת"י

[9] רשב"ם וכתב זהו פי' ר' יוסף בר שמעון קרא

[10] פי' הטור

[11] ספורנו

[12] רמב"ן

[13] ת"א ת"י

[14] ספורנו

[15] רמב"ן

[16] רשב"ם

[17] ת"א ת"י

[18] רבינו בחיי

[19] כמו שאמר בנחמיה:"וְאֵת שַׁעַר הַדָּגִים בָּנוּ בְּנֵי הַסְּנָאָה...",
נחמיה ג' ג'

[20] עיין ביאור הגר"א שם דמקורו מגילה כח ב' וספ"ב דר"ה וראיה ברורה לכאורה מהא דספד אאע"ה לשרה וכגמ' סנהדרין מ"ו ב' שו"ר שכ"כ בגשר החיים ח"א פי"ג אות ח' ועיי"ש שעל אשה גדולה במעשיה או אשת חבר חייבים הכל להספידה כמו על ת"ח

[21] שו"ת האלף לך שלמה חיו"ד סי' ד"ש הקשה דזה סותר לסי' שנ"ה סעי' א' דאין להעמיד מיטת אשה ברחוב משום ניוול וא"כ איך יספידוה התם והקשה עוד דאפי' להספידה במקום אחר אין ראוי דדרשי' גבי מרים במו"ק כ"ז "ותמת שם מרים ותיקבר שם דתיכף למיתה קבורה וא"כ אין להספיד אשה כלל (ודבריו צ"ע מהספידא דשרה) ועיין בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' צ"ג ושו"ת תעלומות לב ח"ג סי' י"ז דבימינו שמוציאים המת בכליבה ובארון אין חשש ניוול דכל החשש שמא ייצא ממנה דם לארץ ותבוא לניוול ובארון אין חשש זה ובמיוחד כשעושים "טהרה" כדת וכדין וא"כ א"ש ועיין שו"ת חיים ביד לר' חיים פאלאג'י סי' קכ"ה אות כ"א דכן היה המנהג באיזמיר להספיד אף לנשים ועיין גשה"ח ח"ב פ"ט סע' ד' אות ו' דביאר דמה שאין מניחין האשה ברחוב היינו למעמדות וכדו' אבל להספידה לכבודה ודאי דמניחין

[22] וכתב בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קע"ד דאם הוא גדול הדור המיקל שלא לשמוע לא הפסיד ואם הוא רשכבה"ג (רבן של כל בני הגולה) כתב שם וז"ל "והנה שמעתי מידידי הרב המאוה"ג החריף המפורסם מוהר"ל פישלס נ"י שראה בין כתבי קודש מאביו מ"ו הגאון מוהר"מ פישלס זצלה"ה שכתב ששמע ממורינו הרב הגאון נ"ע (הנודע ביהודה) כשהספיד על הגאון רשכב"ג בעל פני יהושע אב"ד ור"מ בק"ק פפד"מ אמר בזה הלשון אף שרבינו הגדול בעל פני יהושע צוה שלא להספיד אין שומעין בזה למי שהוא רשכב"ג" והוא פקפק בדבר שאין לו היתר ברור לבטל בזה דברי המת ועיי"ש סי' ר"ז דכתב וז"ל "אצל אדמ"ו הגאון ראב"ד מוהר"מ פישלש לא נאמר בו מיתה אחרי שהניח בן כמותו הוא כבוד הרב הגאון מוה' ליב א"כ עד היום לא מת הגאון מוהר"מ זצלה"ה ובכדי ספדו ספדייא אז על הגאון מוה' מאיר פישלש כי היום הוא זמן ההספד א"כ מה גם שצוה בנו הגאון מוהר"ר ליב שלא להספידו על כבודו יכול למחול אבל יקרא דשכיבא ממר אביו אינו יכול למחול ואין שומעין לו" (פ"ת שד"מ ס"ק א') והמנהג לגדול שציווה שלא להספיד להספידו בקיצור אמרים או שאין מדברים בשבחיו אלא בהתעוררות לציבור וכן עשו כשנפטר רע"א אע"ג שציווה שלא להספידו שקיצרו בשבחיו (שד"ח מע' אבילות סי' צ' גשה"ח שם אות ג')

[23] בסנהדרין דף מ"ו ב' "איבעיא להו הספידא יקרא דחיי (כבוד החי) הוי או יקרא דשכבי (כבוד המת) הוי למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוה לההוא גברא אי נמי לאפוקי מיורשין תא שמע ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה אי אמרת משום יקרא דחיי הוא משום יקרא דאברהם משהו לה לשרה, שרה גופה ניחא לה כי היכי דמייקר בה אברהם" ועיי"ש בחדושי הר"ן וז"ל "תמה הוא דאי משום יקרא דחיי נמי הוה לן לאפוקי מיורשים משום פגם משפחה כדאמרי' בפ' המוכר פירות (ק' ב') גבי מוכר מקום קברו ומקום הספדו, ואפשר לומר שאין פגם משפחה אלא במקום הספד שהוא דבר של קביעות" ותי' עוד דנ"מ כשכל המשפחה מתפייסת ומוחלת שאז אין פגם משפחה בכ"ז אם יקרא דשיכבא הוא לא היה מועיל המחילה

[24] ועיין בהגהות בית בלל שם דעכשיו איו נוהגים להספיד על שום קטן דהיינו לדרוש עליו בבית הקברות ועיין נטעי גבריאל אבילות ח"א פ' נ"א הערה ח' דכמדומה דהמנהג עתה להספיד

[25] שהעני מצטער על בניו יותר מהעשיר שכל שמחתם בבניהם לפי שאין לו שמחה אחרת: (ש"ך שם ס"ק ב' וערוה"ש שם ס"ק ח') ובחדושי הר"ן מו"ק כ"ד ב' פי' לפי שהעניים מגדלין בניהם ברעב וחביבין להן יותר

[26] ועיין נטעי גבריאל שם הע' ט' דכתב דמיסתבר דבן ששים נחשב זקן כמשנה אבות פ"ה מכ"א בן ששים לזקנה אמנם עיי"ש בתוי"ט דאפשר שכונת המשנה לחכמה דרין זקן אלא מי שקנה חכמה או דאם מת אחר ששים נתקיים בו זקנה וא"כ אין ראיה לנידון דידן ועיין פנ"י קידושין ל"ב ב' ד"ה ת"ר מפני שיבה ובתוד"ה מ"ש ועיין מנ"ח מצוה רנ"ז אות ט' דכתב דדעת התרגום דסתם זקן היינו בן ס' ואפי' אינו חכם וכן חשש האר"י ז"ל לענין והדרת פני זקן ואפ' לף"ד דה"ה הכא אמנם לפמש"כ בחי' הר"ן לקמן הע' י"ח א"כ אינו ענין כלל להכא דגם בן חמישים כבר אינו יודע אם יהיו לו עוד בנים ועיין יבמות ס"ב ב' "רבי יהושע אומר נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים" וא"כ להדיא דאף בגיל ס' ראוי להוליד ועיין שערי תשובה לר' יונה שער שני אות ט' ומשמע מדבריו דבזקותו דהגמ' היינו בן ס' וא"כ ע"כ הכל תלוי באיזה גיל כבר אינו ראוי כ"כ להוליד שחושש שלא יהיה לו עוד בנים 

[27] כיון שגם הם שמחים מאד בבניהם אע"פ שהם קטנים לפי שאינם יודעין אם יהיו להן עוד בנים (חי' הר"ן שם)

[28] משום כבוד אבותם ש"ך שם ס"ק ד'

[29] וז"ל יש לתמוה על מה שענין ההספד על ת" מרפה מאד בידינו ויש מדינות שאין מספידין כלל לבד בליט"א וזמו"ט עדיין נוהגין וכו' ובאמת הטעם שאין רגילים בזה אצלם אין היודע לסדר ד"ת והתעוררות וכו' ואולי הכל מחלו בזה עכ"ל ועיין גשה"ח ח"א פי"ג אות ד' כתב דיש הרבה שיוצאים מגדרי ההספד או שמפליגים יות מדאי בשבח המת או שמדברים ד"ת בלא דברי התעוררות ולכך אין מספידין כלל בכמה קהילות קדושות כגו חב"ד