מקרא
(לא) וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם:
(לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ כל כך תהיה שממה שגם האויבים הדרים ישומו עליה הפך משוש לכל הארץ[1] זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם שתהא שוממה מיושביה[2]:
(לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה אפזר בגוים בַגּוֹיִם צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרם לבין האומות, שאם מוצאים אותם במקום אחד היו מכלים אותם[3] וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה:
(לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ שמיטות ויובלים שלא שמרתם כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ ותמצא מנוחה למלאות שבתותיה[4]:
(לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ שבעים שמיטות בטלו ושבעים שנה היו בגלות בבל, כדכתיב בדברי הימים - "עד רצתה הארץ את שבתותיה... למלאות שבעים שנה"[5]:
(לו) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף שהרוח דוחפו ומכהו על עלה אחר ומקשקש ומוציא קול וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב כאילו רודף אחריהם אי מי עם חרב[6]וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף:
(לז) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:
(לח) וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם כשתהיו פזורים תהיו אבודים זה מזה[7] וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם מנהג כל הגולים למקום אחר בהשתנות האויר עליהם והמים ימותו רובם[8]:
(לט) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ:
(מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי:
(מא) אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי אע"פ שהתודו את עונם מאחר שאינם נכנעים וחוזרים[9] וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם:
(מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:
(מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם גם אחרי הזכירה תעזב מהם, רמז כי אחרי פקידת כורש נעזבה מהם ורצתה השמיטות עד אחרי תשע עשרה שנה שנבנה הבית, וקידשו העיר בשתי תודות (נחמיה יב, מ) וחזרה קדושת הארץ וכרתו אמנה (שם י, א), ויאמרו ונטוש את השנה השביעית ומשא כל יד (שם שם, לב), כי כל הקורות אותם רמוז בפרשה הזאת[10] יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם:
(מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם באחד מאילו שני דרכים יגאלו, או בכך, שאז יכנע לבבם הערל ויחזרו בתשובה ואגאלם, או בדרך אחרת, שאף גם זאת שלא יחזרו בתשובה, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם. שאם הם עושים שלא כהוגן, אני לא אאבד את אמונתי, שאני ה' אלקיהם ואגאלם ברחמי, שאני הוצאתי אותם [מארץ מצרים] לעיני הגוים, ויודעים שלקחתים לי לעם, ואם לא אגאלם יתחלל שמי. וכן הוא אומר - "לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי וקדשתי את שמי הגדול... אשר חללתם וידעו... כי אני ה'" שהיכולת בידי להציל את עמי[11]:
נביא
יואל פרק ג
א. וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן - באחרית הימים, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר - ישפוך ה' רוח קדשו על כל בשר בבני ישראל, וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם - תשרה רוח נבואה, על בניכם ובנותיכם, זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן- זקני ישראל יראו מראות נבואה בחלומותיהם, בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ - ואף הבחורים יראו מראות נבואה.
ב. וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי - ואפילו עבדים ושפחות יזכו לנבואה.
ג. וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ - אתן מופתים בשמים ובארץ, ( במלחמת גוג ומגוג ) דָּם וָאֵשׁ - ישפך דם מחנה גוג, ואש תרד מן השמים ותשרפם, וְתִימְרוֹת עָשָׁן - עשן השריפה, יעלה בזקיפות קומה למעלה - כעץ תמר.
ד. הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ - מגודל הרעה שתבוא על מחנה גוג, תראה להם השמש חשוכה, וְהַיָּרֵחַ לְדָם - ואור הירח, יאדים בעיניהם - כדם, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא - כל זה יהיה לפני בא היום הגדול והנורא, יום הגאולה העתידה, כשינקום ה' בגויים.
ה. וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה', יִמָּלֵט - בעת המלחמה הגדולה, כשיבוא גוג על אדמת ישראל, כל הקורא בשם ה' ית' באמת - ינצל, כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה, כַּאֲשֶׁר אָמַר ה’ - כי רק בהר ציוןתשאר הפליטה, וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה’ קֹרֵא - לשרידים, שה' יקרא ויזמן לעבודתו.
יואל פרק ד
א. כִּי הִנֵּה בַּיָּמִים הָהֵמָּה, וּבָעֵת הַהִיא, אֲשֶׁר אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם - כשישובו מהגלות לעתיד לבוא,
ב. וְקִבַּצְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט - אקבץ את כל הגויים שיבואו עם גוג, לעמק יהושפט, וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם, עַל עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם - אשפוט ואעניש אותם עלשפזרו את עמי בגלויות, והרעו לבנ"י, וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ - ביניהם לנחלה.
ג. וְאֶל עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל - ועל בני ישראל היו משליכים גורל, לחלק את בנ"י ביניהם, וַיִּתְּנוּ הַיֶּלֶד, בַּזּוֹנָה - את ילדי ישראל, היו נותנים כאתנן לזונה, וְהַיַּלְדָּה, מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ - ואת הילדות, היו נותנים עבור היין שקנו לשתות.
ד. וְגַם מָה אַתֶּם לִי צֹר וְצִידוֹן, וְכֹל גְּלִילוֹת פְּלָשֶׁת - מה לכם, ומדוע באתם אנשי צור, צידון וכל מחוזות הפלישתים, להרע לעמי ישראל ? הַגְּמוּל אַתֶּם מְשַׁלְּמִים עָלָי - האם משלמים אתם לי גמול, על איזו רעה שעשיתי עמכם?! ( הלא מעולם לא הרעותי לכם ) וְאִם גֹּמְלִים אַתֶּם עָלַי - ואם תגמלו לעמי רעה, קַל מְהֵרָה אָשִׁיב גְּמֻלְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם - במהירות אשיב לכם גמול על הרעה - בראשכם.
ה. אֲשֶׁר כַּסְפִּי וּזְהָבִי לְקַחְתֶּם - הלא את הכסף והזהב שנתתי לבנ"י - גזלתם מהם, וּמַחֲמַדַּי הַטֹּבִים, הֲבֵאתֶם לְהֵיכְלֵיכֶם - ואת הדברים הנחמדים שנתתי לישראל, הבאתם לארמנותיכם.
ו. וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלִַם, מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים, לְמַעַן הַרְחִיקָם מֵעַל גְּבוּלָם - ואת בני יהודה וירושלים, הייתם מוכרים לבני ארץ יָוָן, כדי שלא ישובו עוד לארצם.
ז. הִנְנִי מְעִירָם מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתָם שָׁמָּה - הנה אני מעורר את בָּנַי שגלו, לשוב לארצם, וַהֲשִׁבֹתִי גְמֻלְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם - ולכם, אשיב את גמולכם בראשכם.
ח. וּמָכַרְתִּי אֶת בְּנֵיכֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם, בְּיַד בְּנֵי יְהוּדָה - אמסור את בניכם ובנותיכם, ביד בני יהודה, וּמְכָרוּם לִשְׁבָאיִם, אֶל גּוֹי רָחוֹק כִּי ה’ דִּבֵּר - ובני יהודה, ימכרו אותם לבני ארץ שבא הרחוקה
ט. קִרְאוּ זֹאת בַּגּוֹיִם - הכריזו בין הגויים, ( מה שיאמר להלן ) קַדְּשׁוּ מִלְחָמָה - זמנו עצמכם למלחמה, הָעִירוּ הַגִּבּוֹרִים, יִגְּשׁוּ יַעֲלוּ כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה - העירו את לב הגיבורים, לבוא על ירושלים למלחמה.
י. כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת - תכתשו את אתֵּי החפירה, ועשו מהם חרבות, וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים - ואת המזמרות ( הכלי שחותחים בו זמורות הגפן ) תכתשו, ועשו מהם רמחים[12],( רומח - כְּלִי מלחמה ) הַחַלָּשׁ יֹאמַרגִּבּוֹר אָנִי - גם החלש יאמר, גיבור אני ואצא להלחם.
יא. עוּשׁוּ - התקבצו, וָבֹאוּ כָל הַגּוֹיִם מִסָּבִיב וְנִקְבָּצוּ - ובואו כל הגויים שמסביב א"י, להקבץ למלחמה, שָׁמָּה - בעמק יהושפט, הַנְחַת ה’, גִּבּוֹרֶיךָ - הורד ה' ושבור, את כל המתחזקים בגבורה נגדך.
יב. יֵעוֹרוּ, וְיַעֲלוּ הַגּוֹיִם אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט - יתעוררו הגויים לבוא אל עמק יהושפט למלחמה, כִּי שָׁם אֵשֵׁב לִשְׁפֹּט אֶת כָּל הַגּוֹיִם מִסָּבִיב - כי שם עתיד אני לשפוט את כל הגויים שבאו מסביב א"י.
יג. שִׁלְחוּ מַגָּל כִּי בָשַׁל קָצִיר - שלחו את המגל, לקצור התבואה הבשלה. הגויים נמשלו לתבואה בשלה, ומוכנה לקצירה, והמגל, הוא החרב שתהרוג בהם, בֹּאוּ רְדוּ כִּי מָלְאָה גַּת - בואו דורכי הענבים ורדו לגת, שהיא מלאה בענבים. עמק יהושפט נמשל לגת, המלאה בגויים שנמשלו לענבים, הֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים, כִּי רַבָּה רָעָתָם - כמו היין, המשמיע קול בזרימתו בגת, אחר דריכת הענבים, כך הגיע זמן הריגת הגויים בעמק יהושפט, בעבור רעתם.
יד. הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים - המונים יפלו וימותו, בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ - בעמק יהושפט, ששם יחרוץ ויחתוך ה' את דין הגויים, כִּי קָרוֹב יוֹם ה’ בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ - כי קרוב יום המשפט, שישפוט ה' בעמק יהושפט.
טו. שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ - יחשיכו השמש והירח, וְכוֹכָבִים, אָסְפוּ נָגְהָם - יאסף אור הכוכבים. ( ר"ל, צער גדול יהיה בעולם )
כתובים
דברי הימים ב פרק יב
(ח) כִּי יִהְיוּ לוֹ לשישק ולשאר העכו"ם לַעֲבָדִים וְיֵדְעוּ עֲבוֹדָתִי וַעֲבוֹדַת מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת והם ידעו מה טוב האם לעבוד את הקב"ה או את המלכים האחרים כי אם הם היו עובדים את הקב"ה אז לא היו מושלים בהם הממלכות האחרות: ס (ט) וַיַּעַל שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית יְקֹוָק וְאֶת אֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֹּל לָקָח וַיִּקַּח אֶת מָגִנֵּי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה: (י) ואחרי שרחבעם ראה שכעס ה' סר ממנו אחרי שהכניע את לבבו אליו וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם תַּחְתֵּיהֶם מָגִנֵּי נְחֹשֶׁת כדי שיזכר שבגלל חטאיו נלקחו מנו מעשה אבותיו וְהִפְקִיד עַל יַד שָׂרֵי הָרָצִים הַשֹּׁמְרִים פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְובעצם לא היה להם שימוש כי אם להזכיר לו: (יא) וַיְהִי מִדֵּי בוֹא הַמֶּלֶךְ בֵּית יְקֹוָק שאז לא היה זקוק לשמירה והגנה בָּאוּ הָרָצִים וּנְשָׂאוּם כדי שיכנע את לבבו כשהוא הולך לבית ה' ואז וֶהֱשִׁבוּם לאחר שחזר אל בית המלך אֶל תָּא הָרָצִים: (יב) וּבְהִכָּנְעוֹ שָׁב מִמֶּנּוּ חרון אַף יְקֹוָק וְלֹא לְהַשְׁחִית לְכָלָה לכלותם וְגַם בִּיהוּדָה הָיָה דְּבָרִים טוֹבִים באנשי יהודה גם נמצאו דברים טובים וישרים וזכות המעשים האלו הגנו עליהם: ס (יג) וַיִּתְחַזֵּק הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם בִּירוּשָׁלִַם וַיִּמְלֹךְ כִּי בֶן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה רְחַבְעָם בְּמָלְכוֹ ומכיוון שהיה מבוגר היה בו כח להתחזק וּשֲׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַר יְקֹוָקלָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם מִכֹּל ערי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית: (יד) וַיַּעַשׂ הָרָע מכיוון שהייתה אמו עכו"ם הייתה מלמדתו לעשות הרע כִּי לֹא הֵכִין לִבּוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת יְקֹוָק הוא לא חקר להשכיל ולדרוש את ה' כדי לדעת אותו כי הוא סמך על מה שאמו למדה אותו: ס (טו) וְדִבְרֵי רְחַבְעָם הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרוֹנִים הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים בְּדִבְרֵי שְׁמַעְיָה הַנָּבִיא וְעִדּוֹ הַחֹזֶה שכל נביא ונביא היה כותב ספר על נבואותיו לְהִתְיַחֵשׂ הייחוס וּמִלְחֲמוֹת רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם כָּל הַיָּמִים המלחמות שהיו ביניהם עד שמת: (טז) וַיִּשְׁכַּב רְחַבְעָם עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִיד וַיִּמְלֹךְ אֲבִיָּה בְנוֹ תַּחְתָּיו: פ
דברי הימים ב פרק יג
(א) בִּשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ יָרָבְעָם שירבעם ורחבעם התחילו למלוך באותו זמן ורחבעם מת בשנת 17 למלכותו ושנה אחר כך וַיִּמְלֹךְ אֲבִיָּה עַל יְהוּדָה היינו השנה ה-18 של ירבעם: (ב) שָׁלוֹשׁ שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִַם וְשֵׁם אִמּוֹ מִיכָיָהוּ בַת אוּרִיאֵל היא מעכה בת אבשלום שהיו לה שתי שמות מִן גִּבְעָה וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אֲבִיָּה וּבֵין יָרָבְעָם: (ג) וַיֶּאְסֹר אֲבִיָּה אֶת הַמִּלְחָמָה בְּחַיִל גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר ס וְיָרָבְעָם עָרַךְ עִמּוֹ מִלְחָמָה בִּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר גִּבּוֹר חָיִל: ס (ד) וַיָּקָם אֲבִיָּה מֵעַל לְהַר צְמָרַיִם במקום גבוה מן ההר אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי יָרָבְעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל: (ה) הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת הרי כולכם יודעים כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח כברית חזקה שאינה מתקלקלת כמו שמלח אינו מתקלקל: ס
משנת ההלכה
ברברי שם מדעי Cairina moschata באנגלית Muscovy duck Pecking,
מין ברוז גדול, שמוצאו מיבשת אמריקה (מכסיקו וברוב אזורי דרום אמריקה), שם הוא בויית עוד לפני גילוי העולם החדש.
מתוך כך שהעוף ברברי מופיע בצורה ברורה רק במקורות היהודיים המאוחרים, נראה שהעוף חדר לתודעה של הקהל היהודי האירופאי רק במחצית השניה של המאה התשע-עשרה, ולכן נחשב כעוף חדש יחסית.
למעשה מוחזק הברברי כעוף כשר על אף שבתקופת הצנע נמכר כעוף בעל כשרות רגילה ולא כעוף מהדרין להלן מובאים הדעות וההשתלשלות ההיסטורית בדיון ההלכתי סביב ברווז זה
הרב שמשון רפאל הירש והרב נתן אדלר כתבו שאין להתיר עוף ללא מסורת, והאחרון אף כתב) ספר מלחמות א-להים, ברלין 1914, עמ' 165-162.) "כי דרשתי וחקרתי ושמעתי שפה ובמדינתנו נהגו איסור לאכול בר-אווזות הנקראות Muscovy Ducks, כי אין לנו פה מסורה להתירן".
אך לעומת זאת דבריו המפורסמים של הנצי"ב מוולאזין על היתר תרנגול ההודו, שנכתבו למעשה (שו"ת משיב דבר סי' כב.) רק אגב תשובה מפורטת לאחד הרבנים בעניין בעיית העדר מסורת אצל הברברי ברורים להיתר "מכתב מעכ"ה נ"י הגיע, אשר אתי מרחוק לשאול דעתי הקלה בדבר אווזות גדולים ומשונים מאווזות המצויים בינינו באורך צוארם ובגבשושית שעל החרטום, ומאז זה הרבה שנים שנתחדשו ובאו להם נהגו בקהל ק' לאכלם בחזקת אוז, ועתה יצאו עליהם עוררין אולי הם מין אחר, וא"כ צריכים למסורה בפ"ע שהמה עוף טהור...
תשובה ...איברא, כל זה אם היה בא לפני מראש, אבל אחר שכבר נהגו לאוכלם, ומסתמא גם אז היה על פי הוראת חכם שנראה לו שהוא מין אווז הטהור, והוחזקו בזה להיתרא, אין לנו לאסרם ולהוציא לעז על אבותינו שאכלו עוף טמא ח"ו... ותדע, שהיתר העוף "אינדיק" [תרנגול הודו] שאנו אוכלין, היו הרבה מערערים עליהם בשעה שהביאום מאינדיא, ולא היה מסורת על כשרותם, וגם עוד היום יש מחמירים ופורשים מהם, ומ"מ כבר נהגו להיתר, ואין פוצה פה, והוא משום שכבר הוחזקו להיתרא ואין ראיה לאוסרם, ה"נ בהני אווזות הגדולות. כך דעתי הקלה נוטה"10.
מתנגדי מתן ההיתר החליטו להביא את שאלת כשרות הברברי להכרעת חכמי ירושלים. ר' ישראל הלפרין שלח זוג ברברים לירושלים, באמצעות ר' ליב וקסליר שנסע לשם לעת זקנותו. הרב שמואלסלנט, רבה של ירושלים, היה אז זקן מופלג ונמנע מלפסוק בשאלות איסור והיתר, ולכן היפנה את השאלה לר' חיים ברלין שהגיע אז לעיר. אולם לאחר ששמע הרב ברלין שעופות אלה "מזדווגים עם נחשים" הוא סירב לעסוק בשאלה, והיא שוב עלתה לדיון בפני הרב שמואל סלנט, והוא הכריע בדבר לקולא: "פקד הגאון ר' שמואל סלנט על השו"ב שישחוט הבאו"ו על חג הפסח. וכן אמר הגאון ר' שמואל סלנט לר' ליב הנ"ל: טסט גיזונטערייד, מיט אגיטען אפטיט (אכול לבריאות ולתיאבון)... ותיכף ומיד בערב פסח מאותה שנה שלח הרב ליב מכתב לבנו אברהם וועקסליר, היושב בס"טארקוסט, אצלינו בארגנטינה, וכתב בזה הלשון: אני בישלתי את הברווז מארגנטינה בעיר הקודש ירושלים, שהגאון ר' שמואל סאלאנט אמר לשחוט אותו ואכל ממנו גם הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים, התייחס (שו"ת הר צבי יו"ד סי' עה) "בר - אווזות שיש בהן שינוי. וכתב "ע"ד הבר - אווזות שיש בהם שינוי ויש בהם גבשושית אדומה על הלחיים והחרטום. העובדא היא כי לפני ארבעים וחמשה שנים בא איש מיוחד שליח מהמושבות היהודיות שבארגנטינא והוליך עמו בר אווזא הזאת בשאלה לירושלים אי מותרת באכילה, ואז הסכימו להתירה. עכ"ז איני רוצה לסייע שיתפשט ההיתר בין אלו שנוהגים שלא לאוכלה. ולדעתי, די לנו שלא למחות במי שאוכל, אבל לא לעזור להתחיל במנהג חדש בין אלה שנזהרו עד כה. אולם בפועל הוא בעצמו התיר את העוף, ועל פי שוחטים מהימנים הוא קיבע את המסורת בכך שהעוף נשחט בנוכחותו.למעשה בדורות האחרונים מוחזק הברברי לעוף כשר".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה