מקרא
במדבר פרק כב
(לו) וַיִּשְׁמַע בָּלָק משלוחי בלעם כִּי בָא בִלְעָם וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶל עִיר מוֹאָב עיר הבירה שלו[1] אֲשֶׁר עַל גְּבוּל אַרְנֹן אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַגְּבוּל:
(לז) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא לָךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ כמו באת[2] אֵלָי הַאֻמְנָם האם חשבת באמת ש[3]- לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ:
(לח) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה אחר דיבור שני שבא אליו מהמלאך בדרך[4] הֲיָכוֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר:
(מא) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל להר הע"ז של פעור[7] וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם שבט דן מאסף לכל המחנות שנפלט מחוץ לענני הכבוד והוא פסל מיכה ונכשל בעגל ובו שלט עמלק[8]:
במדבר פרק כג
(א) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שהוא מקום שאראנו משם[9] שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת כדי להכריע שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים עד משה[10]. וכדי להציל בהם ארץ שבעה עממים שישראל באים לכלותם וכנגדם נשא משלו שבע פעמים[11] וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים:
(ב) וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל על כל[12] - בַּמִּזְבֵּחַ:
(ג) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ לכוין בהעלאת כל חלק ממנה, כענין כי הדם הוא בנפש יכפר וְאֵלְכָה אוּלַי בהתבודדי יִקָּרֵה יְקֹוָק לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי כמו שהיה הענין במשה בתחלת נבואתו, שנתגלה לו ה' בסנה קודם שעלה אל השלימות שהשיג אחר כך[13] וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי מכותת ונשבר מלחיצת הקיר ומרוב שנאתו אותם לא המתין עד שנתרפא[14] והלך בדד כדי שתשרה עליו נבואה[15]:
(ד) וַיִּקָּר לשון מקרה לשון עראי לשון גנאי לשון טומאת קרי כלומר בקושי ובבזיון[16] אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי דרך תפילה להבא[17] וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ:
(ה) וַיָּשֶׂם יְקֹוָק דָּבָר בְּפִי בִלְעָם למדו הדברים שיגרוס אותם בפיו ולא ישכח ולא יפיל מהם דבר, וכעין מש"כ ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם[18] (דברים לא יט) וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר בלשון הקודש[19] מה שלמדתיך:
(ו) וַיָּשָׁב אֵלָיו וְהִנֵּה נִצָּב עַל עֹלָתוֹ הוּא וְכָל שָׂרֵי מוֹאָב:
(ז) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אמר אותו המשל שראה בנבואתו מִן אֲרָם אחר שסיפר המשל פתר את ענינו ואמר כי הוראת המשל היתה איך מן ארם נחהו בלק וכו'[20] יַנְחֵנִי הנחני בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם הרי המזרח שהם מקום מגורי לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה קללת גירוש בשעת זעמו של ה' על[21] יִשְׂרָאֵל:
(ח) מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל מאחר שאין הקב"ה חפץ ואינו רוצה להסכים שאקללם וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְקֹוָק אותם ואינו חפץ לזעום אותם[22]:
(ט) כִּי בעבור שהעלהו במות בעל לראותו, אמר[23] - מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ שאני עומד עכשיו אני רואה אותם וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ מביט מרחוק ואני רואה[24] הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן ואין עמו גוי אחר שיחשב הוא אליו כמו שיתקבצו עמים רבים ואומות שונות להיות מחנה אחת, אבל אלו כולם תורה אחת ומשפט אחד להם וגוי אחד הם[25] וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב אינם נחשבים כשאר גוים שיכול אדם לקללם[26] מפרש הטעם למה לא זעם אותם הקב"ה ולמה אינו חפץ לקללם[27]:
(י) מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב מי יכול למנות בני יעקב שנאמר עליהם שירבו כעפר וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל ומי יכול לתת מספר בחלק רביעי שבישראל שהוא שבט יהודה שנולד רביעי[28], ולשון רובע ישראל הכוונה על דגל אחד, כי ארבעה דגלים היו. יתנבא עליהם שירבו ולא ימעטו, ויהיו תמיד הם לבדם זרע יעקב כחול הים אשר לא ימד ולא יספר[29] תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים הם ישראל הנקראים ישורון שהם חלק ה' שהן נוחלי גן עדן כי אחרית האדם המות, על כן יבקש שימות מות ישרים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ כישראל אשר חלקם בחיים ואינם בני גיהנם[30]:
(יא) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם בלשון מואב[31] מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ:
(יב) וַיַּעַן וַיֹּאמַר בלשון הקודש וכך ידע בלק שזהו עדיין חלק מהנבואה[32] הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְקֹוָק בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר:
נביא
ירמיה פרק ו
כו בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק כדרך האבלים. וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר התגלגלי באפר. אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ עשי אֵבֶל כְּאֵבֶל על בן יחיד, שהוא אֵבֶל קשה. מִסְפַּד תַּמְרוּרִים מספד מר. כִּי פִתְאֹם בפתאומיות. יָבֹא הַשֹּׁדֵד עָלֵינוּ:
כז בָּחוֹן נְתַתִּיךָ בְעַמִּי מִבְצָר ירמיה! חָזְקְךָ לפני בנ"י, יהיה כְּבָּחוֹן מגדל חזק, וכמבצר. וְתֵדַע וּבָחַנְתָּ אֶת דַּרְכָּם ותדע לבחון ולהוכיחם על דרכם.
כח כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים סרים מן הדרך. הֹלְכֵי רָכִיל מדברים לשה"ר. נְחשֶׁת וּבַרְזֶל וחזקים כנחושת וברזל להחזיק השקרים. כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵמָּה מקלקלים דרכם.
כט דרך הצורף לשים את הכסף בכור עם עופרת, ובמפוח, נוֹשף הצורף כדי לחזק את האש, לנקות את בכסף מהסיגים. נָחַר מַפֻּחַ מֵאֵשׁ התייבש המפוח מחום האש החזקה, תַּם עֹפָרֶת נגמרה גם העופרת, ועדיין לא יצאו כל הסיגים מהכסף. הנמשל: המפוח, הוא הנביא, שיָבַש גרונו מלהוכיח אך ללא הועיל והסיגים נשארו. לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף לחינם צרף הצורף הכסף (משום שהסיגים נשארו). וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ והסיגים הרעים לא סרו מהכסף.
ל כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כסף מאוס (שלא מתנקה מהסיגים), קראו לישראל. כִּי מָאַס יְקֹוָק בָּהֶם:
ירמיה פרק ז
א הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְקֹוָק לֵאמֹר:
ב עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית יְקֹוָק שער המזרחי. וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר יְקֹוָק כָּל. יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַיְקֹוָק ישראל הבאים בשערי העזרה להשתחוות ליְקֹוָק .
ג כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם ומעשיכם. וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה ולא תִּגְלוּ.
ד אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אל תבטחו בנבואות השקר. אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל יְקֹוָק הֵיכַל יְקֹוָק הֵיכַל יְקֹוָק הֵמָּה שהיו אומרים: ביהמ"ק היכל יְקֹוָק הוא ולא יַחְרִיבוֹ.
ה כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשֹוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ:
ו גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם לא תעבדו ע"ז, שהיא גורמת לכם הרעה.
ז וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם עוד מיְמֵי אברהם, תשכנו בא"י ועד עולם.
ח הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל אתם בוטחים בשקר שלא יועיל לכם.
ט הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם האם אחר כל אלו העוונות,
י וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשֹוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה תבואו למקדש, ותאמרו: פה נִנָצֵל מֵהפורענות, ונוסיף לעשות את כל התועבות??!!
כתובים
משלי פרק ל
(ד) מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד מי יכול לעלות לשמים ולרדת לעומק הארץ ולדעת חכמתם מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו מי יכול לאסוף את הרוח בידיו (שלא יהיה רוח) מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה מי אסף מים בענן שנראה כמו בגד מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ מי העמיד את קצוות העולם מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע האם תדע מה שמו או שם בנו של מי שיודע את החכמה (חוץ מה'): (ה) כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה כל דברי ה' נקיים (וא"א לדעת סודות החכמה)מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ והשם שומר על מי שבוטח בו: (ו) אַל תּוֹסְףְ עַל דְּבָרָיו אל תוסיף מצות שלא ציוך פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ אולי הוא יוכיח אותך שלא עשית כלום בתוספת שלך, ותפסיק לעשות מצות: (ז) שְׁתַּיִם שָׁאַלְתִּי מֵאִתָּךְ אגור מבקש מה' שני דברים אַל תִּמְנַע מִמֶּנִּי בְּטֶרֶם אָמוּת אל תמנע ממני לפני שאני מת: (ח) שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי שקר תרחיק ממני רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי עניות ועושר אל תתן ליהַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי תפרנס אותי כמה שאני צריך לאכול: (ט) פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה' אולי אתעשר ושיקרתי ואומר שלא ה' נתן לי את העושר וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי ואולי אהיה עני וגנבתי (ולכן לא רוצה עשירות ועניות) וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי אתפוס בפי את שם ה' להשבע לשקר שלא גנבתי: (י) אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו (איך אפשר לדעת את סודות ה') הרי עבד שברח מאדונו אפי' שאדונו עשה לו הרבה טובות והוא כפוי טובה לפי חכמתינו צריך להסגירו לאדוניו והתורה אוסרת עלינו להסגירו פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ אולי העבד יקלל אותך ותהיה לשממה (וכן אסור להלשין לפני ה' על עושי דברים רעים): (יא) דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל ואפילו שהדור לא הולך בדרך טובה שמקלל אביו וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ ולא מברך את אמו אפילו שעשתה לו טובה (אל תלשן עליו): (יב) דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו אנשים שחושבים שהם נקיים וּמִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ ובאמת לא התנקו מהלכלוך (מהעבירות) (אל תלשן): (יג) דּוֹר מָה רָמוּ עֵינָיו דור שמתגאים, וחושבים שהם חכמים וְעַפְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ ועינו מתגאות על האנשים (אל תלשן): (יד) דּוֹר חֲרָבוֹת שִׁנָּיו דור ששיניו הם כמו חרבות, שהורגים וּמַאֲכָלוֹת מְתַלְּעֹתָיו לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ ומאכל שיניו זה עניים מהארץ, שגוזל עניים וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם וגוזלים את האביונים מהאנשים, שהורג אותם (ואל תלשן עליהם לפני ה', ואין לך פלא גדול מזה ואתה לא מבין את החכמה): (טו) לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב ממשיל את הגיהנם לעלוקה ויש לה שתי עבירות עבודה זרה וזנות ואומרת תנו תנו אנשים לגיהנם שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה שלשה אלו לא שבעים לעולם ורוצים עוד אַרְבַּע לֹא אָמְרוּ הוֹן והרביעי לא אומר שיש לו הרבה, אלא רוצה עוד: (טז) שְׁאוֹל, וְעֹצֶר רָחַם הגיהנם לא שבע, והמלאך שמפחית את הילדים ומונע מלהוליד ילדים לא שבע אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִם הארץ לא שבעה ורוצה עוד מים וְאֵשׁ לֹא אָמְרָה הוֹן והאש לא אומרת מספיק אלא כל מה שיש לידה היא שורפת: (יז) עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקְּהַת אֵם עין שלועגת על אביו ומבזה את זקנת אמו יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר ינקרו את העין העורבים שבנחל ויאכלו את העין בני הנשר:
משנת ההלכה
מצוות ונקדשתי ודיני מסירות נפש
א. כאשר רוצים להרוג אדם מחמת סיבה אחרת ולא כדי לכוף אותו לדבר עבירה, ספק הוא בהלכה אם מותר לו להציל את עצמו ממוות ע"י שיעבור על אחת מהמצוות[33].
ב. ואדם גדול חסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ליראה השם ולאהבו בכל לבם[34].
ג. בשעת השמד יכול אדם שחושש שלא יוכל לעמוד בנסיון מחמת עינויים או כל סיבה אחרת, ויאלץ לעבור על הדת, להרוג את עצמו קודם לכן, אולם אסור להרוג אחרים שחושש שעלולים לעבור על דת[35]. וכן ילדים שרוצים הגוים להעבירם על דעת אסור להורגם[36].
ד. בכלל מצוה זו החיוב למסור את עצמו למיתה, אפילו בצנעא ואפילו שלא בשעת השמד, ולא לעבור על ג' העבירות החמורות, עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים[37].
ה. המוסר את עצמו לההרג כדי לא לחלל את ה', לא ימסור עצמו ע"מ שייעשה לו נס, אלא ע"מ שיתקדש שם ה' בעולם[38].
ו. צריך האדם לחבב ולכבד במעשיו ובדבוריו את כל המצות האמורות בתורה, ואת הדקדוקי סופרים, והמנהגים, ובזה יקדש את ה'[39].
ז. הזוכה לקדש את ה' לעיני אומות העולם מכחישי התורה, שכרו רב, ובזכותו הקב"ה נפרע משונאיהם של ישראל, ומחיה את המתים[40].
[1] רש"י
[2] אבע"ז
[3] ת"א הכתב והקבלה
[4] אור החיים
[5] ת"י
[6] רש"י
[7] ת"י
[8] ת"י משך חכמה
[9] ספורנו
[11] חזקוני
[12] אבע"ז חזקוני
[13] ספורנו
[14] חזקוני
[15] רש"י
[16] רש"י
[17] רמב"ן
[18] רמב"ן
[19] העמק דבר
[20] ספורנו
[21] ת"א
[22] פי' ר' יוסף בכור שור
[23] רמב"ן
[24] חזקוני
[25] רמב"ן
[26] פי' ר' יוסף בכור שור
[27] רשב"ם
[28] משך חכמה
[29] רמב"ן
[30] רמב"ן
[31] העמק דבר
[32] העמק דבר
[33] ספר משנת חכמים (בפתיחה להלכות עבודת כוכבים) כתב שבגמרא התירו להדיא לעבור על המצוות רק כאשר אמרו לו שיהרגו אותו אם לא יעבור על המצוות, כיון דאונס רחמנא פטריה. והסתפק המשנת חסידים כאשר באים עליו להרגו מחמת סיבה אחרת ולא כדי לכוף אותו לדבר עבירה, האם אסור להציל את עצמו ממוות ע"י שיעבור על אחת מהמצוות, שאין זה נחשב אונס שהתירו בו לעבור על המצוות, כיון שאין כופים אותו לעבור על המצוות. או שמותר לו להציל את נפשו ממות ע"י שיעבור על המצוות כיון דקי"ל דאין דבר שעומד בפני פקוח נפש, ואף ספק פקוח נפש דוחה את כל המצוות משום שנאמר "וחי בהם", ואין הבדל בין אונס שבא לו מן השמים, לאונס שנגרם ע"י אדם, ובכל ענין הוא יכול להציל את עצמו ע"י שיעבור על המצוות. ונשאר המשנת חסידים בספק. [ונראה שהמשנת חסידים מסתפק אף כאשר יש ספק למי שכופים אותו אם ינצל ממיתה ע"י שיעבור על מצווה,דהוא ספק פקוח נפש]. והביאו הפתחי תשובה (סי' קנז סק"ב), וסיים שיש לעיין בט"ז (לקמן סימן קע"ט סק"ד) ובהפלאה כתובות (דף יט, על תוספות ד"ה דאמר מר).
[34] נמוקי יוסף (סנהדרין יח.) שאף שהסכים עם הרמב"ם (יסודי התורה פ"ה ה"ד) שאסור לכל אדם להחמיר על עצמו ולמסור את עצמו על קדוש השם כשאינו חייב בכך, מ"מ אדם גדול יחמיר על עצמו בתנאים הנ"ל. והביא הנימוקי יוסף ראיה לזה מדברי הגמרא בפסחים (נג:) "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו את עצמן לכבשן האש", ופירש שכוונת הגמרא להקשות למה לא השתחוו חנניה מישאל ועזריה לפסל הרי לאו עבודה זרה היה אלא אנדרטי של מלכים לכבוד בעלמא, אלא בהכרח שמתוך שהיו רובם טועים וסבורים שהיתה עבודה זרה היה קידוש השם במה שעשו. ונאמר עוד במדרש (ויקרא רבה פל"ב אות א) "מה לך יוצא ליסקל שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב שנטלתי את הלולב" ומשמע שהיו מוסרים עצמם על קדושת השם לפנים משורת הדין, שהרי לא היו מחוייבים בכך אפילו בשעת השמד, כיון שבידם היה לעבור על המצוות ולבטלם, אלא דאפילו הכי היו נהרגים מפני שהיתה השעת צריכה לכך", עכת"ד הנימוקי יוסף. ועיין בש"ך סי' קנז סק"ב שכתב "ונראה דאם השעה צריכה לכך וכה"ג לכו"ע רשאי למסור עצמו", כדאיתא ברמ"א לגבי מצות עשה, וכדאיתא בנימוקי יוסף הנ"לשהובא בבית יוסף וברמ"א סי' קנז.
[35] ב"י (יו"ד סי' קטז) בשם ארחות חיים (סי' ד הל' אהבת השם אות א) וסמך דבריו על מ"ש בבראשית רבה (פרשה לד אות יג) "ואך את דמכם לנפשותיכם וגו' (בראשית ט ה) אזהרה לחונק את נפשו, יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר אך. יכול אפילו כשאול בן קיש (שמואל א לא ד) שאם ירא שמא יעשו לו יסורים קשים שיכול למסור עצמו למיתה תלמוד לומר אך", ומכאן יש שהתירו בשעת השמד לאדם למסור את עצמו למיתה ולהרוג את עצמו אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בניסיון. ומביאים מכאן ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד. [וכעי"ז כתוב בהגהת סמ"ק סי' ג]
[36] ב"י שם, ועי"ש שביאר שמ"ש שם במדרש "תלמוד לומר אך", היינו שאינו יכול להרוג עצמו. וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמם ביד אחרים, אבל הם לא פגעו בעצמם. ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה. עוד הביא שם ראיה לאסור ממעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד שירא שיעבירום על דת, והיה עמו רב אחר וכעס עליו וקראו רוצח והוא לא חש לדבריו, ואמר הרב המונע אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה, וכן היה שתפשוהו גוים והיו פושטים עורו ונותנין חול בין העור והבשר, ואח"כ נתבטלה הגזרה, ואם לא היה שוחט את אותם תינוקות יכול להיות שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם.
[37] חינוך מצוה רצו, עי"ש ובמנחת חינוך שהאריכו בזה. אמנם עיין בסמ"ק מצוה מד, וז"ל "זו המצוה אינה מן השלש שיהרג ואל יעבור כמו עבודת עכו"ם וגלוי עריות ושפיכות דמים, דבאותן שלשה אפי' בצנעא, דלא שייך בה קדושת השם, יהרג ואל יעבור". וכן משמעות הרמב"ם בסהמ"צ (מצוה ט), והיראים (סימן תג) שלא הזכירו במצוה זו את החיוב למסור נפש ולא לעבור על ג' העבירות. וכ"כ הבית יוסף (יו"ד סימן קטז) בשם הנימוקי יוסף (סנהדרין יז ע"ב) דכדי שלא יעבור על ג' עבירות החמורות חייב למסור את נפשו בכל אופן, ולא מחלקים בין בשעת השמד לשלא בשעת השמד [ובין בצינעא לבפרהסיא ובין כשכופים אותו לעבור עליהם להנאת עצמן לשלא להנאת עצמן], כמו שמחלקים בשאר המצוות, כיון שהטעם שצריך למסור את הנפש על המצוות הללו אינו משום מצות קידוש ה' ואיסור חילול השם, אלא מפני חומר איסורים אלו. וכן כתב הר"ן במסכת יומא (ג: ד"ה חוץ) בשם הרמב"ן (במלחמות ה', סנהדרין יח.). וכן דעת הטור (סימן קטז) וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה (ה"ב), כדכתב הבית יוסף (יו"ד סימן קטז). [וראה עוד שהר"ן בפסחים (ו. ד"ה חוץ) כתב בשם הרז"ה (סנהדרין שם) שחולק על הרמב"ן, והקשו עליו הראשונים, שדעתם כרמב"ן].
[38] רש"י (ויקרא שם כב לב) וז"ל "וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס, שנאמר (דניאל ג יח) והן לא, ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין וגו', מציל ולא מציל, ידיע להוא לך וגו'". וכ"כ בסמ"ק מצוה מד.
[39] יראים סימן תג, וז"ל "לא יפקיר אדם במעשיו ובדבריו [אחת] מכל מצות האמורות בתורה, ואפי' דקדוק אחד מדברי סופרים, כי אם יחבב תורה ודקדוקיה, וישמח לבו לקראת המצוות, ואפילו אינה מצוה אלא מנהג יהודית".
[40] כנאמר בספרא –תורת כהנים (אחרי מות פרשה ט ד"ה פרק יג [יד]) ר' ישמעאל אומר מנין אתה אומר שאם אמרו לו לאדם [וכו'] עבוד עבודת אלילים ואל תהרג ברבים [שלא] ישמע להם ת"ל "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי", אם מקדישים אתם את שמי אף אני אקדש את שמי על ידיכם, כשם שעשו חנניה מישאל ועזריה, שהיו כל אומות העולם בזמן ההוא שטוחין לפני הצלם, והן עומדים דומים לתמרים, [ו]עליהם מפורש בקבלה "זאת קומתך דמתה לתמר וגו'", "אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסיניו", היום אני מתעלה בהם לעיני אומות העולם מכחישי התורה, היום אני נפרע להם משונאיהן, היום אני מחיה בהם את המתים, "אני ה'" אני דיין ליפרע, ונאמן לשלם שכר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה