מקרא
במדבר פרק ח
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת סבב את פיות שבעת הנרות אל מול פני המנורה דהיינו הפרכת המבדיל בין ההיכל ובין קדש הקדשים והיינו אליבא דמאן דאמר צפון ודרום היו הנרות מונחים ולמאן דאמר מזרח ומערב היו מונחים הנרות אל מול פני המנורה היינו השלחן כדכתיב בפרשת פקודי וישם את המנורה נכח השלחן[1]:
(ג) וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו ואע"פ שהמצוה כשרה בבניו כמו שנאמר (שמות כז כא) יערוך אותו אהרן ובניו, אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב[2]:
(ד) וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ הוא על הקנה שתעמוד עליו כי כן כתוב ירכה וקנה[3] עַד פִּרְחָהּ כלומר תכשיטי וקשוטי הירך, כי גם בירך היו פרחים (ערש"י תרומה), וטעם המקרא לא בלבד המנורה עצמה, שהוא אבר גדול ונקל לעשות מקשה, אבל גם התכשיטים והקשוטים שבמנורה שהם הגביעים והכפתורים והפרחים שהם מעשה אומן דקים מאד, גם אלה לא נעשו איברים איברים בפני עצמם ונתחברו בה, כי אם גם המה נעשו מעשה מקשה[4] ולא היה כח בחרש חכם לעשותה כן לולי שהשם הראה אותה למשה במראה הנבואה[5] מִקְשָׁה הִוא לרמוז שצריך לדורות שתהיה מקשה, כי הוא מעכב בה[6] כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה: פ
(ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו) אחר שנמנו הבכורות והלוים ונצטוו הלוים בעבודתם ובמשמרתם ונתן להם העגלות, השלים מצות הכהנים במנורה ובא לצוות במצות הלוים שיתחילו לעבוד, והוצרך לטהר אותם ולכפר עליהם, וזה טעם הסמך הפרשה הזו בכאן[7] קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כי מעורבים היו וכן כל השבטים קודם שיסעו אל הדרך מהר סיני[8] וְטִהַרְתָּ אֹתָם:
(ז) וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת של אפר הפרה מפני טמאי מתים שבהם[9] שעד עכשיו שלא היו רגילים לבא אל המשכן, לא היו נזהרים כל כך בטומאת מתים, והזה על הספק, כי מעתה שירגילו במשכן יהיו נזהרים בעצמן, כי הבא למקדש טמא בכרת[10] וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודת כוכבים והיא קרויה זבחי מתים והמצורע קרוי מת הזקיקם תגלחת כמצורעים ולכך צריכים בעלי תשובה טבילה ותגלחת[11] וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ:
(ח) וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר לעולה[12] וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת שלושה עשרונים[13] בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת:
(ט) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שהם יקדישום לשם שמים, כמבואר בפסוק הבא "וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים"[14]:
(י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְקֹוָק וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הם הבכורת שבישראל שהלויים נתנו כפרה תחתיהם וכל בכור סומך על שלו[15] אֶת יְדֵיהֶם שהיו הלוים כמו קרבן המכפר. בזה שהפרישו אותם לתורה ולעבודת אהל מועד כעין מש"כ בנדרים ל"ח המדיר בנו לת"ת אסור להשתמש עמו. משום כך נצטוו לנהוג בהם כמו עם קרבן בסמיכה ותנופה עַל הַלְוִיִּם כי ישראל היו זורעים וקוצרים, וזורים ודשים את המעשר לצורך הלוים חלף עבודתם אשר הם עובדים במשכן במקום ישראל, ולכך כתב "כי נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל" שבני ישראל שוכרים אותם לי[16]:
(יא) וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק בשליחות מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לפי שהם שלוחים של ישראל[17] וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת יְקֹוָק:
(יב) וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַיקֹוָק לְכַפֵּר עַל הַלְוִיִּם:
(יג) וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַיקֹוָק אהרן הניפם תחילה ואחר כך משה[18]:
(יד) וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תבדיל בחנייתם את הלויים אשר הם חיים עכשיו וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם הם וזרעם יהיו נכונים לעבודתי[19]:
(טו) וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם בהזאת שלישי ושביעי במי חטאת[20] וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה:
(טז) כִּי נְתֻנִים נתונים מעצמם, שנתנו את עצמם לעבודתי, כמו שהעיד באמרו: מי לה' אלי, ויתאספו אליו כל בני לוי ו - נְתֻנִים הֵמָּה לִי גם כן מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שיתנו מחית הלויים במעשר ראשון חלף עבודתם, למען תהיה עבודתי נעשית בין כולם תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הבכורות שהיתה העבודה מוטלת עליהם[21] לָקַחְתִּי אֹתָם לִי:
(יז) כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם כל תיבת יום משמע אף לילה[22] הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי:
(יח) וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אע"פ שכבר נאמר (לעיל פסוק טז) לקחתי אותם לי, כן דרך המקרא, והוא דבק עם הפסוק הבא אחריו, ופי' וכאשר לקחתי את הלוים לי, נתתים לאהרן ולבניו[23]:
(יט) וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בקבלם את המעשרות מישראל כדי שיוכלו לעבוד את האל יתברך יכפרו על ישראל שגרמו כולם בעגל שאמאס את בכוריהם[24] וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ כי הלוים ימנעום מלהכנס ולבוא במחיצתם[25]:
(כ) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל משה רבינו ע"ה היה מעמיד את הלוים, הוא שכתוב והעמדת את הלוים לפני אהרן ולפני בניו, ואהרן היה מניף אותם, הוא שכתוב והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה', והתנופה הזאת היא שהיה אהרן לוקח לכל אחד ואחד מן הלוים ומגביהו מן הקרקע מעט והיה מניף אותו, ובזה נתפרסם אהרן בגבורה גדולה וכח עצום שיניף את הלוים שהיו עשרים ושנים אלף ביום אחד הוא לבדו, או היה זה בדרך נס[26]:
(כא) וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם בהזאת מי חטאת[27] וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן לְטַהֲרָם:
(כב) וְאַחֲרֵי כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה עַל הַלְוִיִּם למעלה, שצוה שתהיינה משמרותם לעבוד ולמשא ולשיר על פי אהרן ובניו כֵּן עָשׂוּ לָהֶם אהרן ובניו לסדרם במשמרותם[28]: ס
נביא
פתיחה לספר יונה ח"א
יונה בן אמיתי משבט זבולן היה, מגת חפר, ואמו היתה משבט אשר[29]
א"ר יונה יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה[30] ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקודש ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח מ"ט [מלכים ב ג טו] והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים. וגם אשתו היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים[31]
יונה הנביא עשיר גדול היה וכשברח לנינוה נתן שכר עבור כל הספינה כולה 4000 דינרי זהב[32]
כשנצטווה יונה על נבואה לנינוה נאמר לו "נינוה נהפכת" ומשמעותו יכולה להיות לרעה או לטובה נהפכת כסדום או נהפכת ממעשים רעים לטובים ויונה כבש את נבואתו[33] מכיון שלא ידע וחשב שהנבואה היא לרעה ופחד שמא יחזרו בהם[34]
רבי טרפון אומר ממונה היה הדג מששת ימי בראשית לבלוע את יונה שנאמר (יונה ב) וימן ה' דג גדול.
יונה הנביא נשלח בימי ירבעם בן יואש להשיב את ישראל בתשובה[35] ונתנבא שכשישובו תחזור נחלתם אליהם מידי ארם ונתקיימו דבריו וחזרו ישראל בתשובה ונאמר ב(מלכים ב יד) "הוא השיב את גבול ישראל"
פעם שניה שלחו לירושלים להחריבה ועשה הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו ונחם על הרעה ולא חרבה והיו קורין אותו נביא השקר,
פעם שלישית שלחו על נינוה להחריבה, דן דין יונה בינו לבין עצמו ואמ' יודע אני שהגוים קריבי תשובה הן עכשו הן עושין תשובה, והב"ה שולח רוגזו על ישראל ולא עוד אלא די שישראל קורין אותי נביא שקר אלא אף אומות העולם, הרי אני בורח מלפניו למקום שלא נראה כבודו שם, אם אעלה לשמים נאמר על השמים כבודו, ועל הארץ מלא כל הארץ כבודו, הרי אני בורח מלפניו שלא נראה כבודו שם[36], ירד לו יונה אל יפו, ולא מצא מרכב אניה לירד בה, והאניה שירד בה יונה היתה רחוקה מיפו מהלך ב' ימים לנסות את יונה, מה עשה הב"ה הביא עליה סער גדול' והחזירה אל יפו, וראה יונה ושמח לבו, ואמר עכשו אני יודע שדרכי מיושרת לפני, אמ' להם אבוא עמכם באניה, אמרו לו הרי אנו הולכים לאיי ים תרשישה, אמ' להם אבוא עמכם, ודרך כל אניות כשאדם יוצא מהן הוא נותן שכר, ויונה בשמחת לבו הקדים ונתן שכר, שנ' ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה',
כתובים
רות פרק ג
(ז) וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה וַתָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב:
(ח) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת כסבור שד הוא ובקש לזעוק והיא אחזתו ולפפתו בזרועותיה וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו יתכן שאמרה לו לא תפחד וקול אשה לעולם מוכר או היה אור הלבנה רב וראה אותה שהיתה בלא זקן גם יוכל להכירה במלבושיה:
(ט) וַיֹּאמֶר מִי אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ היא מליצה נלקחה מן העופות שפורשים כנפיהם על בני זוגם בעת הזווג כִּי גֹאֵל אָתָּה:
(י) וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַיקֹוָק בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן שתרצי לעשות עם נפש בעלך ע"י היבום ועי"כ בחרת לקחת איש זקן מִן הָרִאשׁוֹן שעשית עם בעלך בעת שנשא אותך שבחרת לקחת איש מזרע ישראללְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר:
(יא) וְעַתָּה בִּתִּי אַל תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ ואל תיראי פן כשאתיעץ למחר עם אנשי העיר יניאוני מיבם אותך ויאמרו לי שאין זה מכבודי לישא נערה מואביה, גם מזה אל תיראי כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ:
(יב) וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי אם גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי:
(יג) לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב שם הגואל היה "טוב" יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי יְקֹוָק אני מבטיחך בשבועה שאם לא יחפץ לגאלך אז וגאלתיך אנכי חי ה', ע"ז אני נשבע לךשִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר כי איני ירא פן יסיתני היצה"ר לבא עליך עתה:
(יד) וַתִּשְׁכַּב מרגלתו מַרְגְּלוֹתָיו עַד הַבֹּקֶר וַתָּקָם בטרום בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אל נערו שלא יגלה לשום אדם שהאשה שהיתה בשדה בלילה עם נערותיו באה מן השדה אל הגורן ונשארה שם ללון אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן:
(טו) וַיֹּאמֶר הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי בָהּ וַתֹּאחֶז בָּהּ וַיָּמָד שֵׁשׁ מדת קב שהוא ששית הסאה שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ ונתן לנעמי ורות קב שהוא מזון סעודת שחרית לשתיהן, ובזה גילה שיגמר הדבר היום ולא יצטרכו על סעודת הערב וַיָּבֹא הָעִיר:
(טז) וַתָּבוֹא אֶל חֲמוֹתָהּ וַתֹּאמֶר מִי אַתְּ בִּתִּי כשבאה לבית חמותה היה בטרם יכיר איש את רעהו ולכן שאלה מי הוא הבא וַתַּגֶּד לָהּ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לָהּ הָאִישׁ שנשבע לה שתגאל אם ע"י טוב אם על ידו:
(יז) וַתֹּאמֶר שֵׁשׁ הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי ולא לשם קדושין רק כִּי אָמַר אֵלַי אַל תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל חֲמוֹתֵךְ:
(יח) וַתֹּאמֶר שְׁבִי בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם ממה שנתן רק מזון סעודה אחת הוא סימן שהיום יוגמר הדבר:
משנת ההלכה
המולח והמעבד
א. אין מולחין עורות, שהוא צורך עיבוד, וחייבין עליו. וכן אין מולחין החלבים[37], אפי' נשחטה בי"ט, דדבר שאינו אוכל גמור, שייך בו עיבוד.
ב. אע"ג שאין מלאכת עיבוד באוכלים מדאורייתא, מ"מ מדרבנן אסור. ולכן בשר שנשחט בערב יו"ט ונמלח והודח משום דם, אסור למלחו שנית בי"ט אם מטרתו לשמרו כדי שלא יתקלקל, ואפי' קודם אכילה[38]. אבל מותר למלוח בשר להוציא דמו אפילו נשחט מעי"ט והיה לו פנאי למולחו מעי"ט, מכיון שאם ימלח מעי"ט ויצטרך למלחו עוד הפעם שלא יסריח, אין מוטעם כ"כ ואם ישהו במלחו מעיו"ט עד יו"ט יפיג טעמו. (חיי אדם שם סעי' ב ומ"ב י' תק ס"ק כה).
ג. ומותר למלוח כמה חתיכות בבת אחת אפילו שאינו צריך אלא אחת ודווקא במפולת יד אחת כגון שיש כאן שלש חתיכות יניחם זו אצל זו ויקח מלח מלא חפניו כדי שיעור מליחה של כל החתיכות וזורה עליהם בבת אחת[39]. (שו"ע סי תק סעי' ה ומ"ב ס"ק כא וס"ק כג).
ד. מיני דגים שעלולים להתקלקל כשיניחן זמן רב במלח, מותר למלחן בי"ט, אע"פ שקרען מעי"ט. אבל הדגים שהן משובחין כשמניחין במלח, אסור למלחן בי"ט כשהיה יכול למלחן מעי"ט דהוי כמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעי"ט ואין בכלל זה מה שנותנין מלח לתוך המחבת שמבשלין אותן בה דאין איסור במליחה אלא משום גזרת עיבוד או משום דטורח שלא לצורך יו"ט משא"כ בזה שנותן לתוך התבשיל. (מ"ב שם ס"ק כו).
ה. אע"פ שבשבת אסור למלוח הרבה חתיכות צנון ביחד, דהוי כעיבוד, אבל ביו"ט מותר, שא"א לעשותו מעי"ט. ויש מחמירין גם בזה, כיון שאפשר לטבול אחד אחד במלח ולאכול וטוב לחוש לדבריהם לכתחילה. (רמ"א סי' תק"י סעי' ז ומ"ב ס"ק כז).
הממחק
ו. הממחק העור, כלומר שמחליקו להסיר שערו וכיו"ב אסור לכ"ע, וכן למרוח רטיה כלומר למרוח משחה על תחבושת. וכל מה שאסור בשבת, אסור בי"ט. (חיי אדם כלל צב סי' א)
ז. אסור לחמם נר של שעוה או חלב לדבקו במנורה או בכותל, שמא ימרח כלומר שישפשפנו להחליקו ע"פ שטח הכותל והוא תולדה דממחק (מ"ב סי' תקי"ד ס"ק יח).
ח. מותר למרוח מרגרינה על תבנית אפיה כדי שלא ידבק המאפה בתבנית כיון שאינו מקפיד למרוח בשווה (שמירת שבת כהלכתה פי"א סעי' לד).
המחתך, והמשרטט, והכותב, והמוחק
ט. כל מה שאסור בשבת, אסור בי"ט. ולכן אע"פ שמותר ללוש ולאפות בי"ט כל מה שצריך, אבל אסור לחקוק בדפוס בעיסה איזה צורה. ולכן אין לעשות צורה מיוחדת או כיתוב בעוגה או כל כיו"ב. (חיי אדם כלל צב סעי' ג)
הבונה, והסותר
י. כל מה שאסור בשבת, אסור בי"ט. ולפיכך אין עושין גבינה קשה[40] ביו"ט, שהמגבן בשבת, חייב משום בונה, והגבינה הישנה יותר טובה מחדשה. ואפי' היה לו אונס ולא עשה מערב יו"ט, אסור, כיון שהיא מלאכה שנעשית לימים הרבה. (חיי אדם סי' צג סעי' א)
יא. אסור ליתן לימון או קאלציום וכדומה לתוך חלב לעשותו גבינה משום שבהפרדת הגבינה ממי החלב עובר משום איסור בורר ואפילו להעמיד את החלב במקום חם כדי להחמיצו אסור. (שמירת שבת כהלכתה פ"ג סעי' כ).
[1] חזקוני
[2] רמב"ן
[3] אבע"ז
[4] הכתב והקבלה
[5] אבע"ז
[6] רמב"ן
[7] רמב"ן
[8] אבע"ז
[9] רש"י
[10] פי' ר' יוסף בכור שור
[11] רש"י
[12] רש"י
[13] אבע"ז
[14] פי' ר' יוסף בכור שור
[15] חזקוני
[16] פי' ר' יוסף בכור שור
[17] חזקוני
[18] רשב"ם
[19] ספורנו
[20] חזקוני
[21] ספורנו
[22] חזקוני
[23] אבע"ז
[24] ספורנו
[25] רבינו בחיי
[26] רבינו בחיי
[27] חזקוני
[28] ספורנו
[29] תלמוד ירושלמי (וילנא) פרק ה הלכה א "עאל רבי יוחנן ודרש יונה בן אמיתי מזבולן היה דכתיב [יהושע יט י] ויעל הגורל השלישי לבני זבולן למשפחתם וכתיב [שם יג] ומשם עבר קדמה מזרחה גתה חפר עתה קצין. וכתיב [מלכים ב יד כה] כדבר יי' אלהי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמיתי הנביא אשר מגת החפר. בשובתא חורייתא א"ר לוי ליהודה בר נחמן סב לך אילין תרתין סילעיא ועול מצמתא קהלא קומי ר' יוחנן. עאל ואמר קומיהון יפה לימדנו רבי יוחנן אמו מאשר ואביו מזבולן. [בראשית מט יג] וירכתו על צידון. ירך שיצא ממנה מצידון היה וכתיב [יונה א ג] וירד יפו. לא צורכא דילא וירד עכו"
[30] ואולי כונת הירושלמי לומר שאע"ג שהיה מישראל ולא היו עולים מישראל ליהודה לבית המקדש אלא לבית אל יונה היה עולה לרגלים
[31] עירובין צו.
[32] נדרים לח. אמר ר' יוחנן: כל הנביאים עשירים היו, מנלן? ממשה ומשמואל מעמוס ומיונה... יונה, דכתיב: (יונה א) ויתן שכרה וירד בה, וא"ר יוחנן: שנתן שכרה של ספינה כולה. אמר ר' רומנוס: שכרה של ספינה הויא ד' אלפים דינרי דהבא. ועיי"ש מהרש"א בח"א "דהכי משמע לישנא דשכרה ומה שנתן הוא כל שכרה יש לפרש כדרך הבורח שמקדים עצמו בדרכו והספן עדיין לא היה מוכן כ"כ ועדיין לא קיבל שכרו מאנשים שבאו לילך ג"כ תרשישה והוא הקדים לתת שכר כולם ולקבל אח"כ מהם השכר והכי משמע קרא שהקדים ומיהר את הספן דכתיב וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה גו' דמשמע מיד שבאה מתרשיש וקודם שירד בה לא נתן להשהותה שם ונתן שכרה והחזירה לילך לתרשיש וק"ל
[33] מסרב בשליחות היה מפני כבודן של ישראל ולא היה כובש נבואתו ולא עובר על דברי עצמו ואע"פי שהיה יודע שיענש בשביל כך אמר מוטב שיענש הוא ולא יפול מכבודן של ישראל אפילו כמלא נימא. עוד יש לתרץ כי יונה דעתו היה ללכת אל נינוה בשליחות האל אלא רצה להאריך הזמן אולי תתמלא סאתם בין כך ובין כך ולפיכך ברח לתרשיש להאריך הזמן ומשם ילך לנינוה (שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תתמ"ב)
[34] ולפיכך אע"ג שכל נביא שהנבואה משתנית מרעה לטובה מודיעים לו כאן מראש בנבואתו היו שתי המשמעויות ולכן לא הודיעו לו כמבואר בגמ' וברש"י שם
[35] הכל במדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקרא סימן ח ובפרקי דר"א פ"ט
[36] טעה בחושבו שלא תחול עליו הנבואה בחוצה לארץ וליתא דלא אמרינן הכי אלא בתחלת הנבואה אינה שורה בחוצה לארץ אבל אם קבל כבר הנבואה בארץ ישראל איפשר שתחול עליו גם בחוצה לארץ ויחזקאל הנביא יוכיח ושב בתשובה שלימה והתפלל ממעי הדגה ונענה. שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תתמב
[37] וכן אסור להניח מעליהם הבשר (בצורה שאינו נוגע בהם שהרי אם נוגע בהם יאסר הבשר משום שבולע ע"י המליחה את טעם החלב) למלחו כדי שיפול מן המלח על החלבים והטעם דחלבים מליחה מועטת סגי להו ואסור משום חששא דעיבוד (מ"ב ס"ק טז יז)
[38] שהרי אין דרך למלוח בשר בשעת בישולו, ואדרבה מדיחין אותו ממלחו בשעת הבישול, וא"כ מוכחא מילתא שמולח רק לתקן הבשר, ולכן אסור (חיי אדם שם)
[39] והטעם שטורח אחד הוא טורח לכל הבשר שהרי מולחן ביחד ואע"פ שהוא מוסיף קצת טרחא שהרי צריך להפך כל חתיכה וחתיכה בפ"ע כדי למולחם בצד השני מ"מ כיון דמן התורה אין עיבוד באוכלין כמו שכתבנו לעיל בסימן שכ"א הקילו חכמים למלוח בבת אחת אם חושש שמא יסריח הבשר (מ"ב שם ס"ק כב)
[40] עיין שמירת שבת כהלכתה פ"ג הערה מג
