מקרא
שמות פרק כא
הקדים ופתח בדיני המשפטים, כי כאשר היה בעשרת הדברות הדבור הראשון בידיעת ה', והשני באיסור ע"ז, חזר וצוה את משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (לעיל כ כב), שתזהירם אתה עוד שיתנו לבם למה שראו ויזהרו במצות האלו שצויתים, כי אתם ראיתם, כנגד דבור אנכי, ולא תעשון אתי כנגד לא יהיה לך, להשלים ענין ע"ז, ואלה המשפטים כנגד לא תחמוד, כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו, לפיכך אמר תשים לפניהם, משפטים ישרים ינהיגו אותם ביניהם, ולא יחמדו מה שאינו שלהם מן הדין וכן אמרו במדרש רבה (שמות ל טו) כל התורה כלה תלויה במשפט, לכן נתן הקב"ה דינין אחר עשרת הדברות וכן יפרש באלה המשפטים המשפט בעבודה זרה (להלן כב יט), ובכבוד האב (שם כא טו יז), והרציחה (שם כא יב יד), והניאוף (שם כב יח), הנזכרים בעשרת הדברות[1].
(א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם ולא לפני גויים ואפילו הם מומחים, או הדיוטות ושאינם דנים דין התורה אבל אם דנוהו ישראל בתחלה ולא ציית דינא מותר לכופו על ידי גויים עד שיעשה מה שדייני ישראל פסקו עליו[2]:
(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שנמכר על יד בית הדין בגלל שלא היה לו איך להחזיר גניבה שגנב[3] שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת מאז שנמכר[4] יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:
(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בגופו לבדו, בלא אשה[5] בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא מכיון שחייב במזונותיה חמלה התורה שהאדון יהיה חייב לזונה ולכן מעשה ידיה של האדון וכשמשתחרר העבד - וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ כי היתה אשת העבד עם בעלה כשפחה לאדניו, שהרי 21מעשה ידי שניהם שלו והוא חייב במזונותיהם, אין ביניהם אלא שהרשות ביד האשה ללכת לנפשה, וכן הבנים אינו חייב להם במזונותם אלא בקטנן בזמן שהאב מצוה או נוהג לזון אותם[6]:
(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה שימסור לו שפחה כנענית שמיוחדת לו שיוליד ממנה בנים ודוקא למי שהיה נשוי קודם וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת שיעבדוהו הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ היא ובניה נשארים בעבדות האדון, והוא יצא כשבא[7]:
(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי השפחה הכנענית[8] וְאֶת בָּנָי רק אם אמר את כל אלו יש בו דין נרצע אבל אם אמר רק שאוהב אחד מהם אינו נרצע[9] לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:
(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים הדיינים בבית דין לרמוז כי האלהים יהיה עמהם בדבר המשפט, הוא יצדיק והוא ירשיע וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת של שער ב"ד דוגמא והוצאת את האיש ההוא אל שעריך כדי לפרסם הדבר לעיני כל העוברים שמשתעבד עצמו בשביל שפחה כנענית ושעליו לעבוד עבודתו עד היובל אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה לפי שדרך הבתים להיות של אבן, אין אדם יכול לנקוב כנגד האבן שקשה האבן, ואין המרצע יכול ליכנס, אמר לו שיגישו או אל הדלת או אל המזוזה, שהם של עץ, ושם ינקוב אותו יפה, ועוד כדי לפרסם הדבר[10] וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם עולם הוא זמן בלשון הקודש, כמו כבר היה לעולמים (קהלת א, י), ואמר "ועבדו לעולם" לזמנו של יובל, שאין במועדי ישראל זמן ארוך ממנו, ויציאת חרות, כאלו עולם מתחדש לו[11]: ס
(ז) וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ הקטנה לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים מצות לא תעשה, יזהיר את האדון שאם בא להוציאה מרשותו בשן ועין שיעבור בלאו, אבל ישלם דמי השן והעין, ותהיה עמו ליעוד עד הזמן, כי יהיה זה רעה רבה שהפיל את שינה בכעסו עמה ויוציאנה מביתו אשר היתה מיחלת ליעודו לאחר שפגם אותה[12]:
(ח) אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ שאינו רוצה ליעדה אף על פי אֲשֶׁר לא לוֹ יְעָדָהּ שאמור היה לייעד אותה כי הקונה בת ישראל לקחתה לו לאשה יקנה אותה, והנה היא מיועדת לו מן הסתם ועתה אם לא יחפוץ בה אדוניה וְהֶפְדָּהּ יפדה אותה אביה כי אסור לו להניחה עוד ביד אדון מעת שיאמר לא חפצתי לקחתה לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ היא מניעה לגמרי מן הנכרי שלא ימכור את בתו לכותי לשפחה, שאף על פי שהתיר הכתוב זה בעבד עברי שנאמר (ויקרא כה, מז) ונמכר לגר תושב עמך, ובא הכתוב לבאר שלא יעשה כן באשה לפי שלא יבואו הכותים לזלזל בבנות ישראל בְּבִגְדוֹ בָהּ הוא בוגד בבתו אם ימכור אותה זולתי למי שיוכל לישא אותה לאשה[13]:
(ט) וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה הקונה לבנו, והוא השדוך שישדכנה לו כְּמִשְׁפַּט אשר יעשה ל – הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לבנותיו יעשה לָּהּ שיתן לה משלו כמוהר הבתולות[14] ויעשה לה לקוחין ונשואין יפין ובית חתנות יפה כדין בנות הארץ אבל לא כעין נשואי שפחה[15]:
(י) אִם אשה אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ חוץ מזו שְׁאֵרָהּ מזונותיה כְּסוּתָהּ בגדיה[16] וְעֹנָתָהּ שיבא אליה לעת דודים, שאם יקח אחרת, לא תהיה האחרת יושבת על מטה כבודה, והיו שם לבשר אחד, וזו עמו כפלגש, שישכב עמה על הארץ בדרך מקרה, כבא אל אשה זונה[17] לֹא יִגְרָע מאחרת שיקח לו. שלא יאמר זאת לקחתי בשפחות, וזו דרך חירות, אכבד זו מזו[18]:
(יא) וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ שלא יקחנה ולא לבנו ייעדנה ולא יניח לפדותהוְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף ע"י בית דין וחכמים פירשו בסימני נערות אע"פ שלא הגיע לא שש ולא יובל[19]: ס
(יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת אחר שהשלים דין עבד עברי שהתחיל בו כנגד דיבור ראשון שבלוח ראשון, התחיל בדין הרציחה כנגד דיבור ראשון שבלוח שני, ומפני ששם הזהיר ולא ענש בא עתה ופירש העונש ואמר מכה איש ומת מות יומת, וזהו במזיד[20]:
(יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה לא ארב לו ולא הערים עליו כדי להורגו וְהָאֱלֹהִים אִנָּה זימן לְיָדוֹ כי הנהרג חייב מיתה בידי שמים היה[21] וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם ערי מקלט אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: ס
(יד) וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת וכל שכן מערי מקלט שהמקום מקודש, שאע"פ שקולט את השוגגים כבפסוק בקודם. אבל מזיד אין לו מקלט[22]: ס
(טז) וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ שהכניסו לרשותו, שאינו חייב עד שיכניסנו לרשותו, שאם מכרו ועדיין הוא ברשותו של הנגנב ואע"פ שנתן בו מעות פטור מוֹת יוּמָת בסקילה[24]: ס
(יח) וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף הכתוב הזכיר שתי הכאות אחת קשה ואחת קלה לא תמית על הרוב, לומר כי בשתיהן צריך אומד וחובשין אותו בבית סוהר אם ימות כגון שהכהו על נפשו מות יומת רוצח הוא ואם לא ימות ישלם שבת ורפוי[26] וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב:
(יט) אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ כאשר יתחזק המוכה והוא מתהלך תמיד בחוץ בשווקים וברחובות על משענתו כמשפט החלושים שנתרפאו מחולי[27] וְנִקָּה הַמַּכֶּה וישוחרר מבית הסוהר אבל אם לא הבריא ומת מאותו חולי יהיה חייב המכה מיתה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן ישלם על זמן ביטלו ממלאכתו וְרַפֹּא יְרַפֵּא ישלם שכר רפואתו[28]: ס
נביא
ירמיה פרק לז
ה וְחֵיל פַּרְעֹה יָצָא מִמִּצְרָיִם לעזור ליהודה. וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עַל יְרוּשָׁלַם אֶת שִׁמְעָם וַיֵּעָלוּ מֵעַל יְרוּשָׁלָם נ"נ שמע שמצרים באים, ועלה מהמצור שעשה על ירושלים:
ו וַיְהִי דְּבַר יְקֹוָק אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר:
ז כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם אֵלַי לְדָרְשֵׁנִי כך תאמרו (יְהוּכַל בֶּן שֶׁלֶמְיָה וְצְפַנְיָהוּ בֶן מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן) לצדקיהו. הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם מצרים הבאים לעזרתכם, ישובו לארצם:
ח וְשָׁבוּ הַכַּשְׂדִּים וְנִלְחֲמוּ עַל הָעִיר הַזֹּאת וּלְכָדֻהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ ונ"נ ועמו ישובו להלחם, ויכבשו את העיר:
ט כֹּה אָמַר יְקֹוָק אַל תַּשִּׁאוּ נַפְשֹׁתֵיכֶם אל תתפתו לאמר. לֵאמֹר הָלֹךְ יֵלְכוּ מֵעָלֵינוּ הַכַּשְׂדִּים כִּי לֹא יֵלֵכוּ שהכשדים לא ישובו כי ישובו ויכבשו את העיר:
י כִּי אִם הִכִּיתֶם כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים כי אפילו אם תכו את כל חיל הכשדים, הַנִּלְחָמִים אִתְּכֶם וְנִשְׁאֲרוּ בָם אֲנָשִׁים מְדֻקָּרִים אִישׁ בְּאָהֳלוֹ יָקוּמוּ וְשָׂרְפוּ אֶת הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ אותם המדוקרים בחרב, שישכבו איש באהלו, הם יקומו וישרפו את העיר. (ענין גוזמא, שלא יועיל שום תחבולה נגד גזירת יְקֹוָק ):
יא וְהָיָה בְּהֵעָלוֹת חֵיל הַכַּשְׂדִּים מֵעַל יְרוּשָׁלָם מִפְּנֵי חֵיל פַּרְעֹה כשהכשדים עלו מירושלים, בגלל חיל פרעה:
יב וַיֵּצֵא יִרְמְיָהוּ מִירוּשָׁלַם לָלֶכֶת אֶרֶץ בִּנְיָמִן לַחֲלִק מִשָּׁם בְּתוֹךְ הָעָם כשהוסר המצור של הכשדים, יצא ירמיהו בין כל היוצאים שלא ירגישו בו שומרי העיר:
יג וַיְהִי הוּא בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן כשהגיע לשער בנימין. וְשָׁם בַּעַל פְּקִדֻת בעל תפקיד לשמור היוצאים מהשער. וּשְׁמוֹ יִרְאִיָּיה בֶּן שֶׁלֶמְיָה בֶּן חֲנַנְיָה הוא חנניה בן עזור נביא השקר (לעיל פרק כח') וַיִּתְפֹּשׂ אֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר אֶל הַכַּשְׂדִּים אַתָּה נֹפֵל תפס את ירמיהו בטענה שיוצא להיות עם הכשדים:
יד וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ שֶׁקֶר אֵינֶנִּי נֹפֵל עַל הַכַּשְׂדִּים אינני יוצא להיות עם הכשדים. וְלֹא שָׁמַע אֵלָיו וַיִּתְפֹּשׂ יִרְאִיָּיה בְּיִרְמְיָהוּ וַיְבִאֵהוּ אֶל הַשָּׂרִים לא קבל טענתו והביאו אל השרים:
טו וַיִּקְצְפוּ הַשָּׂרִים עַל יִרְמְיָהוּ כעסו עליו. וְהִכּוּ אֹתוֹ וְנָתְנוּ אוֹתוֹ בֵּית הָאֵסוּר הכו את ירמיהו, ושמו אותו בבית הסוהר. בֵּית יְהוֹנָתָן הַסֹּפֵר כִּי אֹתוֹ עָשֹוּ לְבֵית הַכֶּלֶא שעשו את בית יהונתן הסופר לבית סוהר:
ירמיה פרק לז
טז כִּי בָא יִרְמְיָהוּ אֶל בֵּית הַבּוֹר וְאֶל הַחֲנֻיוֹת משם נכנס ירמיהו אל "הבור", שסמוך לחנויות. וַיֵּשֶׁב שָׁם יִרְמְיָהוּ יָמִים רַבִּים:
יז וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיִּקָּחֵהוּ וַיִּשְׁאָלֵהוּ הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ בַּסֵּתֶר וַיֹּאמֶר הֲיֵשׁ דָּבָר מֵאֵת יְקֹוָק וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ יֵשׁ וַיֹּאמֶר בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל תִּנָּתֵן צדקיהו שאל בסתר את ירמיהו מה דבר יְקֹוָק ? וענה שינתן ביד נ"נ:
יח וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ מֶה חָטָאתִי לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וְלָעָם הַזֶּה כִּי נְתַתֶּם אוֹתִי אֶל בֵּית הַכֶּלֶא:
יט וְאַיֵּה נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר נִבְּאוּ לָכֶם לֵאמֹר לֹא יָבֹא מֶלֶךְ בָּבֶל עֲלֵיכֶם ואם באמת חטאתי, היכן כל "הנבואות", שנ"נ לא יעלה על ירושלים. וְעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת:
כ וְעַתָּה שְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ תִּפָּל נָא תְחִנָּתִי לְפָנֶיךָ וְאַל תְּשִׁבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן הַסֹּפֵר וְלֹא אָמוּת שָׁם התחנן לפני צדקיהו, שלא ישוב לבור שבבית יהונתן הסופר שלא ימות שם:
כא וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיַּפְקִדוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה קבל בקשתו ואסרוהו בחצר המטרה. וְנָתֹן לוֹ כִכַּר לֶחֶם לַיּוֹם מִחוּץ הָאֹפִים עַד תֹּם כָּל הַלֶּחֶם מִן הָעִיר ציוה, לתת לירמיהו לחם משוּק האופים, עד שיגמר הלחם בגלל המצור. וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה:
כתובים
עזרא פרק ב
עד כאן נמנו בני יהודה ובנימין ומכאן נמנים הכהנים והלווים
(לו) הַכֹּהֲנִים בְּנֵי יְדַעְיָה לְבֵית יֵשׁוּעַ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁלֹשָׁה: ס (לז) בְּנֵי אִמֵּר אֶלֶף חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם: ס (לח) בְּנֵי פַשְׁחוּר אֶלֶף מָאתַיִם אַרְבָּעִים וְשִׁבְעָה: ס (לט) בְּנֵי חָרִם אֶלֶף וְשִׁבְעָה עָשָׂר: ס (מ) הַלְוִיִּם בְּנֵי יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל לִבְנֵי הוֹדַוְיָה שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה: ס (מא) הַמְשֹׁרְרִים בביהמ"ק בְּנֵי אָסָף מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה: פ (מב) בְּנֵי הַשֹּׁעֲרִים שאף הם נשאו בעבודה בביהמ"ק בְּנֵי שַׁלּוּם בְּנֵי אָטֵר בְּנֵי טַלְמוֹן בְּנֵי עַקּוּב בְּנֵי חֲטִיטָא בְּנֵי שֹׁבָי הַכֹּל מֵאָה שְׁלֹשִׁים וְתִשְׁעָה: פ (מג) הַנְּתִינִים אלו הגבעונים והם נקראים נתינים כי דוד המלך נתנם לעבודת בית ה' לחצוב אבנים ולחטוב עצים בְּנֵי צִיחָא בְנֵי חֲשׂוּפָא בְּנֵי טַבָּעוֹת: (מד) בְּנֵי קֵרֹס בְּנֵי סִיעֲהָא בְּנֵי פָדוֹן: (מה) בְּנֵי לְבָנָה בְנֵי חֲגָבָה בְּנֵי עַקּוּב: (מו) בְּנֵי חָגָב בְּנֵי שמלי שַׁלְמַי בְּנֵי חָנָן: (מז) בְּנֵי גִדֵּל בְּנֵי גַחַר בְּנֵי רְאָיָה: (מח) בְּנֵי רְצִין בְּנֵי נְקוֹדָא בְּנֵי גַזָּם: (מט) בְּנֵי עֻזָּא בְנֵי פָסֵחַ בְּנֵי בֵסָי: (נ) בְּנֵי אַסְנָה בְנֵי מעינים מְעוּנִים בְּנֵי נפיסים נְפוּסִים: (נא) בְּנֵי בַקְבּוּק בְּנֵי חֲקוּפָא בְּנֵי חַרְחוּר: (נב) בְּנֵי בַצְלוּת בְּנֵי מְחִידָא בְּנֵי חַרְשָׁא: (נג) בְּנֵי בַרְקוֹס בְּנֵי סִיסְרָא בְּנֵי תָמַח: (נד) בְּנֵי נְצִיחַ בְּנֵי חֲטִיפָא: (נה) בְּנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה עבדים היו לשלמה המלך ואלו בניהם בְּנֵי סֹטַי בְּנֵי הַסֹּפֶרֶת בְּנֵי פְרוּדָא: (נו) בְּנֵי יַעְלָה בְנֵי דַרְקוֹן בְּנֵי גִדֵּל: (נז) בְּנֵי שְׁפַטְיָה בְנֵי חַטִּיל בְּנֵי פֹּכֶרֶת הַצְּבָיִים בְּנֵי אָמִי: (נח) כָּל הַנְּתִינִים וּבְנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת תִּשְׁעִים וּשְׁנָיִם: ס (נט) וְאֵלֶּה הָעֹלִים מִתֵּל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא כְּרוּב אַדָּן אִמֵּר וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבוֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם כי לא ידעו בני מי הם: (ס) בְּנֵי דְלָיָה בְנֵי טוֹבִיָּה בְּנֵי נְקוֹדָא שֵׁשׁ מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם: ס (סא) וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים בְּנֵי חֳבַיָּה בְּנֵי הַקּוֹץ בְּנֵי בַרְזִלַּי אֲשֶׁר לָקַח מִבְּנוֹת בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה וַיִּקָּרֵא עַל שְׁמָם: (סב) אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָאוּ וַיְגֹאֲלוּ ונפסלו מִן הַכְּהֻנָּה הם חיפשו את כתב ייחוסם, אל הם לא נזכרו שם ונחמיה אמר להם שלא יתקרבו למזבח ולא יאכלו קדשים עד שיעמוד הכהן וישאל באורים ובתומים האם הם כהנים כשרים או לא: (סג) וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא נחמיה בן חכליה לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים: (סד) כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד כולל הכהנים, הלווים, והנתיניםאַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים: (סה) מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם שלא נמנו בכלל הקהל אֵלֶּה שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם שהיו עולים בשמחה מבבל לא"י היו צריכים העולים למשוררים שיטיילו בהקל ויעוררו את כולם לשמחה: (סו) סוּסֵיהֶם שְׁבַע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה פִּרְדֵיהֶם מָאתַיִם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: (סז) גְּמַלֵּיהֶם אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה חֲמֹרִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים: (סח) וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת בְּבוֹאָם לְבֵית יְקֹוָק אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם הִתְנַדְּבוּ לבנין לְבֵית הָאֱלֹהִים לְהַעֲמִידוֹ עַל מְכוֹנוֹ מלשון כַּן ובסיס: (סט) כְּכֹחָם כולם כפי כוחם וממונם נָתְנוּ לְאוֹצַר הַמְּלָאכָה זָהָב דַּרְכְּמוֹנִים שם מטבע של זהב שֵׁשׁ רִבֹּאות וָאֶלֶף ס וְכֶסֶף מָנִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְכָתְנֹת כֹּהֲנִים כדי לשרת בהם מֵאָה: ס (ע) וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וּמִן הָעָם בני יהודה ובנימין וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַנְּתִינִים בְּעָרֵיהֶם שהיו ערי נחלתם עד לפני שגלו וְכָל יִשְׂרָאֵל העולים מיתר השבטים בְּעָרֵיהֶם: ס
משנת ההלכה
מלאכת האופה והמבשל
א. אסור לעשות פעולה המקרבת את הבישול בשבת לפיכך אסור לקרב דבר אל האש אע"ג שהיה מונח כבר אצל האש בשבת או להעבירו ללהבה גדולה יותר כיון שעי"ז ממהר בישולו וכן אסור להניח בשבת ליד התנור דבר ששיך בו בישול אע"ג שעכשיו אין התנור אם ידלק לאחר זמן ומטעם זה אסור לכסות דבר המונח אצל האש בשבת ואפילו אם היה כבר מכוסה בכניסת השבת ועכשיו נתגלה כיסויו או להוסיף על כיסויו בשבת כיון שעי"ז ממהר את בישולו (שו"ע סי' רנז סעי' ד ומ"ב שם)
ב. מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקים וה"ה פירות או שאר דברים הנאכלים כמות שהן חיין שלא נתבשלו כנגד האש להפיג צנתן, או כדי להפשירם ובלבד שיתנם רחוק מהאש בענין שאפי' אם יעמדו שם המים והמשקין זמן מרובה לא יתחממו באותו מקום עד שתהא היד סולדת בו, אבל אסור לקרבו אל האש למקום שיכול להתחמם שתהא היד סולדת בו, או ליתנם בתוך כלי ראשון[29] ואיסור זה הוא בכל דבר ששיך בו בישול[30] (כגון לח שנצטנן[31] שיש בו בישול אחר בישול[32] או דבר שעדיין לא התבשל כל צרכו[33]) ואפילו להניח בו שעה קטנה שתפיג צנתו, אסור כיון שיכול להתבשל שם. וחוששים שמא ישכח ליטלו משם (שו"ע שיח סעי' יד ומ"ב ובה"ל שם)
ג. ומ"מ מותר ליתן דבר שאינו רוצה שימס כגון כלי עופרת או כלי עץ וכיו"ב סמוך לאש לחממו אף אם הוא קרוב כ"כ עד שיוכל הכלי להיות ניתך שם או שיכול להשרף שמכיון דלא ניחא ליה בהכי הוי דבר שאין מתכוין וגם מסתמא לא ישכח ויזהר הרבה ליקח אותו משם קודם שיתיך או ישרוף: (מ"ב שם ס"ק צא)
[1] רמב"ן
[2] חזקוני
[3] התחיל מצוה ראשונה בשילוח עבד עברי בשנת שבע, מפני שיש בה זכר ליציאת מצרים, כמו שנאמר (דברים טו, טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך וגו', ויש בה עוד זכר למעשה בראשית, כי השנה השביעית היא כשבת לעבד [מממלכת אדוניו], ויש בה עוד שביעית לשנים שהוא היובל, כי השביעי נבחר בימים, בשנים, ובשמיטות (ויק"ר כט, יא) ולכך החמיר בה הנביא ואמר (ירמיה לד, יג-יד) אנכי כרתי ברית את אבותיכם [וגו'] מקץ שבע שנים תשלחו וגו', וגזר בעבורה גלות (שם שם, יז-כב), ואחר כך החל במצות לא תרצח, שהיא חמורה, ובכבוד האבות, ובלא תגנוב, וכן כולם זה אחר זה כסדר. רמב"ן
[4] רבינו בחיי
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] רמב"ן
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] רש"י
[9] אבע"ז
[10] פי' ר' יוסף בכור שור
[11] אבע"ז
[12] רמב"ן בשם בה"ג
[13] רמב"ן
[14] רמב"ן
[15] חזקוני
[16] ת"א ת"י
[17] רמב"ן
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] רשב"ם
[20] רבינו בחיי
[21] רשב"ם
[22] פי' ר' יוסף בכור שור
[23] רבינו בחיי
[24] רמב"ן
[25] ת"י
[26] רבינו בחיי
[27] רמב"ן
[28] רש"י
[29] כמבואר במ"ב סי' רנח ס"ק ב וז"ל "כתבו האחרונים שאסור ליקח כלי ובתוכו משקה צונן ולתחוב אותו בשבת לכלי מלא מים חמין שיתחמם בתוכו אפילו לא יוכל לבוא לידי יד סולדת בו שזהו דרך הטמנה ממש כיון שכולו טמון בתוכו אבל אם חם כ"כ שיוכל לבוא לידי יד סולדת בו אז אפילו אינה טמונה כולה בתוכו שמגולה למעלה וגם אין כונתו רק להפיג הצינה בלבד אפ"ה אסור פן ישכח עד שיהיה היד סולדת בו ויתחייב משום מבשל וכדלקמן בסי' שי"ח סי"ד":
[30] כמבואר בחיי אדם כלל כ ס"ק יא במ"ב ס"ק נד ובחזו"א סי' לז ס"ק לב ד"ה והנה
[31] היינו למחבר אם אינו יד סולדת בו ולרמ"א אם אינו חם קצת כמבואר לקמן (מ"ב ס"ק צג)
[32] ועיין בחיי אדם שם ס"ק יג שבלח שנבשל כבר בישול גמור אם אינו מניח שם להיות היד סולדת בו אלא רק כדי להחם קצת, "נ"ל דלכ"ע מותר אפי' נצטנן לגמרי, ולא גזרינן בזה שמא ישכח ויעמוד שם עד שהיד סולדת בו, כיון די"א דאפי' נצטנן לגמרי, לא שייך בישול, ויש לסמוך על זה כשהוא צורך גדול ובלבד שיזהר מאד שלא יניח לעמוד שם הרבה שלא יבוא לידי ספק חטאת. אבל להניח כדי שתהיה היד סולדת בו, אסור"
[33] דהיינו אע"ג שנתבשל כמאכל בן דרוסאי (מ"ב שם ס"ק צג)
