מקרא
שמות פרק יב
(יח) בָּרִאשֹׁן בחודש הראשון חודש ניסן[1] בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:
(יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר שהוא מחמיץ והוא הידוע לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת כל דבר שיחמץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר לפי שהנס נעשה לישראל הוצרך לרבות את הגרים[2]וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:
(כ) כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ הזכיר העונש תחלה ואח"כ האזהרה שאין עונשים אלא אם כן מזהירים בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אפילו חוץ לירושלים שאין שם אכילת פסח תֹּאכְלוּ מַצּוֹת חיוב למען תזכור[3]: פ
(כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם י"א שהם הם יאמרו לקהל[4] וי"א שקרא להם והם יאספו את הקהל ואז יאמר להם משה ובקריאה זו עשה את הזקנים בית דיו[5] מִשְׁכוּ מן העדר אל בתיכם להיות לכם למשמרת מבעשור לחדש ופרשה זו מקצרת כי בידוע שאמר משה לכלל ישראל את כל מה שנצטווה למעלה ואמר "משכו", בעבור היות צאנם רחוק מאד מהם בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רועה צאן[6]וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם מכאן שחייב אדם לקרב קרוביו כדי שישמחו עמהם בימים טובים, וכן בימות הגאולה הבטיחנו הקב"ה להתקרב איש אל משפחתו[7] וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:
(כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת של שלוש קלחי -[8] אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם של השה השחוט אֲשֶׁר בַּסַּף בכלי שבו קיבלו את הדם וזהו כקבלת הדם הנעשית בכל הקרבנות[9] וְהִגַּעְתֶּם על ידי הזאה תזרקו[10] אֶל הַמַּשְׁקוֹףכאן הוזכר קודם המשקוף לומר שסדר נתינתו אינו מעכבוְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת תזרקו על ידי טבילה שוב לכל מזוזה - מִן הַדָּם לומר שכל נתינת דם צריכה טבילה מחדש[11] אֲשֶׁר בַּסָּף וזהו כזריקת הדם על המזבח בכל הקרבנות[12] וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר כי סימני הדם אשר במזוזות יגן עליהם[13]:
(כג) וְעָבַר יְקֹוָק לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְקֹוָק עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן למלאך[14] הַמַּשְׁחִית כי אף על פי שהקב"ה הוא המכה, המלאך המכה היה שם הוא וכוחותיו הרבים שכולן כוחות מדת הדין הממונין על הדין כמלך שהוא עובר ממקום למקום לעשות נקמה באויביו ובאין עמו התליינים שלו אבל אותם התליינים לא היו רשאין להכות כלל ולא מצאו ידיהם לפעול במנויים בלילה ההוא במצרים, כי המניעה הזאת באה להם מאת הקב"ה שהוא לא רצה לעשות נקמה כי אם על ידו, ולכך לא היו רשאין להשחית במצרים כי הוא יתברך מנעם מזה, וכענין שדרשו (ילקוט רמז קצט) אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח, אבל בישראל אין להם מניעה והיה אפשר שישלוט עליהם אחד מן הכוחות המשחיתים ולכן הוצרכו לאות הדם כי לולא האות היו משחיתים, וזהו שאמר ולא יתן המשחית[15] לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף[16]:
(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כלומר שחיטת הפסח ואכילתו אבל לא מתן הדמים על המשקוף וכו' שזה לא היה אלא בפסח מצרים ולא לדורות[17] לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:
(כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְקֹוָק לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת תלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ ולא נתחייבו במדבר אלא בפסח אחד שעשו בשנה השנית על פי הדבור[18]:
(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם וטעם שאלת הבנים בראותם כל המשפחה חבורה אחת אוכלים שה תמים ראשו על כרעיו ועל קרבו ועצם לא תשברו בו ובן נכר ותושב ערל ושכיר לא יאכל בו ואין זה המנהג במועדים אחרים[19] ועוד צורת הקרבתו שונה שהרי אינה ביום מקרא קדש כשאר הקרבנות, אלא בערב החג ולא תוך זמן שאר הקרבנות שהוא מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ולמה לא יספיק קרבן אחד לכל ישראל כמו בשאר קרבנות צבור[20]:
(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח זה נקרא - פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק בגלל אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם ואין מקריבים קרבן בלילה לכן אנו שוחטים מבעוד יום וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל כל יחיד בעצמו ולכן אינו קרבן ציבור וממילא מחוייבים אנו לעשותו בפרסום רב ועל כן נצטוינו בהלכותיו השונות[21] וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ וקיבלו את המצוה בשמחה[22]:
(כח) וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: ס
(כט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה כשהיו אוכלים פסחיהם[23] וַיקֹוָק הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה שראוי להיות[24] הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר הוא הבכור שאחר הרחיים שהיו מטחינום אותם כמ"ש ויהי טוחן בבית האסורים[25] וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:
(ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת כי מתו בכור לאם ובכור לאב וגדול הבית, ואעפ"כ לא קידש השם רק בכור לאם, שהוא הידוע ומפורסם יותר[26]:
(לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה הלך עד פתח ביתם וצעק בחשך[27] כי משה ואהרן לנו במצרים בלילה ההוא, לקיים דבריו (לעיל יא, ח) וירדו כל עבדיך אלה אלי וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ובבוא פרעה אליהם שלחו המלאכים לגושן, אשר שם בני ישראל, לתת להם רשות לצאת, ונאספו כולם ברעמסס, והיה יום גדול קודם שנאספו, ומשם יצאו ביד רמה[28] וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְקֹוָק כְּדַבֶּרְכֶםכמו שאתם אומרים "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות", לקחו את מקנה שלי[29]:
(לב) גַּם מלבד המקנה שאני נותן לכם[30] צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי תפללו עלי שתכלה ממני הפורענות, כלומר שלא יענש עוד בעבורם[31]:
(לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים אם נמתין מכה אחרת, עתה מתו הבכורות, במכה אחרת ימותו גם הפשוטים[32]:
(לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם הוא הכלי שנותנין בו הבצק[33] צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם לכך נהגו העולם לתת האפיקומן תחת המפה זכר לצרורות בשמלותם[34]:
(לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת:
(לו) וַיקֹוָק נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם לתת להם במתנה[35] וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ וירוקנו[36] אֶת מִצְרָיִם: פ
נביא
ירמיה פרק כט
טז כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק אֶל הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשֵׁב אֶל כִּסֵּא דָוִד וְאֶל כָּל הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת אֲחֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָצְאוּ אִתְּכֶם בַּגּוֹלָה לעם שנשארו בארץ:
יז כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּם אֶת הַחֶרֶב אֶת הָרָעָב וְאֶת הַדָּבֶר וְנָתַתִּי אוֹתָם כַּתְּאֵנִים הַשֹּׁעָרִים תאנים רעות. (כמו בפרק כד', שהמשיל את צדקיהו וכל הנשארים בארץ לדוּד התאנים הרעות.) אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ:
יח וְרָדַפְתִּי אַחֲרֵיהֶם בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לזְועָה. לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ לְאָלָה לסמל של קללה. (וכשיקללו יקללו שיהיו כמותם) וּלְשַׁמָּה לשממה. וְלִשְׁרֵקָה שישרקו מרוב תמהון על רעתם.וּלְחֶרְפָּה לבושה. בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם:
יט תַּחַת אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶל דְּבָרַי נְאֻם יְקֹוָק אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיהֶם אֶת עֲבָדַי הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם נְאֻם יְקֹוָק :
כ וְאַתֶּם שִׁמְעוּ דְבַר יְקֹוָק כָּל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִירוּשָׁלַם בָּבֶלָה:
כא כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אַחְאָב בֶּן קוֹלָיָה וְאֶל צִדְקִיָּהוּ בֶן מַעֲשֵׂיָה הַנִּבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי שָׁקֶר הִנְנִי נֹתֵן אֹתָם בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִכָּם לְעֵינֵיכֶם:
כב וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ יְקֹוָק כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאֶחָב אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ יהיו סמל של קללה, שיאמרו: " יְשִׂמְךָ יְקֹוָק כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאחאב, ששרף אותם נ"נ באש":
כג יַעַן אֲשֶׁר עָשֹוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל דבר מגונה. וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לוֹא צִוִּיתִם וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד נְאֻם יְקֹוָק אני יְקֹוָק , היודע ששקרו בנבואתם, וְעֵד על ניאופיהם ומעשי הנבלה שלהם:
כד וְאֶל שְׁמַעְיָהוּ הַנֶּחֱלָמִי נביא שקר מהעיר "חֶלֶם". תֹּאמַר לֵאמֹר:
כה כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יַעַן אֲשֶׁר אַתָּה שָׁלַחְתָּ בְשִׁמְכָה סְפָרִים אֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַם וְאֶל צְפַנְיָה בֶן מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן וְאֶל כָּל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר:
כו יְקֹוָק נְתָנְךָ כֹהֵן תַּחַת יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן לִהְיוֹת פְּקִדִים בֵּית יְקֹוָק לְכָל אִישׁ מְשֻׁגָּע וּמִתְנַבֵּא שמעיהו שלח לצפניה בן מעשיה, שהוא הכהן במקום יהוידע הכהן, שישמור, מפני אנשים משוגעים המתנבאים על חורבן (הכוונה לירמיהו) וְנָתַתָּה אֹתוֹ אֶל הַמַּהְפֶּכֶת וְאֶל הַצִּינֹק לשים אותם (הכוונה לירמיהו) בבית הסוהר, ולשים ידם באזיקים:
כז וְעַתָּה לָמָּה לֹא גָעַרְתָּ בְּיִרְמְיָהוּ הָעֲנְּתֹתִי הַמִּתְנַבֵּא לָכֶם:
כח כִּי עַל כֵּן שָׁלַח אֵלֵינוּ בָּבֶל לֵאמֹר אֲרֻכָּה הִיא והרי ירמיהו, שלח אלינו אגרת, ובה נאמר שארוכה היא גלות בבל, בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פְּרִיהֶן שיבנו בתים ושיִטְעוּ הגוֹלִים עצים לאות שלא יחזרו במהרה:
כט וַיִּקְרָא צְפַנְיָה הַכֹּהֵן אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה בְּאָזְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא:
כתובים
טו) וַיְהִי בִּרְאֹתִי אֲנִי דָנִיֵּאל אֶת הֶחָזוֹן אשר ראה לא הבין, שהוא מי הוא האיל והצפיר ויתר הדברים שראה בחזון וָאֲבַקְשָׁה בִינָה להבין וְהִנֵּה עֹמֵד לְנֶגְדִּי כְּמַרְאֵה גָבֶר שהוא גבריאל בפסוק הבא: (טז) וָאֶשְׁמַע קוֹל אָדָם בֵּין אוּלָי הקול יוצא מבין מי נהר וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר גַּבְרִיאֵל הָבֵן הסבר שיבין לְהַלָּז דניאל אֶת הַמַּרְאֶה: (יז) וַיָּבֹא אֵצֶל עָמְדִי וּבְבֹאוֹ נִבְעַתִּי מלשון בעתה וחרדה וָאֶפְּלָה עַל פָּנָי וַיֹּאמֶר אֵלַי הָבֵן בֶּן אָדָם כִּי לְעֶת קֵץ הֶחָזוֹן הודיעו שהוא חזון לימים רבים ולעתים רחוקות וכל שהדבר רחוק בזמן הוא נעלם יותר מעין החוזה וצריך בינה יתירה: (יח) וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי נִרְדַּמְתִּי מושכב עַל פָּנַי אָרְצָה וַיִּגַּע בִּי וַיַּעֲמִידֵנִי כאדם הנוגע בחברו לעוררו מן השינה עַל עָמְדִי: (יט) וַיֹּאמֶר הִנְנִי מוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּאַחֲרִית ימי הַזָּעַם כִּי לְמוֹעֵד קֵץ: (כ) הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם מַלְכֵי מָדַי וּפדָרָס: (כא) וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן וְהַקֶּרֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בֵּין עֵינָיו הוּא הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן דהיינו למלכות הכללי שמלכו בכפה, כי כבר קדמו מלכים ליון קודם: (כב) וְהַנִּשְׁבֶּרֶת ומה שראית כי נשברה הקרן הגדולה וַתַּעֲמֹדְנָה אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ אַרְבַּע מַלְכֻיוֹת מִגּוֹי יַעֲמֹדְנָה וְלֹא בְכֹחוֹ לא יהיו בניו או יורשי עצר רק יתחזקו אח"כ מעצמם, כי זה היה ימים רבים אחרי מותו: (כג) וּבְאַחֲרִית מַלְכוּתָם כְּהָתֵם כשיכלו הַפֹּשְׁעִים פושעי ישראל יַעֲמֹד מֶלֶךְ עַז פָּנִים שלא יעוז בחרב ובגבורה רק בעזות וּמֵבִין חִידוֹת כי יהיו חכמים גדולים ומבינים חדות של כתבי הקדש: (כד) וְעָצַם מלשון עצמה והתחזקות כֹּחוֹ שיהיה לו כח גדול וְלֹא יהיה זה בְכֹחוֹ כח וגבורה למלחמה רק בפיו, ובזה - וְנִפְלָאוֹת יַשְׁחִית האמתיות הנמצאים בתורה ואשר עשו הנביאים לקיום הדת וְהִצְלִיחַ וְעָשָׂה ובזה יצליח עד וְהִשְׁחִית עֲצוּמִים וְעַם קְדֹשִׁים הם ישראל: (כה) וְעַל שִׂכְלוֹ הכל יעשה על ידי שכלו ותחבולותיו לא ע"י נבואה או רוה"ק, שהנפלאות שייחסם לעצמו יהיה בהמצאת שכלו, ובכל זאת - וְהִצְלִיחַ מִרְמָה בְּיָדוֹ וּבִלְבָבוֹ יַגְדִּיל לאמר אני ואפסי עוד וּבְשַׁלְוָה יַשְׁחִית רַבִּים שלא ילחם כלל רק בדבור פיו ישחית כל המתקומם כנגדו ובלתי נכנע למצותיו וְעַל שַׂר שָׂרִים יַעֲמֹד יעמוד ימים רבים למעלה מהשרים, ובאפס יד ישבר - אבל אח"כ יכלה כחו, ואז ישבר ויכלה כח ממשלתו, ובזה קצר פה כי כבר אמרו באורך במראה הקודמת וּבְאֶפֶס יָד יִשָּׁבֵר יכלה כחו, ואז ישבר ויכלה כח ממשלתו, ובזה קצר פה כי כבר אמרו באורך במראה הקודמת:
(כו) וּמַרְאֵה הָעֶרֶב וְהַבֹּקֶר אֲשֶׁר נֶאֱמַר מה שנאמר בסוף החזון שיהיה עוד ערב [שהוא גלות] ואחריו בקר שהוא הגאולה שאחריה, והגביל זמנו אֱמֶת הוּא וא"צ לפרש כי הוא אמת כפי פשוטו, עד שיבא הערב והבקר שאחריו ימשכו אלפים ושלש מאות שנה מיום החזון, ואתה סתום החזון - ויכשלו בגלותם וְאַתָּה סְתֹם הֶחָזוֹן שלא תגלהו, כי לימים רבים - כִּי לְיָמִים רַבִּים וכשישמעו שהגלות יארך כ"כ יתיאשו מן הגאולה: (כז) וַאֲנִי דָנִיֵּאל נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי יָמִים וָאָקוּם וָאֶעֱשֶׂה אֶת מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ וָאֶשְׁתּוֹמֵם עַל הַמַּרְאֶה וְאֵין מֵבִין: פ
משנת ההלכה
מלאכת המרקד
א. מותר ליטול מאכל לבהמה בכברה וליתן לתוך האבוס אע"פ שהמוץ נופל דרך נקבי הכברה, כיון שאינו מתכוין לכך[37] (חיי אדם שם סעי' ג) לפיכך המנקב קופסת שימורים בשבת אע"ג שעי"כ זבים דרך הנקב המים או הירקות שאינו רוצה אין בו איסור כיון שאינו מתכוין לכך (שמירת שבת כהלכתה פ"ט סעי' ג בהגה"ה)
ב. וכן מטעם זה מותר להעביר איטריות או ירקות בכף מחוררת ישירות מהקערה לצלחת אע"ג שע"כ זב בינתיים מקצת מהרוטב או המים מהם (שמירת שבת כהלכתה פ' ג סעי' נד)
ג. המסנן את היין או את השמן או שאר משקים מן השמרים במסננת חייב[38] י"א[39] שחייב משום מרקד וי"א שחיובו אף משום בורר[40] (שו"ע סי' שיט סעי' ט ובמ"ב שם)
ד. י"א שיין צלול או מים צלולים שראוים לשתיה לרוב[41] בני אדם בלי סינון מותר[42] לסנן בשבת כדי שיהיו צלולים יותר ואפילו אם מסנן מחמת מעט קיסמין דקים שנפלו שם מותר[43] וי"א[44] שאסור לסננם בכלי המיוחד לסינון אבל בבגד מותר מלבד במים[45] שאסור לסנן בבגד דחייש' שמא יסחוט ויעבור על ליבון שחייב משום דש[46] אמנם אם הבגד מיוחד לכך מותר כיון שלא חיישי' שמא יסחוט[47] (שו"ע שם סעי' י ומ"ב שם)
[1] ת"י אבע"ז
[2] רש"י
[3] אבע"ז
[4] אבע"ז
[5] רמב"ן ועיי"ש כתב שהוא מחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן ודעת ר' יאשיה כרמב"ן ודעת ר' יונתן כאבע"ז.
[6] רמב"ן
[7] רבינו בחיי
[8] רש"י
[9] צרור המור
[10] ת"א ת"י
[11] רש"י
[12] צרור המור
[13] רשב"ם
[14] רמב"ן
[15] רבינו בחיי
[16] מפני שישראל היו סיבה בפרסום האלהות בעולם בגאולה זו של מצרים על כן נצטוו במצות הפסח לעשות ענינים מפורסמים כנגד המלך הרשע שהיו ברשותו לבזות אמונת המצרים לעיניהם ולקבוע בלב אמונת הקב"ה ויראתו, ומזה נצטוו לשחוט אלהיהם ולאכלו צלי לא מבושל בקדרה כי אם צלי אש להיות הענין נגלה ומפורסם יותר לכל הנכנסים בבתים ואף לעוברי דרך יתפרסם בריחו, וכדי לפרסם הענין עוד נצטוו לתת מן הדם במשקוף ובמזוזות שהם מקומות נגלים ומפורסמים להורות שמדת הדין מתוחה כנגד המצרים. רבינו בחיי
[17] אבע"ז רמב"ן
[18] רש"י
[19] ספורנו
[20] אבע"ז
[21] ספורנו
[22] רש"י
[23] רשב"ם
[24] ת"א
[25] רשב"ם
[26] רמב"ן
[27] רמב"ן פרק י פסוק כט
[28] רמב"ן
[29] פי' ר' יוסף בכור שור
[30] אבע"ז
[31] רמב"ן
[32] פי' ר' יוסף בכור שור
[33] רשב"ם
[34] חזקוני
[35] רשב"ם
[36] ת"א ת"י
[37] ואינו פסיק רישא שיפול (שביתת השבת בבאר רחובות שם אות ה) ובערוה"ש סי' שכד סעי' ה ביאר "ואין זה פסיק רישא דאפילו אם ירד מעט מוץ הלא עדיין ישאר הרבה מוץ בכברה" וא"כ לא תיקן המאכל ע"י כך כיון שעדיין מעורב בו הפסולת אבל אם יעשה להיפך דהיינו שירקד האוכל מתוך הפסולת אע"ג שנשאר בכברה אוכל מעורב עם פסולת כיון שעכ"פ האוכל שירד למטה מתוקן הוא חייב כמבואר בערוה"ש שם סי' שיט סעי' ד
[38] ברמב"ם שם הי"ד כתב והוא שישמר כגרוגרת ועיין שביתת השבת בבאר רחובות שם אות ז שתמה אמאי לא יהיה שיעורו כשאר משקים ששיעורם ברביעית ועיי"ש שהביא מערוה"ש סי' שיט ס"ג שכתב בפשיטות שחיובו ברביעית ולא הזכיר שהרמב"ם פסק בפשיטות ששיעורו בכגרוגרת וכיין כסף משנה ברמב"ם שם
[39] בגמ' שבת קלח ע"א נחלקו ר' זירא ורבה דלרבה חייב משום בורר ולר' זירא חייב משום מרקד ועיין ברש"י שם פי' שחייב אף משום מרקד וכ"פ המאירי שם וכן משמע דעת הרמב"ם פ"ח הי"א אך בירושלמי פ' כלל גדול משמע שמאן דמחייב משום מרקד ס"ל דאינו חייב משום בורר ומאן דמחייב משום בורר ס"ל דאינו חייב משום מרקד ועיין שביתת השבת כללי זורה בורר ומרקד אות ט אמאי לרבה אינו חייב משום מרקד ועיין בה"ל סי' שיט ד"ה משמרת שכתב בדעת הרמב"ם דהיה ספק לו כמאן הלכתא כרבה או כר' זירא וסובר דרבה ור"ז פליגי אהדדי ודלא כפירש"י וכן הוא דעת התוספות בדף ע"ג ע"ב ד"ה משום ע"ש וכתב "נ"ל דהתוספות והרמב"ם מפרשין טעמיה דרבה דלא דמי למרקד דמרקד עושה כל זמן הרקדתו פעולה בפסולת ואוכל ביחד שמנענע הכברה ועי"ז נברר מין אחד מחבירו משא"כ בזה שבעת הבירור אין נעשה פעולה כלל בהשמרים שמונחים במקומם והיין זב מהן ע"כ דמי יותר לבורר שנוטל את האוכל והפסולת נשאר מונח במקומו דבכה"ג הוי נמי דרכו של בורר ודע דבדברינו מיושב היטב אמאי לא חייב לרבה בכל מרקד גם משום בורר ולפיכך נייד הרמב"ם מפי' רש"י" ועיי"ש שכתב שהרמב"ם ס"ל כירושלמי
[41] ודעת הב"ח סי' שיט שמותר רק אם כולם שותים כך בלא סינון ולהכי לכו"ע מותר להשתמש בברז שמותקן על פי מסננת אמנם לענין הנוהגים לכרוך מטלית ע"ג הברז בפסח עיין שמירת שבת כהלכתה הערה קסג
[42] ומי שהוא איסטניס וא"א למישתי הכי היכא שיש בו קסמין וכדומה אפשר אף דרובא דאינשי לא קפדי כלל לא אמרינן בטלה דעתו ולדידיה אסור דהוה בורר (בה"ל שם ד"ה הואיל וראוין)
[43] שמכיון שראוי לשתיה כך נחשב הכל כגוף אחד (אג"ט מרקד הערה ז)
[44] דעת הרמב"ם
[46] אבל בשאר משקים אפילו אם תימצי לומר שעובר בסחיטם משום ליבון מ"מ אין חוששים שמא יסחטם כיון שאינו יכול לנקותו מריחו וחזותו וגם אין רגילות לסוחטם לצורך המשקים הבלועים בהם (מ"ב שם ס"ק לט)
[47] במ"ב ס"ק מא כתב שהלכה כדיעה ראשונה ובשביתת השבת שם משמע דס"ל שטוב לחוש לדעת הרמב"ם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה