פרשת יתרו יום ד'

מקרא

שמות פרק יט

(י) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם שיהיו קדושים, שלא יגשו אל אשה ואל כל טומאה, כי הנשמר מן הטומאה יקרא מקודש[1] הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:

(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יישירו דעתם ויכוונו לבם ומחשבתם לאביהם שבשמים ולקבל את הענין הגדול שיותן להם ביום השלישי[2] שיהיה גם הגוף טהור ומוכן לנבואה, לא הנפש בלבד, וזה בהיות מדרגת הנבואה העתידה אז להם פנים בפנים, בעוד היותם משתמשים בחושיהם[3] כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם שכלם יראו ברדתו שם, כי יראו מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לא שיראו את השם, דכתיב (להלן לג כ) כי לא יראני האדם וחי[4] עַל הַר סִינָי:

(יב) וְהִגְבַּלְתָּ הראה להם ועשה להם סימני גבול עד היכן יכולין לקרב[5] אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ אפילו אם אינו עולה[6] כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת:

(יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד שלא יעלה איש להורידו מן ההר שהרי עולה שני מוזהר כעולה ראשון אלא - כִּי שליח ב"ד יעמוד ברגל ההר והעולה[7] סָקוֹל יִסָּקֵל ישליכו אחריו אבנים אם הוא קרוב אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אחריו בחציםלהמיתו אם הוא רחוק[8] אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל אך במשוך קרן היובל, שימשוך קול השופר ולא יהיה עוד, אז יוכלו לעלות בהר[9] הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר כי סימן הוא לסילוק השכינה[10]:

(יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר ביום ההוא[11] שהוא ד' בחודש ויום ה' בשבת[12] אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:

(טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים[13] ומעתה[14] אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה:

(טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יום שבת ומתן תורה היה ושלישי לאותו יום שהוא רביעי לחדש ויום ה' בשבת[15] בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת הקולות היו קולות המלאכים שמקלסים להקב"ה בכל בוקר ובוקר וּבְרָקִים הם מלאכים גם כן שנאמר (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, וכתיב (יחזקאל א, יג) ונוגה כאש ומן האש יוצא ברק וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר כדי להפריש בין ישראל ובין המלאכים שאם היו ישראל רואים אותם היו נרעדים בראייתם[16] וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:

(יז) וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים לקראת פמליא של מעלה שחלפו לפני קודשא בריך הוא כאמרו אחר כך וירד ה' על הר סיני[17] מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית[18] הָהָר מחוץ לגבול שהגבילם משה[19]:

(יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְקֹוָק בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד חרדת אלהים היה על ההר, כל המסתכל בו, חרדת אלהים נפלה עליו[20]:

(יט) וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד ומשה עלה למעלה קרוב לראש ההר מֹשֶׁה יְדַבֵּר לישראל להורותם מה יעשו וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל כלומר וישראל שומעים קול השם שעונהו ומצוהו על מה שכתוב אחר כך בפרשת "רד העד בעם" (פסוק כא) והם אינם מבינים מה שמדבר עמו, והוא מפרשו להם, והיה זה קודם מתן תורה[21]:

(כ) וַיֵּרֶד יְקֹוָק לשון ירידה בהקב"ה בכל מקום הוא ענין הראותו וגלויו בהשגת השכל[22] עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְקֹוָק לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה:

(כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד התרה[23] בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ לפי שעומדים בשורה אחת אצל הגבול, כמו גדר, אומר לשון - "יהרסו", כמו "וגדר אבניו נהרסה"[24] אֶל יְקֹוָק לִרְאוֹת כשאהיה מדבר עמהם, שמא יחשבו שבהיותם עולים למדרגת נבואת פנים בפנים כמוך יוכלו לעלות אל מחיצתך[25] וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב:

(כב) וְגַם הַכֹּהֲנִים הם הבכורים אע"פ שהם קדושים ככתוב קדש לי כל בכור יוסיפו להתקדש עוד במחשבתם[26] הַנִּגָּשִׁים שהם מגישים לשם הנכבד קרבנות ונגשים בהם אליו[27] אֶל יְקֹוָק יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם יְקֹוָק:

(כג) אמר הקב"ה למשה שיוסיף להם התראה פן יהרסו מעצמם לעבור התחום, מתוך שהם תאבים לראות, ומתוך שמחתם בראיית זיו השכינה, תנוח דעתם ויעברו בלי התבוננות, וגם הכהנים אל יסמכו להתקרבוַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כבר ההר מוגבל סביב כִּי הרי[28] אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ:

(כד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְקֹוָק לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ ובשביל שיראו שאהרן עולה, שמא יהיו סבורין שהותרו לעלות לכן הזהיר[29] וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל יְקֹוָק פֶּן יִפְרָץ בָּם:

(כה) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: ס

נביא

ירמיה פרק לה

ט   וּלְבִלְתִּי בְּנוֹת בָּתִּים לְשִׁבְתֵּנוּ וְכֶרֶם וְשָׂדֶה וָזֶרַע לֹא יִהְיֶה לָּנוּ:

י    וַנֵּשֶׁב בָּאֳהָלִים וַנִּשְׁמַע וַנַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יוֹנָדָב אָבִינוּ:

יא וַיְהִי בַּעֲלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל הָאָרֶץ וַנֹּאמֶר בֹּאוּ וְנָבוֹא יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי חֵיל הַכַּשְׂדִּים וּמִפְּנֵי חֵיל אֲרָם וַנֵּשֶׁב בִּירוּשָׁלִָם  וכשבא נ"נ לארץ, עזבנו האוהלים, ובאנו לירושלים מפניו:

יב  וַיְהִי דְּבַר יְקֹוָק  אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר:

יג  כֹּה אָמַר יְקֹוָק  צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם הֲלוֹא תִקְחוּ מוּסָר  מבני רכב. לִשְׁמֹעַ אֶל דְּבָרַי נְאֻם יְקֹוָק :

יד  הוּקַם אֶת דִּבְרֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אֲשֶׁר צִוָּה אֶת בָּנָיו  קיימו את ציווי אביהם לְבִלְתִּי שְׁתוֹת יַיִן וְלֹא שָׁתוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי שָׁמְעוּ אֵת מִצְוַת אֲבִיהֶם וְאָנֹכִי דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי  ולדבר יְקֹוָק , בנ"י  לא שומעים:

טו  וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ לֵאמֹר שֻׁבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְהֵיטִיבוּ מַעַלְלֵיכֶם וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּשְבוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבֹתֵיכֶם וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי:

טז כִּי הֵקִימוּ בְּנֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אֶת מִצְוַת אֲבִיהֶם אֲשֶׁר צִוָּם וְהָעָם הַזֶּה לֹא שָׁמְעוּ אֵלָי:

יז   לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק  אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא אֶל יְהוּדָה וְאֶל כָּל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עֲלֵיהֶם יַעַן דִּבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁמֵעוּ וָאֶקְרָא לָהֶם וְלֹא עָנוּ:

יח  וּלְבֵית הָרֵכָבִים אָמַר יִרְמְיָהוּ כֹּה אָמַר יְקֹוָק  צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעַן אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם עַל מִצְוַת יְהוֹנָדָב אֲבִיכֶם  בשכר ששמעתם לדברי אביכם, וַתִּשְׁמְרוּ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וַתַּעֲשׂוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם:

יט  לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק  צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים  שיהיו יראי יְקֹוָק  וחושבי שמו ונכנעים לעבודתו:

ירמיה פרק לו

א  וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִת לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְקֹוָק  לֵאמֹר:

ב   קַח לְךָ מְגִלַּת סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ  וכתוב עליהָ. אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה וְעַל כָּל הַגּוֹיִם מִיּוֹם דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ מִימֵי יֹאשִׁיָּהוּ  מתחילת נבואותיו בימי יאשיהו. וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה:

ג   אוּלַי יִשְׁמְעוּ בֵּית יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם לְמַעַן יָשׁוּבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְסָלַחְתִּי לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם:

ד   וַיִּקְרָא יִרְמְיָהוּ אֶת בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה וַיִּכְתֹּב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק   ברוך בן נריה כתב את נבואות ירמיהו בספר. (מגילת איכה ; חז"ל) אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו עַל מְגִלַּת סֵפֶר:

ה   וַיְצַוֶּה יִרְמְיָהוּ אֶת בָּרוּךְ לֵאמֹר אֲנִי עָצוּר  בבית הסוהר (גם יהויקים שָֹמוֹ במאסר) לֹא אוּכַל לָבוֹא בֵּית יְקֹוָק   לכן לא אוכל להקריא הספר במקדש:

כתובים

פתיחה לספר עזרא

הדור השני מאנשי כנסת הגדולה שמעון הצדיק ושמו עדו בן יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול בימיו נשמדה מלכות פרס על ידי אלכסנדרוס מלך יון ובא אלכסנדרוס זה לירושלים לאחר שהשמיד מלכות פרס והוא שנת אלף לצאתם ממצרים והיא שנת ג' אלפים ות"ג ליצירה ובאותו הזמן נפטר עזרא הסופר וחגי זכריה ומלאכי ונסתלקה נבואה מישראל. ונעשה להם זה הנס הגדול ע"י שמעון הצדיק. לא נעשה כן לענן ולא לקרקסנאי ראשי הצדוקין שר"י. ומצא אלכסנדר המלך כותיים הרבה שהיו מימי סנחריב וראשיהם סנבלט החורני ומקצת ישראל ומבני יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול נתחתנו בהם. והבריחם עזרא הכהן ונחמיה התרשתא מבית ה'. וכבא המלך אלכסנדר אל ארץ ישראל סר אל משמעתו סנבלט החורני וראשי הכותים ושאלו ממנו שיבנו הכהנים חתניו (וכל אשר הושיבו נשים נכריות ולא אבו לשלחם) בית המקדש אחד בהר גריזים וצוה המלך להעשות כן ובנו את הבית. אז יחלק עם ישראל לחצי. חצי העם היה אחרי שמעון הצדיק ואנטיגנוס תלמידו וסיעתו וכפי מה שקבלו מעזרא. וחצי אחרי סנבלט וחתניו. הקריבו עולות וזבחים חוץ לבית ה' וחקקו חוקים ומשפטים כאשר בדו מלבם. ובבית זה כיהן מנשה בן יהושע בן יהוצדק וצדוק עם ביתוס חביריו היו לראש זאת היתה תחלת הצדוקין

בנין בית שני:

התחלתו שנת ג' אלפים ת"ח שנה ב' לדריוש, והוא שנת שבעים לחורבן (שהיה של"ח). כ"ד אלול התחילו להכין צרכי הבנין ובכ"ד כסליו התחילו לבנות (שלשלת הקבלה כ"א). וד' שנים עסקו בבנינו (צמח דוד). בזוהר פרשת פקודי שאבני יסוד ירושלים ויסוד בית המקדש נגנזו ולא יתראו עד ביאת משיח. וחסרו אלו הענינים שהיו בבית ראשון. והם ארון כרובים אורים ותומים אש מן השמים שירד בימי שלמה ועמד על המזבח רבוץ כאריה עד מנשה ונגנז, ובפ"ק דיומא נראה שבבית שני היו רואים אש מן השמים רבוץ ככלב שכינה ורוח הקודש מנורה שלחן וכל כלי המשכן, צנצנת המן מקלו של אהרן שמן המשחה, כולם נגנזו לפי שאין להשתמש בהם זולת בהיות כל ישראל על אדמתם, וחצוצרות משה נגנזו בימיו.

עזרא הבדיל נשים נכריות ואח"כ בנה הוא ונחמיה חומות ירושלים ועשה תקנות. ובירושלמי ראש השנה, מסופר שהעלו עמהם מבבל שמות המלאכים כמו מיכאל גבריאל ושמות החדשים כמו ניסן אייר.

חורבן בבל ותקומת יוון:

בסוף ימי עזרא נחרבה בבל מחיל פרס ובלילה אחד נהפכה העיר ולא נשאר רק קצת חומה מצד המלך והיה נמנע להחריבה בידי אדם אלא בדרך נס, ובבל שנראית היום היא כמו שישים מילין רחוק מהישנה כי הישנה כלה חרבה ומלאה נחשים ועקרבים ושרפים ומזמן זה התחיל תהליך חדש בהיסטוריה של עם ישראל.

חגי זכריה ומלאכי יש אומרים שמתו תמ"ח (ע"ל תמ"ב) ופסקה הנבואה. וכן עזרא מת אז

מהרמב"ם משמע שעזרא שימש בכהונה גדולה לאחר שעלה לא"י שהרי במסכת פרה מובא שעזרא הקריב את פרה האדומה השניה לאחר משה רבינו שהייתה קריבה רק ע"י כהן גדול. כנראה שלא האריך ימים בכהונה גדולה כי לא נמנה בין הכהנים ששמשו בבית שני.

בסוף ימיו עזרא הסופר חזר לבבל בשנת ג' שצ"ב ובדרך נפטר בגיל 120 ביום עשרה בטבת וי"א בתשעה בו.

יוסיפוס אומר כי מת בירושלם ונקבר שם (קדמוניות סי"א פ"ה ה), אך לפי מסורת העם מת בבבל ונקבר במקום שנקרא שאט-אל-ערב, בשפך נהר חדקל לנהר פרת. 

בסליחות בצום עשרה בטבת אומרים בנוסח אשכנז "וזעמתי בתשעה בו וכלימה וחפר, חשך מעלי מעיל הוד וצפר, טרוף טורף בו הנותן אמרי שפר הוא עזרא הסופר".

משנת ההלכה

מלאכת האופה והמבשל

       א.       האופה כגרוגרת חייב, אחד האופה את הפת או המבשל את המאכל או את הסממנין או המחמם את המים[30] וכל דבר אפילו נאכל כשהוא חי[31] כגון פירות וחלב[32] (רמב"ם שבת פ"ט ה"א חיי אדם כלל כ סעי' א) ולא בישול במים בלבד אלא אף הטיגון והאפייה והצלייה הן בכלל בישול (שו"ע הרב סי' שיח סעי' ז)

        ב.        וכן כל מי שריפה גוף קשה באור כגון המתיך שעוה וחלב וזפת וכיוצא בהן, או אחד ממיני מתכות שהתיך אותם כמו שמהתכין בכלי עד ששופכין אותן כמים ועושין מהם כלים, או המחמם את המתכת  עד שתעשה גחלת[33] או הממסס את הדונג או שהקשה גוף רך באור כגון כלי של טיט שנתנו בתנור ונעשה כלי חרס[34], והנותן חתיכת עץ בתנור כדי שתתיבש וידוע שיוצא ממנו לחלוחית, חייב משום מבשל[35]. זה הכלל, בין שריפה דבר קשה או שהקשה דבר רך[36], חייב משום מבשל (רמב"ם שם ה"ו חיי אדם שם)

         ג.         אפי' לא בישל על האש ממש אלא בדבר שנתחמם מן האש בתנור וכיוצא בו, ואפי' חימם בגד אצל האש וצלה בו ביצה, חייב כאילו בישל על האש ממש שהמבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמה. ולפיכך המניח פירות או מים על התנור לאחר שהסיקו התנור ונתבשלו שם, חייב (רמב"ם שם ה"ב וחיי אדם שם סעי' ב)

        ד.        וכן המבשל במכשירי חשמל שיש להם גוף חימום[37] דינו כמבשל באש עצמה (חזו"א סי' לח ס"ק ג)

---

[1] רמב"ן

[2] הכתב והקבלה

[3] ספורנו

[4] רמב"ן

[5] רשב"ם

[6] העמק דבר

[7] חזקוני

[8] חזקוני

[9] פי' ר' יוסף בכור שור

[10] חזקוני וכתב שם פי' נוסף "אינו שופר של מתן תורה, וזה במשך היובל היה לאחר שהוקם המשכן ואז תקע משה בשופר ונתן רשות לעם לעלות".

[11] ת"י

[12] חזקוני

[13] כתב באבע"ז לפי פשוטו ליום השלישי ולא הוסיף משה יום אחד מדעתו ומדרש חז"ל לסוף שלושת ימים ויום אחד הוסיף מדעתו כמש"כ רש"י

[14] פי' ר' יוסף בכור שור

[15] חזקוני

[16] רבינו בחיי

[17] ספורנו

[18] ומִן יד תלש אדון העולם את ההר והעמידהו באויר והיה צלול [זוהר] כמראה ויעמדו תחת ההר. ת"י

[19] והנה היו במעמד הר סיני כדרך שהציב משה בניהם בשנת הארבעים בכרתו ברית עמהם. כי בתחלה היו הבכורים הנגשים אל ה'. ואחריהם ראשי שבטים הם הנשיאים. ואחריהם הזקנים. ואחריהם השוטרים. ואחריהם כל איש ישראל. ואחריהם הטף. ואחריהם הנשים ואחריהם הגרים. ומשה ואהרן עברו הגבול והיו בהר קרובים אל הכהנים. אבע"ז.

[20] פי' ר' יוסף בכור שור

[21] רמב"ן

[22] רבינו בחיי

[23] רש"י

[24] רבינו בחיי

[25] ספורנו

[26] אבע"ז

[27] רמב"ן

[28] פי' הטור בשם אביו הרא"ש

[29] פי' הטור בשם אביו הרא"ש

[30] שיעור המחמם את המים כדי לרחוץ בהן אבר קטן, ושיעור מבשל סממנין כדי שיהיו ראויין לדבר שמבשלין אותן לו (רמב"ם שם ובראב"ד כתב "כדי לצבוע בהן בגד קטן פי סבכה")

[31] "הנה ברמב"ם פ"ט ה"ג כתב דהמבשל דבר שמבושל כל צרכו או שא"צ בישול כלל פטור ופשוט לענ"ד דהיינו דבר שאינו משתבח כלל ע"י הבישול ולאפוקי פירות וכה"ג שהוא משתבח ע"י הבישול ותדע דהלא מוכח בגמרא בשבת [מ' ע"ב] דמים יש בו משום בישול והרי מים ג"כ שותה אותו כשהוא חי [ויש לדחות קצת דמים לא עדיף כמו פירות עיין מ"א בסוף רנ"ד לחד תירוצא] ומצאתי בברכי יוסף שהוא מסתפק בזה אי חייב מה"ת או מדרבנן ועיין בסימן רנ"ז סוף ס"ד ובראשונים שכתבו דיש בזה משום מבשל משמע מסתימת הלשון דהוא דאורייתא וגם בפמ"ג בסעיף זה משמע דס"ל דהוא דאורייתא" (שער הציון סי' שיח ס"ק קיד)

[32] כיון שעכ"פ משתבח ע"י הבישול (מ"ב סי' שי"ח ס"ק א)

[33] ובפי"ב ה"א כתב הרמב"ם דהמחמם את הברזל כדי לצרפו במים ה"ז תולדת מבעיר ותירץ בלח"מ דתרתי איתנהו דמתחלה כשנעשה ברזל רך חייב משום מבשל ואח"ז כשנעשה גחלת בוערת חייב משום מבעיר שהרי נעשה דבר השורף: (שעה"צ שם ס"ק א)

[34] שהרי קודם שמתחזק הכלי ונצרף בכבשן ונעשה חרס מתבשל בה הטיט של הכלי (מ"ב שם)

[35] ולכן צריך ליזהר שלא ליבש עצים בחום בשבת שיש בזה חשש מבשל (מ"ב שם)

[36] ר"ל כיון שהקשה מסתמא מתרפה תחלה וחייב על הריפוי (שעה"צ שם ס"ק ד)

[37] כיון שגוף החימום מתלהט ומתאדם כאש  כתב בשו"ת מנחת שלמה חלק א סימן יב "מוצא אני לנכון להודיע שבהיותי פעם אצל מרן בעל החזו"א זצ"ל אמרתי לו שהמרתיח מים בשבת ע"י מזלג חשמלי ששני קצוותיו מרוחקים והמעגל נוצר רק ע"י המים אשר על כן הם מתחממים ורותחים, שלדעתי איסורו רק מדרבנן, דכיון שזרם איננו אש ממילא הו"ל כמבשל בתולדת חמה דפטור מחטאת, ואמרתי שלדעתי רצוי לפרסם דבר זה לבתי חולים וכדומה, והשיב לי בפשיטות דכמו שהמבשל במים חמים שהם "תולדה" מאש חייב חטאת, כך גם המבשל בזרם של חשמל הואיל ובדרך כלל הוא תהליך היוצר אש הו"ל כעין "עיבור" של אש, וכמו שחייבין על תולדה כך גם על עיבור הואיל ובדרך כלל הוא עתיד להיות אש אע"ג שלמעשה רק חימם מים ולא נוצר שום אש. מאד התפלאתי לשמוע דבר זה וילדות היתה בי לומר שרק הראשונים היו יכולים לומר חידוש גדול כזה, אך הוא חזר והשיב שלדעתו הוא פשוט ואין צריכים כלל להיות רשב"א לומר דבר זה, אולם גם היום זה תמוה מאד בעיני, ובפרט שהזרם עצמו רק במרוצתו משפשף ומחמם את החוט שמתנגד לו עד שהוא נהפך לאור ושורף ונקרא אש, אבל לגבי הזרם עצמו לא שייך כלל לומר שהוא אש לא בתחלה ולא בסוף.(וגם ידוע דיש סוברים דבכה"ג שניכר לכל אדם שהיא תולדת חמה וליכא כלל למיטעי שיבואו לאיחלופי בתולדת אור מותר לבשל גם לכתחלה אפי' מדרבנן) דאף שכתב רש"י בשבת ל"ט ע"א אהא דמבשל בחמה לכו"ע שרי דהוא מפני "דאין דרך בישולו בכך", מ"מ נראה שגם באופן שכן רגילים לבשל בחמה כמו דוד שמש וכדומה ג"כ פטור, וכדחזינן מחמי טבריה דאי אמרינן דחלפי אפיתחא דגיהנם הו"ל תולדות אור וחייב ואם לאו הו"ל תולדות חמה ופטור, וגם חילוק זה שבין אור וחמה נזכר גם לענין פסח מצה וחלה וכו' והתם מאי נ"מ אם רגילים בכך או לא, וע"כ דכוונת רש"י בדברים אלה לומר דאין זה קרוי בישול, ולפי"ז גם בישול החוט ע"י זרם ג"כ חשיב כמבשל בחמה". ולפי"ז בישול במיקרוגל אין בו איסור תורה ועיין באגרות משה או"ח ח"ג סי' נב שכתב שיש בישול תורה במיקרוגל כיון שיש דרך בישול בכך ויסודו על דברי רש"י הנ"ל בשבת ל"ט ע"א אהא דמבשל בחמה לכו"ע שרי דהוא מפני "דאין דרך בישולו בכך", וא"כ מיקרוגל שהוא דרך בישול חייב