יום חמישי, 1 בינואר 2015

פרשת ויחי יום ה'

מקרא

בראשית פרק מט

(כט) וַיְצַו אוֹתָם צוה לכולם עתה שיקברו אותו אל המערה כאשר השביע ליוסף, כי פחד אולי לא יתן פרעה רשות ליוסף לצאת מן הארץ שלא יתעכב בארצו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי ושאוני[1]אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי:
(ל) בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי מפני שישבו בארץ אחרת ימים ושנים הודיעם שאברהם ציוה שיהיה המקום ההוא בית הקברות לאחוזת עולם, ושיהיה להם טענה כנגד בני חת אם יערערו לַאֲחֻזַּת קָבֶר נתכוון הכתוב לרמוז כי ביעקב נשלמה כונת הצדיק, כי לשלשתם קנאה ולא יקברו בה עוד איש ועל כן לא צוה יוסף שיקברו אותו במערה עם אבותיו [2]:
(לא) שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ מכיון שלא היה בקבורת אמו לכן כדי לא להאריך לא אמר קברתי את יצחק אל הזכירו ביחד עם קבורת רבקה[3] וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה:
(לב) מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת לפי שלא היה עפרון חי באותו הזמן ובשביל שלא היה יוסף בעת המכירה פירש לו כל הענין מה יאמר אל היורשים אם ימאנו[4]:
(לג) וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה הכניסן במטתו כי עד עתה היה יושב כדכתיב וישב על המטה[5] וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:

בראשית פרק נ

(א) וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ באה בכיה זו מרוב אהבה מפעולת טבע הלב שנפעם הרבה בשעת פרידתו ממנו ונפל עליו ונשק לו נשיקה של פרישות בבכי[6]:
(ב) וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו ענין החנטה היה שהיו מרקחים אותו בבשמים וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים שציוו לעשות כן כי היו בקיאים בחכמת הטבע לא שיגעו הרופאים בגופו[7] אֶת יִשְׂרָאֵל:
(ג) וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם ארבעים יום של חנטה ושלושים יום לאבלות[8]:
(ד) וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא והוא לא דבר לפרעה כי אין לבא אל שער המלך בבגדי אבל שהיה לבוש[9] בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר:
(ה) אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר וכך אמר לי - הִנֵּה אָנֹכִי מֵת ואחרי מותי - בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי כך אמר לי אבא וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה לכאן למצרים ואל ידאג שאני מניח את ארצו לגמרי:
(ו) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ:
(ז) וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ח) וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן:
(ט) וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים כדי להשמר בדרך ושלא יעכבום על הקבורה עשו ובניו, כי יוסף היה יודע זדון לבם[10] וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד:
(י) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים נראה שלשם באו לקראתו אלופי עשו, ונשיאי ישמעאל, ובני קטורה, ובני ארם, שהם גם הם היו קרוביהם, שהיו השבטים מבנות לבן, וכל ריעיו ושכיניו ומיודעיו ובני בריתו שבארץ כנען, והתחילו לבכותו גם הם עמהם. כי כן דרך כשבא אחד מקרובי המת ובוכה, בוכים כולם עמו, ולכך עשה שם אבילות שבעה ימים[11]:      

נביא

שופטים פרק ה

(כח) בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ אחר רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו:
(כט) ה- חַכְמוֹת אשר ב - שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ תאמר לעצמה:
(ל) הֲלֹא חיל סיסרא יִמְצְאוּ הון רב של ישראל ו - יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם עלמה  או רַחֲמָתַיִם שתי עלמות (מלשון רֶחֶם) לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל של צְבָעִים הבגדים בחשובים ביותר לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם בגד הרקום משני צידיו לְצַוְּארֵי שָׁלָל יחולק לצוארי כל נוטלי השלל:
(לא) אמרה דבורה, כסיסרא כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְקֹוָק וְאֹהֲבָיו אוהבי ה' יזהירו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בבוקר שהולך ומאיר בכל פעם יותר עד שהוא בִּגְבֻרָתוֹ שהוא חצי היום וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ ממלחמה אַרְבָּעִים שָׁנָהמזמן תחילת השיעבוד: פ

שופטים פרק ו

(א) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק וַיִּתְּנֵם יְקֹוָק בְּיַד מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים:
(ב) וַתָּעָז יַד מִדְיָן עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מִדְיָן להסתתר מהם עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת:
(ג) וְהָיָה אִם כאשר זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו:
(ד) וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ מתחילת הגבול עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר:
(ה) כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ לרעות את התבואה וְאָהֳלֵיהֶם /יבאו/ וּבָאוּ כְדֵי כמו אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ:
(ו) וַיִּדַּל מלשון דל ועני יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְקֹוָק: פ
(ז) וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְקֹוָק עַל אֹדוֹת מִדְיָן:
(ח) וַיִּשְׁלַח יְקֹוָק אִישׁ נָבִיא הוא פנחס אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים:
(ט) וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל לֹחֲצֵיכֶם הם מלכי כנען אשר לחצו אתכם בהלחמם עמכם וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת אַרְצָם:
(י) וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי ובעבור זה באה הרעה עליכם: פ




כתובים

תהלים פרק סא

מזמור זה התפלל דוד המלך כשברח משאול
(א) לַמְנַצֵּחַ עַל נְגִינַת לְדָוִד: (ב) שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי לשירת בקשתי הַקְשִׁיבָה תְּפִלָּתִי: (ג) מִקְצֵה הָאָרֶץ אפילו שאני רחוק מאנשי אֵלֶיךָ אֶקְרָא בַּעֲטֹף במצוקת וחולשת לִבִּי בְּצוּר יָרוּם ואנצח מלכים חזקיםמִמֶּנִּי תַנְחֵנִי תנהיג אותי: (ד) כִּי הָיִיתָ מַחְסֶה לִי כ- מִגְדַּל עֹז חזק מִפְּנֵי אוֹיֵב: (ה) אָגוּרָה מלשון מגורים בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים גם בעוה"ז וגם בעוה"ב אֶחֱסֶה בְסֵתֶר כְּנָפֶיךָ סֶּלָה: (ו) כִּי אַתָּה אֱלֹהִים שָׁמַעְתָּ לִנְדָרָי כשנלחמתי באויב נָתַתָּ החזרת את הערים יְרֻשַּׁת ל- יִרְאֵי שְׁמֶךָ: (ז) אם נגזר עלי למות בחור אז יָמִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ תּוֹסִיף לי שנים שְׁנוֹתָיו כְּמוֹ דֹר וָדֹר שבעים שנה: (ח) יֵשֵׁב המלך ל-  עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים והוא יעסוק ב- חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ ישמרהו מהמלחמה: (ט) כֵּן כמו שתעזור ותיטיב לי אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ לָעַד לְשַׁלְּמִי להיותי משלם  נְדָרַי יוֹם יוֹם:

תהלים פרק סב

במזמור הזה דוד המלך מעורר את בני דורו לביטחון בהקב"ה לפרנסה
(א) לַמְנַצֵּחַ עַל יְדוּתוּן משורר מִזְמוֹר לְדָוִד: (ב) אַךְ אֶל אֱלֹהִים דּוּמִיָּה מצפה נַפְשִׁי כי מִמֶּנּוּ יְשׁוּעָתִי: (ג) אַךְ הוּא צוּרִי וִישׁוּעָתִי מִשְׂגַּבִּי חזקי וישועתי ואין זולתו לֹא אֶמּוֹט אתמוטט רַבָּה לעולם: (ד) עַד אָנָה מתי תְּהוֹתְתוּ תחשבו מזימות עַל אִישׁ תְּרָצְּחוּ ותבקשו להרגו כֻלְּכֶם כסכנת כְּקִיר נָטוּי גָּדֵר הַדְּחוּיָה שנעקרה ממקומה: (ה) אַךְ אולם מִשְּׂאֵתוֹ בגאוות רשע יָעֲצוּ לְהַדִּיחַ להפילני אז יִרְצוּ כָזָב לשקר וכאילו בְּפִיו יְבָרֵכוּ וּבְקִרְבָּם יְקַלְלוּ סֶלָה: (ו) אַךְ אבל אני אינני חושש מהם ו- לֵאלֹהִים דּוֹמִּי מייחלת נַפְשִׁי כִּי מִמֶּנּוּ תמיד תִּקְוָתִי:



משנת ההלכה

צום עשרה בטבת

       א.       חולה, אף על פי שאין בו סכנה, וכן העוברות והמניקות שהתענית קשה עליהן, וכן הקטנים, פטורים מלהתענות ואינם חיָּבים לצום ביום אחר לכשיבריאו.

        ב.        כל הפטורים מלהתענות, אף על פי שאינם מתענים, אל יתראו בפני הציבור כשהם אוכלים, ולא ינהגו עידונים בעצמם, ולא יאכלו לתענוגם, אלא יאכל מה שהוא צריך לבריאות גופו. וכן ראוי לחנך את הקטנים שלא להאכילם בימי התענית אלא הצריך להם וימעטו בתענוגות ויהו מתאבלים עם הציבור

         ג.         המתענה, אומר 'עננו' בתפילת המנחה שביום התענית. ואם שכח וכבר הזכיר את השם בסיום 'שמע קולנו' ולא אמר 'עננו', מסיֵּם את תפילתו ואומר 'עננו' ב'אלקי נצור' קודם שאומר פסוק 'יהיו לרצון אמרי פי' ולפני שעוקר רגליו מתפילתו.

        ד.        אין אומרים 'עננו' בתפילת שחרית, שמא יארע לו אונס או בולמוס ולא ישלים תעניתו ונמצא שקרן בתפילתו. ומנהג הספרדים שאין חוששין לספק זה ואומרים עננו גם בשחרית.

       ה.       בתענית ציבור, אומר שליח הציבור בשחרית ובמנחה 'עננו' לאחר שסיֵּם ברכת 'ראה נא בענינו' וקודם שהתחיל 'רפאנו' (סימן לדבר: "ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי" (תהלים יט) וסמוך לו – "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה"). וקובע את עננו ברכה לעצמה ומסיֵּם בה ברוך אתה ה' העונה (לעמו ישראל) בעת צרה. ושאר כל אדם אומרים אותה ב'שמע קולנו' ואינו מסיֵּם אותה בברכה לעצמה אלא מסיֵּם 'בכל עת צרה וצוקה'.

         ו.         הכהנים נושאים כפיהם במנחה של תענית ציבור. היה שם כהן אחד בלבד ואין בדעתו להשלים תעניתו - עולה לדוכן ואינו חושש. אבל אם כבר אכל, אינו נושא כפיו במנחה.

         ז.         ואם מתפלל מנחה גדולה כלומר בעוד היום גדול אין נושאים כפיים אלא אומרים אלוקי ואלוקי אבותי ברכנו וכו'.

       ח.       אומרים סליחות בתענית ציבור, וקורין בתורה ב'ויחל' בשחרית ובמנחה. ואין קורין לעלות לתורה אלא מי שמתענה ומשלים תעניתו. היה שם כהן שאינו מתענה, צריך הוא לצאת מבית הכנסת כדי שלא יקראוהו לעלות. ואם קראו לעלות למי שאינו מתענה, יש אומרים שכיון שקראוהו הרי הוא עולה ומברך משום כבוד התורה, שלא יֵראה כאילו מסרב לעלות.

        ט.       מי שבתענית ציבור שכח וברך כדי לאכול ונזכר בתענית - אומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' על הברכה שהוציא מפיו לבטלה, ואינו טועם. נזכר לאחר שאכל כזית או שתה כמלא לוגמיו, לא אבד את תעניתו ומשלים התענית.

         י.         אמרו הקדמונים: תענית - אותיות 'תת עני', כלומר, יש לתת לעני מה שלא אכל היום. ואם אין עני, נותנים פדיון האוכל לכל דבר של מצוה.





[1] רמב"ן
[2] רמב"ן
[3] רמב"ן
[4] חזקוני
[5] רשב"ם
[6] העמק דבר
[7] רבינו בחיי
[8] רבינו בחיי
[9] ספורנו
[10] רבינו בחיי
[11] חזקוני

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה