מקרא
במדבר פרק ג
(מ) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם:
(מא) וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי יְקֹוָק תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נצטוה למשה רבינו לומר על כל בכור בישראל פדאך בן לוי זה ובזה חלה קדושת הבכור וסגולתו על הלוי[1] וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת פירוש הבהמות שהם חייבים בפדיון, שהם פטרי חמורים שאמר הכתוב (שמות יג יג) ופטר חמור תפדה בשה[2] בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אבל לא נתן הקב"ה קפידה למניין הבהמות, אלא בהמה אחת של לוים פוטרת כמה בהמות מבכורות של ישראל, ונכנסו בהמות הלוים בקדושה, שהלוים פטורים מלפדות בכורי בניהם. וגם לויה שנישאת לישראל ובכרה, בנה פטור מה' סלעים, דבפטר רחם תלה רחמנא, ולא שייך באב כלל. אבל בהמה טהורה של כהן ושל לוי שביכרה חייבת בבכורה, כדאיתא בפרק קמא בבכורות[3]:
(מב) וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ אֶת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(מג) וַיְהִי כָל בְּכוֹר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם: פ
(מד) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(מה) קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי יְקֹוָק כבר נצטוו לפדות את הבכורים ועד עתה לא נפדו, כי לא נתפרש למי יתנו כסף הפדיון וכמה יתנו, וגם אחר שנבחרו הלוים נשארה מצות פדיון בכור אדם ובכור פטר חמור לדורות, וחדש לו כי בכורים של עתה לא יצטרכו פדיון כסף כי הלוים יפדו אותם בין באדם בין בבהמה, רק העודפים על הלוים הם יתנו כסף פדיונם וכן הבכורות שיולדו בימים הבאים[4]:
(מו) וְאֵת פְּדוּיֵי כלומר אלו שצריכים להפדות כיון שלא היה בו לוי כנגדם הַשְּׁלֹשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם הָעֹדְפִים עַל הַלְוִיִּם מִבְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(מז) מאותם הבכורים וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל:
(מח) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם פי' שיתן לשם פדיון דוקא כן הדין לדורות אם נתן לכהן חמש סלעים ולא פירש שהוא בשביל פדיון הבן לא יצא ידי חובה[5]:
(מט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֵת כֶּסֶף הַפִּדְיוֹם מֵאֵת הָעֹדְפִים עַל פְּדוּיֵי הַלְוִיִּם:
(נ) מֵאֵת בְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַח אֶת הַכָּסֶף חֲמִשָּׁה וְשִׁשִּׁים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וָאֶלֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
(נא) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו עַל פִּי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: פ
במדבר פרק ד
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי מנה מהם את הראויין לעבודת משא[6] לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:
(ג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה ולקמן הוא אומר "מבן חמש ועשרים שנה ומעלה", ואפשר לומר - מבן עשרים וחמש לשורר ולהפשיט, עבודות קלות. מבן שלשים למשא, כי אז הוא בכחו, כמו שאמרו רבותינו "בן שלשים לכח". ורבותינו פירשו בן כ"ה ללמוד, בן ל' לשמש. ואמרו מכאן שכל שאינו רואה סימן ברכה בחמש שנים שוב אינו רואה סימן ברכה[7] וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה מלאכת המשא[8] בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים המקודש שבכולן הארון והשלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת וכלי שרת[9]:
(ה) וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה כשהענן מסתלק הם יודעין שיסעו וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת יכניסו כל כלי וכלי לנרתקו המפורש לו בפרשה זו ולא יצטרכו הלוים בני קהת אלא לשאת[10]:
(ו) וְנָתְנוּ עָלָיו על פרוכת המסך כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל כולו תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה מעל עור תחש וְשָׂמוּ בַּדָּיו על כתפות הנושאים[11] וי"א שיתקנו אותם להיות יוצאים לשאת אותו בהם, כי היו הטבעות רחבים ויאריכו הבדים בהם כרצונם ובלבד שלא יסורו ממנו[12]:
(ז) וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת הַקְּעָרֹת וְאֶת הַכַּפֹּת וְאֶת הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה על השולחן עצמו יהיה הלחם, ועליהם בגד התכלת, וישימו על הבגד הזה בשלחן כל הכלים, ואחרי כן יפרשו על הכלים והשולחן בגד תולעת שני כי לכבוד הלחם שהוא מסודר כהלכתו יפרשו בגד תכלת, להפריש בין השלחן ולחמו ובין הכלים והיה המכסה העליון בבגד תולעת שני שהוא מראה אדום[13]:
(ח) וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו:
נביא
עמוס פרק ה
א. שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹשֵׂא עֲלֵיכֶם קִינָה בֵּית יִשְׂרָאֵל:
ב. נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל - נפלה מלכות ישראל ( בגלות עשרת השבטים, בזמן הושע בן אלה ) ולא תוסיף עוד לקום כמלכות בפני עצמה, ( אבל ישובו בגאולה העתידה, ומלך אחד מזרע דוד יהיה לכולם ) נִטְּשָׁה עַל אַדְמָתָהּ אֵין מְקִימָהּ - נעזבה באדמתה, ואין מי שיקים אותה עוד.
ג. כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלוֹקִים, הָעִיר הַיֹּצֵאת אֶלֶף תַּשְׁאִיר מֵאָה - העיר שהיו יוצאים ממנה אלף אנשי צבא, יֵצאו ממנה רק מאה, וְהַיּוֹצֵאת מֵאָה תַּשְׁאִיר עֲשָׂרָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל - והעיר שהיתה מוציאה מאה אנשי צבא תוציא רק עשרה, וכל השאר יגלו.
ד. כִּי כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל, דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ - על אף הגזירה, אם תדרשו ותבקשו את ה' - תנצלו ותחיו.
ה. וְאַל תִּדְרְשׁוּ בֵּית אֵל - ואל תדרשו את העגל שבבית אל, וְהַגִּלְגָּל לֹא תָבֹאוּ - לעבוד את הע"ז וּבְאֵר שֶׁבַע לֹא תַעֲבֹרוּ - ואל תעברו ללכת לעבוד הע"ז שבבאר שבע, כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה - כי אנשי הגלגל - יגלו, וּבֵית אֵל יִהְיֶה לְאָוֶן - ולאנשי בית אל יהיה צער ויגון.
ו. דִּרְשׁוּ אֶת ה', וִחְיוּ - תדרשו ותבקשו את ה', ואז תנצלו ותחיו. פֶּן יִצְלַח כָּאֵשׁ, בֵּית יוֹסֵף - שמא יתגבר כעס ה' בחוזק גדול כאש, על בית יוסף, (היא מלכות אפרים), וְאָכְלָה וְאֵין מְכַבֶּה לְבֵית אֵל - ותשרוף את ישראל, שעבדו לעגל שבבית אל, עד שלא יוכלו להנצל.
ז. הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה, מִשְׁפָּט - את משפט הצדק שהוא דבר טוב ומתוק - מְעַוְתִים, והופכים למר כלענה, ( לענה - צמח מר ) וּצְדָקָה, לָאָרֶץ הִנִּיחוּ - ואת הצדק, מניחים ומטילים לארץ.
ח. עֹשֵׂה כִימָה וּכְסִיל - דרשו את ה', שהוא עשה את הכוכבים כימה וכסיל, המחממים או מקררים את העולם, לפי הצורך, וְהֹפֵךְ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת, וְיוֹם, לַיְלָה הֶחְשִׁיךְ - את הלילה שהוא כצל מות, הופך ה' - לבוקר, ואת היום, הופך ללילה, כל דבר בזמנו הראוי, הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם - הקורא למֵי הים המלוחים, לעלות וליצור עננים, וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ - ושופך מהעננים מים מתוקים על הארץ להשקותה, ה’ שְׁמוֹ -אדון הכל שמו, ולו ראוי לעבוד.
ט. הַמַּבְלִיג שֹׁד עַל עָז - הוא המחזק אוייב, לבוא לשדוד עם חזק, וְשֹׁד, עַל מִבְצָר יָבוֹא - ואת השודד לבוא אפילו על מבצר חזק.
י. שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ - אך ישראל, שנאו את הנביאים העומדים בשער העיר להוכיח את העם, וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ - ואת הנביאים המדברים דברים תמימים וישרים - מתעבים.
יא. לָכֵן, יַעַן בּוֹשַׁסְכֶם עַל דָּל - לכן, בגלל שרומסים אתם את הדלים ( העניים ), וּמַשְׂאַת בַּר תִּקְחוּ מִמֶּנּוּ - ואת משא התבואה שעליו - תקחו ממנו בגזילה, בָּתֵּי גָזִית בְּנִיתֶם, וְלֹא תֵשְׁבוּ בָם - בתי אבני הגזית שבניתם, לא תֵּשְבו בהם, כַּרְמֵי חֶמֶד נְטַעְתֶּם, וְלֹא תִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם - ומהכרמים הנחמדים שנטעתם, לא תשתו את היין המופק מהם.
יב. כִּי יָדַעְתִּי רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם, וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם - כי ידעתי, שרבו מאוד פשעיכם וחטֹאתיכם, צֹרְרֵי צַדִּיק - צוררים את הצדיק במשפט, לֹקְחֵי כֹפֶר - לוקחים שוחד ככופר לפטור את החייב מיתה, וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר הִטּוּ - ואת דין האביונים מטים בשער העיר. ( מְקוֹם מושב בית הדין )
יג. לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל - לכן, אדם חכם, בָּעֵת הַהִיא - בעת בֹּא הפורענות, יִדֹּם - ישתוק, ולא יהרהר אחר מידת הדין השולטת, כִּי עֵת רָעָה הִיא - כי הוא הזמן להפרע מן הרשעים.
יד. דִּרְשׁוּ טוֹב וְאַל רָע, לְמַעַן תִּחְיוּ - בקשו לעשות טוב ולא רעה, ותחיו ולא תמותו ברעה, וִיהִי כֵן ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אִתְּכֶם - ויהיה ה' אתכם ותצליחו כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם - כאשר חשבתם בליבכם.
טו. שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב, וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט - העמידו שופטים בשערי הערים לעשות משפט צדק, אוּלַי יֶחֱנַן ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף - אולי ירחם ה' על מלכות ישראל מלכַלוֹתָהּ.
כתובים
דברי הימים ב פרק יח
(כב) וְעַתָּה הִנֵּה בהשגחה נָתַן יְקֹוָק רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה אבל וַיקֹוָק דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה כשאני אדבר בשם ה': ס (כג) וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה נביא הבעל וַיַּךְ אֶת מִיכָיְהוּ עַל הַלֶּחִי וַיֹּאמֶר אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ עָבַר רוּחַ יְקֹוָק מֵאִתִּי לְדַבֵּר אֹתָךְ: (כד) וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ הִנְּךָ רֹאֶה בַּיּוֹם הַהוּא ביום המלחמה תראה שכן יהיה היינו שאחאב ימות אז אֲשֶׁר תָּבוֹא חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֵחָבֵא תחביא את עצמך שהוא לא יעניש אותך: (כה) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל קְחוּ אֶת מִיכָיְהוּ וַהֲשִׁיבֻהוּ אֶל אָמוֹן שַׂר הָעִיר וְאֶל יוֹאָשׁ בֶּן הַמֶּלֶךְ: (כו) וַאֲמַרְתֶּם כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ שִׂימוּ זֶה בֵּית הַכֶּלֶא וְהַאֲכִלֻהוּ לֶחֶם לַחַץ וּמַיִם לַחַץ בדוחק רק מה שהוא צריך כדי לחיות עַד שׁוּבִי בְשָׁלוֹם: (כז) וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם לֹא דִבֶּר יְקֹוָק בִּי ואז תוכל להגיד שהמצאתי הכל מליבי וַיֹּאמֶר בקול להשמיע לכולם שִׁמְעוּ עַמִּים השבטים כֻּלָּם: פ (כח) וַיַּעַל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל רָמֹת גִּלְעָד: (כט) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט הִתְחַפֵּשׂ וָבוֹא בַמִּלְחָמָה וְאַתָּה לְבַשׁ בְּגָדֶיךָ וַיִּתְחַפֵּשׂ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ בַּמִּלְחָמָההיינו שאתה יהושפט יכול לבוא בבגדי מלכות כי אין חשש עליך כי עליך הנביא לא התנבא פורענות אבל עלי כן אז אני אתחפש ואראה כאחד העם. ואפילו שאחאב לא האמין לדברי הנביא הוא עדיין חשש: (ל) וּמֶלֶךְ אֲרָם צִוָּה אֶת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֲשֶׁר לוֹ לֵאמֹר לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת הַקָּטֹן אֶת הַגָּדוֹל היינו עזבו את החיילים ורק כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ: (לא) וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֶת יְהוֹשָׁפָט שראוהו בבגדי מלכות וְהֵמָּה אָמְרוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא וַיָּסֹבּוּ עָלָיו לְהִלָּחֵם וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט לאנשיו שיבואו לעזור לו וַיקֹוָק עֲזָרוֹ ולא אנשיו וַיְסִיתֵם אֱלֹהִים מִמֶּנּוּ: (לב) וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב שבאו לעזור לו אנשי יהודה מיד הבינו שזה לא מלך ישראל כִּי לֹא הָיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיָּשֻׁבוּ מֵאַחֲרָיו: (לג) וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ בתמימות ולא התכווין לכוון על אחאב כי לא ידע מיהו אך החץ פגע בו וַיַּךְ אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן שהשריון היה עשוי קשקשים והחץ נכנס בינותם וַיֹּאמֶר אחאב לָרַכָּב למוליך את המרכבה הֲפֹךְ ידיך יָדְךָ לשוב לאחור וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי נהייתי חולה ולא גילה לו שהוא נפגע כדי לא לעורר מהומה: (לד) וַתַּעַל הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא למעלה ונתחזקו מערכה מול מערכה וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הָיָה מַעֲמִיד בַּמֶּרְכָּבָה הוא התחזק והתגבר לעמוד במלחמה כדי שאנשיו לא ירגישו שיש בעיה ואז הם יפחדו נֹכַח אֲרָם עַד הָעָרֶב וַיָּמָת לְעֵת בּוֹא הַשָּׁמֶשׁ בזמן שקיעת החמה:
דברי הימים ב פרק יט
(א) וַיָּשָׁב יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל בֵּיתוֹ בְּשָׁלוֹם לִירוּשָׁלִָם: (ב) וַיֵּצֵא אֶל פָּנָיו לקראתו יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַחֹזֶה וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי יְקֹוָק תֶּאֱהָב הייתכן שהלכת לעזור לרשע אחאב וּבָזֹאת ובעבור זה יש עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְקֹוָק:
משנת ההלכה
דיני יו"ט
המשך הבורר
א. אוכל שאי אפשר היה לבררו בערב יו"ט כגון חלב שהרתיחו ביו"ט ורוצה לברור את הקרום[14] או איטריות שבשלן ביו"ט ורוצה לסננם מותר לבררם כדרכו בחול[15] ואפילו במסננת (שם מ"ב ס"ק יז ובה"ל ד"ה מותר)
ב. ואם מסנן בשינוי כגון שהופך את המסננת מותר אפילו אם יכל לסנן מעיו"ט (ביאור הלכה שם סעי' ג סוף ד"ה אין ומ"ב ס"ק יח)
ג. אבל אם מסנן דבר שדרכו להשמר לימים רבים כגון שרגילים לסננו בכמות גדולה או שמסנן במסננת המיועדת לסינון לימים רבים אסור ואם[16] לא יכל לסנן מעיו"ט מותר בשינוי (מ"ב שם ס"ק יב ובשער הציון ס"ק ח)
ד. וכמו כן אסור לסנן לצורך יו"ט בנפה[17] או בכלי המיוחד לסינון כמות גדולה כיון שנראה כבורר לצורך מחר כיון שדרך כלים אלו לברור לימים רבים (מ"ב סי' תקי ס"ק ה וס"ק ז)
ה. אם נפלו זבובים או פסולת אחר לתוך הכוס או התבשיל לא יסיר אותם כדרך שהוא בורר בחול אלא צריך שיקח מן המשקה או התבשיל ג"כ עמהם וה"ה השותה שכר ובתחתיתו יש שמרים יניח מעט שכר על השמרים (מ"ב סי' תקו סעי' יב)
ו. הבא להכין עלי חסה לסעודת יו"ט מותר להסיר את העלים שאינם ראויים לאכילה וכן מותר להוציא את התולעים אף אם קטנים הם וטוב יעשה אם יקח התולעים יחד עם קצת מן העלה ולא יטלטלם בפני עצמם אבל אסור לשטוף עלי החסה בתוך מי חומץ או מי מלח על מנת להסיר את התולעים כי התולעים מתים במים אלו (שמירת שבת כהלכתה ח"א פ"ג סעי' ח)
ז. מותר לקלוף פירות וירקות ביו"ט אפילו במקלף[18] המיוחד לכך (שם סעי' י)
ח. אין עושין חמאה מן החלב בי"ט אע"פ שמותר לברור, לפי שיש בזה טורח גדול ונעשה לימים רבים. ולכן אע"ג שחמאה חדשה טובה יותר מן הישנה, אסור (חיי אדם שם סעי' ה)
ט. נפל פסולת או קיסם לתוך הקמח[19], יש אוסרין ליקח אותו בידו, שכן דרך ברירתו בחול[20], ויש מתירין וכן לברור פירורי מצות הגדולים מתוך הקמח הנכתש מן המצות דינו כנפל פסולת בקמח. (חיי אדם שם סעי' ג) ונכון לנהוג כדעת האוסרים ואם רוצה לקחם יקחם עם מעט קמח (מ"ב סי' תקו ס"ק יב וסי' תקד ס"ק כ)
[1] העמק דבר
[2] אור החיים ודוקא פטר חמור, אבל בכורות הטהורות לא, כי התמימין אינם בני פדיון, ובעלי מומין משנעשו בני מומין רגע אחד ברשות הבכור זכה בו, והרי הוא אצלו כחולין, ומה מקום לפדיון
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] מלבי"ם
[5] העמק דבר
[6] רש"י
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] אבע"ז
[9] רש"י
[10] רש"י
[11] אבע"ז
[12] רמב"ן
[13] רמב"ן
[14] בחיי אדם שם סעי' ז כתב "ונ"ל דמותר לקלוט הסמעטאנקע מן החלב לשתות בו קאווע" וא"כ ה"ה לקולטו ולהסירו כדי שלא יפריע לקפה שהרי מותר לברור גם פסולת מאוכל וכנ"ל
[15] וקצת צ"ע שלטעם החיי אדם שם סעי' ג בנפל פסולת לקמח שאסור לבררו כיון שכך דרכו תמיד בחול א"כ ה"ה הכא יהיה אסור כיון שדרכו תמיד כך בחול אע"ג שאינו עושהו לזמן מרובה
[16] דעת המג"א להתיר בלא יכל אבל בבה"ל שם ד"ה אין מסננין השיג עליו שהרי לדעת המחבר סי' תצה מובא לעיל ל"ת שכג אין הבדל באוכל נפש עצמו בין יכל לעשות מעיו"ט או לא יכל שבכל גווני מותר וא"כ ע"כ מה שאסר לסנן במסננת כזו הוא גם אם יכל וא"כ גם לדידן הכי הוא "ואין להקל אף באי אפשר אם לא על ידי שינוי"
[18] מכיון שאינו מיוחד לקלוף כדי להכין בו לימים הרבה הרי הוא כקנון ותמחוי שהתירו ביו"ט כדאיתא בשו"ע סי' תקי סעי' ב (שם בהערה כז בשם הגרש"ז אוירבך)
[20] ומתורץ בזה מה שהקשו הט"ז ומאמר מרדכי מהא דסימן תק"י (המבואר לעיל) שמותר לברור ביד (דהיינו שסתם ברירה ביד הו דרך שינוי קצת דכדרכו הוא דוקא ע"י נפה וכברה וכמש"כ בבה"ל סי' תקי ד"ה אם רוצה משא"כ כאן דרך הוצאת הקיסם היא ביד ואינו שינוי כלל) והגר"ז כתב לחלק בין חטים וקמחים לקטניות דקטניות אין דרך לברור ביד אלא ליומו (שער הציון תקו ס"ק יא)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה