מקרא
שמות פרק יד
(טו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי שהיה משה צועק ומתפלל, ואף על פי שאמר לו השם ואכבדה בפרעה, הוא לא היה יודע איך יתנהג, כי הוא על שפת הים והשונא רודף ומשיג, והיה מתפלל שיורנו ה' דרך יבחר וזה טעם מה תצעק אלי, שהיית צריך לשאל מה תעשה ואין לך צורך לצעוק, כי כבר הודעתיך ואכבדה בפרעה, ולא סיפר הכתוב צעקת משה, כי הוא בכלל ישראל[1] דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ:
(טז) וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ לסלקו מידו לפי שהיו מהעם מחוסרי אמונה שבישראל אומרים שאין כח ביד משה לקרוע את הים אלא בכח המטה שבידו, לכך אמר הרם את מטך סלקהו מידך[2] וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ ובנטיית ידך גרידא תבקע את הים. וכן הוא אומר ויט משה את ידו על הים[3] וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה:
(יז) וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם כי בראותם שנקרע הים לפני בני ישראל והם הולכים ביבשה בתוכו איך ימלאם לבם לבא אחריהם להרע להם, ואין בכל המופתים כפלא הזה, וזה באמת שגעון להם, אבל סכל עצתם וחזק את לבם ליכנס בים[4] וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:
(יח) וְיָדְעוּ הנשארים ב -[5] מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְקֹוָק בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:
(יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ המוליך את עמוד הענן לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ המלאך מֵאַחֲרֵיהֶם ומתוך כך וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם כי המלאך הוליכו להפסיק בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל וישם מאפל ביניהם כדכתיב ביהושע שלא יוכלו לקרב זה אל זה כל הלילה[6]:
(כ) וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ למצרים וַיָּאֶר עמוד האש אֶת הַלָּיְלָה והלך לפניהם כדרכו ללכת כל הלילה[7] וְלֹא קָרַב זֶה מצרים אֶל זֶה ישראל לעשות איתם מלחמה[8] כָּל הַלָּיְלָה:
(כא) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְקֹוָק אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה כדי לייבש את קרקעית הים וקודם לכך -[9] וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם הרצון לפניו יתברך לבקע הים ברוח קדים מיבשת שיראה כאלו הרוח היא המחרבת ים, כענין שכתוב (הושע יג טו) יבא קדים רוח ה' ויבוש מקורו וייחרב מעיינו, השגיא למצרים ויאבדם, כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה, ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל, אע"פ שאין הרוח בוקעת הים לגזרים לא שמו לבם גם לזאת, ובאו אחריהם מרוב תאותם להרע להם, וזה טעם וחזקתי את לב פרעה ויבאו אחריהם, שחזק לבם לאמר ארדוף אויבי ואשיגם בים, ואין מידי מציל, ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם במצרים[10]:
(כב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם המקום שהיה שם ים בתחלת הלילה בַּיַּבָּשָׁה רק אם נכנסו אפילו חצי פרסה בתוך הים יקרא תוך הים. כמו והאספסוף אשר בקרבו ולא היו באמצע המחנה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָהשנקרשו המים. וכתיב נצבו כמו נד נוזלים. ואחר עבור רוב ישראל המים שהיו להם חומה נמסו[11] מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם מגינים מן המצרים שלא יבואו עליהם מן הצד[12]:
(כג) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם:
(כד) וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר סמוך ליום בשעה שבני אדם משמרים ומצפים את הבקר[13] וַיַּשְׁקֵף יְקֹוָק אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן אותו זמן נתערבו יחד זה בזה לפני מחנה מצרים, ומצרים לא הורגלו לראות עמוד אש רק עמוד הענן וחשך בלילה וכשראו כן - וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם נתהממו בקול גדול שהיו צועקים להשיב את המרכבות אבל ישראל לא היו צריכים לא לעמוד הענן ולא לעמוד האש ואין להם לנטות ימין ושמאל כי המים להם חומה מימינם ומשמאלם[14]:
(כה) וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת כיון שראו שהם בתוך הים נפחדו. ודרך כל מים שהן גבוהות בשפתם, ועמוקות באמצעיתן, והאופנים מגלגלין אותם בתוך העומק אל מורד המים, ולא היו יכולים להעמידם, ולא למשכם אצל שפת הים, מפני שהיא גבוה והגלגל מתגלגל אל העומק. ויסר מצרים את אופן מרכבותיו הסירו מרכבות האופנים מן המרכבות שלא יורידום לעומק, וממשיכים אצל שפת הים. והיתה הנהגת המרכבות שהיו מושכין אצל השפה כבדה עליהם, שלא היה שם אופן, והשפה גבוה וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה אמרו מצריים לנוס מתוך הים אל שפת הים מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְקֹוָק נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם זו היא מלחמה שהקב"ה עושה עמנו בשבילם[15]: פ
(כו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם כשעברו ישראל על שפת הים מעבר לים[16] וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו:
(כז) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר כשפנה הבוקר, ונעשה קרוב לחצי יום לְאֵיתָנוֹ כמו שהיה בתחילה וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ שחשבו שיוכלו לצאת מתוך הים[17] וַיְנַעֵר יְקֹוָק אֶת מִצְרַיִםכאדם שמנער את הקדירה והופך העליון למטה והתחתון למעלה כך היו עולין ויורדין ומשתברין בים ונתן הקב"ה בהם חיות לקבל היסורין[18] בְּתוֹךְ הַיָּם:
(כח) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם שהיו חומה וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד אפילו אחד לא נשאר[19]:
(כט) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם בעוד שהמים כסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה, היו בני ישראל הולכים ביבשה שהיו שתי רוחות משמשות בים, וברוח אפך נערמו מים משמש לישראל, נשפת ברוחך כסמו ים משמש למצרים[20] וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם:
(ל) וַיּוֹשַׁע יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם אותו היום היתה תשועה גדולה שמשם ואילך לא ראו מצרים[21] וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם כשהיו ישראל על שפת הים ראו מיד את הים שב על פני המצרים וטבעו בתוכו[22]:
(לא) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד המכה[23] הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְקֹוָק וַיַּאֲמִינוּ בַּיקֹוָק שהוא אמת וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ שהוא עבדו ולא יעשה רק מה שיצונו[24] ואף במדבר לא ימותו ברעב[25]: פ
נביא
ירמיה פרק לא
כא עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין תסתתרו ותתחמקו מלחזור בתשובה. הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה המורדת בי. כִּי בָרָא יְקֹוָק חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ חידוש בארץ. נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר ישראל ("נקבה") ירדפו ויבקשו את יְקֹוָק ית' ("גבר").(בדר"כ, האיש מחזר ומבקש אחר האשה):
כב כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יֹאמְרוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתָם כשישיב את השבויים מהגלות. יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק נְוֵה צֶדֶק הַר הַקֹּדֶשׁ יברך יְקֹוָק את ירושלים(עיר הצדק) והמקדש:
כג וְיָשְׁבוּ בָהּ יְהוּדָה וְכָל עָרָיו ובכל עריו. יַחְדָּו אִכָּרִים וְנָסְעוּ בַּעֵדֶר עובדי האדמה, והרועים עם עדרי הצאן ירעו בלא פחד מאוייבים:
כד כִּי הִרְוֵיתִי נֶפֶשׁ עֲיֵפָה מרוב הצרות. וְכָל נֶפֶשׁ דָּאֲבָה מִלֵּאתִי כל נפש שמלאה בכאב וצער אמלא בטובה:
כה עַל זֹאת הנבואה הטובה הֱקִיצֹתִי התעוררתי מחלום הנבואה. וָאֶרְאֶה את הנחמה שבנבואה וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִּי נעמה לי השינה:
כו הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה ארבה את האדם והבהמה בישראל:
כז וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ... כפי שמהרתי, לעקור אותם ולהביא עליהם הרעה וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת כך, אמהר להביא עליהם רוב טובה. וְלִנְטוֹעַ נְאֻם יְקֹוָק :
כח בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה משום שהבנים לא יחזיקו עוד בעוון אבותם, הבנים לא יענשו עוד בעוון האבות. (בוסר פרי קשה שאינו בשל):
כט כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו:
ל הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה:
לא לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי לא כמו הברית שנכרתה ביננו, כשיצאו ממצרים והפֵרוּ אותה וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם ואני לא הפרתי אותה, והצלתי אותם מיד אוייביהם. נְאֻם יְקֹוָק:
לב כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְקֹוָק נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם:
לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְקֹוָק שכולם ידעו כבר את יְקֹוָק . כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְקֹוָק כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד:
לד כֹּה אָמַר יְקֹוָק נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם נתן את השמש שתתן אור ביום (לממשלת היום) חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה והחוק, שהירח וכוכבים יתנו אור בלילה (לממשלת הלילה) רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו – שבקע את הים, אע"פ שגליו המו וגעשו, יְקֹוָק צְבָאוֹת שְׁמוֹ – ששמו מורה על כך, שהוא אדון כל הצבאות,
לה אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם יְקֹוָק גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים כמו שלא יפסיקו החוקים האלה, כך לא יפסיקו בנ"י מלהיות עם יְקֹוָק :
כתובים
דניאל פרק י
(טז) וְהִנֵּה כִּדְמוּת בְּנֵי אָדָם נֹגֵעַ עַל שְׂפָתָי וָאֶפְתַּח פִּי וָאֲדַבְּרָה וָאֹמְרָה אֶל הָעֹמֵד לְנֶגְדִּי הוא המלאך הנהפך לדמות בן אדם אֲדֹנִי בַּמַּרְאָה נֶהֶפְכוּ צִירַי עָלַי הוא המלאך הנהפך לדמות בן אדם וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ: (יז) וְהֵיךְ יוּכַל עֶבֶד אֲדֹנִי זֶה על עצמו אמר שהוא עבד לזה האדון והוא המלאך הדובר בו וכאומר איך אוכל לדבר וכחי הלך ממני מאז לְדַבֵּר עִם אֲדֹנִי זֶה וַאֲנִי מֵעַתָּה עם שעתה אני רואה אותך בדמות בן אדם עכ"ז גם מעתה לא יעמוד בי כח מן החרדה אשר מאז ולא נשארה בי נשמה לֹא יַעֲמָד בִּי כֹחַ וּנְשָׁמָה לֹא נִשְׁאֲרָה בִי: (יח) וַיֹּסֶף וַיִּגַּע בִּי כְּמַרְאֵה אָדָם וַיְחַזְּקֵנִי בדברים האמורים במקרא של אחריו: (יט) וַיֹּאמֶר אַל תִּירָא אִישׁ חֲמֻדוֹת שָׁלוֹם לָךְ חֲזַק וַחֲזָק וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי הִתְחַזַּקְתִּי וָאֹמְרָה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כִּי חִזַּקְתָּנִי: (כ) וַיֹּאמֶר הֲיָדַעְתָּ לָמָּה בָּאתִי אֵלֶיךָ שלא באתי בעבור דבר זה שהתענית בעבורו לבד אלא - וְעַתָּה אָשׁוּב לְהִלָּחֵם עִם שַׂר פָּרָס כמו שפי' שעוד יעמדו שלשה מלכים לפרס ואצטרך להלחם עמו להפך לב כל מלך לטובה על ישראל, באשר נותר אצל מלכי פרס להשפיע עליהם כנ"ל, אבל כי וַאֲנִי יוֹצֵא וְהִנֵּה שַׂר יָוָן בָּא ושם לא אוכל להפך לבבם לטוב ולנצח שר יון: (כא) אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת את הגזרה שנרשמה מלמעלה בכתב אמת, וכמ"ש חז"ל אמת משנגזרה גזירה, וזאת לא אוכל לבטל וְאֵין אֶחָד מִתְחַזֵּק עִמִּי עַל אֵלֶּה נגד שר יון לא יש מי שיתן לי חוזק נגד השר שלו לנצחו ושאהיה אני המאציל על המלכים האלה, אחר שהגזירה גזורה ויש לו סיוע מלמעלה כִּי אִם מִיכָאֵל שַׂרְכֶם שהוא בעצמו מצד שהוא שר ישראל יוכל להשגיח שלא יכלו ישראל ולהושיע בדרך נסיי שלא באמצעות המלך ונצחון השר שלו להפך לבבו לטוב, רק על ידי נס ופלא, שבעת שישראל עומדים בצרה גדולה וקרובים אל הכליון יתעורר שר ישראל מצד ההשגחה הנסיית: פ
דניאל פרק יא
(א) וַאֲנִי הוא דברי המלאך בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ הַמָּדִי עָמְדִי לְמַחֲזִיק וּלְמָעוֹז לוֹ לדריוש שהוא היה לבו טוב על ישראל, וכמ"ש ביוסיפון שנודע לדריוש מענין המכתב של המלאך ופתר של דניאל שנענש על ששלח יד בכלי המקדש, ונדר ליתן רשות לבנות הבית, ובזה היה המלאך למעוז לו להוציא הדבר מכח אל הפועל ע"י כורש חתנו: (ב) וְעַתָּה אֱמֶת אַגִּיד לָךְ את אשר נגזר עוד על ישראל הִנֵּה עוֹד שְׁלֹשָׁה מְלָכִים עֹמְדִים לְפָרַס חוץ מכורש וְהָרְבִיעִי עם כורש יַעֲשִׁיר עֹשֶׁר גָּדוֹל מִכֹּל וּכְחֶזְקָתוֹ בְעָשְׁרוֹ כלומר על ידי עשרו יָעִיר הַכֹּל יעיר כל חיילותיו להלחם אֵת מַלְכוּת יָוָן: (ג) וְעָמַד מֶלֶךְ גִּבּוֹר הוא אלכסנדר המוקדוניוּמָשַׁל מִמְשָׁל רַב וְעָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ: (ד) וּכְעָמְדוֹ תִּשָּׁבֵר מַלְכוּתוֹ שמת בקוצר ימים וְתֵחָץ מלכותו לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם שממנו יצאו ארבע מושלים כמבואר לעיל וְלֹא לְאַחֲרִיתוֹ ולא תשאר המלכות לבניו אחריווְלֹא כְמָשְׁלוֹ אֲשֶׁר מָשָׁל שלא מלכו בכפה בכל העולם כמוהו כִּי תִנָּתֵשׁ מַלְכוּתוֹ שהמלכות תעקר מביתו וְלַאֲחֵרִים מִלְּבַד אֵלֶּה שחוץ מד' המלכים יהיו מושלים קטנים: (ה) מן הארבע מלכים שמלכו אחר אלכסנדר, התחזקו אח"כ שנים לבד. מלך הנגב שהוא מלך מצרים הדרומי לא"י, ומלך הצפון הוא מלך אשור ובבל הצפוני לא"י, שפילקוס שמלך באשור ובבל ובנה אנטוכיא הוא ובניו כבשו פרס ורוב אסיאה ויון וכולם נקראים בשם אנטיכיוס, וממנו יצא אנטיכיוס הרשע שהצר לישראל, ומלכי הנגב נקראים בשם תלמי (פטאלעמיאוס) ע"ש תלמי הראשון שמלך אחר אלכסנדר והוא הרע לישראל, ובנו הנקרא תלמי פולידיפוי, הוא אשר צוה להעתיק התורה ע"י שבעים זקנים והיה אוהב ישראל ושלח רצוצים חפשים, ועל תלמי הראשון אמר - וְיֶחֱזַק מֶלֶךְ הַנֶּגֶב וּמִן שָׂרָיו הוא סילייקוס ניקאטער, שהיה תחלה שר הצבא תחת תלמי והחזיק אח"כ במלוכה וְיֶחֱזַק עָלָיו וּמָשָׁל מִמְשָׁל רַב מֶמְשַׁלְתּוֹ:
משנת ההלכה
מלאכת לש
א. איסור לישה הוא אף אם לש סמוך לסעודתו[26] (מ"ב ס"ק סו שמירת שבת כהלכתה פ"ח סעי' ב)
ב. אין איסור לישה מן התורה אלא אם יתערבו שני הגופים וידבקו זה בזה[27] (שביתת השבת בפתיחה למלאכת לש ס"ק ח ט)
ג. לפיכך מותר לערב שני אבקות זה בזה בלא משקה כגון לערב סוכר לתוך קינמון וכיו"ב כיון שאינם מתחברים לבלילה אחת[28].
ד. אמנם אם מתערבים זה בזה מחמת שאחד מהם דביק אפילו אם אינו משקה ממש שייך בו לישה. ולפיכך בדבש או בשומן שייך בהם לישה, אע"ג שאין נעשה עיסה אלא מחמת שמצד טבעם הם מדבקים זה בזה. אמנם בזה אין איסור אא"כ מערב אותם ועי"כ נדבקים המאכלים אליהם או אחד עם השני אך לתיתם לתוך האוכלים כגון לתוך קמח וכדומה ללא עירוב מותר[29] ובזה שונים משאר משקים שאסור לתיתם כמבואר לעיל.
[1] רמב"ן
[2] רבינו בחיי
[3] חזקוני
[4] רמב"ן פסוק ד
[5] אבע"ז ספורנו
[6] רשב"ם
[7] רש"י
[8] ת"י
[9] רבינו בחיי
[10] רמב"ן
[11] אבע"ז
[12] העמק דבר
[13] פי' ר' יוסף בכור שור
[14] חזקוני
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] רשב"ם
[17] פי' ר' יוסף בכור שור
[18] רש"י
[19] אבע"ז
[20] חזקוני
[21] פי' ר' יוסף בכור שור
[22] רשב"ם
[23] רבינו בחיי
[24] אבע"ז
[25] רשב"ם
[26] ועיי"ש הערה י בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שאע"ג שמצינו בסי' שכא סוסעי' יב דטוחן סמוך לסעודה מותר דומיא דבורר מ"מ בלש אינו כן כיון שאין שייך בפעולת הלישה דרך אכילה שמה שאדם לש בפיו אינו לישה כלל (עיין שו"ת רב פעלים ח"א או"ח סי' יט) א"כ אין שייך היתר של סמוך לסעודה ועיי"ש שיתכן שאין לישנה מן התורה אלא בלש שיהיה ראוי אח"כ לאפיה או בלישה שמתקן אותו ויכול להתקיים כך אבל לישה הנעשית רק כדי לאוכלה לאלתר כמו מה שמכינים חלב מאבקה לתינוק יתכן שקרוי תיקון המאכל ולא לש ושייך בו היתר של דרך אכילה ומותר סמוך לסעודה
[27] ולקמן יתבאר אם דוקא בגופים נפרדים או אפילו אם בגוף אחד כגון שדבר שע"י ריסוקו נילוש מחמת עצמו כבננה וכיו"ב עכ"פ לכו"ע בעינן שיהיה בו לישה דהיינו שידבק דבר לחבירו בין אם הוא המשקה לאוכל ובין אם הוא האוכל לחבירו ע"י משקה ועיין חזו"א סי' נח ס"ק ח
[28] עיין שמירת שבת כהלכתה פ"ח הערה טו שהוכיח דין זה ממהא דאיתא סי' שמ סעי' יב שהנותן זרע פשתן או שומשמין במים חייב משום לש כיון שנתלים זה בזה הא לא"ה אין בו משום לש
[29] ולא אמרינן שנתינתו זהו גיבולו אפילו לרבי הנ"ל כיון שבמים ושאר המשקים נכנסים הם בקמח מיד בנתינתם משא"כ בדבש ושומן וכיו"ב אינם נכנסים בקמח אלא כל אחד לעצמו (פמ"ג במשב"ז שם ס"ק יב ושביה"ש בפתיחה שם ס"ק ה אמנם בבה"ל סי' שיט סעי' יז ד"ה שנותנין משמע דס"ל שגם בדבש שייך נתינתו זהו גיבולו ואלי יש לחלק בין דבש נוזלי לדבש סמיך או שי"ל דהתם איירי בשומשין ואגוזים שנותן לתוכם דבש ואפשר שנדבקים מיד ע"י נתינתו מכיון שהם כבדים מקמח)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה