מקרא
שמות פרק ו
(כג) וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה הזכיר אם הכהונה שהיא מיוחסת מזרע המלוכה, אחות הנשיא הגדול[1] וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר:
(כד) וּבְנֵי קֹרַח הזכיר בני קרח כי היו צדיקים דכתיב ובני קרח לא מתו. ושמואל הנביא היה מבני קרח[2] אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי:
(כה) וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל מזרע יתרו שפטם עגלים לע"א. ומזרע יוסף שפטפט ביצרו[3] שבזה את יצרו ולא שמע אל יצרו ולא הלך אחריו, כי לשון מפטפט מלשון פטפוטי דברים, שהם דברים שאין בהם ממש[4] לוֹ לְאִשָּׁה הזכיר אמו של פנחס שהוא ג"כ כהן שזכה בה מעצמו[5] וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם:
(כו) הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אלה הנכבדים מכל בית אבותם הם האנשים שבדין ובראוי - אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם כי היו ראוים להיות דבריהם נשמעים אצל כל ישראל[6]:
(כז) הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הם היו ראוים לדבר לפרעה ולהיות נשמעים ממנו[7] לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מעתה, שדברו אל פרעה, הקדים משה ["הוא משה ואהרן"] בעבור גודל מעלתו, על כן לא תמצא בכל התורה מתחלת זה הפסוק שלא יקדים משה לאהרן, ואין טענה מאלה תולדות אהרן ומשה (במדבר ג, א) ומותלד לעמרם את אהרן ואת משה (שם כו, נט), כי כאשר נולדו הזכירם[8]:
(כח) וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם מכיון שאמר (פסוק כו) הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים. היה נראה שהדבור לשניהם בשוה, ועתה פירש שהדיבור למשה ישמע ממשה ואהרן יהיה לו למתרגם ומליץ והמצוה לשניהם שיוציאום[9]: פ
(כט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְקֹוָק דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ זהו ציווי שה' מצוה למשה לבדו בלא אהרון[10]:
(ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה למעלה כשבאה מצות הקב"ה לשניהם שתק משה, כי חשב שיבוא הדיבור לאהרן, וכאשר חזר עתה ואמר לו לבדו את כל אשר אני דובר אליך, חזר לטעון עוד הטענה של ערל שפתים שכבר הזכיר אותה ואמר הן אני ערל שפתים כלומר אינני ראוי לדבר אל העם אף כי אל המלך, והקב"ה השיבו -[11]: פ
שמות פרק ז
(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה ראה שעשיתי לך מעלה גדולה שתהיה נחשב בעיני פרעה כמעלת מלאך וזהו אלהים וא"כ אין לך ממה לחשוש. והוא מדבר אל הנביא והנביא מדבר אל אנשי דורו ולכן -[12] וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ:
(ב) אַתָּה תְדַבֵּר אל אהרון אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה ואע"פ שלא נזכר אהרן בכל פעם בבוא משה אל פרעה ידענו כי לעולם יחדו באו[13] וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:
(ג) וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה כדי ש -[14] וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אם היה פרעה חפץ להכנע לאל יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע. והנה אמר האל יתברך ואני אקשה את לב פרעה, אם לא יחזור מיראת ה' אלא רק מכך שאינו יכול לסבול את המכות שיתאמץ לסבול המכות ולא ישלח מיראת המכות את ישראל, למען שיתי אותותי אלה בקרבו, שמהם יכירו גדלי וטובי וישובו המצרים באיזו תשובה אמתית. ולמען תספר אתה ישראל הרואה בצרתם, באזני בנך להודיע שכל אלה יפעל אל עם גבר להשיבו אליו, וזה כשיפשפשו במעשיהם בבוא עליהם איזה פורענות[15]:
(ד) וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם לא יקבל ממכם[16] פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי מכתי. כי ביד היא כדרך בני אדם בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כמו שהם המלאכים צבאות ה' בשמים. כך הם ישראל בארץ[17] בִּשְׁפָטִים דינים[18] גְּדֹלִים והם מכת בכורות וטביעת מצרים בים סוף, ששניהם בלבד היו על צד עונש להם מדה כנגד מדה. אבל שאר המכות היו אותות ומופתים להשיבם בתשובה[19]:
(ה) ומצרים יסתפקו עדיין ביכולת האל וירדפו אחריהם עד שיוכו על הים שאז -[20] וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְקֹוָק בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם לחירות עולם כמו שנאמר לא תשובו לראותם עוד עולם:
(ו) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בכל דבור ודבור שמרו זה הסדר המצווה, שהיה משה מדבר קודם כמו שליח מהאל יתברך ואחר כך היה אהרן מתרגם[21] כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתָם כֵּן עָשׂוּ אעפ"י שהולכים על נפשם בדברם אל פרעה, לא נמנעו לעשות שליחותו של הקב"ה[22]:
(ז) וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה לא מצאנו בכל המקרא נביאים שהזכירם הכתוב שנתנבאו בזקנותם רק אלה, כי מעלתם גדולה מכל הנביאים, ולהם לבדם היה מדבר השם בעמוד ענן[23]: פ
(ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(ט) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת[24] הודיע ה' יתברך למשה שעתיד פרעה שיבקש ממנו מופת, ואין מחזיקין האיש בנביא עד שיתן אות או מופת, או שיעיד עליו נביא שכבר נתחזק בנבואתו[25]וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ הוא מטה משה שנתנו לו[26] וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין התנין הוא נחש גדול מסוכן ביותר כמ"ש (דברים לב לג) חמת תנינים יינם. שחמתו גדול מחמת סתם נחש[27] והוא נחש המימי[28]:
(י) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק שלא עשו מופת עד שדבר פרעה תנו לכם מופת[29] וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין והוא מופת גדול מהאות שהיה לבני ישראל שלא נהפך אלא לנחש[30]:
(יא) וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים היינו חכמי הטבע שיכולים לעשות באחיזת עינים וְלַמְכַשְּׁפִים מעשה כשפים כמשמעו וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם המכשפים וגם - חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם חרטמי מצרים היו בבחינה עליונה ממכשפים. שהמכשפים לא היו יכולים להשתמש בשדים בְּלַהֲטֵיהֶם[31] כֵּן במעשה התנין עשו החכמים באחיזת עינים. והמכשפים בכשוף. והודיע הכתוב אשר לא די שהמכשפים עשו בכשוף אלא גם החרטמים שהיו יכולין לעשות כן בלטיהם. לא רצו לטרוח ולהטריח את השדים בדבר קל בעיניהם. עד שגם המה עשו בלהטיהם היינו כישוף הקילו בזה בכבוד משה ואהרן. לומר שא"צ לזה חכמה יתירה ויגיעה של מעשה השדים[32]:
(יב) וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אחרי שחזר להיות מטה[33] אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם:
(יג) וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם שטען שגם אהרון עשה בכישוף[34] כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק: פ
נביא
שופטים פרק ט
(לט) וַיֵּצֵא גַעַל לִפְנֵי בראש בַּעֲלֵי שְׁכֶם וַיִּלָּחֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ:
(מ) וַיִּרְדְּפֵהוּ אֲבִימֶלֶךְ וַיָּנָס מִפָּנָיו וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים רַבִּים עַד פֶּתַח הַשָּׁעַר:
(מא) וַיֵּשֶׁב אֲבִימֶלֶךְ בָּארוּמָה וַיְגָרֶשׁ זְבֻל אֶת גַּעַל וְאֶת אֶחָיו מִשֶּׁבֶת בִּשְׁכֶם:
(מב) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּצֵא הָעָם אנשי שכם הַשָּׂדֶה וַיַּגִּדוּ לַאֲבִימֶלֶךְ:
(מג) וַיִּקַּח אֶת הָעָם וַיֶּחֱצֵם לִשְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיֶּאֱרֹב בַּשָּׂדֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הָעָם יֹצֵא מִן הָעִיר וַיָּקָם עֲלֵיהֶם וַיַּכֵּם:
(מד) וַאֲבִימֶלֶךְ וְהָרָאשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ פָּשְׁטוּ וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וּשְׁנֵי הָרָאשִׁים פָּשְׁטוּ עַל כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה וַיַּכּוּם:
(מה) וַאֲבִימֶלֶךְ נִלְחָם בָּעִיר כֹּל הַיּוֹם הַהוּא וַיִּלְכֹּד אֶת הָעִיר וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הָרָג וַיִּתֹּץ אֶת הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח כדי שלא תהא ראויה לשדות ולכרמים: פ
(מו) וַיִּשְׁמְעוּ כָּל בַּעֲלֵי מִגְדַּל שְׁכֶם שהיה מחוץ לעיר וַיָּבֹאוּ אֶל צְרִיחַ בֵּית אֵל בְּרִית:
(מז) וַיֻּגַּד לַאֲבִימֶלֶךְ כִּי הִתְקַבְּצוּ כָּל בַּעֲלֵי מִגְדַּל שְׁכֶם:
(מח) וַיַּעַל אֲבִימֶלֶךְ הַר צַלְמוֹן הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ אֶת הַקַּרְדֻּמּוֹת בְּיָדוֹ וַיִּכְרֹת שׂוֹכַת ענפי עֵצִים וַיִּשָּׂאֶהָ וַיָּשֶׂם עַל שִׁכְמוֹ וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ מָה רְאִיתֶם עָשִׂיתִי מַהֲרוּ עֲשׂוּ כָמוֹנִי:
(מט) וַיִּכְרְתוּ גַם כָּל הָעָם אִישׁ שׂוֹכֹה וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיָּשִׂימוּ עַל הַצְּרִיחַ וַיַּצִּיתוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַצְּרִיחַ בָּאֵשׁ וַיָּמֻתוּ גַּם כָּל אַנְשֵׁי מִגְדַּל שְׁכֶם כְּאֶלֶף אִישׁ וְאִשָּׁה: פ
(נ) וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ אֶל תֵּבֵץ וַיִּחַן בְּתֵבֵץ וַיִּלְכְּדָהּ:
(נא) וּמִגְדַּל עֹז מגדל חזק הָיָה בְתוֹךְ הָעִיר וַיָּנֻסוּ שָׁמָּה כָּל הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְכֹל בַּעֲלֵי הָעִיר וַיִּסְגְּרוּ בַּעֲדָם וַיַּעֲלוּ עַל גַּג הַמִּגְדָּל:
(נב) וַיָּבֹא אֲבִימֶלֶךְ עַד הַמִּגְדָּל וַיִּלָּחֶם בּוֹ וַיִּגַּשׁ עַד פֶּתַח הַמִּגְדָּל שהיה עשוי מעץ לְשָׂרְפוֹ בָאֵשׁ:
(נג) וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב האבן העליונה של הריחיים הרוכבת על התחתונה עַל רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ וַתָּרִץ רוצצה אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ:
(נד) וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי ותמית אותי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת:
כתובים
תהלים פרק סט
(טז) אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם מים שוטפים במרוצה וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר תסגור עָלַי בְּאֵר פִּיהָ שלא אוכל לעלות: (יז) עֲנֵנִי יְקֹוָק כִּי טוֹב חַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ פְּנֵה אֵלָי: (יח) וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵעַבְדֶּךָ כִּי צַר לִי מַהֵר עֲנֵנִי: (יט) קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי מצד הקורבה שיש לך עם נפשי מצד שהיא חלק אלוה ממעל, ומצד זה גְאָלָהּ גאל אותה כקרוב הגואל את קרובו לְמַעַן אֹיְבַי שלא יאמרו ידינו רמה פְּדֵנִי: (כ) אַתָּה יָדַעְתָּ חֶרְפָּתִי וּבָשְׁתִּי וּכְלִמָּתִי וגם נֶגְדְּךָ מולך קמים כָּל צוֹרְרָי: (כא) חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה נחליתי כחולה אנוש וָאֲקַוֶּה לָנוּד מי שיבא לנוד לי בראשו כדרך קרובים המנחמים וָאַיִן וְלַמְנַחֲמִים אפילו שאינם קרובים וְלֹא מָצָאתִי: (כב) וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי בסעודה שאמורה להבריא אותי רֹאשׁ שמו ראש סוג של מאכל מר וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ: (כג) יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח והפח צד את הבעל חי ואינו מזיקווְלִשְׁלוֹמִים דבר שיחשבו שהוא שלום להם יהיה לְמוֹקֵשׁ למה שמזיק אותם: (כד) תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת את המוקש וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד: (כה) שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם: (כו) תְּהִי טִירָתָםארמונותיהם נְשַׁמָּה שממה בְּאָהֳלֵיהֶם בבתיהם אַל יְהִי יֹשֵׁב: (כז) כִּי אַתָּה אֲשֶׁר הִכִּיתָ רָדָפוּ אותו גם המה להוסיף מכאוביו וְאֶל מַכְאוֹב אלה שמתאבלים על חֲלָלֶיךָ יְסַפֵּרוּ לדבר ולהתיעץ איך להכאיב להם עוד: (כח) תְּנָה עָוֹן זה עַל עֲוֹנָם וְאַל יָבֹאוּ לומר מה שייסרנו את עמך הוא בְּצִדְקָתֶךָ: (כט) יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ: (ל) וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב יְשׁוּעָתְךָ אֱלֹהִים תְּשַׂגְּבֵנִי תצילני:
משנת ההלכה
המשך פרק לב
קריאת שמע
א. אחר אמירת "אחד" שוהים מעט ואומרים בלחש בכונה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
ב. לא כיון באמירת ברוך שם וכו', אם עדיין לא התחיל "ואהבת" חוזר ואמר בכוונה, אם התחיל "ואהבת" וכו' אינו חוזר.
ג. אחר אמירת ברוך שם שוהים מעט, ומתחילים "ואהבת" וכו'. כמו כן שוהים מעט בין פרשה לפרשה, כלומר בסיום פרשת ואהבת שוהה מעט, לפני שאומר והיה אם שמוע, ובסיום והיה אם שמוע שוהה מעט לפני שאומר ויאמר.
ד. כתב בספר מנוחה וקדושה (שער התפילה שני סימן י"ד) וז"ל "וכל ג' פרשיות קריאת שמע הם קבלת מלכות שמים ומצוותיו, ושים לבך שבכל פסוק יש מצווה מיוחדת. ויש פסוקים שבכל אחד יש שנים או שלש מצוות, וצריך לכוון בכל פרט ופרט לקבל על עצמו לקיימו בכל נפשו ובכל מאודו, כי בלא זה לא קיים המצוה כלל, וכו'. ק"ש שמה קבלת עול מלכות שמים, וידוע שבלא כונה אין שמה קבלה"
ה. ולפיכך מיד שאומר "ואהבת את" וכו' יקבל על עצמו את מצות אהבת ה', וכן בשאר המצוות המוזכרות בפרשיות אלו, כגון, "ושננתם" יקבל על עצמו ללמוד תורה ולחזור כדי שתהיה התורה שגורה בפיו, ולא יגמגם בידיעתה, וילמד אותה לבניו[35].
ו. בעת אמירת "וקשרתם לאות" וכו' יש למשמש בתפילין של יד, וכשאומרים "והיו לטוטפות וכו' ימשמש בשל ראש, וכן יש לעשות גם בפרשת והיה אם שמוע.
[1] רמב"ן
[2] אבע"ז
[3] רש"י
[4] גור אריה
[5] רמב"ן
[6] ספורנו
[7] ספורנו
[8] אבע"ז
[9] ת"י רמב"ן ספורנו
[10] רבינו בחיי
[11] רבינו בחיי
[12] ת"י אבע"ז
[13] אבע"ז
[14] פי' ר' יוסף בכור שור
[15] ספורנו
[16] ת"א ת"י
[17] אבע"ז
[18] ת"א ת"י
[19] ספורנו
[20] מלב"ים
[21] ספורנו
[22] חזקוני
[23] אבע"ז
[24] המופת הוא להורות על גודל המשלח ושראוי לשמוע בקולו, אמנם האות הוא עדות לשליח. לפיכך עשה אותות לעיני עם ישראל, שלא היה ספק אצלם על גודל המשלח ויכלתו, אבל היה על השליח אם הוא שליח אמת. אבל פרעה שהיה מסופק על המשלח או מכחישו, באמרו לא ידעתי את ה' שאל מופת לאמת גודל המשלח, באופן שיורה שראוי לשמוע בקולו. ואינו נמנע שיהיה דבר אחד בעצמו אות ומופת ביחס לאנשים מתחלפים. ספורנו.
[25] רבינו בחיי
[26] אבע"ז
[27] כלי יקר ועיי"ש מה שהאריך.
[28] הכתב והקבלה
[29] העמק דבר
[30] אבע"ז
[31] והרמב"ן מפרש בלהטיהם אמרו רבותינו (סנהדרין סז:) שהם מעשה כשפים ועל ידי מלאכי חבלה הם נעשים, והמלה מגזרת אש לוהט (תהלים קד ד), להבה תלהט רשעים (שם קו יח) והענין, כי הם נעשים על ידי לוהטים, מלאכי אש, מלהטת באדם ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב, כענין ויגל ה' את עיני נער אלישע והנה רכב אש וסוסי אש (מ"ב ו יז) ואולי יקראו כן המלאכים השוכנים באויר בגלגלי היסודות שקורין אותם שרים אבל "בלטיהם" (להלן ח ג) אמרו (סנהדרין סז:) שהם שדים, והמלה נגזרת ממלת "לט", דברו אל דוד בלט (ש"א יח כב), כי השדים באים בלט, כי הם בעלי גופות מאויר שאינו נרגש, וזהו שאמר "לחכמים ולמכשפים", כי חכמי ההשבעות ואסיפת השדים היו ראשיהם וזקניהם, ו"חרטומי מצרים" יכלול את שניהם ולא ידענו גזרת המלה ואמר רבי אברהם כי היא לשון מצרי או לשון כשדי, כי לא מצאנו רק בדברי שניהם והקרוב כדברי רש"י (בבראשית מא ח) שהיא מלה ארמית מורכבת, חר טמי, הנחרים בעצמות, כי נודע הוא כי רוב האומנות בעצמות מתים או בעצמות חיות, כענין שהזכירו בידעוני (סנהדרין סה:)
[32] העמק דבר
[33] פי' ר' יוסף בכור שור
[34] פי' ר' יוסף בכור שור
[35] וישנם מצוות שאינם מפורשות אלא רמוזות במקרא ומן הראוי ללמוד בספרי המצוות כדי לדעת אלו מצוות רמוזות בק"ש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה