מקרא
במדבר פרק א
(מח) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(מט) אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד אע"ג שהבין משה שלא ימנה את בני לוי כמבואר לעיל היה מסופק בדבר מה יעשה בהם, וכאשר השלים מנין העם ונשארו הלוים לבדם, פירש לו הקב"ה שלא ימנה אותם בתוך בני ישראל וימנה אותם לבדם, כי יפקידם על משכן העדות[1] וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(נ) וְאַתָּה הַפְקֵד תמנה[2] אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת הוא אהל מועד והמשכן לארון ששם העדות וְעַל כָּל כֵּלָיו כמנורה והשלחן והמזבחות וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הם כלי הכלים[3] הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּןבנסוע המחנה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ בהקמתו וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ מד' רוחותיו בחנותן להזהיר ולשמור שלא יקרב זר אליו[4]:
(נא) וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ להסיר הבריחים והעמודים הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב אפי' כהן הבא לעבודת לויים בפריקת המשכן והקמתו חייב מיתה, כי הכהן גם הוא נקרא זר לעבודה זו[5] יוּמָת בידי שמים[6]:
(נג) וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל פי' הכתוב למעלה למה יחנו סביב שלא יקרב אל המשכן אחד מעדת בני ישראל וימות וזה טעם ולא יהיה קצף כעוזא שנגע בארון ושם כתוב ויחר אף ה' בעוזא[8] וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת שישמרו אותו בלילה וילכו סביב המשכן, כמו שאמרו (ספרי קרח קטז) הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ, והם כלם כשומרים לראש המלך והוא מצוה לדורות גם במקדש[9]:
(נד) וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ שלא נגעו במשכן לעולם[10]: פ
במדבר פרק ב
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בעבור כי אהרן ובניו ישימו משא הקהתים בכתף[11] לֵאמֹר:
(ב) אִישׁ עַל דִּגְלוֹ וכל דגל היה בצבע שונה כצבע אבנו של אותו השבט הקבועה בחושן[12] בְאֹתֹת סימנים היו בכל דגל ודגל וקדמונינו אמרו שהיה בדגל ראובן צורת אדם מכח דרש דודאים ובדגל יהודה צורת אריה כי בו המשילו יעקב ובדגל אפרים צורת שור מטעם בכור שור ובדגל דן צורת נשר עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל הנביא[13] לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד מרחוק מיל שהוא אלפים אמה[14] סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ:
(ג) וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה לצד פתח אהל מועד שהוא במזרח דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם לפי שיהודה גדול ומלך - חונה לפני שער המלך וכן מצינו במשה ואהרן לפי שהיו גדולים, לפני אהל מועד משה ואהרן ובניו [15] וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב:
(ד) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וכן כל הפקודים למחנה יהודה (פסוק ט), וכן בכולם, הכל דברי השם אל משה, ונמשך למעלה (פסוק א) על וידבר ה' אל משה ואל אהרן, כי לא מנאם משה עתה פעם אחרת, וכן אלה פקודי בני ישראל (פסוק לב), גם כן דברי השם, והזכיר כל זה להודיע שמימי המנין ועד שנתקנו המחנות וחנו לדגליהם ונסעו, שהיה עשרים יום (להלן י, יא) לא נפקד מהם איש, וזה היה מעשה נס, שלא מת אחד מכל העם הגדול ההוא תוך עשרים יום[16]:
(ו) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
(ז) מַטֵּה זְבוּלֻן וְנָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן:
(ח) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
(ט) כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ כשרואין הענן מסתלק תוקעין הכהנים בחצוצרות ונוסע מחנה יהודה תחלה וכשהולכין הולכין כדרך חנייתן הלוים והעגלות באמצע דגל יהודה במזרח ושל ראובן בדרום ושל אפרים במערב ושל דן בצפון[18]: ס
(י) דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה דרומה[19] לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר:
(יא) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(יב) וְהַחוֹנִם עָלָיו מַטֵּה שִׁמְעוֹן וְנָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִי שַׁדָּי:
(יג) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת:
(יד) וּמַטֵּה גָּד וְנָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן רְעוּאֵל:
(טו) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
(טז) כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה רְאוּבֵן מְאַת אֶלֶף וְאֶחָד וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים לְצִבְאֹתָם וּשְׁנִיִּם יִסָּעוּ: ס
(יז) וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת לאחר שני דגלים הללו[20] כי הגרשונים והמררים נוסעים בין דגל יהודה ובין דגל ראובן והקהתים נוסעים ועמהם אהרן ובניו בין דגל יהודה ובין דגל אפריםכַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ שב אל המחנות שהם ישראל לא אל מחנה הלוים כי יחנה דגל יהודה למזרח כי הגרשוני שהוא למערב המקדש ומררי בצפון יחדו יסעו אִישׁ עַל יָדוֹ על מקומו לְדִגְלֵיהֶם: ס
(יח) דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם יָמָּה לרחל דגל בפני עצמה אפרים מנשה ובנימין[21] וְנָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד:
(יט) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(כ) וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה וְנָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר:
(כא) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּמָאתָיִם:
(כב) וּמַטֵּה בִּנְיָמִן וְנָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי:
(כג) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
(כד) כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה אֶפְרַיִם מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנַת אֲלָפִים וּמֵאָה לְצִבְאֹתָם וּשְׁלִשִׁים יִסָּעוּ: ס
(כה) דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן דגל רביעי לבן שפחת רחל[22] צָפֹנָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי:
(כו) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת:
(כז) וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה אָשֵׁר וְנָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן:
(כח) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אֶחָד וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(כט) וּמַטֵּה נַפְתָּלִי וְנָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן:
(ל) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:
(לא) כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה דָן מְאַת אֶלֶף וְשִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ לְדִגְלֵיהֶם: פ
נביא
עמוס פרק ב
א. כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב - על פשע ראשון שני ושלישי - יסלח ה', וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ - אך על הפשע הרביעי - לא אסלח, ואשיב להם גמולם בראשם, עַל שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ אֱדוֹם לַשִּׂיד - שמלך מואב שרף את בכורו של מלך אדום על החומה, עד שנהיה אפרו של הבן כסיד דק, ובכך עורר את אדום לקצוף על ישראל. {"וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה...וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ (של מלך אדום) הַבְּכוֹר...וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל..." ( מלכים ב' ג' כו' )}
ב. וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּמוֹאָב, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת הַקְּרִיּוֹת - ותאכל האש, את ארמונות העיר קְּרִיּוֹת שבמואב, וּמֵת בְּשָׁאוֹן מוֹאָב - ברעש המלחמה, יהרוג האוייב את מואב, בִּתְרוּעָה בְּקוֹל שׁוֹפָר - כשיריע האוייב בשופר.
ג. וְהִכְרַתִּי שׁוֹפֵט מִקִּרְבָּהּ - אכרית את מלך מואב, וְכָל שָׂרֶיהָ אֶהֱרוֹג עִמּוֹ - עם המלך, אָמַר ה':
ד. כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה - על פשע ראשון שני ושלישי - יסלח ה', וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ - אך על הפשע הרביעי - לא אסלח, ואשיב להם גמולם בראשם, עַל מָאֳסָם אֶת תּוֹרַת ה' וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ - על שמאסו בתורת ה', ולא שמרו את חוקי ה', וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם, אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם - השקרים של נביאי השקר שאבותיהם הלכו אחריהם, גרמו לישראל לתעות מדרך ה'.
ה. וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בִּיהוּדָה, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִָם - ע"י נ"נ.
ו. כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל - על פשע ראשון שני ושלישי - יסלח ה', וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ - אך על הפשע הרביעי - לא אסלח, ואשיב להם גמולם בראשם, עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק - שהיו מטים את דין הצדיק, בעבור שוחד כסף, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם - ואת דין האביון, בעבור שוחד מועט כגון: נעליים.
ז. הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ - מביטים ושואפים, בלכתם על עפר הארץ, בְּרֹאשׁ דַּלִּים - אל ראשי העניים כיצד לעשוק אותם. וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ - העניים מטים עצמם מן הדרך, כדי שלא יראו אותם, וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה, לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי - איש ואביו, ילכו לזנות עם נערה מאורסה, ובכך גורמים לחילול שם ה'.
ח. וְעַל בְּגָדִים חֲבֻלִים - ועל בגדים, שנִתְּנוּ כמשכון, מבעלי דין שלא שלמו חובם ( על פי פסק דינם השקרי ) יַטּוּ, אֵצֶל כָּל מִזְבֵּחַ - היו מטים את עצמם, ושוכבים עליהם, כשאכלו ליד המזבחות לע"ז שלהם, וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם - ויין קנו ושתו בבית אלוהיהם, מכסף שקנסו מבעלי הדין בעושק.
ט. וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם - והלא, אני השמדתי את האמורי מפני ישראל כשנכנסו לארץ, אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ, וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים - שהיו האמוריים, עַם גבוה וחזק כעצי ארז ואלון,וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל, וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת - והשמדתי את כל פירותיו ושרשיו של העץ, ( של האמורי ), מפני ישראל,
י. וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, לָרֶשֶׁת אֶת אֶרֶץ הָאֱמֹרִי - לרשת את א"י, שישב בה האמורי.
יא. וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים - והקמתי מבניכם נביאים, ללמד אתכם את דרך ה', וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים - ונתתי רוח טהרה עליכם, שאפילו בחורים נָזְרוּ עצמם מן היין, להיות קדושים לה', הַאַף אֵין זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה’ - האם לא כך עשיתי עמכם ?!
יב. וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן - ואתם, פיתתם את הבחורים הנזירים לשתות יין, ולבטל קדושתם, וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר, לֹא תִּנָּבְאוּ - ואת הנביאים מנעתם מלנבא ולהוכיח את ישראל.
יג. הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם - הנה אני מביא עליכם צרה במקומכם, ( בא"י ), כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר - כמו עמיר, שכבייכול, מכביד על העגלה בְּנָשְאָה את אלומות התבואה. (ישראל נמשלו לעגלה זו, שלא יוכלו להמלט מצרתם )
יד. וְאָבַד מָנוֹס, מִקָּל - אפילו מי שקל רגליים לרוץ, לא יוכל להמלט מהאויב, וְחָזָק, לֹא יְאַמֵּץ כֹּחוֹ - והחזק, לא יוכל להתחזק בכוחו כנגד האוייב, וְגִבּוֹר, לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ - והגיבור, לא יוכל להציל את עצמו מהאוייב.
טו. וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת, לֹא יַעֲמֹד - תופסי הקשת, לא יוכלו לעמוד על משמרתם ולהלחם באוייב, וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט, וְרֹכֵב הַסּוּס לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ - קל הרגליים לרוץ, ורוכבי הסוסים, לא יוכלו להציל עצמם מהאוייב.
טז. וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים - אף אמיץ הלב שבין הגיבורים, עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' - יפשוט בגדיו, להקל עליו את המנוסה.
כתובים
דברי הימים ב פרק טז
(י) וַיִּכְעַס אָסָא אֶל הָרֹאֶה חנני וַיִּתְּנֵהוּ בֵּית הַמַּהְפֶּכֶת בית הסוהר כִּי בְזַעַף עִמּוֹ עַל זֹאת שכעס עליו שאמר לו את הדברים הללו וַיְרַצֵּץ נשבר אָסָא מִן הָעָם בָּעֵת הַהִיא מרוב כעסו: (יא) וְהִנֵּה דִּבְרֵי אָסָא הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר הַמְּלָכִים לִיהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל שגם בספר דברי הימים שמלכי ישראל מסופר עליו: (יב) וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ בְּרַגְלָיו עַד לְמַעְלָה חָלְיוֹשהחולי שחלה ברגליו עלה עד לראשו וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת יְקֹוָק להתפלל אל הקב"ה אלא כִּי בָּרֹפְאִים שם את בטחונו: (יג) וַיִּשְׁכַּב אָסָא עִם אֲבֹתָיו וַיָּמָת בִּשְׁנַת אַרְבָּעִים וְאַחַת לְמָלְכוֹ: (יד) וַיִּקְבְּרֻהוּ בְקִבְרֹתָיו אֲשֶׁר כָּרָה לוֹ שחפר לעצמו קבר עוד בחייו בְּעִיר דָּוִיד וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים מְרֻקָּחִים בְּמִרְקַחַת מַעֲשֶׂה שהיו מעורבבים באומנות מרקחת וַיִּשְׂרְפוּ לוֹ שְׂרֵפָה גְּדוֹלָה עַד לִמְאֹד ששרפו את כל כלי תשמישו שכך היה מנהג המלכים: פ
דברי הימים ב פרק יז
(א) וַיִּמְלֹךְ יְהוֹשָׁפָט בְּנוֹ תַּחְתָּיו וַיִּתְחַזֵּק עַל יִשְׂרָאֵל עשה תחבולות להתחזק במלוכה: (ב) וַיִּתֶּן חַיִל בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתֵּן נְצִיבִים מושלים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרֵי אֶפְרַיִם אֲשֶׁר לָכַד אָסָא אָבִיו: (ג) וַיְהִי יְקֹוָק עִם יְהוֹשָׁפָט כִּי הָלַךְ בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו הָרִאשֹׁנִים ולא האחרונים שאז חטא בחטא אוריה ובמה שמנה את ישראל ונגרמה מגיפה וְלֹא דָרַשׁ לַבְּעָלִים: (ד) כִּי לֵאלֹהֵי אָבִיו דָּרָשׁ וּבְמִצְוֹתָיו הָלָךְ וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה יִשְׂרָאֵל אלו עשרת השבטים שהיו עובדים ע"ז ובאותו זמן מלך אחאב על ישראל: (ה) וַיָּכֶן יְקֹוָק אֶת הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ וַיִּתְּנוּ כָל יְהוּדָה מִנְחָה לִיהוֹשָׁפָט וַיְהִי לוֹ עֹשֶׁר וְכָבוֹד לָרֹב: (ו) וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי יְקֹוָק שאפילו שהיה לו עושר וכבוד בכל זאת ליבו לא גבה כי אם במה שהלך בדרכי הקב"ה שכל העושר והכבוד לא נחשבים כלל אל מול דרכי ה' וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה היינו שלא רק הוא הלך בדרך הישרה אלא גם כפה והכריח דרך זו על אחרים: פ (ז) וּבִשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ שָׁלַח לְשָׂרָיו את השרים שלו לְבֶן חַיִל שם אדם וּלְעֹבַדְיָה וְלִזְכַרְיָה וְלִנְתַנְאֵל וּלְמִיכָיָהוּ לְלַמֵּד תורה בְּעָרֵי יְהוּדָה ולהורות את בני ישראל: (ח) וְעִמָּהֶם הַלְוִיִּם שְׁמַעְיָהוּ וּנְתַנְיָהוּ וּזְבַדְיָהוּ וַעֲשָׂהאֵל ושמרימות וּשְׁמִירָמוֹת וִיהוֹנָתָן וַאֲדֹנִיָּהוּ וְטוֹבִיָּהוּ וְטוֹב אֲדוֹנִיָּה הַלְוִיִּם וְעִמָּהֶם אֱלִישָׁמָע וִיהוֹרָם הַכֹּהֲנִיםשחובת ההוראה היא ללמד ולהורות וזה מוטל על הכהנים והלויים: (ט) וַיְלַמְּדוּ בִּיהוּדָה וְעִמָּהֶם סֵפֶר תּוֹרַת יְקֹוָק שהביאו עמם ספר תורה וַיָּסֹבּוּ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה והלכו והסתובבו בכל הערים וַיְלַמְּדוּ בָּעָם: (י) וַיְהִי פַּחַד יְקֹוָק עַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹת יְהוּדָה וְלֹא נִלְחֲמוּ עִם יְהוֹשָׁפָט בזכות שלמדו תורה:
משנת ההלכה
דיני יו"ט
א. מכשירי אוכל נפש דהיינו דברים המכשירים את האוכל, שלא היה אפשר לעשותם מאתמול, כגון שנתקלקלו ביו"ט או שלא הספיק לתקנם מערב החג מותר לעשותם ביו"ט אבל אם היה אפשר לעשותם מאתמול הרי הם כשאר מלאכות ואסורים מן התורה[23] (שו"ע שם, מ"ב ס"ק ה, ו)
ב. כמו שלגבי איסורי שבת כל דבר שאסור לעשותו בעצמו אסור לומר לעכו"ם לעשותו ה"ה גם ביו"ט (מ"ב שם ס"ק א)
ג. לא הותרה מלאכת אוכל נפש אלא לעשותה עבור ישראל אבל עבור נכרי אסור וכן לצורך בעלי חיים אסור אפילו שמזונותם עליך דכתיב[24] אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ודרשו חז"ל לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים (מ"ב סי' תקיב ס"ק א ב טז).
ד. כל המלאכות שיבוארו להלן השייכים באוכל נפש וכן מלאכות הוצאה והבערה, הותרו אפילו אין צריך להם בי"ט לאכילה ממש אלא לאיזה צורך, כגון להוציא מרשות לרשות לטיול, ולהדליק לכבוד ריבוי נרות, מותר, שאנו אומרים מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש מהפסוק "אך אשר יאכל לכל נפש", הותרה נמי לצורך איזו הנאה וטיול שצריך לו לבו ביום, ש "אשר ...יאכל" משמעו גם הנאה וכאילו כתיב אשר "יהנה" לכל נפש. (חיי אדם כלל פ סעי' ב)
ה. ואם עשה שלא לצורך כלל כגון המבשל מיום טוב לחול, אם עדיין יש שהות ביום שאפשר לאכול ממנו, או אפי' אם הוא כבר אכל, מ"מ אילו באים אורחים היה עדיין שהות שיאכלו בו ביום, אע"פ שאסור מדרבנן, אינו לוקה לכו"ע. ואם הוא כבר סמוך לחשיכה עד שאי אפשר לשום ישראל לטעום ממנו באותו היום, יש אומרים שחייב (שם)
ו. להלן יבוארו המלאכות האסורות והמותרות לפי סדר ל"ט מלאכות שנאמרו לגבי שבת.
חורש וזורע
ז. החרישה והזריעה שאינם שייכים לאוכל נפש ביו"ט, לוקין עליהן מן התורה לכו"ע. וכל מה שאסור בחרישה וזריעה בשבת, אסור ביום טוב (חיי אדם שם סעי' ג)
ח. קוצר ומעמר ודש וסחיטת הפירות וזורה וטוחן ומרקד וצידה, אע"פ שהם מלאכות שעושין באוכל נפש עצמו ואפשר להנות מהם ביו"ט, אעפי"כ כולם אסורים אלא ע"פ אופנים שיבוארו בכל מלאכה ומלאכה[25]. (שו"ע שם, חיי אדם שם סעי' ד, ומ"ב שם ס"ק יא-יג)
[2] רש"י "דכל מיתות האמורות בקודש ומקדש, כלן מיתתן בידי שמים, כמ"ש הסמ"ג שלא מצינו מיתת ב"ד בקדש ומקדש, וכן מדאמר ולא יהיה קצף על בני ישראל. הנה היא מיתה בידי שמים, כבמעשה קרח דכתיב כי יצא הקצף, שהיתה מיתה בידי שמים (הרא"ם) ערמב"ם וראב"ד ספ"ג מכלי מקדש, ועוד דבמיתות ב"ד בא הלשון כפול מות יומת". הכתב והקבלה
[6] רש"י
[11] אבע"ז
[12] רש"י
[13] אבע"ז
[17] אבע"ז
[21] חזקוני
[22] חזקוני
[23] דבמכשירי אוכל נפש פליגי בגמרא ר' יהודה ורבנן דרבנן סברי מדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין ור"י סבר דזה קאי רק על מכשירין שאפשר לעשותן מבעוד יום אבל אם א"א שרי כמו אוכל נפש עצמו ופסקו רוב הפוסקים כר' יהודה ואעפ"כ לעשות כלי לצורך אוכל נפש גם ר"י מודה דאסור ולא פליגי כ"א בתקוני הכלי שהוא לצורך אוכל נפש דלר"י שרי אם א"א לעשותו מבעוד יום כגון שנתקלקל ביו"ט או שלא היה לו שהות לתקנו מבעוד יום וכ"ש אם לא ידע כלל מבע"י שנתקלקל אבל אם היה לו שהות לתקנו מבעוד יום אף ששכח אח"כ לכו"ע אסור מן התורה דע"ז קאי המיעוט הוא ולא מכשיריו. ודע עוד דאפי' אותן הפוסקים דס"ל כר"י היינו לעשות כן לעצמו משום דמעיקר הלכה הוא מותר אבל יש דברים שאין מורין כן לאחרים שלא יבואו להקל יותר (מ"ב בהקדמה לסי' תקט)
[24] והנה בסימן תקי"ח איתא בשו"ע דאף לענין אפיה ובישול ג"כ אמרינן מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אכן בעינן שיהיה צורך היום קצת ולצורך עו"ג לא מקרי כלל צורך היום וכדמוכח מתוס' כתובות דף ז' ויש בזה איסור תורה ואף לשיטת הסוברים שם בב"י דמה"ת מותר אף שלא לצורך כלל עכ"פ מדרבנן אסור כמו שמוכח במסקנת ב"י שם ועוד נוכל לומר דלצורך עו"ג כיון שגילתה התורה לכם ולא לעו"ג גרע טפי ולכו"ע יש בזה איסור דאורייתא וכן מוכח מהרמב"ם בהלכה י"ג שס"ל דיש בזה איסור תורה ולכאורה מוכח שם בהלכה ט"ו דס"ל דלאו גמור ג"כ יש בזה דאמרינן אהדריה לאיסורא קמא מדכתב שם דאינו לוקה מטעם הואיל ומשמע היכי דליכא טעם זה כגון שבישל סמוך לחשיכה או טריפה לוקה ג"כ אכן מסוגיא דביצה דף י"ב ב תוס' שם דמטעם מתוך ממעט מלקות ומחמת המיעוט דלכם יש בזה איסור עשה עכ"פ וה"נ בעניננו לדעת הרמב"ם דהותר שלא לצורך כלל אין בזה כ"א איסור עשה [ועיין בלח"מ הלכה ט"ו שהוכיח ג"כ דלהרמב"ם יש בזה איסור דאורייתא וסוף דבריו שם לכאורה נסתר מדברי התוס' הנ"ל] ומה שהוצרך הרמב"ם במבשל לצורך עכו"ם לטעם הואיל אף דבלא"ה אינו כ"א איסור עשה י"ל דמשום אינך נקט כן שכלל שם המבשל לצורך חול עי"ש (בה"ל שם ד"ה אין)
[25] דעת הרמב"ם והרשב"א ס"ל שאסור מן התורה כיין חיי אדם כלל פא סעיף א שמדאורייתא מותר, אלא שחכמים אסרוהו מפני שכולן הם מלאכות שנעשים לימים הרבה ע"פ רוב ויש בהם עבודה רבה שהאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כאחד ולדרוך כל ענביו כאחד ולטחון הרבה בפעם אחת. ואילו היו מותרים ביו"ט, יטרד כל היום בעבודתו ויתבטלו משמחת י"ט, לפיכך אסרו הכל אפי' מה שצריך ליומו, ואפילו ע"י שינוי אסור והניחו בהיתרן רק דברים שמסתמא הן רק לצורך אכילת יו"ט ועוד שאין בהם הפסד אם יעשה מערב יום טוב. וי"א שכולם אסורים מדאורייתא מגזירת הכתוב, ולא התירה התורה מלאכת אוכל נפש אלא מה שהוא דרך לעשות ליום זה כגון מלישה ואפיה ואילך וכה"ג מלאכות שהם לצורך אכילה ביו"ט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה