מקרא
בראשית פרק כא
(ח) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל נגמל מהנקה[1] וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק:
(ט) וַתֵּרֶא שָׂרָה ביום המשתה הגדול אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק לועג ליצחק ולמשתה הגדול[2] באמרו שנתעברה מאבימלך[3]:
(י) וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ עבד שהוא מלעיג על אדונו ראוי להמיתו או להלקותו וגם כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק ולפיכך איני רוצה שידור כאן, שמא לאחר מיתתנו יאמר גם אני בן אברהם ויבוא לירש[4]:
(יא) וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ שלא היה הדבר רע בעיניו מפני חשק פילגשו וחפצו בה, אלא מפני בנו חרה לו מאד, ולא רצה לעשותו, עד שאמר לו הקב"ה לעשותו[5]:
(יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע:
(יג) וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא:
(יד) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם כלי ויתכן להיותו מעור או מעץ[6] וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד בידיה[7] וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע טעתה וירדה מהדרך אל המדבר הסמוך[8] בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע:
(טו) וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת כיון שהלכה וטעתה ולא הלכה בדרך הישר וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד גברה עליו הצמאה ולא יכול ללכת והשכיבתו אמו תחת האילן מושלך ונעזב תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם:
(טז) וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד ממול הַרְחֵק הרחיקה עצמה ממנו[9] כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כטווח קשת היורה חיציםכִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ:
(יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם ולא תצטרך ללכת משם אל מעין ובור, כי במקום ההוא ירוה צמאו מיד[10]:
(יח) קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר ואח"כ וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ ולא תצטרכי להמשיך לשאתו כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ:
(יט) וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר:
(כ) וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה יורה חצים וגם קַשָּׁת עושה קשתות:
(כא) וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה ממשפחתה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: פ
(כב) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא שנולד יצחק משרה וידע אבימלך נסים שעשה לו הקב"ה לכך בא עתה לכרות ברית עמו. וכן כל בעת ההיא צריך לפרש לפי המאורע[11] וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה:
(כג) וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ:
(כד) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ:
(כה) וְהוֹכִחַ מלשון וויכוח[12] אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ:
(כו) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם:
(כז) וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית:
(כח) וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן:
(כט) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה:
(ל) וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה לעדות[13] כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת:
(לא) עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע המקום גרידא נקרא באר שבע בימיו. אבל העיר לא נקראת באר שבע עד בימיו של יצחק[14] כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם:
(לב) וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל עירם שב- אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כי בארץ פלשתים היו, אלא שהם היו יושבים בגרר (לעיל כ, ב) והוא היה יושב בבאר שבע (פסוק לג), והכל היה בארץ פלשתים[15]:
(לג) וַיִּטַּע אֶשֶׁל שם אילן גדול להיות לזכרון על הברית[16] בִּבְאֵר שָׁבַע ועל כן אמר ויטע כי כיון שהיה לו שם באר רצה לטעת שם אילנות ופרדסים להשקות ממי הבאר שחפר שם כדי שיהנה מן הפירות הוא והאורחים הבאים אל ביתו. ומפני שהשתדלות הצדיק בנטיעות אינו אלא הכנה לפעולות שכליות לכך סמך מיד[17] וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְקֹוָק אֵל עוֹלָם:
(לד) וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים: פ
נביא
פתיחה לספר נחום
נחום משבט לי אחיו חורגו של שמואל הנביא. אביו היה אלקנה ואמו פנינה[18]. בא מהעיר אלקוש[19] ועל שמה נקרא אלקושי
נתנבא על נינוה בשנת 3240לאחר נבואת יונה בן אמיתי בגלל שלא שבו בתשובה שלימה והיא הנבואה העתידה אשר חזה על חורבן השני של נינוה שנחרבה ע"י נבוכדנצר בראשית מלכותו שאז נהרסה כל העיר ונשארה שממה לעולם, שעל זה אמר חזון נחום האלקושי, הוי עיר דמים ששופכת דם, כולה כחש כולם כחשו בה' ובמציאותו פרק מלאה, הגם שמלאה מבשר טרפה בכל זאת לא ימיש טרף טורפים תמיד מחדש לרצוח ולאבד נפשות
נינוה נבנתה על ידי מלך אשור כמו שכתוב מן הארץ ההיא יצא אשור ויבן את נינוה ומלך אשור הרע לישראל והגלה אותם מארצם והקדוש ברוך הוא נקם נקמתם על ידי נבוכדנצר שהחריב מלכות אשור ואמרו רבותינו ז"ל שנה ראשונה שמלך נבוכדנצר כבש את נינוה שנייה כבש את יהויקים רד"ק ריש נחום...
קבל מיואל, קבלה י"ג לנביאים נתנבא בימי המלך מנשה בשנת 3228 ובבית דינו ישעיה יואל וחבקוק נביאים ולפי שלא היה מנשה כשר לא נקראו על שמו
כתב במסעות בנימין, באשור שלשה בתי כנסיות, אחד בנה עובדיה הנביא ואחד יונה בן אמתי ואחד נחום הנביא[20]
נאמר במדרש זוטא - איכה נוסח ב פרשה א [יד] "אמר רבי אבא בר כהנא בשעה שאמר הקב"ה לנביאים צאו ונחמו את ירושלם, הלך הושע ואמר להם לישראל.... הלך נחום, אמרו לו מה בידך, אמר להם כי לא יוסיף עוד לעבור בך בליעל כלה נכרת (נחום ב' א'). אמרו לו תמול אמרת ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל (שם א' י"א), עכשיו אתה אומר כן, איזה נאמין... חזרו הנביאים לפני הקב"ה ואמרו לפניו רבש"ע אינה מקבלת ממנו תנחומים, אמר להם הקב"ה אני ואתם נלכה לנחמה, הדא הוא דכתיב נחמו נחמו עמי, נחמוה עמי, נחמוה עליונים נחמוה תחתונים, נחמוה ראשונים נחמוה אחרונים".
נחום פרק א
א. מַשָּׂא נִינְוֵה - נבואה על העיר נינוה, סֵפֶר חֲזוֹן נַחוּם - זה ספר, נבואות הנביא נחום, הָאֶלְקשִׁי - מהעיר אלקוש.
ב. אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם ה', נֹקֵם ה' וּבַעַל חֵמָה, נֹקֵם ה' לְצָרָיו, וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו - ה', הוא אל שנוקם נקמתו מאויביו, כועס, ושומר שנאתו לאוייביו שהרעו לישראל.
ג. ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם - מאריך אפו (כעסו), לרשעים, וּגְדָל כֹּחַ - גדול כוחו, לסבול את כעסו וּלכָּבְשוֹ, וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה - אך בסוף, לא ינקה הרשעים מעוונם - ויענישם. ה' בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ -כשבא להעניש את אויביו, ממהר כרוח סערה חזקה להענישם, וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו - וכבייכול, במהירות ריצתו, מעלה ענן של אבק ברגליו.
ד. גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ - בגערה, הופך ה' את הים ליבשה, וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב - וכל שכן שאת הנהרות בכוחו לייבש, אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל, וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל - הכרית את הרי הבשן והכרמל העצומים, ואת הפרחים בעצי הלבנון.
ה. הָרִים רָעֲשׁוּ מִמֶּנּוּ - ההרים כבייכול, יחרדו מפני ה', וְהַגְּבָעוֹת הִתְמֹגָגוּ - והגבעות ימסו מפניו, וַתִּשָּׂא הָאָרֶץ מִפָּנָיו - תשרף הארץ מפני ה', וְתֵבֵל - הארץ המיושבת בבני אדם, וְכָל יוֹשְׁבֵי בָהּ - וכל היושבים בתבל.
ו. לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד, וּמִי יָקוּם בַּחֲרוֹן אַפּוֹ - מי יוכל לקום ולעמוד, בפני זעם וכעס ה', חֲמָתוֹ, נִתְּכָה כָאֵשׁ - חמת ה' הנשפכת על אוייביו, מכלה את כולם כאש, וְהַצֻּרִים, נִתְּצוּ מִמֶּנּוּ -והסלעים, נשברו ונכתתו מפניו.
ז. טוֹב ה' לְמָעוֹז, בְּיוֹם צָרָה, וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ - בזמן שמביא ה' צרה, טוב הוא ומחזק, את מי שחוסה ובוטח בו.
ח. וּבְשֶׁטֶף עֹבֵר - וכשטפון מים, המכלים את כל העובר בדרכם, כָּלָה יַעֲשֶׂה מְקוֹמָהּ - כך כעס ה', ישטוף ויכלה את מקומהּ של נינוה, וְאֹיְבָיו יְרַדֶּף חֹשֶׁךְ - והחושך (הפורענות), ירדוף את אוייביו.
ט. מַה תְּחַשְּׁבוּן אֶל ה' - מה תחשבו אנשי נינוה, שאין ביד ה' לכלותכם, כָּלָה הוּא עֹשֶׂה - הלא כליה גמורה עושה הוא עמכם. לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה - משום שבפעם אחת יְכלה אתכם.
י. כִּי עַד סִירִים סְבֻכִים - כי הנה, כמו קוצים הסבוכים אחד בשני, אשר אי אפשר להוציא אחד מן הקוצים לבדו, אלא שורף ומכלה את כולם יחד, כך יבוא האוייב על אנשי נינוה ויכלה את כולם, וּכְסָבְאָם סְבוּאִים - וכאנשים העסוקים בשתיית היין, לא יהיה כוח לאנשי נינוה, לקום כנגד אוייביהם, (כנגד נ"נ), אֻכְּלוּ כְּקַשׁ יָבֵשׁ מָלֵא - תאכל בהם אש האוייב, כקש יבש שמלאו ימי גִדוּלוֹ. (הנשרף במהירות באש).
יא. מִמֵּךְ יָצָא חשֵׁב עַל ה' רָעָה - ממֵךְ נינוה, יצא סנחריב מלך אשור, החושב רעה, להחריב את מקדש ה', יֹעֵץ בְּלִיָּעַל - חושב מחשבות רעות, בלי עול מלכות שמים[21].
יב. כֹּה אָמַר ה', אִם שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים - על אף, שאשור שלמים בדעתם (מאוחדים) להחריב את ירושלים, וכן רבים הם מאוד, וְכֵן נָגוֹזּוּ וְעָבָר - כך, יהיו אנשי נינוה גזוזים ונכרתים מן העולם,וְעִנִּתִךְ, לֹא אֲעַנֵּךְ עוֹד - משום שבעינוי אחד, תכלו כולכם.
יג. וְעַתָּה אֶשְׁבֹּר מֹטֵהוּ מֵעָלָיִךְ, וּמוֹסְרֹתַיִךְ אֲנַתֵּק - ועתה, אשבור ואנתק מעליכם, בנ"י, את העול והמוסרות ששמו עליכם אשור.
יד. וְצִוָּה עָלֶיךָ ה' - ויצוה ה' עליך, אשור, לֹא יִזָּרַע מִשִּׁמְךָ עוֹד - כי לא תשאר מלכות מזרע אשור , מִבֵּית אֱלֹהֶיךָ, אַכְרִית פֶּסֶל וּמַסֵּכָה - אכרית הפסילים מבתי הע"ז שבאשור, אָשִׂים קִבְרֶךָ כִּי קַלּוֹתָ - ושם בבית הע"ז, תמות. ("וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה. וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו, הִכֻּהוּ בַחֶרֶב, וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט, וַיִּמְלֹךְ אֵסַר חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו" ; מלכים ב' יט', פס' לו' - לז')
משנת ההלכה
מצות הכנסת אורחים
הנהגת האורח
א. אורח המתארח אע"ג שהוא למשא על בעה"ב ואפי' בעה"ב עשיר אבל אינו מארחו בסבר פנים יפות או שיודע שמארחו משום הבושה או משום שמפציר בו יש בזה משום גזל ועתיד ליתן את הדין[22]
ב. כל מה שיאמר לו בעה"ב יעשה ואפי' אם בדרך כלל לא היה עושה כן משום ענוה עכ"פ ישמע לבעה"ב וכן כל שירות שיבקש ממנו יעשה משום כבוד בעה"ב אבל בדבר שנוהג פרישות בעצמו משום סרך איסור אינו מחוייב לשמוע לבעה"ב וכן אם הוא שבע ואינו רוצה עוד לאכול ולשתות והבעה"ב מפציר בו שיאכל אינו מחויב לשמוע לו כדי שלא יזיק לו האכילה (או"ח סי' ק"ע סעי' ו' ומ"ב שם)
ג. אינו מחויב לשמוע לבעה"ב בשירות שאינו בתוך הבית כגון ללכת לשוק לקנות דבר מה כי אין זה מכבוד האורח ללכת לשווקים (בה"ל שם ד"ה הנכנס)
ד. לא יאמר האורח תנו לי לאכול ואם כבר נתנו בפניו אינו צריך להמתין עד שיאמרו לו שיאכל (שם סעי' י"ג ובמ"ב)
ה. אין לאורח לתת ממנתו לבני ביתו של בעה"ב[23] אא"כ כבר כילה לאכול ונשתייר לו ממאכלו או אם יש הרבה על השולחן ולא יחסר עי"ז שיתן להם ויש מחמירין גם בזה (שם סעי' י"ט)
ו. בעה"ב נכנס תחילה ואורח יוצא תחילה (מג"א סי' קנ"ו ס"ק ב')
ז. אורח שנותנים לו לברך בהמ"ז ואינו מברך, מקצרים ימיו[24]. ודוקא כשמברכין על הכוס, דאז החיוב על האורח לברך[25] את בעה"ב[26] . (שו"ע או"ח סי' ר"א סעי' ג' ומ"ב שם ס"ק י"ד),
[1] רשב"ם
[2] רמב"ן
[3] ספורנו
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] רמב"ן
[6] אבע"ז
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] ת"י
[9] ת"א
[10] רמב"ן
[11] רשב"ם
[12] ת"א ת"י
[13] אבע"ז
[14] חזקוני
[15] רמב"ן
[16] פי' ר' יוסף בכור שור
[17] רבינו בחיי
[18] שער המלך לגרשיי"ח
[19] רש"י ריש נחום
[21] מלך אשור מלך בנינוה, כמו שכתוב: "מן הארץ ההיא יצא אשור, ויבן את נינוה...", ומלך אשור הרע לישראל והגלה אותם מארצם, והקב"ה, נקם נקמת בנ"י מאשור על ידי נ"נ. ואמרו רבותינו ז"ל: שנה ראשונה שמלך נבוכדנצר - כבש את נינוה, שנייה - כבש את יהויקים. רד"ק.
[22] ספר חסידים סי' שט"ו ושט"ז ועיין בפי' אזולאי להחיד"א
[23] "הוא תקנת חכמים מפני מעשה שהיה מעשה באדם אחד שזימן ג' אורחים בשני בצורת ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים בא בנו של בעה"ב נטל אחד מהן חלקו ונתן לו וכן שני וכן שלישי בא אביו של תינוק מצאו שמחזיק אחד בפיו ושתים בידו חבטו בקרקע ומת כיון שראתה אמו עלתה לגג ונפלה ומתה אף הוא עלה לגג ונפל ומת ע"ש" (מ"ב שם)
[24] "ואמר רב יהודה שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם. מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות, ספר תורה לקרות ואינו קורא, דכתיב: "כי הוא חייך ואורך ימיך" כוס של ברכה לברך ואינו מברך, דכתיב" "ואברכה מברכיך" וכו' (ברכות נ"ה א') "ובזה שנמנע לברך את בעה"ב שהוא מזרע אברהם שנאמר בו: "ואברכה מברכיך" ומכלל הן אתה שומע לאו, נמצא גורם קללה לעצמו". (מ"ב שם)
[25] והמברך ברהמ"ז, מברך לבעל הבית. (רש"י שם) וא"כ דווקא באורח. (מג"א ס"ק ה')
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה