מקרא
במדבר פרק ב
(לב) אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים כאשר היו ביום שהתפקדו והנה בעשרים יום לא מת אחד מהם וזה דבר פלא[1]:
(לג) וְהַלְוִיִּם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
(לד) וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו להודיע שעשו גם בענין הדגלים כדבר ה' בין בעת החניה בין בעת הנסיעה, וממ"ש איש למשפחותיו מבואר שחוץ ממה שכל שבט חנה בפמי עצמו כן כל משפחה ומשפחה חנו בפני עצמה וכן כל בית אבותיו שכנו ביחד. כ"א ביחוד: פ
במדבר פרק ג
(א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה תחלה מנה תולדות ישראל ואח"כ תולדות הכהנים ואח"כ תולדות הלוים. ועתה מונה תולדות אהרן ותולדות משה לפנים נמי מהלוים דכתיב ולקהת משפחת העמרמי זהו משה (ואהרן) ובניו אשר יקראו על שבט הלוי כי לא היה לעמרם בנים רק משה ואהרן ויבדל אהרן להקדישו ומשה ובניו יקראו על שבט הלוי בְּיוֹם דִּבֶּר יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי שזהו קודם שהוקם המשכן אז היו ד'. אבל בשנה שניה שהוקם המשכן במדבר סיני לא נשארו כי אם אלעזר ואיתמר שכל מקום שנאמר בהר סיני זהו קודם שהוקם המשכן אבל משנבנה אהל מועד לא נאמר אלא במדבר סיני[2]:
(ב) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר:
(ג) אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים בשמן המשחה ולא קרה כן לדורות, כי אמנם לא נמשח אחריהם שום כהן הדיוט בחיי הכהן הגדול[3] אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן:
(ד) וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְקֹוָק בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְקֹוָק בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי בחיי[4] שהיו גם הם ככהנים גדולים נמשחים כמוהו בחייו ולא יעשה כן לדורות[5] אַהֲרֹן אֲבִיהֶם: פ
(ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו) הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ לשמור, כמו שמפורש, בפסוקים לקמן אבל "ועבודה לא יעבוד". אבל נושאים המשכן וכליו, כדמפרש לקמן, והיו נושאים המשכן ומשוררים בשעת עבודה, כדמפרש בדברי הימים ועזרא. ובשעת הצורך שוחטים הקרבן, כי שחיטה אפילו בזר כשירה, כדכתיב בפסח שעשה חזקיהו "והלוים על שחיטת הפסחים", וכתיב "רק הכהנים היו למעט ולא יכלו להפשיט את כל העולות ויחזקום אחיהם הלוים עד כלות המלאכה"[6]:
(ז) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ שישמרו משמרת הראוי לאהרן כמו הכנת צרכי הקרבן כמו שחשב בד"ה שהיו ממונים על היין והסלת והשמן והחביתין וגם כולל שמירת המקדש שהכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ משמרת למשמרת וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה ענינים הראוים לסנהדרין כמו לעשות גזברין ואמרכלין שסתם עדה הם הסנהדרין, וכן עניני הכנת צרכי העבודה שמוטלים על הסנהדרין שעל זה אמר לעבוד את עבודת המשכן[7] לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:
(ח) וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן שכולן היו זקוקין לצרכי המקדש אלא שהלוים באים תחתיהם בשליחותם[8]:
(ט) וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כי בני ישראל מספיקים ללוים מזונות, שהיו ישראל עובדים האדמה וזורעים וחורשים ונותנים ללוים המעשר כולו מתוקן ומדוגן, כדכתיב "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם", גוף המעשר במקום נחלת[9]:
(י) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד תעשהו פקיד וממונה עליהם וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: פ
(יא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יב) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:
(יג) כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְקֹוָק: ס
(יד) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר:
(טו) פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם שיפקדם הוא לבדו בלא הנשיאים, והוא קרא לאהרן ולכבודו, כי הוא היה נשיא השבט ההוא. ואולי מזה הטעם נקוד על "ואהרן" (שם שם, לט) כי לא היה הוא על פי ה' בפירוש, ואחרי כן בפקודת הלוים על עבודתם ועל משאם, קרא משה לנשיאי העדה שיהיו עמו, כמו שנאמר (להלן ד, מו) אשר פקד משה [ואהרן] ונשיאי ישראל את הלוים, כי נכון הוא שיסכימו כולם ויראו בתיקון המשמרות[10] כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם:
(טז) וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה אמר משה לפני הקב"ה היאך אני נכנס לתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם א"ל הקב"ה עשה אתה שלך ואני אעשה שלי הלך משה ועמד על פתח האהל והשכינה מקדמת לפניו ובת קול יוצאת מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל זה לכך נאמר[11] עַל פִּי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צֻוָּה:
(יז) וַיִּהְיוּ אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי בִּשְׁמֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי:
נביא
עמוס פרק ג
א. שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה - עם ישראל, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:
עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה - עם ישראל, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:
ב. רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה - רק אתכם אהבתי מכל העמים, עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם - לכן, משום שקרובים אתם אלי, אקפיד יותר על מעשיכם הרעים, ואעניש אתכם על עוונותיכם.
ג. הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו, בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ - האם הולכים שני אנשים יחד בדרך, אם לא שסכמו ביניהם מועד ללכת יחד ?! כך הנביא, בודאי ה' ציוה עליו לנבא נבואתו, ולא מעצמו ניבא !
ד. הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ - האם ישמע ביער קול שאגת האריה, ללא שעומד לטרוף טרף ?! הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ - האם יתן האריה את קולו ממקום שגר שם ?! בִּלְתִּי אִם לָכָד - אם לא לכד טרף ?! (כך האוייב הנותן קולו על ישראל, בוודאי ילכוד ויכה בהם )
ה. הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ, וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ - התיפול ציפור במלכודת בארץ, בלי ששמו לה את המלכודת כמוקש ?! הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה, וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד -כשנלכדת ציפור ברשת הפח, עולה הפח קצת מן הארץ מפירפורי הציפור. שואל הנביא, היתכן שנראה פח מורם מן הארץ, אם לא לכד בתוכו ציפור ?! ( נמשל: לא ישוב האוייב מעליכם, עד שיקח מכם בשבי )
ו. אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר, וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ - היתכן שישמע בעיר קול השופר המזהיר מפני האוייב, והעם לא יחרד ?! אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר, וַה’ לֹא עָשָׂה - כך, לא יתכן שתבוא על עיר רעה, אם לא ה' ית' הביא אותה עליהָ. ( ע"כ, שובו בתשובה, ע"פ הזהרת הנביא ).
ז. כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה’ אֱלוֹקִים דָּבָר, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים - כי הלא לא יעשה ה' דבר, אם לא גילה דבר זה לנביא להזהיר את העם.
ח. אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא, ה' אֱלוֹקִים דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא - כמו שכל אדם ירא משאגת אריה, כך צריך האדם לפחד מאזהרות הנביא.
ט. הַשְׁמִיעוּ עַל אַרְמְנוֹת בְּאַשְׁדּוֹד, וְעַל אַרְמְנוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם - הכריזו בארמונותיכם, בני פלישתים שבאשדוד, ובני מצרים, וְאִמְרוּ הֵאָסְפוּ עַל הָרֵי שֹׁמְרוֹן - וקראו לכולם להתאסף על הרי שומרון לראות את דרכם הרעה של ישראל, וּרְאוּ מְהוּמֹת רַבּוֹת בְּתוֹכָהּ - וראו את המִייַת המלחמה שנלחמים איש באחיו, וַעֲשׁוּקִים בְּקִרְבָּהּ - והעושק, שעושקים איש את רעהו.
י. וְלֹא יָדְעוּ עֲשׂוֹת נְכֹחָה נְאֻם ה' - ואינם יודעים ללכת בדרך ישרה, הָאוֹצְרִים חָמָס וָשֹׁד בְּאַרְמְנוֹתֵיהֶם - וראו את החמס, ששדדו איש מאחיו ושומרים באוצרותיהם.
יא. לָכֵן כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹקִים, צַר וּסְבִיב הָאָרֶץ - לכן, יבוא עליהם אוייב סביב ארצם, וְהוֹרִד מִמֵּךְ עֻזֵּךְ - ויוריד ויקח את חוזקם, ( את רכושם ) וְנָבֹזּוּ אַרְמְנוֹתָיִךְ - ויבזזו מהם, את העושר ששמרו באוצרותיהם.
יב. כֹּה אָמַר ה', כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן - כמו רועה הצאן, המציל רק דבר מועט הנשאר מפי האריה, כשתי רגליים או חלק מאוזן הכבש שנטרף, כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיּשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן - כך ישארו רק מעטים מישראל, בִּפְאַת מִטָּה - החולים והחלשים, הדוחקים עצמם לקצה המטה - להחבא מהאוייב,וּבִדְמֶשֶׁק - פאה, קצה, ( רד"ק ) עָרֶשׂ - מיטה.
יג. שִׁמְעוּ וְהָעִידוּ בְּבֵית יַעֲקֹב, נְאֻם ה’ אֱלוֹקִים אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת - שמעו הנביאים דְבָרַי אלו, והזהירו את בית ישראל.
יד. כִּי בְּיוֹם פָּקְדִי פִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל - כי ביום שאזכור להעניש את ישראל על פשעיהם, עָלָיו - על ישראל, וּפָקַדְתִּי עַל מִזְבְּחוֹת בֵּית אֵל - אזכור את המזבחות לע"ז שבבית אל, וְנִגְדְּעוּ קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ, וְנָפְלוּ לָאָרֶץ - יִשָבְרוּ קרנות המזבחות, ויפלו לארץ.
טו. וְהִכֵּיתִי בֵית הַחֹרֶף עַל בֵּית הַקָּיִץ - אכה ואשבור למלכים ולשרים, את בתי החורף ( בית השמור מקור החורף ) וגם את בתי הקיץ,( בית הפתוח לרוח בימי הקיץ החמים ), שעשו להם ברוב תענוגותיהם,וְאָבְדוּ בָּתֵּי הַשֵּׁן - ואאביד מהם את בתי השן ( שעשו משן הפיל ) המפוארים שבנו, וְסָפוּ בָּתִּים רַבִּים נְאֻם ה’ - ובתים רבים יחרְבוּ ויִכְלוּ.
כתובים
דברי הימים ב פרק יז
(יא) וּמִן פְּלִשְׁתִּים מְבִיאִים לִיהוֹשָׁפָט מִנְחָה וְכֶסֶף מַשָּׂא כ"כ הרבה כסף שמשאם היה רב גַּם הָעַרְבִיאִים שם אומה מְבִיאִים לוֹ צֹאן וביתר פירוט אֵילִים שִׁבְעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת וּתְיָשִׁים שִׁבְעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת: פ (יב) וַיְהִי יְהוֹשָׁפָט הֹלֵךְ וְגָדֵל עַד לְמָעְלָה עד שהתרומם ונתגדל וַיִּבֶן בִּיהוּדָה בִּירָנִיּוֹת מלשון בירה היינו ארמונות וְעָרֵי מִסְכְּנוֹת אוצרות לתת בהם תבואה, יין ודגן: (יג) וּמְלָאכָה רַבָּה היינו היו לו הרבה אומנים שהיו עושים את המלאכה הָיָה לוֹ בְּעָרֵי יְהוּדָה וְאַנְשֵׁי מִלְחָמָה גִּבּוֹרֵי חַיִל בִּירוּשָׁלִָם: (יד) וְאֵלֶּה המספר שהיה ל- פְקֻדָּתָם לְבֵית אֲבוֹתֵיהֶם לִיהוּדָה שָׂרֵי אֲלָפִים שהיו אחראים על קבוצת האלפים עַדְנָה הַשָּׂר וְעִמּוֹ גִּבּוֹרֵי חַיִל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אָלֶף: ס (טו) וְעַל יָדוֹ סמוך לו בדרגתו יְהוֹחָנָן הַשָּׂר וְעִמּוֹ מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף: ס (טז) וְעַל יָדוֹ עֲמַסְיָה בֶן זִכְרִי הַמִּתְנַדֵּב לַיקֹוָקשהיה דרכו להתנדב רבות להקב"ה וְעִמּוֹ מָאתַיִם אֶלֶף גִּבּוֹר חָיִל וכל אחד מהם היה גיבור חיל: ס (יז) וּמִן בִּנְיָמִן גִּבּוֹר חַיִל אֶלְיָדָע וְעִמּוֹ נֹשְׁקֵי קֶשֶׁת וּמָגֵן מָאתַיִם אָלֶף: ס (יח) וְעַל יָדוֹ יְהוֹזָבָד וְעִמּוֹ מֵאָה וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא: ס (יט) אֵלֶּה הַמְשָׁרְתִים אֶת הַמֶּלֶךְ שהיו איתו תמיד בירושלים מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר בְּכָל יְהוּדָה: פ
דברי הימים ב פרק יח
(א) וַיְהִי לִיהוֹשָׁפָט עֹשֶׁר וְכָבוֹד לָרֹב וַיִּתְחַתֵּן לְאַחְאָב כי יהורם בנו של יהושפט התחתן עם ביתו של אחאב: (ב) וַיֵּרֶד לְקֵץ שָׁנִים אחרי מספר שנים מאז החתונה וזה היה בשנת י"ז למלכותו אֶל אַחְאָב לְשֹׁמְרוֹן וַיִּזְבַּח לוֹ אַחְאָב צֹאן וּבָקָר לָרֹב וְלָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ וַיְסִיתֵהוּ מלשון הסתה ופיתוי לַעֲלוֹת אֶל רָמוֹת גִּלְעָד ולהלחם עליה: (ג) וַיֹּאמֶר אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה הֲתֵלֵךְ עִמִּי רָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר לוֹ כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כמו שאתה תלך כך גם אני אלך וּכְעַמְּךָ עַמִּי וְעִמְּךָ בַּמִּלְחָמָה ואני אעלה איתך למלחמה: (ד) וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל דְּרָשׁ נָא כַיּוֹם אֶת דְּבַר יְקֹוָק אם אינך רגיל לדרוש בדבר ה' א עכשיו יש הזדמנות לדרוש את ה': (ה) וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אחאב אֶת הַנְּבִאִים נביאי הבעל אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה או ה- אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמְרוּ עֲלֵה וְיִתֵּן הָאֱלֹהִים בְּיַד הַמֶּלֶךְ אמירה זו הייתה בפניו של יהושפט שיחשוב שאלו נביאי ה' כי הם מדברים בשם ה'[12]: (ו) וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לַיקֹוָק עוֹד וְנִדְרְשָׁה מֵאֹתוֹ האם לא נשארו נביאי אמת? האם איזבל אשת אחאב הרגה את כולם? וידע שהם מדברים שקר שכולם דיברו בסגנון אחד אין זה דרך נביאי ה':
משנת ההלכה
דיני יו"ט
קוצר
א. הקצירה אסורה ביו"ט ולכן כל ניתוק צומח ממקום גידולו אסור. וכל מה שנאסר בה בשבת נאסר בה גם ביו"ט
מעמר
ב. המעמר, כלומר שמאסף פירות וירקות, או קש, או עצים יחד וצובר ערימות במקום גידולן, אסור ביו"ט כמו בשבת. לפיכך, אין מביאין עצים מן השדה, אפילו אם ערם אותם שם מערב יו"ט והכינם לצורך כך[13], וכן אסור ללקט ולהניח בחצר בין עצים גדולים או קטנים, אם לא שמדליק שם בחצר, שאז מותר ללקט ממה שמונח לפניו, לצורך בישול קדירתו עכשיו אבל לגבב מכל החצר ולהניח אסור. ובשדה, גם ממה שמונח לפניו אסור[14](חיי אדם שם סעי' ו ומ"ב סי' תקא ס"ק יא יג)
ג. היו לו עצים או פחמים מכונסים בתוך מקום שמוקף מחיצות, אע"פ שהוא רחוק מביתו, אם הוא בתוך התחום וגם הוא מקום משתמר, מותר להביא ממנו עצים. ואם אינו מקום המשתמר אם הוא מחוץ לשבעים אמה ושיריים או שרחוק יותר, הסיח דעתו ממנו והרי הוא מוקצה אבל אם סמוך לעיר בתוך ע' אמה ושיריים מותר.
הדש
ד. הדש, אע"פ שהיא מלאכת אוכל נפש, כבר נתבאר שאסור. י"א מדרבנן, וי"א מדאורייתא. וכל מה שאסור מן התורה בשבת אסור ביו"ט אבל בדברים שאינן אסורים בשבת אלא מדרבנן, יש מהם שהתירו חכמים ביו"ט וכן בשאר מלאכות, והיינו מה שהוא נצרך מאוד לשמחת יו"ט.
ה. לפיכך, אע"ג שיש אוסרין בשבת לסחוט אשכול של ענבים אפילו לתוך האוכל, מ"מ ביו"ט מותר אם סוחט לתוך אוכל[15], אבל מ"מ צריך להקפיד שיהיה כמות מספיקה של אוכל שרוב המשקה ייספג בו (חיי אדם כלל פא סעי' א ג)
ו. יש מתירים לסחוט פירות הדר בשינוי ביו"ט[16]
ז. יש מתירין ביו"ט למלול קטניות אפילו בלא שינוי כדי לפרק את תרמיליהם מעליהם גם אם התרמילים נתייבשו, ויש אומרים שאם נתייבשו התרמילים מותר דוקא בשינוי כגון בראשי אצבעותיו. (חיי אדם שם סעי' ח ומ"ב סי' תקי ס"ק ג)
ח. אסור לדוך שקדים להוציא חלב, כיון שדומה לסחיטת פירות, ולכן אע"פ שמפיג טעם קצת, אסור. וע"י שינוי יש להתיר[17] (חיי אדם שם סעי' י מ"ב תצ"ה ס"ק ט)
[3] ספורנו
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] רש"י
[11] רש"י
[12] ורש"י חולק ואמר שכולם היו נביאי אמת ומקובל אצלו מבית אביו שיהושפט לא קיבל כי כל נביא יש לו לשון ייחודית וכאן כולם דיברו באותו מטבע לשון. עי"ש.
[13] וכתב בחיי אדם שטעם האיסור "שמא יטעו הרואים ויחשדוהו שאסף מן המפוזרים" משמע שמפוזרים הוא כמעמר כיון שהוא משא"כ מכונסים כיון שכבר עימרם אינו אלא גזירה אבל בשער הציון סי' תקא ס"ק יד כתב שטעם עימור המוזכר ברא"ה ור"ן לא נזכר כלל ברמב"ם מלבד שהוא דוחק דהבאה מן השדה שאין בה חשש עימור כלל גזרינן אטו שמא ימצאם מפוזרין ויכנסם ולגבב גופא בשדה שהוא עצם עימור התירו [ואף שמ"א מיישבו דקדרתו מוכחת עליו זהו ג"כ דוחק] וע"כ דס"ל להרמב"ם דלא אסור עימור כי אם כשמעמר שיהיו מונחים שם לייבש וכה"ג אבל לא כשמגבבן כדי להדליקן תיכף ולהכי יותר עדיף בשיטת הרמב"ם לומר שהוא משום עובדא דחול לילך ביו"ט לשדות להביא עצים לביתו ולהכי מה שלפניו מותר לגבב." ובמ"ב סי' שם ס"ק יא כתב טעם נוסף "ויש מפרשים משום דמיחלף במפוזר ומפוזר אסור משום דמיחזי כמגבב לצורך מחר והוי כמעמר ומטעם זה אפילו ברה"י אסור ללקטן כשהם מפוזרין"
[14] זהו דעת מהרש"ל והב"ח וש"א לאסור לגבב בשדה אפילו באופן זה דמיחזי כמגבב במקום גידולו כיון שהוא בשדה דחייב משום מעמר ופליגי על דעת הר"ן דס"ל דמדינא מותר כיון שהוא לצורך אוכל נפש אלא משום דלפעמים מחזי כמגבב לצורך מחר ואינהו ס"ל דלא עדיף כלל מקוצר ושארי מלאכות שקודם לישה שאסור מדינא לכו"ע וכנ"ל (מ"ב שם ס"ק יב ושער הציון ס"ק טו) ודעת המחבר סי' תקא סעי' ג שאף בשדה מותר ממה שלפניו סמוך למקום בישול קדרתו "דלא הוי עובדא דחול וגם לטעם השני הנ"ל ג"כ שרי דקדרתו מוכחת עליו שאינו מגבב לצורך מחר (מ"ב שם)
[15] "דלא קיי"ל בשבת להחמיר אלא משום חומרא דשבת. אבל ליו"ט, סמכינן על רוב הפוסקים, דאין זה דומה לדש, דמלאכת דש היא על א' משני אופנים, או שמפרק אוכל מן הקש והתבן כדישה בתבואה, או שסוחט משקה מאוכל כסחיטת זיתים וענבים. וכיון שסוחט לתוך האוכל, קיימא לן דמשקה הבא לתקן האוכל, הוי המשקה ג"כ אוכל, ואם כן אינו דומה לסחיטת ענבים למשקין, ששם מפריד משקה מו האוכל ומצד מה שמפריד את המשקה מן החרצנים שאינם נאכלים בדרך כלל מכל מקום החרצנים אינן פסולת גמור, וא"כ אינו דומה לדישה בתבואה, ולכן מותר" (חיי אדם שם)
[16] בשו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' פה ובשערים המצויינים בהלכה סי' צח ס"ק ז כתבו שכיון שמשקה היוצא מפירות הדר מפיג טעמו כשסוחטו מבעו"י מותר לסוחטו ביו"ט בשינוי אמנם עיין בשמירת שבת כהלכתה פ"ה הע' א בפירות הדר דינם כענבים
[17] "דבאמת הוא חומרא בעלמא דמעיקר הדבר. לא שייך בזה סחיטה כמו שכתבו הפוסקים שהחלב אינו כנוס בשקדים כיין בענבים וכן פליג באמת הפר"ח על דין זה וכן בספר מו"ק ודי לנו להחמיר בזה כמו בדבר שאינו מפיג טעם כלל ואפ"ה מותר ע"י שינוי" (שער הציון שם ס"ק י)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה