מקרא
שמות פרק טז
(יא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יב) שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם זה הדבור כבר אמרו משה לישראל (בפסוק ח), אבל נשנה בעבור שאמר שמעתי את תלונות בני ישראל, כי מתחלה אמר (בפסוק ד) הנני ממטיר לכם לחם, כעושה עמהם חסד ברצונו או לזכותם, ועתה הגיד כי נחשב להם לעון, ובעבור התלונה יעשה עמהם כן כדי שידעו בו כי אני ה' אלהיכם, כי עד עתה אינכם מאמינים בה' אלהיכם[1]:
(יג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל מצד מערב[2] הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה:
(יד) וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל שהיה מצפה את המן ומכסהו ודרך טל לעלות וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס מפוזר[3] דַּק כַּכְּפֹר קרח דק[4] עַל הָאָרֶץ:
(טו) וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא תרגומו של מה ולפי שהוא לשון מצרי ובאותו לשון היו רגילין. כתבו משה באותו לשון שאמרו להודיענו שלפיכך ויקראו בית ישראל את שממו מן על שהיו תמיהים ואומרים מן הוא כמו מה הוא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק לָכֶם לְאָכְלָה:
(טז) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לִקְטוּ מִמֶּנּוּ כל אחד כרצונו, אחד המרבה ואחד הממעיט אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ בכל ענין שתלקטו, הן שתרבו ללקוט והן שתמעיטו, יהיה זה על כל פנים שיהיה הנלקט מזון לכל אחד כפי אכלו שישביע את הרגיל לאכול הרבה, ולא יתן מזון יותר מהראוי למי שהוא רגיל לאכול מעט, ושמה שילוקט הן על ידי המרבה ללקוט הן על ידי הממעיט יהיה עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת לא פחות ולא יותר, ושמי שילקוט בעד כל בני ביתו ילקוט עמר לכל אחד כ -[5] מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ:
(יז) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט יש מהם שהרבו ללקוט, ויש מהם שהמעיטו[6]:
(יח) וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ כולם לקחו במידה, שהמעט נתרבה בידם, והמרבה נתמעט בידו עד שבאו למידה שוה על ידיכם[7]:
(יט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר כדי לאכלו מחר, רק יבטחו בה' כי מחר ירד, אבל אין מצוה עליו לאכלו, ואם נשאר לו, שלא יוכל לאכלו, ישליכנו חוץ לאהלו[8]:
(כ) וְלֹא שָׁמְעוּ קיבלו אֶל מן[9] מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם מלשון רימה[10] תּוֹלָעִים וגם וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה כי אמנם לא קרה זה מפני היותו יותר מכדי שבעם, אבל הותירוהו לכתחלה לנסות[11]:
(כא) וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ בוקר שתי שעות ובוקר שתי שעות הרי ארבע שעות, ומארבע שעות ואילך -[12] וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס:
(כב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד שכך ציוה אותם משה ולא אמר להם את הסיבה וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה שישראל עשו כאשר צוה אותם ושאלוהו צה יעשה בו ואיך יוכלו לאוכלו[13]:
(כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק מיום ראשון ואני לא הגדתי לכם. ומשה נתכוון שיהיו תמיהים כשימצאו משנה להודיע להם עתה כבודו של יום השבת שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיקֹוָק מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ כמנהגכם שתאכלו היום. והנה מהעומר האחת עשו כל זה ובשלו הכל כרצונכם. ואכלו מה שיספיק לכם וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר שאומר לכם מה תעשו. והנה לא הודיעם כי לא ירד מן ביום השבת. רק בבקר הודיעם זה הסוד[14]:
(כד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ:
(כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיקֹוָק הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה וכך בכל שבת מעתה -[15]:
(כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לירידת המן ויום השבת היהיָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וחללו את השבת בהוצאת כליהם[17] וְלֹא מָצָאוּ: ס
(כח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לומר לישראל עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי:
(כט) רְאוּ כִּי יְקֹוָק נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת ראו זה המופת שיתן לכם השם. שיתברר לכם כי הוא צוה שתשבתו כאשר שבת במעשה בראשית עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שירד המן היום כפלים ממנהגו בכל יום שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי ללקוט המן כאשר עשו אנשים שיצאו ללקוט[18]:
נביא
ירמיה פרק לב
כו וַיְהִי דְּבַר יְקֹוָק אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר:
כז הִנֵּה אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵי כָּל בָּשָׂר הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר:
כח לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ:
כט וּבָאוּ הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עַל הָעִיר הַזֹּאת וְהִצִּיתוּ אֶת הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ וּשְׂרָפוּהָ וְאֵת הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל גַּגּוֹתֵיהֶם לַבַּעַל וְהִסִּכוּ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי:
ל כִּי הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה אַךְ עֹשִׂים הָרַע בְּעֵינַי מִנְּעֻרֹתֵיהֶם כִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אַךְ מַכְעִסִים אֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם נְאֻם יְקֹוָק :
לא כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה מאז ומעולם היו אנשי ירושלים מכעיסים אותי. לַהֲסִירָהּ מֵעַל פָּנָי ומזמן, היה ראוי להסירה מעל פני:
לב עַל כָּל רָעַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר עָשׂוּ לְהַכְעִסֵנִי הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם כֹּהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם וְאִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָם:
לג וַיִּפְנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וְלַמֵּד אֹתָם הַשְׁכֵּם וְלַמֵּד וְאֵינָם שֹׁמְעִים לָקַחַת מוּסָר:
לד וַיָּשִׂימוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ שמו הע"ז במקדש, וטמאוהו:
לה וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִים וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי לַעֲשֹוֹת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת לְמַעַן הַחֲטִיא אֶת יְהוּדָה:
לו וְעַתָּה לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִתְּנָה בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר:
לז הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח ויֵשְבוּ בבטחה:
לח וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים:
לט וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל הַיָּמִים אתן בלב כולם ליראה אותי. לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם כדי להטיב עימם:
מ וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם ברית לעולם. אֲשֶׁר לֹא אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם לא אשוב מלהטיב עימם. וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי:
מא וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם אטיב עימם מתוך שמחה גדולה. וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת בנטיעה שמתקיימת. בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי:
כתובים
דניאל פרק יא
(כז) וכאשר המליכו בני המדינה את אחיו הקטן עווערגעטעס תחתיו, אמר כי לא בא רק לטובת אחותו וילך לו ממצרים אם ישיבו את מלכם הקודם על כסאו וּשְׁנֵיהֶם הַמְּלָכִים אנטיוכוס והמלך פאלימעטר אכלו על שלחן אחד באהבה לְבָבָם לְמֵרָע ובלבם היה להרע זה לזה וְעַל שֻׁלְחָן אֶחָד כָּזָב יְדַבֵּרוּ שאנטיכיוס הבטיח לו לחזק בידו את המלוכה וזה היה בשקר כי מחשבתו היה לקחת את ארץ מצרים תחת ממשלתו,ומלך הנגב הבטיח לו להיות סר למשמעתו וגם זה היה בשקר וְלֹא תִצְלָח כי במחשבתו היה שעי"כ תבער אש המריבה בין שני האחים על המלוכה, ובזה תבא מצרים תחת ידו אבל עצה זאת לא תצלח, כי בלכתו עשו שני האחים שלום ביניהם והתקשרו ביחד כִּי עוֹד קֵץ לַמּוֹעֵד כי זה היה הכנה למפלתו:
(כח) וְיָשֹׁב אַרְצוֹ שנית בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל ובעת ההיא יצא קול בירושלים שמת אנטיכיוס, ובא לשם הכ"ג הקודם אשר העביר אותו אנטיכיוס מפקודתו והושיב אחר במקומו, ורצה לגרש את הכהן השני ועי"כ חשבם כמורדים וּלְבָבוֹ עַל בְּרִית קֹדֶשׁ להרע לישראל וְעָשָׂה וכן עשה שהרג מהם רבים וְשָׁב לְאַרְצוֹ:
(כט) לַמּוֹעֵד אחרי ששמע ששני האחים עשו שלום ביניהם, אז הסיר המסוה מעל פניו יָשׁוּב וּבָא בַנֶּגֶב ובא שלישית למצרים וְלֹא תִהְיֶה כָרִאשֹׁנָה וְכָאַחֲרֹנָה כי עתה לא בא בלב ולב רק בא לקחת חלק ממדינת מצרים לעצמו ביד רמה, ומבואר בדה"י שאז שלחו אנשי מצרים לבקש עזר מן הסענאט ברומא והם שלחו אליו שליח שישוב תיכף לארצו, ואם יקשה עורף יש לו עמהם מלחמה:
(ל) וּבָאוּ בוֹ צִיִּים אניות צי אדיר כִּתִּים הרומיים וְנִכְאָה ונשבר וְשָׁב הוכרח לשוב ממצרים וְזָעַם עַל בְּרִית קוֹדֶשׁ שרצה להעבירם מברית תורתם שהוא ברית קדש וְעָשָׂה וְשָׁב שנית, כי בא עליהם כמה פעמים להעבירם מדתם, והכחיד כל אשר ישמור דת ישראל וְיָבֵן עַל עֹזְבֵי בְּרִית קֹדֶשׁ שהתחברו עמו רבים מישראל אשר עזבו ברית קדש ונכנסו בדתו והיטיב עמהם, עד כאן ספר מעשה אנטיכיוס הרשע, ולא גמר סוף הענין איך אח"כ גברה יד החשמונאים שזה כבר נאמר במראה השניה ומראה זו לא בא רק להגיד לו הצרות שיבואו על ישראל, ולא בא להגיד לו תשועתם ע"י מתתיהו, שהיה ג"כ רק לזמן קצר שאח"כ באו הרומיים, ומעתה יתחיל לספר תוקף הצרות והחורבן שיהיה ע"י הרומיים:
(לא) וּזְרֹעִים כלומר בעלי זרוע גדולים מִמֶּנּוּ מאנטיוכוס יַעֲמֹדוּ שהם טיטוס וחיילותיו שהיו גבורים יותר וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז מפני שהמקדש שהיה בימי הרומיים היה עז ומבצר לעומת המקדש שעמד בימי אנטיכיוס שהיה מימי כורש והיה קטן ודל, אבל בנין הורדוס שאותו החריב טיטוס היה מבצר משגב ונלחמו משם ושגבו שם. ומטעם זה החריבוהו גדודי רומי וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד וְנָתְנוּ הַשִּׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם זה היה אח"כ בימי אדריאנוס, שהעמידו פסל על מקום המקדש:
(לב) וּמַרְשִׁיעֵי בְרִית יַחֲנִיף בַּחֲלַקּוֹת שיחניף את הפריצים פריצי ישראל שיתחברו עמו וירשיעו בריתם עם חבריהם ויהיו ממרים מרשיעי ברית וידבר אתם בשפתי חלקות למען יכרתו ברית עם הרומיים וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו כשירי ישראל שיחזיקו ביראת אלהיהם יַחֲזִקוּ כלומר יאחזו בה ולא יעזבוה וְעָשׂוּ למלט את העם כמו ריב"ז וחבריו:
(לג) וּמַשְׂכִּילֵי עָם חכמי הדור שבהם כגון של בית רבי וחכמי הדורות יָבִינוּ לָרַבִּים ידרשו לעם הארץ את התורה ויאמצו ידיהם להחזיק בה והבינו לרבים לעמוד באמונתם וְנִכְשְׁלוּ בגלותם בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה יָמִים שנהרגו רבים אחר החורבן:
(לד) וּבְהִכָּשְׁלָם ובעת הכשלם יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט יהיו נעזרים מה' עזר מעט ע"י שחדים וממון שיעבדו את אויביהם ולא יהיו כלים ביד האויב וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם הרומיים רַבִּים מישראל יצאו מן הדת להתחבר לרומיים בגלל – בַּחֲלַקְלַקּוֹת לשונם ואמריהם שכנעות לעזוב דתם ולהצטרף לרומי:
משנת ההלכה
מלאכת לש
א. בלילה עבה שאינו יכול להכינה ביום ששי אלא צריך להכינה בשבת דוקא יתן המשקה בבלילה בע"ש באופן שכל היבש יהיה רווי[20] ויערבו קצת, ואז מותר להוסיף משקה בשבת ולבחוש בשינויים הנ"ל בבלילה רכה, וכן הדין אם שכח להכין לגמרי בע"ש, אם נתן המשקה ועירב קצת ביום ששי, מותר להמשיך בהכנתו בשבת שאופן שמשנה בבחישה כנ"ל בבלילה רכה (שביתת השבת לש סעי' יא)
ב. ואם אינו יכול לעשות גם באופן זה כגון בסלט או מאכל לתינוק או ששכח מע"ש להכין הבלילה מותר[21] להכין אם יעשה שינוי בסדר הנתינה וגם ישנה את אופן הבחישה כנ"ל בבלילה רכה[22] (מ"ב ס"ק ס"ח ושעה"צ ס"ק פד)
ג. לפיכך חרוסת ששכח להכין מע"ש מותר להכינה בשינויים הנ"ל (מ"ב שם)
ד. אין לישה אלא בדברים דקים או טחונים אבל בדברים גדולים שאינם נעשים כעין בלילה אין בהם משום לש לפיכך אין איסור לשפוך רוטב לתוך סלט כיון שאין הדרך שיהיה חתוך דק דק שיהיה נילוש ומעורב ע"י כך[23] (מ"ב שם ס"ק סח) ולפיכך אין איסור ליתן חלב לדגנים בשבת אע"ג שנדבקים קצת זה לזה
ה. י"א שאין לישה בדבר שאין בו נתינת משקה כדרך לישה אלא שהוא דבוק בעלמא ע"י הליחות שבו,
ו. ולפיכך לדיעה זו פירות הנדבקים לגוף אחד ע"י הלחות שבהם אין בהם משום לש (ועיין מלאכת טוחן שמ"מ יש ליזהר לעשות בשינוי) וכן המדבק פירורי לחם אחד לשני אין בו משום לש[24]. (חזו"א או"ח סי' נח ס"ק ח סוף ד"ה יש לעיין וס"ק ט ד"ה נראה שו"ת אגרות משה חלק או"ח ד סימן עד) וי"א שגם באופן זה יש בו משום לש ולפיכך צריך לעשותו בשינוי[25] כלומר לרסק את הפירות או לדבק את הלחם בקת הסכין או המזלג (תהלה לדוד סי' שכא)
[1] רמב"ן
[2] אבע"ז
[3] רשב"ם
[4] ת"א
[5] ספורנו
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] אבע"ז
[9] ת"א ת"י
[10] רש"י
[11] ספורנו
[12] רבינו בחי
[13] אבע"ז
[14] אבע"ז
[15] ספורנו
[16] רשב"ם
[17] חזקוני
[18] אבע"ז
[19] אבע"ז
[21] ואף דהוא עבה ובעבה הוא דאורייתא יש מחמירים שאין מועיל שינוי בסדר הנתינה (הי"א בשו"ע סעי' טז) כתב הט"ז דבצנון מפני שא"א לעשות מע"ש סמכינן אדעה קמייתא דס"ל דלא אמרינן נתינת המשקה זהו גיבולו והעתיקו ג"כ הא"ר לדינא: (שעה"צ שם ס"ק פד)
[22] אמנם בדבר שאינו בר גיבול דעת הבה"ל שכד סעי' ג סוד"ה אין שאין מועיל שום שינוי כיון שלדעת רוב הפוסקים הנ"ל נתינת המים זהו גיבולו ובנתינת המים לא מועיל שינוי ודעת החזו"א סי' נח סוס"ק ו שבמקום שלא אפשר גם בזה יש להקל
[23] ועיין שביה"ש בפתיחה שם ס"ק כ ד"ה ובירושלמי שכל שאין נעשים גוש אחד או אינם נתלים זה בזה אין שייך בו משום לישה
[25] כ"כ בחזו"א שם שאפי' אי נימא שיש בו לישה מ"נ מותר ע"י שינוי כמו שמותר גבי טוחן עיי"ש
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה