פרשת וארא יום ב'

מקרא

שמות פרק ו

(כג) וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה הזכיר אם הכהונה שהיא מיוחסת מזרע המלוכה, אחות הנשיא הגדול[1] וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר:

(כד) וּבְנֵי קֹרַח הזכיר בני קרח כי היו צדיקים דכתיב ובני קרח לא מתו. ושמואל הנביא היה מבני קרח[2] אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי:

(כה) וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל מזרע יתרו שפטם עגלים לע"א. ומזרע יוסף שפטפט ביצרו[3] שבזה את יצרו ולא שמע אל יצרו ולא הלך אחריו, כי לשון מפטפט מלשון פטפוטי דברים, שהם דברים שאין בהם ממש[4] לוֹ לְאִשָּׁה הזכיר אמו של פנחס שהוא ג"כ כהן שזכה בה מעצמו[5] וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם:

(כו) הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אלה הנכבדים מכל בית אבותם הם האנשים שבדין ובראוי - אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם כי היו ראוים להיות דבריהם נשמעים אצל כל ישראל[6]:

(כז) הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הם היו ראוים לדבר לפרעה ולהיות נשמעים ממנו[7] לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מעתה, שדברו אל פרעה, הקדים משה ["הוא משה ואהרן"] בעבור גודל מעלתו, על כן לא תמצא בכל התורה מתחלת זה הפסוק שלא יקדים משה לאהרן, ואין טענה מאלה תולדות אהרן ומשה (במדבר ג, א) ומותלד לעמרם את אהרן ואת משה (שם כו, נט), כי כאשר נולדו הזכירם[8]:

(כח) וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם מכיון שאמר (פסוק כו) הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים. היה נראה שהדבור לשניהם בשוה, ועתה פירש שהדיבור למשה ישמע ממשה ואהרן יהיה לו למתרגם ומליץ והמצוה לשניהם שיוציאום[9]: פ

(כט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְקֹוָק דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ זהו ציווי שה' מצוה למשה לבדו בלא אהרון[10]:

(ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה למעלה כשבאה מצות הקב"ה לשניהם שתק משה, כי חשב שיבוא הדיבור לאהרן, וכאשר חזר עתה ואמר לו לבדו את כל אשר אני דובר אליך, חזר לטעון עוד הטענה של ערל שפתים שכבר הזכיר אותה ואמר הן אני ערל שפתים כלומר אינני ראוי לדבר אל העם אף כי אל המלך, והקב"ה השיבו -[11]: פ

שמות פרק ז

(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה ראה שעשיתי לך מעלה גדולה שתהיה נחשב בעיני פרעה כמעלת מלאך וזהו אלהים וא"כ אין לך ממה לחשוש. והוא מדבר אל הנביא והנביא מדבר אל אנשי דורו ולכן -[12] וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ:

(ב) אַתָּה תְדַבֵּר אל אהרון אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה ואע"פ שלא נזכר אהרן בכל פעם בבוא משה אל פרעה ידענו כי לעולם יחדו באו[13] וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:

(ג) וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה כדי ש -[14] וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אם היה פרעה חפץ להכנע לאל יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע. והנה אמר האל יתברך ואני אקשה את לב פרעה, אם לא יחזור מיראת ה' אלא רק מכך שאינו יכול לסבול את המכות שיתאמץ לסבול המכות ולא ישלח מיראת המכות את ישראל, למען שיתי אותותי אלה בקרבו, שמהם יכירו גדלי וטובי וישובו המצרים באיזו תשובה אמתית. ולמען תספר אתה ישראל הרואה בצרתם, באזני בנך להודיע שכל אלה יפעל אל עם גבר להשיבו אליו, וזה כשיפשפשו במעשיהם בבוא עליהם איזה פורענות[15]:

(ד) וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם לא יקבל ממכם[16] פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי מכתי. כי ביד היא כדרך בני אדם בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כמו שהם המלאכים צבאות ה' בשמים. כך הם ישראל בארץ[17] בִּשְׁפָטִים דינים[18] גְּדֹלִים והם מכת בכורות וטביעת מצרים בים סוף, ששניהם בלבד היו על צד עונש להם מדה כנגד מדה. אבל שאר המכות היו אותות ומופתים להשיבם בתשובה[19]:

(ה) ומצרים יסתפקו עדיין ביכולת האל וירדפו אחריהם עד שיוכו על הים שאז -[20] וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְקֹוָק בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם לחירות עולם כמו שנאמר לא תשובו לראותם עוד עולם:

(ו) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בכל דבור ודבור שמרו זה הסדר המצווה, שהיה משה מדבר קודם כמו שליח מהאל יתברך ואחר כך היה אהרן מתרגם[21] כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתָם כֵּן עָשׂוּ אעפ"י שהולכים על נפשם בדברם אל פרעה, לא נמנעו לעשות שליחותו של הקב"ה[22]:

(ז) וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה לא מצאנו בכל המקרא נביאים שהזכירם הכתוב שנתנבאו בזקנותם רק אלה, כי מעלתם גדולה מכל הנביאים, ולהם לבדם היה מדבר השם בעמוד ענן[23]: פ

(ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:

(ט) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת[24] הודיע ה' יתברך למשה שעתיד פרעה שיבקש ממנו מופת, ואין מחזיקין האיש בנביא עד שיתן אות או מופת, או שיעיד עליו נביא שכבר נתחזק בנבואתו[25]וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ הוא מטה משה שנתנו לו[26] וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין התנין הוא נחש גדול מסוכן ביותר כמ"ש (דברים לב לג) חמת תנינים יינם. שחמתו גדול מחמת סתם נחש[27] והוא נחש המימי[28]:

(י) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק שלא עשו מופת עד שדבר פרעה תנו לכם מופת[29] וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין והוא מופת גדול מהאות שהיה לבני ישראל שלא נהפך אלא לנחש[30]:

(יא) וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים היינו חכמי הטבע שיכולים לעשות באחיזת עינים וְלַמְכַשְּׁפִים מעשה כשפים כמשמעו וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם המכשפים וגם - חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם חרטמי מצרים היו בבחינה עליונה ממכשפים. שהמכשפים לא היו יכולים להשתמש בשדים בְּלַהֲטֵיהֶם[31] כֵּן במעשה התנין עשו החכמים באחיזת עינים. והמכשפים בכשוף. והודיע הכתוב אשר לא די שהמכשפים עשו בכשוף אלא גם החרטמים שהיו יכולין לעשות כן בלטיהם. לא רצו לטרוח ולהטריח את השדים בדבר קל בעיניהם. עד שגם המה עשו בלהטיהם היינו כישוף הקילו בזה בכבוד משה ואהרן. לומר שא"צ לזה חכמה יתירה ויגיעה של מעשה השדים[32]:

(יב) וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אחרי שחזר להיות מטה[33] אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם:

(יג) וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם שטען שגם אהרון עשה בכישוף[34] כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק: פ   

נביא

ירמיה פרק כד

א  הִרְאַנִי יְקֹוָק  וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי תְאֵנִים  שני כלים עם תאנים. מוּעָדִים  מוכנים לאכילה. לִפְנֵי הֵיכַל יְקֹוָק  אַחֲרֵי הַגְלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת יְכָנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרֵי יְהוּדָה וְאֶת הֶחָרָשׁ וְאֶת הַמַּסְגֵּר  אחר שגלה יכניהו, יחד עם תלמידי החכמים לבבל. מִירוּשָׁלַם וַיְבִאֵם בָּבֶל:

ב   הַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים טֹבוֹת מְאֹד כִּתְאֵנֵי הַבַּכֻּרוֹת  תאנים טובות כתאנים היוצאות ראשונות (המבכרות לצאת) וְהַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ  תאנים רעות שאי אפשר לאכלם כלל:

ג   וַיֹּאמֶר יְקֹוָק  אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר תְּאֵנִים הַתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת טֹבוֹת מְאֹד וְהָרָעוֹת רָעוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ:

ד   וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק  אֵלַי לֵאמֹר:

ה   כֹּה אָמַר יְקֹוָק  אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת הָאֵלֶּה כֵּן אַכִּיר אֶת גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים לְטוֹבָה  כמו שאנשים מקרבים תאנים טובות, כך אכיר ואקרב אלי, את גלות יהויכין  וישובו לארץ:

ו    וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְטוֹבָה וַהֲשִׁבֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְנִיתִים וְלֹא אֶהֱרֹס וּנְטַעְתִּים וְלֹא אֶתּוֹשׁ  אטע אותם בארץ, ולא אעקור אותם עוד ממקומם:

ז    וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב לָדַעַת אֹתִי כִּי אֲנִי יְקֹוָק  וְהָיוּ לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים כִּי יָשֻׁבוּ אֵלַי בְּכָל לִבָּם  משום שישובו בתשובה בכל ליבם  יהיו עמי:

ח   וְכַתְּאֵנִים הָרָעוֹת אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק  כֵּן אֶתֵּן אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו וְאֵת שְׁאֵרִית יְרוּשָׁלַם הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְהַיּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם  וכמו תאנים רעות ששנוּאים ומרוחקים מבני אדם, כך, אתן את צִדְקִיָּהוּ, ואת שְׁאֵרִית יְרוּשָׁלַים, וְאת הַיּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (אלו שהלכו עם יוחנן בן קרח למצרים, ונתיישבו שמה נגד מצות יְקֹוָק ; פרק מג')  להיות שנואים ומרוחקים ממני:

ט   וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְרָעָה  לזוועה ולרעה. לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ לְחֶרְפָּה וּלְמָשָׁל לִשְׁנִינָה וְלִקְלָלָה  יהיו: 1. מבוזים. 2. למשל של פורענות. 3. לשנינה  שהכל ידברו על רעתם. 4. ולסמל של קללה. (וכשיקללו יקללו שיהיו כמותם). בְּכָל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם:

י    וְשִׁלַּחְתִּי בָם אֶת הַחֶרֶב אֶת הָרָעָב וְאֶת הַדָּבֶר עַד תֻּמָּם  עד שיִכלוּ לגמרי מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְלַאֲבוֹתֵיהֶם:

ירמיה פרק כה

א  הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה עַל יִרְמְיָהוּ עַל כָּל עַם יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הִיא הַשָּׁנָה הָרִאשֹׁנִית לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל:

ב   אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא עַל כָּל עַם יְהוּדָה וְאֶל כָּל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר:

ג   מִן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה זֶה שָׁלשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה דְבַר יְקֹוָק  אֵלָי וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם אַשְׁכֵּים וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם  23 שנה אני מנבא  ואתם לא שומעים:

ד   וְשָׁלַח יְקֹוָק  אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם לִשְׁמֹעַ:

ה   לֵאמֹר שׁוּבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיכֶם וּשְׁבוּ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק  לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם:

ו    וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם וְלֹא תַכְעִיסוּ אוֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְלֹא אָרַע לָכֶם:

כתובים

דניאל פרק ד'

(לא) לאחר שבע שנים חזרה לנבוכדנצר דעתו, והוא מספר: נשאתי את עיני לשמים ודעתי עלי חזרה, ולה' העליון ברכתי ולחי עולמים שיבחתי ופארתי אשר שלטונו שלטון עולם, ומלכותו עם דור ודור. (לב) וכל דרי העולם כאפס נחשבים וכרצונו הוא עושה בצבא השמים ובדרי העולם ואין מי שימחה בידו ויאמר לו: מה עשית. (לג) ממשיך נבוכדנצר: באותה שעה חזרה עלי דעתי וחזרתי להיות כאחד האדם ורכבתי על ארי, ותנים קשר בראשו וכך שב לעיר מלכותו. כשראוהו שרי מלכותו מיהרו וקראוהו לשוב ולשבת על כסא מלכותו. (לד) עכשיו אני נבוכדנצר משבח ומרומם ומהדל למלך השמים שכל מעשיו אמת, וארחותיו בדין, ואת המהלכים בגאווה יכול להשפיל. עד כאן המכתב שפרסם נבוכדנצר אחרי שובו מגלותו שגלה מקרב האדם.

(לא) וְלִקְצָת יוֹמַיָּה אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר עַיְנַי לִשְׁמַיָּא נִטְלֵת וּמַנְדְּעִי עֲלַי יְתוּב ולעליא וּלְעִלָּאָה בָּרְכֵת וּלְחַי עָלְמָא שַׁבְּחֵת וְהַדְּרֵת דִּי שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם וּמַלְכוּתֵהּ עִם דָּר וְדָר: (לב) וְכָל דארי דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָה חֲשִׁיבִין וּכְמִצְבְּיֵהּ עָבֵד בְּחֵיל שְׁמַיָּא ודארי וְדָיְרֵי אַרְעָא וְלָא אִיתַי דִּי יְמַחֵא בִידֵהּ וְיֵאמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ: (לג) בֵּהּ זִמְנָא מַנְדְּעִי יְתוּב עֲלַי וְלִיקַר מַלְכוּתִי הַדְרִי וְזִוִי יְתוּב עֲלַי וְלִי הַדָּבְרַי וְרַבְרְבָנַי יְבַעוֹן וְעַל מַלְכוּתִי הָתְקְנַת וּרְבוּ יַתִּירָה הוּסְפַת לִי: (לד) כְּעַן אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר מְשַׁבַּח וּמְרוֹמֵם וּמְהַדַּר לְמֶלֶךְ שְׁמַיָּא דִּי כָל מַעֲבָדוֹהִי קְשֹׁט וְאֹרְחָתֵהּ דִּין וְדִי מַהְלְכִין בְּגֵוָה יָכִל לְהַשְׁפָּלָה: פ

הקדמה לפרק ה'

בשנת ג' אלפים שמ"ד מת נבוכדנצר ובנו אויל מרודך עלה על כס מלכותו. אנשי בבל לא האמינו שהוא מת כי הם חששו שמא יופיע שוב כמו שחזר אחרי שבע שנות היותו כחיית השדה. לכן, הלך אויל מרודך והוציאו מקברו וגררו את גופתו בחוצות העיר כדי שכולם יראו שהוא באמת מת.

אויל מרודך נשא את ארש יהויכין מלך יהודה והוציאו מבית הכלא שם היה נתון מיום גלותו לבבל זמן עליית עבדי נבוכדנצר על ירושלים. הוא דיבר אליו דברי ניחומים, ונתן את כסאו מעל כסא המלכים אשר איתו בבבל, שינה את בגדי כלאו ואכל לחם תמיד לפניו כל ימי חייו.

אויל מרודך מלך במשך 23 שנה ומת בשנת ג' שפ"ו ועל כסא המלכות עלה בלטשצר שהיה בנו של נבוכדנצר (או של אויל מרודך) שמלך שלש שנים עד ג' שפ"ט.

בלטשצר מלך בבל יצא למלחמה עם דריוש המדי ועם כורש מלך פרס ונחל ניצחון גדול עליהם.

דניאל פרק ה'

(א) בערב בלטשצר עשה סעודה גדולה לאלף שריו והוא היה שותה ויושב עמהם. ולמה עשה סעודה כזו? כי חשב שכבר עברו שבעים שנה מגלות ישראל מעל ארצו, וכיוון שלא נתקיימה נבואתו של ירמיהו שישובו ישראל לאדמתם לאחר שבעים שנה, אמר שוודאי לא תתקיים נבואתו. (ב) מתוך שכרותו, אמר המלך להביא את כלי הזהב והכסף שסבו (אביו) נבוכדנצר הביא מהיכל ביהמ"ק שבירושלים כיד שישתו בהם המלך והמלכה וכל השרים והפילגשות. (ג) וכאשר הביאו את כלי המקדש שהוציא נבוכדנצר, שתו המלך ושריו נשותיו ופלגשיו. (ד) בזמן השתייה הם היו משבחים ומקלסים לאלהי זהב וכסף, נחושת, ברזל, עץ ואבן.

(א) בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַף וְלָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵה: (ב) בֵּלְשַׁאצַּר אֲמַר בִּטְעֵם חַמְרָא לְהַיְתָיָה לְמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא דִּי הַנְפֵּק נְבוּכַדְנֶצַּר אֲבוּהִי מִן הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְיִשְׁתּוֹן בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ: (ג) בֵּאדַיִן הַיְתִיו מָאנֵי דַהֲבָא דִּי הַנְפִּקוּ מִן הֵיכְלָא דִּי בֵית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְאִשְׁתִּיו בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ: (ד) אִשְׁתִּיו חַמְרָא וְשַׁבַּחוּ לֵאלָהֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא נְחָשָׁא פַרְזְלָא אָעָא וְאַבְנָא:

משנת ההלכה

       א.       מיון אוכלים ובגדים או שאר דברים אף הוא בכלל בורר ולפיכך אסור להפריד מיני אוכלים ובגדים וכיו"ב אחד מהשני אע"ג שדעתו להניח את שניהם לסעודה הבאה או לאחר זמן[35](בה"ל סעי' ג ד"ה היו לפניו)

        ב.        וכן ספרים שונים או דפים שונים וצעצועים שונים הרי הם כשני מינים ואסור לברור זה מזה אא"כ עושה כן סמוך לשימושו ובורר את האחד שרוצה בידו

         ג.         אין שם בורר אלא כשמטרתו להפריד מין אחד מחבירו אבל אם בורר משני המינים  יחדיו וכגון שכוונתו להפריד את התערובת ומוציא מכל הבא לידו מבלי הקפיד על המין הבא לידו אע"ג שכוונתו שלבסוף יהיהו שני המינים מבוררים כל אחד לעצמו אין בו משום בורר (רמ"א שם סעי' ג)

        ד.        ולפיכך הבא לייבש סכו"ם בשבת אסור לייבש כל מין בפני עצמו אלא ינגב מכל הבא ליד ואז מותר לו להניחו במקומו המיוחד לו (שש"כ שם סעי' עח)

       ה.       משקים צלולים שיש בהם חתיכות או קסמין או קשים דקים ודרך רוב בני אדם לשתותם ללא סינון אין בהם משום בורר אפילו אם מסננם במסננת (שו"ע שם סעי' י ומ"ב שם)

         ו.         האוכל בשר או דגים שיש בהן עצמות לכתחילה יכניס לתוך פיו האוכל יחד עם הפסולת שבו ויוציא העצמות מפיו שאין בזה ברירה כלל אמנם אם אינו נוח לו באופן זה יסיר את הבשר מעל העצם בידו או בכלי בשעת אכילתו מן הצלחת אבל אין לעשות כן לפני האכילה וכן אין להסיר את העצמות מהבשר אפי' בשעת אכילתו שהרי הוא פסולת מתוך אוכל[36] (בה"ל ד"ה מתוך אוכל)

---

[1] רמב"ן

[2] אבע"ז

[3] רש"י

[4] גור אריה

[5] רמב"ן

[6] ספורנו

[7] ספורנו

[8] אבע"ז

[9] ת"י רמב"ן ספורנו

[10] רבינו בחיי

[11] רבינו בחיי

[12] ת"י אבע"ז

[13] אבע"ז

[14] פי' ר' יוסף בכור שור

[15] ספורנו

[16] ת"א ת"י

[17] אבע"ז

[18] ת"א ת"י

[19] ספורנו

[20] מלב"ים

[21] ספורנו

[22] חזקוני

[23] אבע"ז

[24] המופת הוא להורות על גודל המשלח ושראוי לשמוע בקולו, אמנם האות הוא עדות לשליח. לפיכך עשה אותות לעיני עם ישראל, שלא היה ספק אצלם על גודל המשלח ויכלתו, אבל היה על השליח אם הוא שליח אמת. אבל פרעה שהיה מסופק על המשלח או מכחישו, באמרו לא ידעתי את ה' שאל מופת לאמת גודל המשלח, באופן שיורה שראוי לשמוע בקולו. ואינו נמנע שיהיה דבר אחד בעצמו אות ומופת ביחס לאנשים מתחלפים. ספורנו.

[25] רבינו בחיי

[26] אבע"ז

[27] כלי יקר ועיי"ש מה שהאריך.

[28] הכתב והקבלה

[29] העמק דבר

[30] אבע"ז

[31] והרמב"ן מפרש בלהטיהם אמרו רבותינו (סנהדרין סז:) שהם מעשה כשפים ועל ידי מלאכי חבלה הם נעשים, והמלה מגזרת אש לוהט (תהלים קד ד), להבה תלהט רשעים (שם קו יח) והענין, כי הם נעשים על ידי לוהטים, מלאכי אש, מלהטת באדם ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב, כענין ויגל ה' את עיני נער אלישע והנה רכב אש וסוסי אש (מ"ב ו יז) ואולי יקראו כן המלאכים השוכנים באויר בגלגלי היסודות שקורין אותם שרים אבל "בלטיהם" (להלן ח ג) אמרו (סנהדרין סז:) שהם שדים, והמלה נגזרת ממלת "לט", דברו אל דוד בלט (ש"א יח כב), כי השדים באים בלט, כי הם בעלי גופות מאויר שאינו נרגש, וזהו שאמר "לחכמים ולמכשפים", כי חכמי ההשבעות ואסיפת השדים היו ראשיהם וזקניהם, ו"חרטומי מצרים" יכלול את שניהם ולא ידענו גזרת המלה ואמר רבי אברהם כי היא לשון מצרי או לשון כשדי, כי לא מצאנו רק בדברי שניהם והקרוב כדברי רש"י (בבראשית מא ח) שהיא מלה ארמית מורכבת, חר טמי, הנחרים בעצמות, כי נודע הוא כי רוב האומנות בעצמות מתים או בעצמות חיות, כענין שהזכירו בידעוני (סנהדרין סה:)

[32] העמק דבר

[33] פי' ר' יוסף בכור שור

[34] פי' ר' יוסף בכור שור

[35] וז"ל "הנה הפמ"ג מסתפק דאם בירר מין אחד מחבירו ודעתו להניח שניהם אלאחר זמן אם שייך בזה ברירה דהי אוכל והי פסולת ע"ש ולענ"ד נראה פשוט מלשון הרמב"ם דס"ל דהברירה מה שבורר מין אחד מחבירו ועי"ז הוא כל מין בפ"ע זהו עצם המלאכה אלא דאם דעתו לאכול תיכף והוא בידו הוי דרך מאכל וא"כ ק"ו הדבר ומה היכא שהניח מין אחד על מקומו שייך שם ברירה וכ"ש בזה שלקח כל מין ומין וביררו לעצמו דחייב" ועיי"ש שהביא מהפמ"ג במ"ז סקי"בשהביא ראיה משו"ע סעי' טו גבי סינון חלמון מן החלבון וכתב הבה"ל "ולענ"ד לא דמי כלל דהתם תרוייהו אינם עומדים לאכילה לעולם ולפיכך אין שייך ע"ז שם בורר שאין מתקנם ע"י ברירתו לאכילה לעולם אבל כשבורר שני מיני אוכלים כ"א מחבירו כדי לאכול כל מין בפני עצמו לאחר זמן הרי שפיר מתקן שניהם ע"י ברירתו ובורר גמור הוא" ולפ"ז מותר לסנן שני מיני פסולת אחד מהשני עכון לשפוך לתוך כיון שיש בו מסננת שאריות אוכל כדי שהמשקים ירדו בצנרת ושאר הפסולת תשאר בכיור ואח"כ יפנה אותה למקומה

[36] וז"ל הבה"ל שם בסוף דבריו "יש ליזהר שלא לבררם ולהשליכם מעל הקערה קודם האכילה דהו"ל פסולת מתוך אוכל דשייך בו ברירה אפילו בלאלתר אלא יטול הבשר והעצמות ישארו בקערה וכמו שכתבנו למעלה בשם מאמר מרדכי. ואם קשה לו לדקדק בזה ימצוץ בפיו מעט כל עצם קודם שמשליכו לחוץ דשוב אין שם פסולת עליו" ועיי"ש שהאריך באופני ההיתר בענין זה ובלימוד זכות על מנהג העולם שבוררים העצמות אף קודם הסעודה להכינם לאכילה