מקרא
במדבר פרק ו
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא יפריש או יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכים אחר תאותם[1] לִנְדֹּר נֶדֶר להיות נָזִיר לשון כתר, ולשון הפרשה[2] לְהַזִּיר לַיקֹוָק שירחיק מהתאות ועשה זה לעבודת השם כי היין משחית הדעת ועבודת השם[3]:
(ג) כיון שיפליא ויפריש לנדור שיהא נזיר סתם, אסר עצמו בכל אלה הדברים[4] מִיַּיִן חדש וְשֵׁכָר יין ישן שמשכר[5] יַזִּיר אם אמר - "הריני נזיר מן היין" - [הרי זה] נזיר גמור, דכתיב "מיין ושכר יזיר", כלומר אפילו לא נדר אלא מיין ושכר, הרי הוא נזיר גמור לכל דבר[6] חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה אפילו אם שותה לצורך מצוה כגון מעשר שני וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים ליתן טעם כעיקר, שאם שרה ענבים במים, ויש במים טעם יין, חייב אם שתאן[7] לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים צימוקים[8] לֹא יֹאכֵל:
(ד) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג הקליפות של הענבים[9] לֹא יֹאכֵל:
(ה) כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַיקֹוָק קָדֹשׁ יִהְיֶה נבדל מן התאוות החומריות[10] גַּדֵּל פֶּרַע כלומר יגדל שיער הרבה ולא יגזזנו[11] שְׂעַר רֹאשׁוֹ:
(ו) כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיקֹוָק עַל אצל[12] נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא ולא יחלל עסקי קדושתו להתעסק בכבוד מתים, כמו הענין בכהן גדול[13]:
(ז) לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ וכן גם לאשתו ולבתו לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם אבל מותר לו להטמא לזיבתם ולנגעם[14] כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ:
(ח) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיקֹוָק יזכה ליאור באור החיים, ולהיות מוכן להבין ולהורות כראוי לקדושי הדור[15]:
(ט) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו אצלו באוהל שהוא בו ונטמא בטומאת אהל בְּפֶתַע באונס פִּתְאֹם בשוגג וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ חשבון ימי נזירותו שהיו צריכין להיות כולן בטהרה[16] וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ שהוא בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שהוא יום ההזיה שהזו עליו מי נדה שבהם אפר פרה אדומה[17] יְגַלְּחֶנּוּ:
(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(יא) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ שלא נזהר מטומאת המת רבי אלעזר הקפר אומר שציער עצמו מן היין[18] וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:
(יב) וְהִזִּיר לַיקֹוָק אֶת יְמֵי נִזְרוֹ יחזור וימנה נזירותו כבתחלה[19] וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים קודם שנטמא יִפְּלוּ ולא יעלו למנין נזירותו כִּי טָמֵא נִזְרוֹ כי הוא לא נדר רק שיהיו שלמים זה אחר זה ולא יכרית שום דבר ויפסיק ביניהם[20]:
(יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ את קרבנותיו המבוארים להלן[21] וי"א יביא את עצמו ובסוטה והביא האיש את אשתו אל הכהן וכן בעבד והגישו אדוניו אל האלהים אמנם בנזיר אשר יחודש בו גילוח, ובו יהפך לאיש אחר, אין נכבד ממנו שיביאהו, אבל הוא יביא את עצמו[22] אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(יד) וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק כֶּבֶשׂ זכר כמו כל קרבן עולה בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ נקיבה כמו כל קרבן חטאת תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים מתוך שמחה שהשלים מה שנדר[23] ואיל זה טעון סמיכה ותנופה בחזה ושוק ואימורים ובזרוע בשלה[24]:
(טו) וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן עשר מכל מין ומין וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם של עולה ושלמים[25]:
(טז) וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְקֹוָק כמו שכתוב במצורע והעמיד הכהן המטהר את האיש המיטהר לפני ה'. אלא דשם כתיב והעמיד. היינו בתחילת כניסתם בפתח העמידו שלא ילך לפנים ממחיצתו. וכאן כתיב והקריב שהרי רשאי ליכנס בכל עזרת ישראל. ומהראוי לקרבו לפנים. כדי שיחול עליו ביותר כח הקדושה[26] וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ:
(יז) וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַיקֹוָק עַל סַל הַמַּצּוֹת ישחט את השלמים ע"מ לקדש את הלחם וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ של איל השלמים[27]:
(יח) וְגִלַּח בתער[28] הַנָּזִיר אחר ששחט את השלמים ב- פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ אבל לא בעזרה שהרי זה דרך בזיון וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים תחת הדוד שהוא מבשלן בו לפי ששלמי נזיר היו מתבשלין בעזרה שצריך ליטול הכהן הזרוע אחר שנתבשל ולהניף לפני ה':
(יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה כלומר הזרוע שהתבשלה מִן הָאַיִל ונחלקו התנאים ת"ק ורשב"י בגמ' (חולין צח:) האם מבשלה מחוברת לאיל ואח"כ חותכה או שחותכה לנתחים ואח"כ מבשלה ודיעה נוספת בגמ' שבישל את הזרוע בסיר נפרד וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ:
(כ) וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן החלה והרקיק והזרוע תרומה הן לכהן שאחר שנתבשל לוקח הכהן זרוע הבשלה מן האיל והבעלים אוכלין את השאר ולא נאסר להם מפני פליטת הזרוע שהוא אסור להם שהרי אין כאן טעם שהרי יש בשאר הבשר ששים כנגד הזרוע עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה מלבד חזה ושוק הראוים לו מכל שלמים[29] וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן:
(כא) זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר כלומר שידור את קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק עַל נִזְרוֹ שלא פירש דבר בקרבן רק נדור אביא קרבן על נזרי או שיאמר בסתם הריני נזיר, כי כיון שנדר בנזיר נדור הוא בקרבן הנזכר מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ שאם היה עשיר ירבה בקרבנו וכפי נדרו אשר ידור בקרבנות בין עשיר בין עני, כן יעשה על תורת נזרו, לרבות ולא למעט והזכיר זה ללמד שאם היה עשיר ורצה להרבות קרבנות, או שנדר בתחלה הריני נזיר ואקריב אלף עולות ושלמים, שיביא את כולן ביום מלאת ולא ישתה יין עד הקריבו את כולם, כי הכל תורת נזרו[30]: פ
נביא
עמוס פרק ח
א. כֹּה הִרְאַנִי ה' אֱלוֹקִים - במראה הנבואה, וְהִנֵּה כְּלוּב קָיִץ - והנה סל מלא בפירות קיץ.
ב. וַיֹּאמֶר מָה אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס, וָאֹמַר כְּלוּב קָיִץ, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, בָּא הַקֵּץ אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל - כלוב הקיץ, מרמז על כך שבא הקץ ( הסוף ) על עמי ישראל, לֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ - לא אוסיף עוד לסלוח לו, ולהעביר פשעיו מלפני.
ג. וְהֵילִילוּ שִׁירוֹת הֵיכָל בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם ה’ אֱלוֹקִים - השירות שהיו שרים בהיכלות המשתה, יהפכו להם ליללה, רַב הַפֶּגֶר - רבים יהיו ההרוגים בכל מקום, בְּכָל מָקוֹם הִשְׁלִיךְ הָס - ובכל מקום יאמרו איש לרעהו: הס, שקט, הלא על פי שורת הדין, בא העונש להרוגים אלו.
ד. שִׁמְעוּ זֹאת - שמעו נבואה זו, הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן - אתם, שבעושק ובמרמה, שאתם עושים עם האביונים, כאילו בולעים אותם, וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ - ועסוקים בלהשבית ולבטל מן העולם את העניים שבארץ.
ה. לֵאמֹר - ואומרים: מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֵשׁ - מתי יעבור החודש שבו התבואה נמכרת בזול, ( חודש הקציר, שבו מקבלים העניים את מתנותיהם ) וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר - וכשיעבור חודש זה, נמכור לעניים את התבואה ביוקר, וְהַשַּׁבָּת - ומתי תעבור שנת השמיטה, ( שאחר השמיטה שבה לא זורעים, מתייקרת התבואה ) וְנִפְתְּחָה בָּר - ואז, נפתח את אוצרות התבואה למכירה, לְהַקְטִין אֵיפָה - וכן, מרמים במכירה, ע"י שמקטינים את מידת האיפה, ( המידה, שבה מודדים את נפח התבואה הנמכרת ), וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל - ומגדילים את משקל האבן, השוקלת את הכסף (הניתן בתמורה לתבואה), וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה - ומעקמים את המאזנים, השוקלות את התבואה. ( כך שיהיו מרמות את הקונֶה ).
ו. לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים - כשיגמר כסף הדלים לגמרי, יקנו אותם בכסף - לעבדים, וְאֶבְיוֹן, בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם - ואת האביון, ( שגרוע הוא מן הדל ), נקנה לעבד בדבר מועט, כְּנעליים, וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר -ולעניים, נמכור את הפסולת, הנופלת מן התבואה.
ז. נִשְׁבַּע ה' בִּגְאוֹן יַעֲקֹב - נשבע ה', בגדולה שנתן לישראל, (לבית יעקב), אִם אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל מַעֲשֵׂיהֶם - שלא אשכח לעולם את כל מעשיהם הרעים.
ח. הַעַל זֹאת לֹא תִרְגַּז הָאָרֶץ - האם על מעשים כאלו, לא ארעיד את הארץ, וְאָבַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ - ואשחית את היושבים בהּ, וְעָלְתָה כָאֹר כֻּלָּהּ - ואעלה מים על כל הארץ להשחיתה, כְּמֵי היאור העולים ומציפים את השדות, וְנִגְרְשָׁה - והמים, יִשְטְפוּ ויִגְרְשׁוּ כל רֶפֶש וליכלוך על הארץ, ( נמשל: שתבוא הפורענות על הרשעים ) וְנִשְׁקְעָה, כִּיאוֹר מִצְרָיִם - ואחר שישובו למקומם כְּמֵי היאור, ישקע הרֶפֶש, וישובו המים להיות צלולים, ( נמשל: שאחר הפורענות, תבוא הרְוָחָה לצדיקים )
ט. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה’ אֱלוֹקִים, וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם - השמש, תשקע כבייכול, בצהרים, ( משל לגודל הרעה ), וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר - ואחשיך את הארץ, בזמן אור היום.
י. וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל - את ימי החג, אהפוך עליכם לימי אבל, וְכָל שִׁירֵיכֶם לְקִינָה - ואת השירים שהיו שרים, אהפוך לקינות, וְהַעֲלֵיתִי עַל כָּל מָתְנַיִם, שָׂק - ויעלו ויחגרו על מתניהם - שקים, ( כדרך צער ואבילות ), וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחָה - ויקרחו קרחה בראשם, ( מריטת השיער מרוב צער ) וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד - ואחזק את רעתם כל כך, שתהיה כְּאֵבֶל, שמתאבל אדם על בנו יחידו, וְאַחֲרִיתָהּ - וסוף הרעה, כְּיוֹם מָר - תהיה כיום מר, שאין בו כל תקוה.
יא. הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ אֱלוֹקִים, וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ, לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה' - הנה ימים באים ( ימי בית שני וגלותנו זו ), שיתאוו ישראל, כרעבים וצמאים, לשמוע דבר נבואה.
יב. וְנָעוּ - ינועו לחפש דבר נבואה מה', מִיָּם עַד יָם - מִיָם סוּף שבדרום, ועד היָם התיכון במערב, וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח - ומהצפון ועד המזרח, יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה', וְלֹא יִמְצָאוּ - ישוטטו לבקש דבר ה', אך לא ימצאו, מפני שתפסק הנבואה מישראל.
יג. בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת, וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא - בימים ההם, יהיו הבתולות כמתעלפות, והבחורים יהיו כצמאים, מרוב ההשתוקקות לשמוע דבר ה'. (אפילו הבתולות והבחורים, שדרכם להתעסק בתענוגי העולם )
יד. הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרוֹן - כמו שלעתיד לבוא יִתְאַווּ ישראל לדבר ה' ית', כעת, הם נשבעים בשם הע"ז שבשומרון, ( שהיא האשמה של אנשי שומרון ), וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן - שאומרים ונשבעים בשם הע"ז ( העגל ) שבדן, וְחֵי, דֶּרֶךְ בְּאֵר שָׁבַע - וכן, אלו ההולכים מבאר שבע שבגבול דרום - לדן שבצפון, היו נשבעים בשם העגל שבדן. ( חֵי - לשון שבועה ) וְנָפְלוּ וְלֹא יָקוּמוּ עוֹד - ואלו הרשעים, יפלו ולא יקומו.
כתובים
רות פרק א
(א) וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים לפני מלוך מלכים על עמ"י בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה, וגם לא היה אז שופט אחד מיוחד לכל ישראל שאז היה השופט עוצר בעם, כי היה בין שופט לשופט שאז היו שופטים רבים החפץ ימלא את ידו, ואין מורא השופט על העם וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ עשיר גדול ופרנס הדור היה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו מפני צרות העין שהייתה בו שלא רצה לעזור לעניי עמו:
(ב) וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים חשובים שנישאו למשפחת מלוכה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם:
(ג) ומכיוון שהסכים להשאר בחו"ל וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי שאין אדם מת אלא לאשתו וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ ולא לקחו מוסר ממות אביהם:
(ד) ויוסיפו לחטוא וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת נשאו את בנות עגלון מלך מואב שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים:
(ה) וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם קודם לקו בממונם ואח"כ מתו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן מחלון מת קודם כליון כי בתור האח הבכור היה עליו למחות ביד אחיו הצעיר וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה ולא השתתפה בחטאם מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּומבעלה:
(ו) וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה מרוכלים המסתובבים בעיירות בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד יְקֹוָק אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם והרעב הסתיים:
(ז) וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם כי יציאת צדיק עושה רושם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ עִמָּהּ וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה:
(ח) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יעשה יַעַשׂ יְקֹוָק עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים הבנים שלי וְעִמָּדִי:
(ט) יִתֵּן יְקֹוָק לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה:
(י) וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ אנו לא מלוות אותך מחוץ למואב אלא כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ:
(יא) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים:
(יב) שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ שאנשא לו ואוליד בנים ואז תתחתנו איתם כִּי אָמַרְתִּי בליבי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ והריתי זכרים וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים ואפילו אם אלד הלילה כבר לא תוכלו להתחתן איתם וכל זה כדרך הלצה:
משנת ההלכה
האופה והמבשל
א. האופה והמבשל, מותרים ביו"ט. והוא שיהא בדעתו לאכול מן התבשל שמבשל בו ביום אבל לצורך מחר אסור לבשל ולאפות אפי' לצורך יו"ט שני של ר"ה (שו"ע תקג סעי' א)
ב. אסור לאדם המקפיד[31] על אכילת קטניות בפסח לבשל אותם לאדם שאינו מקפיד על אכילתם, כיון שהוא נוהג איסור באכילתו משום גדר וסייג, אבל לטלטלו ביום טוב מותר, (בן איש חי שנה ראשונה פרשת צו ס"ק מא)
ג. מי שאכל בשר ביום טוב, לנוהגים כבן איש חי אסור לבשל מאכלי חלב לאחרים, אלא אם כן יש שהות ביום שיעבור זמן ההמתנה בין בשר בחלב (שש שעות, שלוש שעות, או שעה, כל אחד כמנהגו), כדי שראוי שיאכל זה מן התבשיל ההוא בו ביום, אבל אם אין שהות ביום שיאכל הוא עצמו ממנו, אסור לבשל לאחרים, אבל בטלטול מותר (בן איש חי שם) ובפוסקים האשכנזים פסקו שאף אין לו עצמו שהות ביום לאכלו מותר[32]. (שמירת שבת כהלכתה פ"ב סעי' א).
ד. אסור לבשל פירות יבשים ביו"ט שהוא ידוע שהמבושלים מעיו"ט טובים הם יותר לאכילה אח"כ ביו"ט מיהו אם לא היה לו שהות מקודם לבשל מותר לבשל ע"י שינוי וכש"כ כשלא היה לו הפירות מקודם בודאי מותר לבשלם ביו"ט אפילו שלא ע"י שינוי. (מ"ב תצה ס"ק ח).
ה. וכן כל דבר שטעמו לא יפוג כלל אם יבשלו בערב החג יבשלו מבעוד יום ואם לא הספיק או ששכח בערב החג מותר לבשל והוא שיעשה בשינוי קצת ואם היה אנוס או שבאו אליו אורחים במפתיע ולא ידע להכין עבורם מבעוד יום מותר אף בלא שינוי. (רמ"א תצה סעי' א ומ"ב שם ס"ק י).
ו. אם רוצה מים חמים מותר להחם אותם ביו"ט[33] ואין צריך לחמם מערב יו"ט ולהשאירם ע"ג האש. (שמירת שבת כהלכתה שם הערה ו).
ז. אם לא היו לו את כל החומרים הדרושים לבישול או שלא ידע באיזה אופן רוצה את הבישול בערב החג או איזה מין רוצה לבשל מותר לבשלו ביו"ט אפילו בדבר שאין טעמו פג (שם)
[1] אבע"ז
[2] פי' ר' יוסף בכור שור
[3] אבע"ז
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] רש"י
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] ת"י
[9] רש"י
[10] ספורנו
[11] ת"א ת"י
[12] חזקוני
[13] ספורנו
[14] אבע"ז
[15] ספורנו
[16] חזקוני
[17] רש"י
[18] רש"י
[19] רש"י
[20] אבע"ז
[21] רשב"ם
[22] ספורנו
[23] אבע"ז
[24] חזקוני
[25] רש"י
[26] העמק דבר
[27] רש"י
[28] חזקוני
[29] רש"י
[30] רמב"ן
[31] ולכאורה ה"ה גם במי שמקפיד על אכילת שרויה בפסח אסור לו לבשל ביו"ט למי שאינו מקפיד
[32] שכיון שמותר לו לבשל כל מאכל חלבי וגם קודם שאכל בשר היה מותר לו לאכול חלבי איך נאמר שפתאום באמצע היום יאסר עליו לבשל מאכל חלבי (שם הערה א)
[33] אע"ג שאין טעמם פג במה שמשאירם להחם על האש מעיו"ט עכ"פ כיון שאיכא פסידא שצריך לשלם עבור בעירת האש (כגון בגז או חשמל או אם משלם עבור עצים) וכן המים הולכים ומתחסרים הוי כטעמו פג)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה