מקרא
שמות פרק יב
(לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס בפתח תחת הרי"ש ושו"א תחת העי"ן והוא שם מחוז ולא עיר[1] סֻכֹּתָה יצאו מעורבבים ולא היה שעה לעשות סדרים ולעמוד על המספר שהרי יצאו בחפזון של עצמם בבוקר. אבל בסכות עמדו על המנין ונמצאו -[2] כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף הלשון הזה יורה שלא היו שש מאות אלף שלמים, ומפני שהתורה לא הזכירה כיוון חשבונם בדקדוק כמה היו הגברים או כמה יחסרו מן השש מאות אלף, נראה לומר שלא היו חסרים כי אם אחד ולא רצה להזכיר מנינם בחסרון[3] רַגְלִי הלכו ברגל ולא רכבו על סוסים[4] הַגְּבָרִים י"א מבן עשרים[5] וי"א מבן שלוש עשרה[6] לְבַד מִטָּף חמשה לכל גבר[7]:
(לח) וְגַם עֵרֶב מאנשי מצרים שהתערב עמהם. והם האספסוף שנאספו עליהם[8] רַב שהיו רבים מהם[9] עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד דבשעת דבר על מקנה מצרים קנו בני ישראל צאן ובקר הרבה במחיר זול[10]:
(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ מפני המצוה שנצטוו שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ואפו אותו בסכות כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּולאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות, ועל כן נשאו אותו בצק ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם, ומהרו ואפו אותו טרם יחמץ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה אלא האמינו והלכו הוא שמפורש בקבלה (ירמיה ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ומה שכר מפורש אחריו קודש ישראל לה' וגו'[11]:
(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה שנתוספו לישראל להיות משועבדים במצרים בעבור חטאם ובכללו מה שביטלו שם מצות מילה ועוד- וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה שנאמר לאברהם בברית בית הבתרים "גר יהיה זרעך" והתחיל מלידת יצחק[12] ואף על פי שישבו במצרים רק רד"ו (210) שנים מכל מקום הכל נקרא על שם מצרים, משום דעיקר הגלות היה במצרים[13]:
(מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה שנתווסף להם והיו אמורים בעבור חטאם להשאר בגלות מצרים והיה ראוי שיתארך יותר, אלא שצעקו והרבו בתפלה, כדכתיב (לעיל ב, כג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים, וישמע אלהים את נאקתם, וכתיב (דברים כו, ז) ונצעק אל ה' אלהי אבותינו וישמע את קולנו[14] וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כלומר אחר רד"ו שנים של שיעבוד יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְקֹוָק מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם ולא נשארו שם ארבע מאות שנה אלא החשיב הקב"ה הגלות מלידת יצחק מכיון שהמצרים שיעבדו אותם גם בלילות וגם עבדו בפרך ולכן היה נחשב כאילו עבדו ארבע מאות שנה[15]:
(מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיקֹוָק ששמר להם הקץ מעת שגזר עליהם שיוציאם בלילה הזה, מיד בבוא הקץ כי בעתה אחישנה (עפ"י ישעיה ס, כב). גם פי' שהוא שומר ומצפה ללילה שיוציאם, שהקב"ה מצפה לעת הגאולה, שיהיו ראויים להוציאם משם[16] לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיקֹוָק שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם שיהיו בני ישראל שומרים וממתינים לילה זה בכל שנה לקיים מצות הללו לשם הקב"ה שגאלם[17] ושישמרו אותו לילה שלא ישנו אלא יודו ויספרו את הנסים והגבורות שעשה אלוקים לנו באותו הלילה[18]: פ
(מג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בארבעה עשר בניסן נאמרה פרשה זו, שהרי כתוב בסופה (פסוק נ) ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה' זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח פסח מצרים ופסח דורות[19] כָּל בֶּן נֵכָר כל מי שנכרי אצל הפסח - גוי ומשומד שאינם מודים במצוות הפסח, ואף מי שלא נמנה עליו,גם הוא נכרי אצלו, ואינו אוכל הימנו[20] לֹא יֹאכַל בּוֹ:
(מד) וְכָל עֶבֶד כנעני של אִישׁ ישראל[21] מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ האדון, לר' יהושע בגמ' לומר שאם לא מילת העבד מעכבת את האדון ולר' אליעזר יאכל מתייחס לעבד שקודם מילה אסור אבל האדון מותר בכל מקרה ואין מילת עבדו מעכבתו מלאכול[22]:
(מה) תּוֹשָׁב גוי שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבלות וְשָׂכִיר אפילו גוי מהול[23] לֹא יֹאכַל בּוֹ ויש מפרשים תושב קנוי קניין עולם של יובל, שכיר קנוי קניין שנים לשש, ושניהם ישראל ועשה אדונו פסחו ולא המנה אותם עמו על פסחו, לא יאכלו בו. שלא תאמר מאחר שהם עבדיו, בלא מנוי יכולין לאכול עמו, דמסתמא הם מנויין, כיון שמזונותם עליו, בא להשמיע לנו שצריך למנותן במפורש. אבל עבדו כנעני, כיון שמלו, והוא קנוי קנין הגוף, אוכל בלא מנוי, שמסתמא נמנה הוא עמו[24]:
(מו) בְּבַיִת בחבורה של מנויים אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת החבורה[25] מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ:
(מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:
(מט) תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה כל הדינים בתורה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר צדק ולא גר תושב[27] הַגָּר המתגייר[28] בְּתוֹכְכֶם:
(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ ומלו את עצמם במצרים ועשו הפסח[29]: ס
נביא
שופטים פרק טו
(א) וַיְהִי מִיָּמִים בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּפְקֹד זכר שִׁמְשׁוֹן אֶת אִשְׁתּוֹ בִּגְדִי עִזִּים להביא לה וַיֹּאמֶר אָבֹאָה אֶל אִשְׁתִּי הֶחָדְרָה וְלֹא נְתָנוֹ אָבִיהָ לָבוֹא:
(ב) וַיֹּאמֶר אָבִיהָ אָמֹר אָמַרְתִּי כִּי שָׂנֹא שְׂנֵאתָהּ וָאֶתְּנֶנָּה לְמֵרֵעֶךָ הֲלֹא אֲחֹתָהּ הַקְּטַנָּה טוֹבָה מִמֶּנָּה תְּהִי נָא לְךָ תַּחְתֶּיהָ:
(ג) וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן נִקֵּיתִי הַפַּעַם מִפְּלִשְׁתִּים הפעם הזאת אהיה נקי מפלשתים כִּי כאשר עֹשֶׂה אֲנִי עִמָּם רָעָה כי לא יחשבו לי לאשמה, על כי מהראוי להרע עמהם כי בודאי נעשו הנשואין בפרהסיא ולמה לא מיחו לתת אשת איש לאחר:
(ד) וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן וַיִּלְכֹּד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוּעָלִים וַיִּקַּח לַפִּדִים וַיֶּפֶן הפנה זָנָב אֶל זָנָב וַיָּשֶׂם לַפִּיד אֶחָד בֵּין שְׁנֵי הַזְּנָבוֹת בַּתָּוֶךְ באמצע:
(ה) וַיַּבְעֶר אֵשׁ בַּלַּפִּידִים וַיְשַׁלַּח את השועלים בְּקָמוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ תבואה קצורה וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זָיִת:
(ו) וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים מִי עָשָׂה זֹאת וַיֹּאמְרוּ שִׁמְשׁוֹן חֲתַן הפלישתי הַתִּמְנִי הגר בתמנה כִּי לָקַח אֶת אִשְׁתּוֹ וַיִּתְּנָהּ לְמֵרֵעֵהוּ וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׂרְפוּ אוֹתָהּ וְאֶת אָבִיהָ בָּאֵשׁ:
(ז) וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן אִם תַּעֲשׂוּן כָּזֹאת אני חשבתי שדי בעונש ממון, אבל אחר שאתם תעשון כזאת להעניש בעונש נפשות א"כ גם אני אבקש מכם נפשות כמנהגכם כִּי אִם נִקַּמְתִּי בָכֶם וְאַחַר אֶחְדָּל:
(ח) וַיַּךְ אוֹתָם שׁוֹק פרשים עַל יָרֵךְ חיל רגלים מַכָּה גְדוֹלָה וַיֵּרֶד וַיֵּשֶׁב בִּסְעִיף נקרת סֶלַע עֵיטָם: ס
(ט) וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים וַיַּחֲנוּ בִּיהוּדָה וַיִּנָּטְשׁוּ התפזרו בַּלֶּחִי רמת לחי:
(י) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יְהוּדָה לָמָה עֲלִיתֶם עָלֵינוּ וַיֹּאמְרוּ לֶאֱסוֹר אֶת שִׁמְשׁוֹן עָלִינוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ:
(יא) וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה אֶל סְעִיף סֶלַע עֵיטָם וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ וַיֹּאמֶר לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם:
(יב) וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֶאֱסָרְךָ יָרַדְנוּ לְתִתְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְּעוּן בִּי אַתֶּם:
(יג) וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֵאמֹר לֹא כִּי אָסֹר נֶאֱסָרְךָ וּנְתַנּוּךָ בְיָדָם וְהָמֵת לֹא נְמִיתֶךָ וַיַּאַסְרֻהוּ בִּשְׁנַיִם עֲבֹתִים חבלים עבים חֲדָשִׁים וַיַּעֲלוּהוּ מִן הַסָּלַע:
(יד) הוּא בָא עַד לֶחִי וּפְלִשְׁתִּים הֵרִיעוּ לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְקֹוָק וַתִּהְיֶינָה הָעֲבֹתִים אֲשֶׁר עַל זְרוֹעוֹתָיו כַּפִּשְׁתִּים אֲשֶׁר בָּעֲרוּ בָאֵשׁ וַיִּמַּסּוּ אֱסוּרָיו מֵעַל יָדָיו:
(טו) וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיַּךְ בָּהּ אֶלֶף אִישׁ:
כתובים
תהלים פרק עז
(א) לַמְנַצֵּחַ עַל ידיתון יְדוּתוּן הדתות והדינין העוברים על עם ישראל לְאָסָף מִזְמוֹר: (ב) ארים קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְאֶצְעָקָה ארים קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְהַאֲזִין אֵלָי: (ג) בְּיוֹם צָרָתִי את אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי בתפילה ובקשה יָדִי מכתי לַיְלָה נִגְּרָה עניין הזלה ושפיכה והכוונה שהמכה נמשכת וְלֹא תָפוּג נעצרת מֵאֲנָה הִנָּחֵם מסרבת לקבל ניחומים נַפְשִׁי: (ד) אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים את החסד שהיה רגיל לעשות עמי וְאֶהֱמָיָה וליבי הומה ומשתוקק אליו אָשִׂיחָה בטובות הללו וְתִתְעַטֵּף רוּחִי כי כשהאדם בצרה אז הוא כפוף ומעונה ונראה כאילו מעוטף מקצתו סֶלָה: (ה) אָחַזְתָּ שְׁמֻרוֹת עֵינָי ולא יכלתי להרדם מגודל העצבות נִפְעַמְתִּי נשברתי וְלֹא אֲדַבֵּר: (ו) חִשַּׁבְתִּי יָמִים את החסדים שעשית מִקֶּדֶם שְׁנוֹת עוֹלָמִים מימי אבותינו: (ז) אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה בגלות שדומה ללילה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי במחשבותי: (ח) ואני שואל הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח אֲדֹנָי וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד: (ט) הֶאָפֵס הנגמר לָנֶצַח חַסְדּוֹ גָּמַר אֹמֶר לְדֹר וָדֹר: (י) הֲשָׁכַח חַנּוֹת מלשון חנינה אֵל אִם קָפַץ עצר בְּאַף בחמתו את רַחֲמָיו סֶלָה: (יא) וָאֹמַר חַלּוֹתִי להפחידני הִיא שְׁנוֹתהשתנותו של חסדו יְמִין של עֶלְיוֹן: (יב) אזכיר אֶזְכּוֹר מַעַלְלֵי יָהּ כִּי אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ הפלאות שעשית מימי קדם: (יג) וְהָגִיתִי וחשבתי בְכָל פָּעֳלֶךָ וּבַעֲלִילוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה: (יד) אֱלֹהִים אני ידעתי כי דרכךבַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ לעשות דין ו- מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים מלנקום נקם: (טו) אַתָּה הָאֵל ולא אחר עֹשֵׂה פֶלֶא הוֹדַעְתָּ פרסמת בָעַמִּים עֻזֶּךָ כחך:
משנת ההלכה
פרק לח
ג' ברכות ראשונות
א. בעת אמירת ברוך בתחילת ברכת אבות, מכופף מעט ברכיו, ובאמירת אתה משתחווה בבת אחת.
ב. צריך לכפוף את ראשו ופלג גופו העליון עד שיהיה ראשו כנגד ליבו, ואם הוא זקן או חולה וקשה לו להתכופף, מספיק שיכופף ראשו מעט.
ג. קודם אמירת ה' זוקף בנחת את ראשו, ואח"כ את שאר גופו[30]. כדי שבאמירת ה' יהיו גופו וראשו זקופים שנאמר "ה' זוקף כפופים".
ד. בברכת אבות יכווין בעיקר להזכיר זכות אבות לפני הקב"ה, וישים לב לגדולתו וגבורתו של הבורא יתברך, ואיך אנו מחויבים להכיר לו תודה, ובזה אנו מקבלים מלכותו של הקב"ה.
ה. בחתימת ברכת אבות יכרע וישתחווה, כדרך שמשתחווה בתחילת הברכה, כלומר כפיפת ברכים בברוך, השתחוויה באתה, וזקיפה קודם שאומר ה'.
ו. כשאומר "מגן אברהם" יחשוב על הנסים שעשה הקב"ה לאברהם, ויודה לה' יתברך על כל הנסים שנעשו לעם ישראל עד היום הזה, בזכותו של אברהם אבינו.
ז. ברכה שניה ברכת גבורות, ואינה פותחת בברוך כיון שהיא סמוכה לחבירתה, ובברכה זו רמוזים ארבע מפתחות שביד הקב"ה. והם ראשי תיבות מפת"ח. פירוש, מ' מטר, ומרומז ב- "מוריד הטל/גשם". פ' פרנסה, מרומז ב- "מכלכל חיים בחסד". ת' תחיית המתים, מרומז ב- "מחיה מתים ברחמים רבים". ח' חיה, (הריון) מרומז ב- "מתיר אסורים". שהוולד כביכול אסור במעי אמו, והם כוללים כל חיי האדם.
ח. יש לו להתפלל שהקב"ה יחייהו בטל של תחיית המתים ויקבל תפלתו, שקבלת תשובה מחוטא הוא מגדר תחיית המתים. ויתפלל להקב"ה שיחייהו ויתקע אמונת תחיית המתים בלבו באמונה שלמה, כי דבר ה' לא ישוב ריקם. וזה מעורר להאמין בבריאת יש מאין, שהוא מעין תחיית המתים.
ט. אין לכרוע בסיום הברכה, שאין להוסיף על הכריעות שתיקנו חז"ל. אבל אם רוצה לכרוע באמצע הברכה לגלות הכנעה לפני הבורא יתעלה, רשאי. ובלבד שיזדקף כשמגיע לחתימת הברכה באמירת "ברוך אתה".
י. דין זה נוהג בכל הברכות, מלבד הברכות שבהם נתקנו הכריעות.
יא. ברכה שלישית אתה קדוש. ועיקר הברכה לשמוח בקדושתו של הקב"ה, ולקדש עצמו להודות להלל לקב"ה.
יב. הגאון מהר"ח מואלוז'ין ז"ל נתן עצה לכל אדם שיצייר בדעתו צורת האותיות שמוציא מפיו, ועל ידי כן מוכרח שתהיה כונתו שלימה, אמנם העושה כן אי אפשר לו להתפלל עם הציבור, כיון שמוכרח להאריך הרבה בתפלתו, אך בברכה ראשונה בלבד אפשר לעשות כן, ולכן כל אדם יזהר להרגיל עצמו בכך בשלש ראשונות או לפחות בברכה ראשונה.
[1] אבע"ז
[2] העמק דבר
[3] רבינו בחיי
[4] ת"י
[5] רש"י
[6] רמב"ן
[7] ת"י
[8] אבע"ז
[9] ת"י ושם כתב שהערב היו מאתים וארבעים ריבוא ועיין בספר אפריון
[10] העמק דבר
[11] רש"י
[12] פי' הטור
[13] פי' ר' יוסף בכור שור
[14] פי' הטור
[15] על פי המלבי"ם
[16] רמב"ן
[17] פי' ר' יוסף בכור שור
[18] חזקוני
[19] רמב"ן
[20] פי' ר' יוסף בכור
[21] ת"י
[22] רש"י
[23] רש"י
[24] פי' ר' יוסף בכור שור
[25] רש"י
[26] העמק דבר
[27] אבע"ז
[28] ת"י
[29] העמק דבר
[30] והנוהגים ע"פ קבלה זוקף קודם את גופו ואח"כ את ראשו וכן בכריעה זוקף גופו ואח"כ ראשו וכן נהגו הרבה מן הספרדים והחסידים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה