פרשת וארא יום ד'

מקרא

שמות פרק ח

(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ על רוחות השמים[1]  ו-עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אבל ההשרצה נעשתה על ידי ה' קודם לכן[2] אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(ב) וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ הנה נטה ידו ולא הכה ביאור כאשר עשה בראשונה רק רמז כי יכלו לעלות הצפרדעים מרגע נטות ידו[3] וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(ג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים אבל לא יכלו להוליד אחרים כי אין לאל ידם להמציא בריה מתנועעת באמת[4] עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם ולא יכלו להסירם על כן -[5]:

(ד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל יְקֹוָק וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי שאם יסירו הצפרדעים ע"י תפלתם יתודע לו שהוא פועל אלהים ואז -[6] וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַיקֹוָק:

(ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי אמור דבר שתתפאר לומר - לא יוכל עשות דבר [זה], ותתפאר ששאלת דבר שלא אוכל עשוהו[7] לְמָתַי יש מפרשים ד"למתי" קשור אל "ואשלחה את העם" (פסוק ד) שאמר פרעה ואשלחה את העם, ואמר לו משה למתי תשלח, ואני מיד אעתיר לך, אבל אתה מתי תשלח. ויש מפרשים שמתייחס להכרתת הצפרדעים למתי תרצה ש -[8] אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה:

(ו) וַיֹּאמֶר לְמָחָר יש מפרשים למחר אשלח את בני ישראל ויש מפרשים למחר תכרית את הצפרדעים, פרעה חשב בלבו שבשעה שאמר לו משה התפאר עלי הגיע זמן הכרתת הצפרדעים לפיכך נסהו והאריך לו הזמן עד למחר, אמר עכשיו אחזיק משה בדאי[9] וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ:

(ז) וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה לאמר כי מיד שיתפלל יסורו כלם, שלא יפחד פרעה שימותו אלה ויעלו אחרים מן היאור, רק תסור המכה לגמרי, ואע"פ שתשארנה מהם ביאור וכל זה להודיעו כי המכה מאת האלהים על ענין ישראל בלבד[10]:

(ח) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה:

(ט) וַיַּעַשׂ יְקֹוָק כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת:

(י) וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם ערימות רבות[11] וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ:

(יא) וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק

 (יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ לד' רוחות עולם ואז-  וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ לכל צד וממנו תחול  המכה[12] וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(יג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן משה דבר לאהרון ואז -[13] וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(יד) וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לברוא את הכינים וגם - לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים להסיר אותם ולבטל המכה וְלֹא יָכֹלוּ כי כל דבר שנעשה על ידי מכשפות, מתבטל. אבל אם לא נוכל לבטלו נדע כי אצבע אלהים היאוַתְּהִי הַכִּנָּם בעל כרחם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה וכיון שראו שלא היו יכולין לבטל מה שהוא עושה, אמרו -[14]:

(טו) וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים יש מפרשים שהודו במעשה אהרן שהיה מאת האלהים ולכן לא קרא להם פרעה מן העת הזאת והלאה, וכדי להמעיט את הענין אמרו אצבע אלהים כלומר מכה קטנה מאתו[15] יש מפרשים מכת מדינה היא זו ולא באה מכח משה ואהרון בשביל ישראל שאילו על ידיהם של אלו באה גם כן היינו עושים הִוא ולכן -[16] וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָקוגם לא ביקש רפואה על הכינים, לפי שלא היו אלא בעפר, ובארמונותיו רצפת שיש היו, ומכבדין אותם בכל יום ולא היה שם עפר וממילא גם לא כינים, וכן כל השרים הגדולים[17]: ס

(טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה בהיכלו של פרעה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה ולכן תזדרז להגיע לפני שייצא המימה[18] וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְקֹוָק שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:

(יז) כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ מגרה בך[19] וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב[20] חיות רעות מעורבות כמו אריות זאבים ודובים ונמרים[21] שנמצאים בבתיך ומתנהגים כבני תרבות ועתה יתגרו בך ויתנהגו כחיות טרף[22] וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם הבתים עָלֶיהָ ימלא נחשים וזולתם מהשוכנים במעבה האדמה, באופן שלא יהיו בטוחים גם בלילה בבית סגור[23]:

(יח) וְהִפְלֵיתִי ואעשה פלאות[24] על ידי שאבדיל[25] בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְקֹוָק בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:

(יט) וְשַׂמְתִּי פְדֻת הבדלה גם בארץ מצרים עצמה שהיו הישראלים והמצרים מעורבים בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ והחיות יפגעו במצרי ולא ביהודי שלידו[26] לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה:

(כ) וַיַּעַשׂ יְקֹוָק כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ שהיו אוכלין וממיתין את בהמותיהם, וגם בני אדם, כשהיו פוגעין בהן, אבל במבצרים ובמגדלים היו ניצולין[27]מִפְּנֵי הֶעָרֹב:

(כא) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ הזאת במקומכם בגושן שהיא גם קדושה והראיה שלא היה בה ערוב[28] ולא תלכו במדבר[29]:      

נביא

ירמיה פרק כה

כג וְאֶת דְּדָן וְאֶת תֵּימָא וְאֶת בּוּז וְאֵת כָּל קְצוּצֵי פֵאָה  כל היושבים  בקצה הפאה. (בקצה הקצה):

כד וְאֵת כָּל מַלְכֵי עֲרָב  ערבים. וְאֵת כָּל מַלְכֵי הָעֶרֶב הַשֹּׁכְנִים בַּמִּדְבָּר:

כה וְאֵת כָּל מַלְכֵי זִמְרִי וְאֵת כָּל מַלְכֵי עֵילָם וְאֵת כָּל מַלְכֵי מָדָי:

כו  וְאֵת כָּל מַלְכֵי הַצָּפוֹן הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים אִישׁ אֶל אָחִיו  איש אַחַר אחיו  כולם ישתו מכוס היין.  וְאֵת כָּל הַמַּמְלְכוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמֶלֶךְ שֵׁשַׁךְ יִשְׁתֶּה אַחֲרֵיהֶם  בסוף, גם מלך בבל ישתה מכוס היין. (בבל = ששך, באתב"ש):

כז  וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק  צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ וּקְיוּ  שתו מהיין, השתכרו, עד שתקיאו. וְנִפְלוּ וְלֹא תָקוּמוּ  אחר שתפלו  לא תוכלו לקום. מִפְּנֵי הַחֶרֶב אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ בֵּינֵיכֶם:

כח וְהָיָה כִּי יְמָאֲנוּ לָקַחַת הַכּוֹס מִיָּדְךָ לִשְׁתּוֹת וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק  צְבָאוֹת שָׁתוֹ תִשְׁתּוּ  גם אם יסרבו לשתות  שָתּוֹ יִשְתּוּ!!:

כט כִּי הִנֵּה בָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ אָנֹכִי מֵחֵל לְהָרַע  בירושלים ששמי נקרא עליהָ, אני מתחיל הרעה, וְאַתֶּם הִנָּקֵה תִנָּקוּ לֹא תִנָּקוּ  ואתם הגויים חושבים שתשארו נקיים מהרעה?! כִּי חֶרֶב אֲנִי קֹרֵא עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם יְקֹוָק  צְבָאוֹת:

ל   וְאַתָּה תִּנָּבֵא אֲלֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם יְקֹוָק  מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ  כביכול, יְקֹוָק  ישאג להביא את הגויים להחריב את נָוֵהוּ  את המקדש.הֵידָד כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה  אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ  כמו הדורכים בשעת דריכת הענבים, המזרזים איש את רעהו בקריאות הידד, כך יְקֹוָק , "יזרז", להביא הפורענות על בנ"י ועל כל הגויים:

לא     בָּא שָׁאוֹן עַד קְצֵה הָאָרֶץ  הרעש, מקריאת הַ  "הידד", יגיע עד קצה הארץ. כִּי רִיב לַיְקֹוָק  בַּגּוֹיִם  יְקֹוָק  רב עם הגויים. נִשְׁפָּט הוּא לְכָל בָּשָׂר  נשפט עם כל בשר. הָרְשָׁעִים  נְתָנָם לַחֶרֶב  הרשעים ימותו בחרב. נְאֻם יְקֹוָק :

לב כֹּה אָמַר יְקֹוָק  צְבָאוֹת הִנֵּה רָעָה יֹצֵאת מִגּוֹי אֶל גּוֹי  יריבו עמים  בעמים אחרים. וְסַעַר גָּדוֹל  יֵעוֹר מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ  סערה גדולה, תתעורר לצאת מסוף הארץ:

לג וְהָיוּ חַלְלֵי יְקֹוָק  בַּיּוֹם הַהוּא מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ:

לד הֵילִילוּ הָרֹעִים  המלכים ייללו. וְזַעֲקוּ וְהִתְפַּלְּשׁוּ אַדִּירֵי הַצֹּאן  יצעקו ויתגלגלו בעפר השרים של הצאן, מרוב צער. כִּי מָלְאוּ יְמֵיכֶם  לִטְבּוֹחַ  מלאו, נשלמו הימים, והגיע זמן השחיטה. וּתְפוֹצוֹתִיכֶם  זמן שתתפזרו מארצכם. וּנְפַלְתֶּם כִּכְלִי חֶמְדָּה  תשברו, ככלי יפה שהכל חמדו אותו. (כמו: "ארץ חמדה" ; לעיל ג', יט'):

לה וְאָבַד מָנוֹס מִן הָרֹעִים  הרועים לא יוכלו לנוס מהאוייב. וּפְלֵיטָה מֵאַדִּירֵי הַצֹּאן  לא תהיה פליטה מהשרים:

לו  קוֹל צַעֲקַת הָרֹעִים וִילְלַת אַדִּירֵי הַצֹּאן כִּי שֹׁדֵד יְקֹוָק  אֶת מַרְעִיתָם  המלכים והשרים יצעקו, שיְקֹוָק  "שודד" את צאנם, את עמם:

לז וְנָדַמּוּ נְאוֹת הַשָּׁלוֹם  מִפְּנֵי חֲרוֹן אַף יְקֹוָק   יִכָּרְתוּ, המקומות שישבו שם בשלום  מפני כעס יְקֹוָק :

לח עָזַב כַּכְּפִיר סֻכּוֹ  עזבו בתיהם, כאריה שעזב את סוכתו. כִּי הָיְתָה אַרְצָם לְשַׁמָּה  לשממה. מִפְּנֵי חֲרוֹן הַיּוֹנָה  מפני החרב השיכורה מיין, וּמִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ  שהרגה מפני כעס יְקֹוָק :

כתובים

דניאל פרק ה'

(יח) אתה המלך! האלוקים העליון נתן לנבוכדנצר אביך (סבך) מלכות וגדולה, כבוד ותפארת. (יט) גדולה זו כללה שכל העמים, האומות והלשונות היו מזדעזעים ומפחדים מלפניו, את שהיה רוצה היה הורג, או מחייה משפיל או מרומם. (כ) וכאשר הוא התגאה, הוא הורד מכסא מלכותו וגאוותו הושפלה. (כא) הוא הורחק למשך שבע שנים בהם חי כחיית השדה והערודים, אכל עשב והיה הולך ערום ויחף עד שהכיר במלכות הקב"ה והוא שולט במלכות האנשים. (כב) ואתה בלטשאצר, לא השפלת את לבבך למרות שידעת מכל זה. (כג) ועל אדון השמים והבאת את כלי המקדש ושתית בהם אתה, אשתך וכל עבדיך ופילגשותיך לכבוד אלהי כסף, זהב, נחושת וברזל, עץ ואבן אשר לא יראו ולא ישמעו ולא ידעו – להם שיבחת ולאלהים אשר נשמתך בידו וכל דרכיך מסורים לו, אותו לא פארת. (כד) ובכן, באה היד וכתבה את הכתב הזה. (כה) וזהו הכתב הרשום: מ מ ת ו ס נ נ ק פ י א א ל ר ן  מנא מנא תקל ופרסין (הקריאה מצד ימין במאונך) (כו - כח) והפירוש הוא: מנא מנא – מנה האלוקים את שנות מלכותך ומצא שכבר נשלמו (זה נכתב פעמיים לומר שאז נסתיימו שבעים שנות מלכות בבל כמו שנתנבא ירמיהו בפרק כה, יב) תקל – מעשיך נשקלו ונמצאו חסרים, ולכן פרסין – נשתברה מלכותך וניתנה למדי ופרס. (כט) המלך שהבין שדבריו של דניאל הם הפיתרון האמיתי לכתב משמים, התרשם מאוד וצווה להלבישו בבגדי ארגמן ולשים רביד זהב על צווארו והכריז עליו שישלוט בשליש מלכותו. (ל) באותו לילה קיבץ בלטשאצר את כל חייליו וצווה עליהם שישמרו עליו וכך אמר להם: כל מי שתראו הלילה הזה, אפילו יאמר לכם "המלך אני" לא תשמעו לו, אלא כרתו את ראשו מיד, שין דרך מלכים להתפנות מחוץ לארמון שלהם. באותו לילה נשתלשלו מעיו של המלך, והוא יצא להתפנות. כשבא לחזור לארמון, הרגישו בו החיילים ושאלו אותו: מי אתה? ענה להם אני המלך. אמרו לו: וכי לא כך צווה לנו המלך שכל מי שנראה הלילה אפילו יאמר "המלך אני" לא ישגיחו בו, ויסירו את ראשו? מיד נטלו בסיס של מגורה, פצעו את ראשו והרגוהו. ואמרו חז"ל שאלו שהרגו אותו היו כורש הפרסי ודריוש המדי איתם עשה מלחמה. כך נהרג הכשדי האחרון. כורש הפרסי ודריוש המדי באו לבבל וכבשוה.

(יח) אנתה אַנְתְּ מַלְכָּא אֱלָהָא עליאעִלָּאָה מַלְכוּתָא וּרְבוּתָא וִיקָרָא וְהַדְרָה יְהַב לִנְבֻכַדְנֶצַּר אֲבוּךְ: (יט) וּמִן רְבוּתָא דִּי יְהַב לֵהּ כֹּל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא הֲווֹ זאעין זָיְעִין וְדָחֲלִין מִן קֳדָמוֹהִי דִּי הֲוָה צָבֵא הֲוָא קָטֵל וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַחֵא וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מָרִים וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַשְׁפִּיל: (כ) וּכְדִי רִם לִבְבֵהּ וְרוּחֵהּ תִּקְפַת לַהֲזָדָה הָנְחַת מִן כָּרְסֵא מַלְכוּתֵהּ וִיקָרָה הֶעְדִּיוּ מִנֵּהּ: (כא) וּמִן בְּנֵי אֲנָשָׁא טְרִיד וְלִבְבֵהּ עִם חֵיוְתָא שוי שַׁוִּיו וְעִם עֲרָדַיָּא מְדוֹרֵהּ עִשְׂבָּא כְתוֹרִין יְטַעֲמוּנֵּהּ וּמִטַּל שְׁמַיָּא גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע עַד דִּי יְדַע דִּי שַׁלִּיט אֱלָהָא עליאעִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן דִּי יִצְבֵּה יְהָקֵים עליה עֲלַהּ: (כב) ואנתה וְאַנְתְּ בְּרֵהּ בֵּלְשַׁאצַּר לָא הַשְׁפֵּלְתְּ לִבְבָךְ כָּל קֳבֵל דִּי כָל דְּנָה יְדַעְתָּ: (כג) וְעַל מָרֵא שְׁמַיָּא הִתְרוֹמַמְתָּ וּלְמָאנַיָּא דִי בַיְתֵהּ הַיְתִיו קדמיך קָדָמָךְ ואנתה וְאַנְתְּורברבניך וְרַבְרְבָנָךְ שֵׁגְלָתָךְ וּלְחֵנָתָךְ חַמְרָא שָׁתַיִן בְּהוֹן וְלֵאלָהֵי כַסְפָּא וְדַהֲבָא נְחָשָׁא פַרְזְלָא אָעָא וְאַבְנָא דִּי לָא חָזַיִן וְלָא שָׁמְעִין וְלָא יָדְעִין שַׁבַּחְתָּ וְלֵאלָהָא דִּי נִשְׁמְתָךְ בִּידֵהּ וְכָל אֹרְחָתָךְ לֵהּ לָא הַדַּרְתָּ: (כד) בֵּאדַיִן מִן קֳדָמוֹהִי שְׁלִיחַ פַּסָּא דִי יְדָא וּכְתָבָא דְנָה רְשִׁים: (כה) וּדְנָה כְתָבָא דִּי רְשִׁים מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין: (כו) דְּנָה פְּשַׁר מִלְּתָא מְנֵא מְנָה אֱלָהָא מַלְכוּתָךְ וְהַשְׁלְמַהּ: (כז) תְּקֵל תְּקִילְתָּה בְמֹאזַנְיָא וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר: (כח) פְּרֵס פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ וִיהִיבַת לְמָדַי וּפָרָס: (כט) בֵּאדַיִן אֲמַר בֵּלְשַׁאצַּר וְהַלְבִּישׁוּ לְדָנִיֵּאל אַרְגְּוָנָא והמונכא וְהַמְנִיכָא דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארֵהּ וְהַכְרִזוּ עֲלוֹהִי דִּי לֶהֱוֵא שַׁלִּיט תַּלְתָּא בְּמַלְכוּתָא: (ל) בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּאכשדיא כַשְׂדָּאָה: פ

משנת ההלכה

מלאכת הטוחן

       א.       הטוחן כגרוגרת חייב, ואפילו בגרגר אחד יש בו איסור תורה שהרי חצי שיעור אסור מן התורה[30] וכל השוחק תבלין וסמנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב (רמב"ם שבת פ"ח הט"ז)

        ב.        התולדה היא המלאכה הדומה לאב, כיצד המחתך את הירק מעט מעט לבשלו[31] הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן, וטוחן שייך אף בדברים שאינם אוכלין לפיכך הלוקח מתכת ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב הרי זה תולדת טחינה או המפרר גוש אדמה . (רמב"ם שם פ"ז ה"ה ומ"ב סי' שכא ס"ק מה)

         ג.         לפיכך כל קציצת דבר לחלקים קטנים, מעיכתו, כתישתו, ריסוקו או כיו"ב הרי הוא בכלל מלאכת טוחן (שם ופכ"א הי"ח)

---

[1] אבע"ז

[2] מלבי"ם

[3] אבע"ז

[4] ספורנו

[5] אבע"ז

[6] מלבי"ם

[7] פי' ר' יוסף בכור שור

[8] פי' ר' יוסף בכור שור חזקוני

[9] חזקוני

[10] רמב"ן

[11] ת"א ת"י

[12] העמק דבר

[13] אבע"ז

[14] פי' ר' יוסף בכור שור

[15] רמב"ן

[16] אבע"ז

[17] פי' ר' יוסף בכור שור

[18] הכתב והקבלה

[19] ת"י רש"י

[20] ה"א הידיעה מורה על דבר עומד נגד עיני המדבר והשומע, כי בהיכל פרעה היה כל רמש וכל חיה למינה (או צורותיהם מצויירות על הכותלים) והם היו גלוליו ותעבותיו, לכן אמר אליו הערוב הזה אשר אתה רואה, הזוחלים והחיות שבחרת לגלוליך הם יבואו לארצך להשחיתה. הכתב והקבלה.

[21] אבע"ז

[22] העמק דבר

[23] ספורנו

[24] ת"י

[25] ת"א

[26] רמב"ן

[27] פי' ר' יוסף בכור שור

[28] משך חכמה

[29] אבע"ז

[30] שער הציון סי' שכא ס"ק כו

[31] בשבת עד ע"ב איתא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן וכתבו התוס' שם [ד"ה האי מאן] כתבו שם דדוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי עכ"ל וכונתם דאפילו שאר ירקות לבד מסילקא מותר כמבואר בהג"א ע"ש והרא"ש תמה לגמרי על מי שאוסר לחתוך וז"ל ופירש"י תמוה דאיך שייך טחינה בדבר שהוא אוכל ומחתך דק דק ופירושא דסילקא כמו שפיר"ח עצי דקלים וכו' שכשמפרק הנימין יוצא כמו קמח דק לפיכך המנפצו חייב משום טוחן עכ"ל ועיין בערוה"ש סי' שכא סעי' ב שתמה על הטור שכתב אסור לחתוך הירק דק דק שדומה לטוחן עכ"ל שלא כדברי אביו הרא"ש ז"ל ולא הביא דעתו כלל ונראה מלשונו דס"ל דנהי דחיוב חטאת ליכא בזה דבגמ' הפי' כאביו מ"מ כיון דרש"י והרמב"ם אסרו לא מלאו לבו להתיר ולכן כתב שדומה לטוחן: ועיי"ש עוד סעי' ד – ז שכתב "בדברי הרמב"ם יש עיון דלכאורה משמע מדבריו כפירש"י דמחתך ירק חייב משום טוחן כלומר לחתיכות קטנות אבל בפכ"א דין י"ח כתב המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו ה"ז תולדת טוחן וחייב לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובים לפני בהמה אבל מחתכין את הדלועין ואת הנבלה לפי שאין טחינה בפירות עכ"ל ובכאן נראה דדוקא כדי לבשל הירק חייב אבל לאכלו חי מותר וכ"כ רבינו הב"י בספרו הגדול שזהו דעת הרמב"ם ואח"כ כתב דאולי מדרבנן אסור ומדבריו נראה שגם בפ"ח היתה לפניו הגירסא ברמב"ם כדי לבשלו ע"ש אמנם לענ"ד מאד תמוה דמאי נ"מ במלאכת טחינה אם כדי לבשל או שלא לבשל ושמא תאמר מפני שעיקר טחינה הוא בקמח והוא כדי לאפות הא בירושלמי דכלל גדול אומר ההן דשחק מלח ולולי דברי רבינו הב"י הייתי אומר דמ"ש הרמב"ם כדי לבשלו אין כונתו דוקא לבשלו אלא כלומר שמחתכו דק דק עד כדי לבשלו דהמחתך לבישול מחתך דק דק: ונראה לענ"ד כונה אחרת בדבריו דטחינה לא שייך אלא בדברים שדרכן לחתכן דק דק יהיה מאיזה מין שיהיה אבל פירות אין דרכן לחתכן דק דק וגם דלועין כן הוא כידוע ולאו דוקא דלועים אלא ה"ה כל מין ירק שאין דרכן לחתכן דק דק והנה לבירור הדין לרש"י והרמב"ם בכל מין ירק שייך טחינה אלא דלרבינו הב"י בדעת הרמב"ם אינו אלא כשרוצה לבשלו ולהתוס' והרא"ש אין שום טחינה בירק ורק בסילקא להתוס' יש טחינה ואין זה המין מצוי אצלינו ולהרשב"א והר"ן האיסור הוא רק על לאחר זמן אבל קודם האכילה מותר"