מקרא
במדבר פרק ל
(ב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל הם נשיאי הדגלים שהעמידו אותם המטות על דגליהם אחר שמתו נחשון בן עמינדב וחבריו, ואפשר שהיו הנזכרים בפרשת הנחלה אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ[1] לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי ענוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט[2]:
(ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק שיאמרו דבר זה יהא אסור עלי כקרבן[3] אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה שנשבע שלא יעשה או שיעשה דבר זה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ לא יעשה דבריו חולין אלא[4] - כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:
(ד) וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ ברשות אביה בִּנְעֻרֶיהָ ולא קטנה שאין נדרה נדר ולא בוגרת שאינה ברשות אביה אלא נערה מגיל שתים עשרה עד שתים עשרה וחצי[5]:
(ה) וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ אפילו מה שלא שמע אלא השמיעוהו אחרים[6] וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם:
(ו) וְאִם הֵנִיא הסיר את הנדר והפר אותו[7] אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ דוקא אבל ביום אחר אינו מפר[8] כָּל נְדָרֶיהָ גם נדרים שאינם עינוי נפש[9] וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ על שנדרה מה שאין בידה לקייםכִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ והיא לא ידעה את דעת אביה כשנדרה, והיה נדרה על דעת לקיים[10]:
(ז) וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ באשה הזאת אשר אסרה איסר בבית אביה בנעוריה וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אין בטוי אלא שבועה כענין שנאמר כי תשבע לבטא בשפתים[11] אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ שלא שמע בהן אביה ולא הופרו ולא הוקמו:
(ח) וְשָׁמַע אִישָׁהּ זה ארוס שלה[12] בְּיוֹם שָׁמְעוֹ שאם שמע סמוך לחשיכה אינו מפר אלא עד שתחשך. ואיכא תנאי דאמרי מעת לעת ולית הלכתא כוותייה[13] וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ אפילו הפר האב, שאין הפרת האב כלום בלא הפרת הארוס[14]:
(ט) וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ בעלה של המאורסת יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ כי גם הוא ישתתף עם האב בהפרת הנדרים ולא רצו רבותינו לפרש שיפר הבעל לבדו לאשתו הנשואה הנדרים שהביאה מבית אביה אל ביתו כנגלה בפשטות מן הכתוב, שאם כן מה צורך שיחזור ויאמר (בפסוק יא) ואם בית אישה נדרה, בקודמין הוא מפר בנדרים שבביתו לא כל שכן, וקבלת חז"ל תכריע[15] וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ אם הפר לה בעלה והיא לא ידעה ועברה[16]:
(י) וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה מן הנישואין או בוגרת מן האירוסין[17] כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ ואפילו אם נשאת אח"כ אין בעלה מפר[18]:
(יא) וְאִם בֵּית אִישָׁהּ שהיא לגמרי ברשות אשה דהיינו בעלה ונשאת לו[19] נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה:
(יב) וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָהּ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם ואין לאב כלום באשה זו אפילו אם היא נערה[20]:
(יג) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ אפילו נשבעה או נדרה בשם ה'[21] לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם ואפילו אם לא ידעה שבעלה הפר ועברה על הנדר בכל זאת[22] - וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ על כך שהוציאה שם שמים:
(יד) כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ לימדך הכתוב כי מה שנתנה תורה רשות לבעל להפר נדרי אשתו אין זה בכל הנדרים שבעולם אלא דברים שיש בהן עינוי נפש, כגון שלא תרחץ ושלא תתקשט בבגדי צבעונין ושלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתאפר וכיוצא בהן, ואפילו אסרה על עצמה פירות חנוני פלוני, יפר, וכל שכן שמפר דברים שבינו לבינה בעניני צניעות, ממה שכתוב בין איש לאשתו, ובשני ענינים אלו הוא שיש לבעל כח להפר לפי שהיא משועבדת לו בשני דברים, של עינוי נפש שיראה אותה יפה ושלא תתענה ולא תצטער, אבל דברים אחרים חוץ מהן שנדרה בהן האשה אין לבעל כח להפר אלא צריכה היתר חכם על ידי חרטה כשאר בני אדם[23] אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ:
(טו) וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם אחר דהיינו שעבר אותו היום ששמע ונכנס יום אחר ובא ללמדנו שאינו מפר אלא עד השקיעה של יום שמעו[24] וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ שהשתיקה במי שיש בידו למחות היא כמו הודאה, שהשותק הוא כמסכים במה שנעשה[25] בְּיוֹם שָׁמְעוֹ:
(טז) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ הכתוב מדבר בבעל ששמע ואין האשה יודעת בו, ואחר זמן הפר ואמר לה שהוא יום שמעו וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ לימדנו הכתוב שני דברים, שהבעל נושא עון כאלו הוא נדר ויחל דברו, ושהיא פטורה אין עליה מעונש השגגות כלל והוא הדין לאב, אבל דבר הכתוב בהווה, כי האב ישתמר מזה לאהבת בתו, והבעל אולי ישנא אותה וחושב לתת עליה אשם[26]:
(יז) אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ: פ
במדבר פרק לא
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:
(ג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ חגרו כלי זיין על החיילים[27] מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ מסדרים מלחמה[28] עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְקֹוָק בְּמִדְיָן היינו חלול שמו בגוים. והשי"ת אמר נקמת בנ"י, כי הוא חש על דמן של ישראל[29]:
(ה) וַיִּמָּסְרוּ בעל כרחן לפי שאמר הקב"ה ואחר תאסף אל עמך מֵאַלְפֵי חשובי כמו אלופי אדום[31] יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא:
(ו) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס שהיה משוח מלחמה[32] בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אורים ותומים[33] הארון והציץ[34] וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ כשהיו נוסעים היו נוסעים בחצוצרות, וכן כשהיו מתכנסים וכשהיו הולכים למלחמה הכל היה בחצוצרות[35]:
(ז) וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן הקיפוה משלוש צדדים[36] כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר:
(ח) וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב:
(ט) וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם והוא זהב וכסף ונחשת וברזל ובגדים[37] בָּזָזוּ:
(י) וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם במדין עצמה. לאפוקי אם הי' להם עיר במואב וכדומה. לא נתגרו כ"כ ללכת גם לשם[38] וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ:
(יא) וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל הן מטלטלין של מלבוש ותכשיטין וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה מלקוח שהוא השבי של אדם ובהמה[39]:
(יב) וַיָּבִאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשְּׁבִי האדם וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ בהמות וְאֶת הַשָּׁלָל מטלטלים[40] אֶל הַמַּחֲנֶה לא נכנסו למחנה ממש. אלא סמוך היינו[41] - אֶל עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:
נביא
ירמיה פרק יג
ח וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר:
ט כֹּה אָמַר יְקֹוָק כָּכָה אַשְׁחִית אֶת גְּאוֹן יְהוּדָה וְאֶת גְּאוֹן יְרוּשָׁלַם הָרָב כך אשחית את הגאווה שביהודה, וגדולתה הרבה של ירושלים:
י הָעָם הַזֶּה הָרָע הַמֵּאֲנִים המסרבים. לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי הַהֹלְכִים בִּשְׁרִרוּת לִבָּם לפי מראה ליבם. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם וִיהִי כָּאֵזוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר לֹא יִצְלַח לַכֹּל יהיו כמו האזור שלא ראוי כלל לשימוש:
יא כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה נְאֻם יְקֹוָק לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם לפרסום שמם כְּעַם יְקֹוָק וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת וְלֹא שָׁמֵעוּ בקולי:
יב וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֵבֶל יִמָּלֵא יָיִן כל נבל (כלי חרס) ממלאים אותו ביין. וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ הֲיָדֹעַ לֹא נֵדַע כִּי כָל נֵבֶל יִמָּלֵא יָיִן:
יג וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנְנִי מְמַלֵּא אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶת הַמְּלָכִים הַיּשְׁבִים לְדָוִד עַל כִּסְאוֹ וְאֶת הַכֹּהֲנִים וְאֶת הַנְּבִיאִים וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָם שִׁכָּרוֹן שיהיו שכורים מרוב צרות, כמו הנבל המלא ביין ואפילו הדפנות שלו ספוגים ביין:
יד וְנִפַּצְתִּים אִישׁ אֶל אָחִיו ועוד יהיו דומים לנבל, שכשמנפצים אותו נשבר ומתפזר לחתיכות קטנות, כך בנ"י, בזמן השבר (הפורענות), יתפזרו איש ואחיו, אב ובן לכל עבר. וְהָאָבוֹת וְהַבָּנִים יַחְדָּו נְאֻם יְקֹוָק לֹא אֶחְמוֹל וְלֹא אָחוּס וְלֹא אֲרַחֵם מֵהַשְׁחִיתָם:
טו שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ אל תתגאו. כִּי יְקֹוָק דִּבֵּר ולכן, האזינו ואל תתגאו:
טז תְּנוּ לַיְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד לשמוע בקולו. בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ לפני שיעשה חושך (פורענות) וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף לפני שיוכו רגליכם על הרי החושך בלכתכם לגלות. וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת קיויתם לאור ולטוב, ויְקֹוָק ישים התקוה לצל מות. וְשִׁית לַעֲרָפֶל וישים אותה (את התקוה) לערפל (פורענות):
יז וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ אם לא תשמעו לנבואתי. בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה אבכה בסתר על גאוותם של בנ"י. וְדָמֹעַ תִּדְמַע אוריד דמעות. וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר יְקֹוָק שבנ"י הלכו בשבי:
יח אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְלַגְּבִירָה למלך יהויכין ולמלכה. הַשְׁפִּילוּ שֵׁבוּ הורידו מקום ישיבתכם, ושבו על הארץ. כִּי יָרַד מַרְאֲשׁוֹתֵיכֶם עֲטֶרֶת תִּפְאַרְתְּכֶם גדולתכם:
יט עָרֵי הַנֶּגֶב סֻגְּרוּ וְאֵין פֹּתֵחַ ערי יהודה (שהם בדרום א"י) חרבו, וכאילו סגרו אותם ואין מי שיפתח אותם. הָגְלָת יְהוּדָה כֻּלָּהּ כל בני יהודה גלו. הָגְלָת שְׁלוֹמִים הוגלו בשלמות (שכולם גלו):
כ שְׂאוּ עֵינֵיכֶם וּרְאוּ הַבָּאִים מִצָּפוֹן שאו, המלך והמלכה עיניכם, וראו את האוייב שבא מצפון. אַיֵּה הָעֵדֶר נִתַּן לָךְ צֹאן תִּפְאַרְתֵּךְ איפה הצאן אַיֵה בנ"י, שנִתָּן לכם לשמור עליו?:
כא מַה תֹּאמְרִי כִּי יִפְקֹד עָלַיִךְ מה תאמרי שהאוייב יבוא עליך? וְאַתְּ לִמַּדְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ והרי את הרגלת את האוייב, להיות עָלַיִך לאלוף ולראש! הֲלוֹא חֲבָלִים יֹאחֱזוּךְ יחזיקו אותך כאבים, בְּבֹא האוייב. כְּמוֹ אֵשֶׁת לֵדָה כאשה העומדת ללדת:
כב וְכִי תֹאמְרִי בִּלְבָבֵךְ מַדּוּעַ קְרָאֻנִי אֵלֶּה בְּרֹב עֲוֹנֵךְ בגלל ריבוי עוונותיך. נִגְלוּ שׁוּלַיִךְ נֶחְמְסוּ עֲקֵבָיִךְ התגלו שולי בגדיכם ומקום העקב. משל לבזיון הגדול שיתבזו ישראל:
כתובים
איוב פרק ד
המענה של אליפז התימני
(א) וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר: (ב) הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה ניסו אותך בִדְבַר רעה ונלאית - התעיפת וַעְצֹר בְּמִלִּין מִי יוּכָל ולעצור מלדבר אליך ולהשיבך מי יוכל: (ג) הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק הרי אתה היית מדבר מוסר להוכיח אנשים לאמונת ה' ואנשים חלשים באמונתם חזקת בדברי ניחומים: (ד) כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ את הנכשלים היית מקים ע"י מילים - דיבורךוּבִרְכַּיִם כֹּרְעוֹת תְּאַמֵּץ וברכים שנפלו בחוסר כח לעמוד, חזקת: (ה) כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ עכשיו באה אליך הצרה והנסיון וַתֵּלֶא והתעיפת תִּגַּע עָדֶיךָ וַתִּבָּהֵל וכאשר נגעה בך הרעה נעשית מבוהל בלי דעת: (ו) הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ הרי יראת ה' שלך היא הסיכוי שלך ובה תוכל לבטוח תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ והיא תתן לך תקוה ותמימות לדרכך ואין לך ממה להבהל ולפחד: (ז) זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ האם תזכור וראית פעם איש ישר ונקי שנענש ואובד: (ח) כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ שהרי ראינו תמיד שהרשעים שחורשים און וזורעים עמל - רשע בסופם קוצרים את מעשיהם הרעים ונענשים: (ט) מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ הם הזורעי עמל אובדים ומתכלים מנשמתו והבל פיו של ה' עליהם: (י) שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ הרשעים נדמים לאריה שואג ולקול של שחל וכמו כפיר רעב שתועה בדרך ומחפש אוכל לטרוף בשיניו (שהם טרפו את החלשים והאביונים). לאריה ששה שמות: א. אריה. ב. כפיר. ג. לביא. ד. לייש. ה. שחל. ו. שחץ. וסימנך: אכ"ל לש"ש: (יא) לַיִשׁ אֹבֵד מִבְּלִי טָרֶף וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ ובסופם הרשעים ידמו לליש שהולך לאיבוד בלי טרף ומת מרעב, וכמו בני לביא שנפרדים אחד מהשני (שחוזקם הוא גם ע"י שהם בחבורה) ומחפשים לעצמם אוכל ואם הכל לא הבשגחה, אז היה צריך להיות מקרה אחד ודין אחד לצדיק ולרשע: (יב) וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ אומר אליפז שהתגלה לו בנבואה אבל קיבל את הנבואה בדרך גניבה ומועטת: (יג) בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים בזמן של הנבואה הייתי עם מחשבות מהמראה וזה היה בזמן הלילה שיש תרדמה על האנשים ("בחלום אדבר בו"): (יד) פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד בא עלי פחד ורעדה ופחדו רוב עצמותי (מליצה לגדלות הפחד):
משנת ההלכה
איסור לא תחנם
א. אסור לברך נכרי והוא בכלל לאו זה דלא תחנם לפיכך המברך ברכת המזון ויש עכו"ם בבית לא יאמר בברכה הרביעית "כן יברך אותנו כלנו יחד" שנמצא מברך הנכרי[42] אלא יאמר "אותנו בני ברית כולנו יחד" (מג"א סי' קפט ס"ק א)
ב. מה שנהגו כששומע שמת אחד אומר ברוך דיין האמת בלי שם ומלכות רשאי לומר כן אפי' בגוי שיש לו צער במיתתו (שו"ת חיים ביד לר' חיים פאלאג'י סימן לג)
ג. יהודי ששלח נכרי עבורו למרחקים יכול להתפלל עליו תפילת הדרך שישוב לשלום שאם לא ישוב חי שמא יעלילו על היהודים (ספר חסידים סי' רנז)
ד. דרך ארץ לומר לאדם שעוסק במלאכה תצלח מלאכתך ואפי' לעכו"ם (שם סי' שמז סוס"ק ד)
ה. גוי שעשה טובות ליהודי כשמזכירו היהודי יאמר זכרונו לברכה[43] וכ"ש בצדיקי אומות העולם (ספר חסידים סי' תשו"ם)
ו. מי שיש לו גוי שהוא סוחר שלו ומרויח עמו ועושה לו טובה והוא חולה מותר להתפלל עליו שיחיה וגם לתת צדקה בעדו לת"ח שילמדו לרפואתו מותר[44] (שו"ת חיים ביד שם)
ז. מותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידן ולנחם אבליהם, ואפילו אם אין עניי ישראל במקום[45] משום דרכי שלום. (שם ה"ה ושם סעי' יא)
ח. ואין מוחין בידי עניי עובדי כוכבים מליטול לקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום (שם ושם סעי' יב)
[1] רמב"ן
[2] רמב"ן
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] רש"י
[5] רש"י
[6] חזקוני
[7] רש"י אבע"ז
[8] אבע"ז
[9] ר' יוסף בכור שור
[10] ספורנו
[11] חזקוני
[12] רבינו בחיי
[13] פי' ר' יוסף בכור שור
[14] רבינו בחיי
[15] רמב"ן
[16] פי' ר' יוסף בכור שור
[17] אבל נערה מו האירוסין חוזרת לרשות האב להפרת נדרים. רש"י
[18] הכתב והקבלה
[19] רש"י
[20] ת"י
[21] העמק דבר
[22] ת"י
[23] רבינו בחיי
[24] פי' ר' יוסף בכור שור
[25] ספורנו
[26] רמב"ן אבל אם האשה יודעת שלא הפר ביום שמעו ובקיאה בדין הזה, הנה היא חייבת, וגם הבעל אינו גורם התקלה אבל עונשו במי שיכול למחות ולא מיחה
[27] ת"א רש"י אבע"ז
[28] ת"י
[29] משך חכמה
[30] רשב"ם
[31] הכתב והקבלה
[32] פי' ר' יוסף בכור שור
[33] ת"י
[34] רש"י
[35] ת"י רבינו בחיי
[36] ת"י ועיין במשך חכמה "הרמב"ן בספר המצות (מ"ע ה) מנה מ"ע הך דדריש בספרי (פ' לח) כאשר צוה ד' את משה שלא הקיפו אותה מד' רוחותיה. וטעם פלוגתתן, דהרמב"ן סובר דכמו דהיה מצוה לבקש לשלום, כן הוא מצוה לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד להציל נפשם ולהניח צד אחד פנוי להיות להם מקום לברוח, אבל הרמב"ם סובר דהוא אופן מאופני המלחמה, היינו למוד בחקות המלחמה, שאם יקיפו אותם מכל צד, ומהתיאשם בחייהם כי יפלו ביד צר יעמדו על נפשם בכל שארית כחם ויוכלו לעשות חיל, לא כן אם יהיה להם אופן להציל את נפשם, אז לא ישליכו נפשותם מרחוק ויברחו וא"כ אין זה שייך למצוה
[37] אבע"ז
[38] העמק דבר
[39] רש"י
[40] רשב"ם
[41] העמק דבר
[42] ואפילו יאמר כלנו יחד בני ברית אינו נכון שהרי משאמר כלנו יחד אף הנכרי במשמע
[43] ועיי"ש שכתב שלהכי אמרינן "וגם חרבונה זכור לטוב" ובסי' תתקפ"ב כתב בלשון "רשאי לומר זכרונו לטובה"
[44] וכמ"ש בספר חסידים הנ"ל סי' תשו"מ שיהודי שעשה לו גוי טובות כשזוכרו צריך לומר עליו זכרו לברכה וכו' יע"ש
[45] בחדושי הרשב"א גיטין דף סא ע"א גבי הא דתניא וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, כתב "פרש"י ז"ל לאו בקבר ישראל, אלא מתעסקין בהן אם מצאום הרוגים עם ישראל. נראה מתוך פירושו דדוקא קאמר עם מתי ישראל, כלומר בעודנו מתעסק עם שאר מתי ישראל, דאז ה"ל איבה אם מתעסק באלו ומניח את אלו, אבל אם מצאן בפני עצמן לא, וכו' ולא מחוור, דהא עם מתי ישראל דקתני כשם שמתעסק קאמר, וכן מפרנסין עניי נכרים עם עניי ישראל וכן כולם, וכן מפורש בירושלמי כאן (ה"ט) דגרסינן התם, תני עיר שיש בה נכרים וישראל, מעמידין גבאי נכרים וגבאי ישראל, וגובין משל נכרים ומשל ישראל, ומפרנסין עניי נכרים ועניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים וחולי ישראל, וקוברין מתי נכרים ומתי ישראל, ומנחמין אבלי נכרים ואבלי ישראל. ומכניסין דלי נכרים ודלי ישראל מפני דרכי שלום. ומפרש עוד בתוספתא (פ"ג הי"ח) שאין מזכיר בכלן ישראל כלל, אלא מספידין מתי נכרים מפני דרכי שלום ומנחמין אבלי גוים משום דרכי שלום": וכ"פ בש"ך כאן ס"ק יט
