פרשת חיי שרה יום ו'

מקרא

בראשית פרק כה 

(א) וַיֹּסֶף אַבְרָהָם ללמדך דרך ארץ שמי שמתה אשתו והניחה לו בנים, שלא ישא אחרת עד שישיאם[1] וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה על פי הפשט היא פילגש נוספת ועל פי חז"ל זוהי הגר[2]:

(ב) וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ:

(ג) וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם שיירות סוחרים הולכי דרך מעיר לעיר וּלְטוּשִׁים אומנים שוכני אוהלים המפוזרים על פני השדה וּלְאֻמִּים ראשי עמים יושבי איים[3]:

(ד) וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה:

(ה) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק:

(ו) וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים לפי פשוטו של מקרא הכונה לבני הגר ובני קטורה ולמדרש הכונה הגר שהגר וקטורה אחת הם[4] אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה מזרחה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם ארץ ארם[5]:

(ז) וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים:

(ח) וַיִּגְוַע היא יציאת הרוח מן הגוף בלא עצב ועכוב[6] וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ שראה כל משאלות לבו ושבע כל טובה[7] וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו נאסף אל צרור החיים לחיי העולם עם צדיקי הדורות שהם עמיו[8]:

(ט) וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא:

(י) הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ:

(יא) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ שחל שפע ברכה בירושתו ובכל הנוגע ליצחק[9] וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם ליד בְּאֵר לַחַי רֹאִי: ס

(יב) וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם כלומר אין זה בנו הנקרא על שם זרעו אלא בן שפחה[10]:

(יג) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם  לפי סדר לידתם[11] בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם:

(יד) וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא:

(טו) חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה:

(טז) אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם כל אחד נשיא לְאֻמֹּתָם לאומה שלו[12]:

(יז) וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:

(יח) וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל פְּנֵי כָל לפני אֶחָיו  בני קטורה נָפָל שכן[13]: פ

נביא

צפניה פרק ג

א. הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה - אוי, על ירושלים, העיר המגועלת ומלוכלכת^[14] בעוונות, הָעִיר הַיּוֹנָה - העיר שאנשיהָ, מצערים איש את רעהו. (היונה - מלשון אונאה)

ב. לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל - בקול נביאי ה', לֹא לָקְחָה מוּסָר - מגלות עשרת השבטים, בַּה' לֹא בָטָחָה, אֶל אֱלֹהֶיהָ לֹא קָרֵבָה - לא בטחו בה', ולא קרבו את עצמם לה' ית' שיושיעם.

ג. שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ, אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים, שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב - השרים והשופטים שבירושלים, עושקים וחומסים את העם, כאריה השואג על טרפו, וכזאבים היוצאים בערב לטרוף טרף, לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר - ומשחיתים הכל, כזאבים, שלא משאירים אפילו את העצמות של הטרף עד הבוקר.

ד. נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים - נביאי השקר, אנשים רקים וקלי דעת, אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת - הבוגדים בה', כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ - מבזין ומחללין את המקדש, חָמְסוּ תּוֹרָה - לא מורים את העם תורה, וכאילו חומסים אותה מהעם.

ה. ה' צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ - ה', שצדק עושה בתוך ירושלים, לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה - ואינו עושה עול, בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר - בכל בוקר, מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר - מוציא משפט צדק לאור, לֹא נֶעְדָּר - אין יום, שנחסר בו עשיית הצדק, וְלֹא יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּשֶׁת - ובכל זאת, הכהנים והשופטים העושים עוְלָה בעיר הקודש, אינם מתביישים מפני ה', העושה בה תמיד צדק.

ו. הִכְרַתִּי גוֹיִם - הנה, הכרתי עמים רבים, נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם - והמגדלים שבפינות העיר - היו לשממה, הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם מִבְּלִי עוֹבֵר - החרבתי את רחובות הערים, עד שאין איש עובר בהם,נִצְדּוּ עָרֵיהֶם מִבְּלִי אִישׁ מֵאֵין יוֹשֵׁב - עריהם נהיו שממה, ואין איש יושב בהם.

ז. אָמַרְתִּי, אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר - חשבתי בליבי, שתפחדו מפני, ותקחו מחורבן הגויים מוסר, וְלֹא יִכָּרֵת מְעוֹנָהּ - וכך, לא אבוא להכרית את ביהמ"ק, כֹּל אֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עָלֶיהָ - ולא תבוא על ירושלים, כל הרעה שאני זוכר עליהָ, אָכֵן - אך באמת, לא לקחו מוסר, הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם - הזדרזו בהשכמה, לקלקל את כל מעשיהם.

ח. לָכֵן חַכּוּ לִי נְאֻם ה' - לכן, יהיה עליכם לחכות זמן רב עד שאגאל אתכם,  לְיוֹם קוּמִי לְעַד - עד היום, שיקום ויתגלה כבוד ה' לעולם,  כִּי מִשְׁפָּטִי לֶאֱסֹף גּוֹיִם, לְקָבְצִי מַמְלָכוֹת - כאשר אאסוף את כל הגויים והממלכות לירושלים,  (את גוג, ועמים רבים אשר אתו), לִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי, כֹּל חֲרוֹן אַפִּי - ואז, אשפוך עליהם את כעסי הרב, כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ - ובאש נקמתי אשרוף את כל הארץ.

ט. כִּי אָז -  כל מי שישאר, אחר נקמתי מהגויים,  אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' - כל העמים יהפכו את ליבם אל ה', ויקראו כולם בברור גמור בשם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד - לעבוד את ה' כולם יחד^[15]. 

י. מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ - ישראל, שגלו מעבר לנהר ארץ כוש, עֲתָרַי - שהיו עוטרים לפני בתפילה, בַּת פּוּצַי - שנפוצו בין הגויים, יוֹבִלוּן מִנְחָתִי - יובילו לי מנחה, כשישובו מגלותם.

צפניה פרק ג

יא. בַּיּוֹם הַהוּא - בזמן הגאולה, לֹא תֵבוֹשִׁי מִכֹּל עֲלִילֹתַיִךְ אֲשֶׁר פָּשַׁעַתְּ בִּי - לא תוסיפו להתבייש מכל פשעיכם,(שניקו מעוונם, וקבלו את ענשם) כִּי אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ - אסיר מכם את המתגאים ושמחים נגד ה', וְלֹא תוֹסִפִי לְגָבְהָה עוֹד בְּהַר קָדְשִׁי - ולא תוסיפו להתגאות נגד ה', בירושלים עיר הקדש, וכל הנהגתם תהיה בענוה.

יב. וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ - בתוכך, עַם עָנִי - עם מוכנע לפני ה', וָדָל - עם, שנפשו נמוכה, וכפופה בענוה לפני ה', וְחָסוּ בְּשֵׁם ה' - ויבטחו בשם ה'.

 יג. שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל - השארית שישארו מישראל, לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה - שקר, וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב, וְלֹא יִמָּצֵא בְפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית - לא יִמָצֵא, מי שידבר בלשונו דבר מרמה, כִּי הֵמָּה יִרְעוּ, וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד - ישבו במקומם בשלום ובשלווה, ואין מי שיחריד אותם משלוותם.

יד. רָנִּי בַּת צִיּוֹן - שבחו את ה', בני ירושלים, הָרִיעוּ יִשְׂרָאֵל - הריעו בשמחה בנ"י, שִׂמְחִי וְעָלְזִי בְּכָל לֵב - בשמחה שלמה, בכל הלב, בַּת יְרוּשָׁלִָם:

טו. הֵסִיר ה' מִשְׁפָּטַיִךְ - הסיר ה' מכם, משפט היסורים, פִּנָּה אֹיְבֵךְ - פינה וביער מהעולם, את אוייבכם, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל ה' בְּקִרְבֵּךְ - ה' מולך בתוככם, לֹא תִירְאִי רַע עוֹד - לא תפחדי עוד, מכל רע שיבוא עליכם.

טז. בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָמֵר לִירוּשָׁלִַם אַל תִּירָאִי - יאָמֵר לירושלים ע"י הנביאים, אל תפחדי עוד, צִיּוֹן, אַל יִרְפּוּ יָדָיִךְ - ולציון יאָמֵר, שלא יהיה לה עוד רפיון ידיים ופחד מכל רע.

יז. ה' אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ, גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ - ה' גבור הוא, ויושיע אתכם מכל אוייב, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה - ישמח בכם, ברוב שמחה, יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ - ברחמיו עליכם, יכבוש ויכסה על כל פשעיכם, יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה:

יח. נוּגֵי מִמּוֹעֵד - את ישראל שהיו ביגון, על מועד הגאולה המתאחר מלבוא, אָסַפְתִּי - אספתי והבאתי אותם לירושלים, מִמֵּךְ הָיוּ - כי ממך היו וגלו, מַשְׂאֵת עָלֶיהָ חֶרְפָּה - וכבר נשאו בגלותם, חרפה ובושה על חורבן העיר.

יט. הִנְנִי עֹשֶׂה - משפט, אֶת כָּל מְעַנַּיִךְ בָּעֵת הַהִיא - עם כל העמים שעינו וצערו אתכם, וְהוֹשַׁעְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה - ואושיע את ישראל, שהם כצולעים וכואבים מצרות הגלות, וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּץ -ואת ישראל שנדחו מלפני - אקבץ לארצם, וְשַׂמְתִּים לִתְהִלָּה - שיהללו אותם כל העמים, וּלְשֵׁם - ומפורסמים בשם טוב, בְּכָל הָאָרֶץ בָּשְׁתָּם - בכל המקומות, שהיו מתביישים בגלותם.

כ. בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם - מן הגלות, וּבָעֵת - ובעת ההיא, קַבְּצִי אֶתְכֶם - אקבץ ואאסוף אתכם לא"י, כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה, בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ, בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר ה' - ואת השם (הפרסום) והתהילה - תראו בעיניכם, כאשר אשיב את השבויים מהגלות - לא"י.

סליק ספר צפניה

משנת ההלכה

מצות הספד ובכיה על המת

       א.       מספידין תלמידי חכמים ונשותיהם וכן קרוביהם של ת"ח בבית הכנסת ובבית המדרש, אבל לא שאר העם (שו"ע שם סעי' י"ט ומשנה ברורה סי' קנ"א ס"ק י') חכם ואלוף וגאון, מכניסין אותו לבית המדרש, וסופדין אותו שם וכן הדין לכל רב מורה צדק ומרביץ תורה שבעיר[16] אבל שאר העם ואפי' ת"ח[17] אין מכניסין לביהמ"ד (שם סעי' כ') וי"א דאף ת"ח ונשותיהם מכניסין לביה"מ (ערוה"ש שם סעי' י"ב)

        ב.        אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת כגון צרכי קבורה והספד[18] אבל דברי תורה אסור אפילו חוץ לד' אמות דהוי כלועג לרש כיון שהוא אינו יכול לדבר תורה אבל לכבוד המת אפילו דברי תורה ואפילו תוך ד' אמות מותר ולכן נהגו לדרוש באגדות ופסוקים ואפילו תוך ד' אמות ויוצא מענין לענין עד שמגיע לספר שבחו של מת מעשה תורתו ומדות טובות שהיו בו דכל מה שעושה לכבוד המת הוי דברים של מת (חכמ"א קנ"ה סעי' ט"ו)

         ג.         מילי דעלמא יש אומרים דאפילו תוך ד' אמות מותר (שו"ע שם סעי' ט"ז) ויש אומרים דתוך ד' אמות אסור אפילו מילי דעלמא וכל אותו חדר שהמת מונח בתוכו חשוב כד' אמות (ש"ך שם ס"ק י"א)

        ד.        כל סתם הספד הוא קודם קבורה ומותר להספיד בלילה (גשה"ח פי"ג אות ה' שו"ת האלף לך שלמה או"ח קצ"ב)

       ה.       אין מספידין בימים שאין אומרים בהם תחנון ולכן אין מספידין בר"ח ובע"ש ויו"ט אחר חצות[19] (או"ח ת"כ) ובחול המועד (תקמ"ז סעי' א') ובכל חודש ניסן (תכ"ט סעי' ב') ובפסח שני (גשה"ח פי"ג אות ט') ובחנוכה (תר"ע סעי' ג') ופורים יום י"ד וט"ו (תרצ"ו סעי' ג') ופורים קטן י"ד וט"ו (תרצ"ז סעי' א') ובתשעה באב[20] (מ"ב תקנ"ט ס"ק י"ז) אבל לפני חנוכה ופורים מותר (תרפ"ו מ"ב ס"ק א') ויש מחמירין לפניהם (מ"ב תר"ע ס"ק י"ב) ויש מחמירין לא להספיד גם בד' ימים שבין יוה"כ לסוכות, ט"ו בשבט, ט"ו באב, ל"ג בעומר, ואסרו חג. (גשה"ח שם)

         ו.         וזה דווקא לסתם אדם אבל לת"ח בפניו מספידין אף בימים אלו (יו"ד ת"א סעי' ה') י"א דבזה"ז אין לנו ת"ח לענין זה[21] (מג"א סי' תקמ"ז ס"ק ח' ומ"ב שם ס"ק י"ב וכ"ד חיי"א קי"ח סעי' ז') וי"א דכל מי שהוא ממונה לדון ולהורות באיזה עיר וכפר כיון שהוא בתור רב העיר יש לדונו כת"ח[22]  (שו"ת שואל ונשאל או"ח סימן נ"ה א"ר ת"כ ס"ק ב' שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ר"ז) והמנהג[23] כדיעה אחרונה ועכ"פ יש לקצר בהספד מלבד בחוה"מ די"א דאין להקל בזה (גשה"ח שם אות י')

         ז.         אין מנהג ולא דרך ארץ להזכיר המת אחר שנים עשר חודש וכל שאין מגעת שמועה אלא לאחר שנים עשר חודש פטורים מהספד ואין חודש העיבור בכלל כי לא הוזכר שנה רק שנים עשר חודש[24]

---

[1] פי' הטור

[2] רש"י רשב"ם

[3] ת"א ת"י העמק דבר

[4] רש"י רשב"ם אבע"ז

[5] פי' ר' יוסף בכור שור

[6] אבע"ז חזקוני

[7] רמב"ן

[8] ספורנו

[9] העמק דבר

[10] רשב"ם

[11] רש"י

[12] רש"י

[13] רשב"ם

[14] מוראה, כמו :"מוראתו בנוצתה", ויקרא א' טז'.

[15] כמו שאמר זכריה:"...בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אחד", זכריה יד' ט'.

[16] שו"ת חיים ביד סי' ק"ה ושו"ת מלמד להועיל יו"ד סי' ק"ו וז"ל "ושמעתי שהמנהג במדינות אונגארן שמכניסין ארון רב גדול לביהכ"נ, וכן עשו לארונו של מו"ר הגאון כתב סופר זצ"ל, וכן העידו שהכניסו את ארונו של רע"א זצ"ל לביהכ"נ, ואין כאן בית מיחוש" ועיין בספר נווה שלום למוהר"א חזן דיני אבילות סעי' ח' מה דשקיל וטרי בזה והתיר להכניס הארון דווקא ל-"מי שזכה להיות רב ראשון ומרביץ תורה בדורו"

[17] ובאשת גדול בנווה שלום משמע שם דאסור וכן המנהג אמנם עיין נטעי גבריאל שם הע' כ"ו דהיו מקומות שהכניסו אשת חבר ואפ' דכיון שבימינו לא שייך כ"כ טעם ניוול בנשים להכי הקילו באותם מקומות וצ"ע

[18] דהמת שומע כל מה שמדברים (ערוה"ש שם ס"ק י"ג) וכדלעיל סעי' ד'

[19] משום התחלת קדושת השבת (שו"ת האלף לך שלמה או"ח קצ"ב)

[20] עיין גל' מהרש"א יו"ד שד"מ ריש הסימן שהביא מדבר שמואל דמותר הספד בת"ב ובר"ח וצ"ע

[21] אמנם בע"ש ועיו"ט אין להחמיר בזה בה"ל שם ד"ה שמותר ועיין תקנ"ט מ"ב ס"ק י"ז דלא חילק בין בזה"ז או לאו וצ"ע

[22] וכתב שם עוד וז"ל " ומ"מ נלע"ד דמי שהוא בתור ת"ח של זמנינו והוא בר אבהן וזקן וישיש וירא ה' ורוב ימיו על התורה אפי' בפשט התנ"ך ומשניות וזוהר יש לכבדו לדרוש עליו בבהכ"נ דרוש שבחיו ומדותיו ומוסרים שאין מזה כ"ך התעוררות בכי והספד" ועיין מהרי"ט חו"מ סי' מ"ז

[23] וכן נהגו שהספידו הגר"מ פיינשטיין בעל האגרות משה בפניו ביום הפורים 

[24] בט"ז שד"מ ס"ק ה'