מקרא
שמות פרק טז
(לא) וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא לפי שאמר למעלה דק ככפור, וכפור אין לו שיעור פעמים גס פעמים דק, חזר ונתן לו שיעור דוגמא[1] כְּזֶרַע גַּד עשב מסויים שהוא בצורת עיגול ואינו לבן אבל המן היה -[2] לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ כשאוכלין אותו כמות שהוא בלא טחינה כמו האגוזים קודם טחינה וכתישה מתוקין הם אבל להלן כתיב וטחנו ברחים או דכו במדוכה לפיכך והיה טעמו לשמנונית כמו האגוזים שנעשים שמן לאחר כתישה וכן הזיתים ולפיכך כתיב שם והיה טעמו כטעם לשד השמן[3]:
(לב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם זאת הפרשה ראויה היתה להכתב אחר שנעשה המשכן. רק נכתבה במקום הזה לספר זה הנס שעומד המן לדורות. והנה משה אמר כן לישראל[4]:
(לג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן לאחר שהוקם המשכן בשנה שנייה שהיה שם ארון העדות[5] קַח צִנְצֶנֶת צלוחית של חרס[6] אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק ארון העדות שבמשכן ובמקדש[7]לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם:
(לד) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת משנבנה המשכן. ועד שלא נבנה המשכן היה לפני הבמה, שמקריבין שם הקרבנות, כמו "ויבא אהרון וכל זקני ישראל לאכל לחם... לפני האלהים"[8]:
(לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בחייו של משה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת מיושבת אֶת הַמָּן אָכְלוּ ארבעים יום אחר מותו של משה רבינו[9] עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן כשהגיעו לגלגל[10]:
(לו) וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא: פ
שמות פרק יז
(א) וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם אחז הכתוב דרך קצרה לומר למסעיהם כי ממדבר סין נסעו אל דפקה. ומשם לאלוש. ומאלוש לרפידים עַל פִּי יְקֹוָק ביד משה[11] וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת לשתית[12] הָעָם:
(ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם אתה ואהרון[13] וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְקֹוָק כי הריב הזה לנסות את ה' הוא היוכל תת לכם מים, כי אם תחרישו מעלי ותתפללו אליו אולי יענה אתכם וכן היה הדבר בלבם לנסות כאשר אמר (בפסוק ז), ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין[14]:
(ג) ועמדו יום או יומים מסתפקים במים שבכליהם, ואחרי כן -[15] וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם ואז חשבו שאין ה' בקרבם ושמשה עושה הכל מעצמו[16] וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא יזכירו לו בתלונותם גם המקנה, לאמר לו כי הם צריכים מים רבים, וצריך לתת עצה לכלם, ולכך נאמר בשנית ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם (במדבר כ יא)[17]:
(ד) וַיִּצְעַק בתפילה[18] מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי דרך משל, כי רובי מריבות עשו עמי ומתרעמים עלי, ואילו היה בהם יכולת היו סוקלים אותי[19]:
(ה) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם שקדם ללכת קודם להם וענין הכתוב הזה, כי העם היו ברפידים, והצור אשר יצאו ממנו המים היה בחורב, והוא הר סיני[20] וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לעדות שלא יאמרו שמא מעיינות היו שם[21] וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר כי אז הפך המים לדם והסיר אותם מטבעם, וגרם למצרים שלא יוכלו לשתות ועתה יביא מים בצור החלמיש, והביא להם לשתות[22] והנה יעשה בו דבר והפכו[23] קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ:
(ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב הצור הזה שברפידים הוא הסלע שבקדש הכל אחד, והוא היה בארה של מרים והלך כל ימי המדבר עמהם, וזהו שאמר לשון הנני כלשון האמור במן הנני ממטיר לכם ללמד כשם שהמן עמד לישראל ארבעים שנה כן עמד הבאר הזה, ועוד כי כשם שנגלית שכינה במן שנאמר וראיתם את כבוד ה' כן נגלית בכאן על הצור לבאר כי היה ענין הבאר פלא קיים כפלא המן[24] וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וברור הוא שלא הלכו העם אל חורב לשתות, כי לא באו לפני הר סיני עד אחרי כן בחדש השלישי אבל יצאו מים מן הצור בחורב, מים קרים נוזלים, הלכו אל רפידים, ושם שתו אותם, והוא שאמר הכתוב (תהלים עח טז) ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים, וכתוב (שם קה מא) פתח צור ויזובו מים הלכו בציות נהר ומה שאמר (שם עח כ) הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו, גם הוא על הצור הזה בחורב[25] וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְקֹוָק לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְקֹוָק בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: פ
(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי להראות לעם בו את זמן תפלתו, כדי שיכונו לבם ויתפללו עמו[27]:
(י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר בנה של מרים היה וכלב בעלה[28] עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה עמו, כדי לסמוך ידיו, כי היה יודע שאם היה מניח ידו היו נרתעין בני המלחמה ויתגברו בני עמלק, כמו שכתוב - שאם ירים ידו מתגברין ישראל, שיודעים שהם נוצחים ומתגברין[29]:
(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ ובו המטה[30] וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:
(יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו ולא ישב לו על כר וכסת אמר ישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער[31] וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָהבאמונה פרושות השמים בתפלה נאמנה ונכונה[32] עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ ולא גבר מעולם עליהם עמלק כי לא הוצרך להניח ידיו. וכן פירוש הפסוק - לפי שהיה יודע משה, כי כאשר יניח ידו וגבר עמלק, וכאשר ירים ידו וגבר ישראל, לפיכך העלה אהרון וחור עמו, שלא יניח ידיו[33]:
(יג) וַיַּחֲלֹשׁ הרגם לגמרי, ולפי שאמר למעלה "וגבר", אמר כאן לשון הנופל עליו "ויחלש", כלומר - החלישו עד שלא היה יכול עוד להתגבר עליו עוד, כי נצחם והחלישם, כדכתיב "וגבר ימות ויחלש", אלמא חלשות שייך בלשון מיתה[34] יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ המקובץ מעם אחר להלחם[35] לְפִי חָרֶב לא במגפה ובמהומה כדרך מלחמות ה' לישראל אל במלחמת תנופה בחרב. ומה' המלחמה להחליש ולהגביר[36]: פ
(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר התורה וזו היא המצוה שכתוב לנו במשנה תורה (דברים כה יז) זכור את אשר עשה לך עמלק וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כי השם ידע כי הוא עתיד להלחם עם מלכי כנען וירמוז כי אחרי שיירשו הארץ ימחו אותו, כי מצוה עליהם תחלה להכרית שבעת הגוים וינחלו הארץ, זהו שנאמר שם (כה יט) והיה בהניח ה' אלהיך לך וגו', ואם היה בימי יהושע בן נון כן, היה מזהירם למחות אותו, אבל נשאר הארץ לרשתה בימיו הרבה מאד (יהושע יג א), ולא הגיע זמנה עד מלוך שאול כִּי מָחֹה אֶמְחֶה כי אני רוצה שימחה את שמו[37] אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לפי שאלופי אדום ואילי מואב וכנען ופלשת נבהלו מגאולת מצרים וזה שמע הכל ובא ממקום רחוק להלחם עמהם ולא פחד מהקב"ה[38]:
(טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ קרא שמו של הקדוש ברוך הוא בתפלתו, כענין קראתי שמך ה' יְקֹוָק נִסִּי ה' יהיה רוממותי, כמו נתת ליראיך נס להתנוסס כלומר ה' הוא יהיה מעלתי ורוממותי על כל מתקומם, כענין ובשמך נבוס קמינו וכענין ובשמי תרום קרנו[39]:
(טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ הרים הקב"ה את ידו על כסאו וישבע וגם השביע לכל מלך ישראל כי[40] מִלְחָמָה לַיקֹוָק השלל הכל יהיה אסור בהנאה ויהיה הכל לה' לא לבני אדם[41] בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: פ
סליק פרשת בשלח
נביא
שופטים פרק יט
(כ) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ יש לך הכל בשלימות רַק כָּל מַחְסוֹרְךָ מה עדיין חסר אתה כלומר מקום לינה דבר זה - עָלָי רַק בָּרְחוֹב אַל תָּלַן:
(כא) וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ ויבול וַיָּבָל ויתן יבול לַחֲמוֹרִים שחייב אדם להאכיל בהמותיו לפני שאוכל בעצמו וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:
(כב) הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת הַבַּיִת מִתְדַּפְּקִים עַל הַדָּלֶת וַיֹּאמְרוּ אֶל הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ רצו אותו למשכב זכור:
(כג) וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל אַחַי אַל תָּרֵעוּ נָא אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא הָאִישׁ הַזֶּה אֶל בֵּיתִי וא"כ חוסו על כבודי אַל תַּעֲשׂוּ אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת:
(כד) הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת:
(כה) וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ בעל כרחה נגד רצונה וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ להציל את עצמו וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ שכבו איתה וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ שלא כדרכה כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָבעלות כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר:
(כו) וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד הָאוֹר:
(כז) וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף מפתן הדלת:
(כח) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה וְאֵין עֹנֶה ורק אז שם לב שאין בה רוח חיים וַיִּקָּחֶהָ עַל הַחֲמוֹר וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ:
(כט) וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת סכין וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ חילק אותה בצורה שלא חתך את האברים לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל:
(ל) וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שִׂימוּ לב לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ קחו עצה מה לעשות וְדַבֵּרוּ: פ
שופטים פרק כ
(א) וַיֵּצְאוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל יְקֹוָק הַמִּצְפָּה:
(ב) וַיִּתְיַצְּבוּ פִּנּוֹת כָּל הָעָם התיצבו כל שבט משבטי ישראל בפנה בפני עצמו, ולא עמדו מעורבבים כֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בִּקְהַל עַם הָאֱלֹהִים שהם עם האלהים הבאים לקנאות על כבוד שמו אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי שֹׁלֵף חָרֶב: פ
כתובים
תהילים פרק עט
(ו) במקום ל- הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם האכלתם דִּמְעָה שמונעת את תאוות האכילה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ וזה הרווה את צמאונם: (ז) תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן בעלי דין ומריבה שיתגרו בנו לִשְׁכֵנֵינוּ וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ: (ח) אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: (ט) גֶּפֶן ישראל שנמשלה לגפן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם שבעה עממין מא"י וַתִּטָּעֶהָ ונטעתם בארצם: (י) פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ את עובדי הכוכבים היושבים שם וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ של ישראל עניין מציאותם של ישראל וַתְּמַלֵּא אָרֶץ: (יא) כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ של ישראל וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל הענפים של עדת ישראל. עניין חוזק: (יב) תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ התפשטות הענפים עַד יָם התיכון וְאֶל נָהָר פרת יוֹנְקוֹתֶיהָ: (יג) לָמָּה עכשיו פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ של הכרם וְאָרוּהָ וילקטו ממנה כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ: (יד) יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי רמש השדה יִרְעֶנָּה: (טו) אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא עכשיו הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד ותשגיח גֶּפֶן זֹאת על עמ"י: (טז) וְכַנָּה מקום אשר נוטעים בה את הגפן והכוונה לא"י אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ: (יז) שְׂרֻפָה בָאֵשׁ ועתה עמ"י "שרופים" כְּסוּחָה מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ: (יח) תְּהִי יָדְךָ עזרתך עַל אִישׁ יְמִינֶךָ עַל בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ היינו תשיב מכותיך על עשיו: (יט) וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ ואל תגרום לנו לסגת ממך תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא: (כ) יְקֹוָק אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה:
משנת ההלכה
שבת שירה
שבת זו שקוראים בה בתורה בפרשת בשלח, נקראת 'שבת שירה', על שם שירת הים שאמרו בני ישראל אחר קריעת ים סוף, והיא כתובה בפרשה זו. ויחדו ישראל שם לשבת זו, על שם השירה בלבד, ולא על שם הניסים הנוספים כגון ירידת המן מלחמת עמלק ועוד. כי שירה זו לישראל בכל הדורות כאילו עכשָׁו אמרוה. שכל דברי התורה - הקדוש ברוך הוא מדבר וישראל שומעים, ופרשה זו - ישראל דברו והקב"ה וכל פמליותיו מאזינים למוצא פיהם. ובאותה שעה נתרוממו נפשות ישראל למדרגה עליונה שאין למעלה הימנה, ונעשו לבותיהם מעינות שופעים תורה, וקול דיבורם - כקול שד"י ולא עוד, אלא שקדמה תורה זו שנבעה מתוכם, לתורה ששמעו מפי הגבורה בהר סיני. וכל כך למה? לפי שבכח השירה הזאת שאמרו אז, נטעו שירה ושמחה בלב כל זרע ישראל עד סוף כל הדורות, ובכל עת שהם נושעים מאויביהם ומתרַוְחים מצרותיהם, ירון לבם שיר ושבח לאל מושיעם, ולא תהילות עצמם יספרו.
יש נוהגים שבשבת שירה, מפזרים בחוץ משיָרי מאכלי שבת, וכתב המג"א (סי' שכ"ד ס"ק ז) שאינו נכון לננהוג כן מכיון שאסור להאכיל בעלי חיים שאין מזונותיהם מוטלים עליך וכן פסק המ"ב ורוב האחרונים (שם ס"ק לא) אמנם דעת הערוך השולחן להתיר וכתב "מנהג ישראל תורה" שהרי אין אנו טורחים בשביל העופות והצפורים שהכוונה כדי לזכור שמחת שירת הים. ולכן מותר
ומשום מחלוקת זו יש שנותנים מערב שבת שיאכלום עופות הבית וציפורי הדרור שבחוץ, ושני טעמים למנהג שמכיון שאמרו רבותינו ז"ל, שאותם האנשים שיצאו ללקוט את המן ביום השביעי רשעים היו, וידעו שהמן לא ירד בשבת כדבר משה, מה עשו? הלכו בלילה ופזרו בשדה מן המן שבכליהם על מנת לאסוף אותו בבקר ולהביאו למחנה לעיני כל העם, כדי שיאמרו, משה בדאי הוא שבודה מצוות מלבו. ויהי בבֹּקר יצאו ללקוט - ולא מצאו. והיכן היה המן הזה שהניחוהו אמש? אלא שהקדימום הצפרים שבאו בעוד לילה וישאוהו למרחוק כדי שיֵאמנו דברי משה וגם השבת תהא מקודשת אצל כל העם. משום כך ראויות הצפרים ליטול שכרן. ואימתי נוטלות שכרן? ביום שמזכירים את צדקתן, בפרשת בשלח. וטעם נוסף שמורגל בפי העולם שהעופות אמרו שירה על הים ולכן אנו מחזיקין להם טובה ומאכילים אותם בשבת זו.
[1] חזקוני
[2] רש"י
[3] רשב"ם
[4] אבע"ז
[5] רשב"ם
[6] ת"א
[7] רש"י
[8] פי' ר' יוסף בכור שור
[9] ת"י
[10] אבע"ז
[11] אבע"ז
[12] ספורנו
[13] אבע"ז
[14] רמב"ן
[15] רמב"ן
[16] ספורנו
[17] רמב"ן
[18] ת"א
[19] אבע"ז
[20] רש"י
[21] חזקוני
[22] פי' ר' יוסף בכור שור
[23] רמב"ן
[24] רבינו בחיי
[25] רמב"ן
[26] אבע"ז
[27] ספורנו
[28] רש"י
[29] פי' ר' יוסף בכור שור
[30] רשב"ם
[31] רש"י
[32] רש"י
[33] פי' ר' יוסף בכור שור
[34] פי' ר' יוסף בכור שור
[35] ספורנו
[36] העמק דבר
[37] רשב"ם
[38] חזקוני
[39] ספורנו
[40] ת"א רשב"ם
[41] רבינו בחיי
