מקרא
במדבר פרק יז
(יג) וַיַּעֲמֹד אהרון בתפילה ועשה מחיצה באמצעות המחתה[1] בֵּין הַמֵּתִים שהיו חיים ביניהם[2]. וּבֵין הַחַיִּים שהיו מתים ביניהם[3] וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה שלא חלה עוד שום אחד מהם בחולי מגפה[4]:
(יד) וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קֹרַח:
(טו) וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לשוב להתפלל שלא ישוב המשחית בעם[5] וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה לגמרי ונרפאו החולים במגיפה[6]: פ
(טז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יז) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת כולל מטה אהרן. ומנשה ואפרים נחשבו רק לשבט אחד, שבט יוסף ולא לקחו מטה רק מאפרים כי ידעו מברכת יעקב שלא יבחר במנשה נגד אפרים[7]. והטעם, כי לא ימנו שבטי ישראל לעולם רק שנים עשר, אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ שם הנשיאים וי"א שם השבט[8]:
(יח) וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם בזה עשה את אהרן נשיא לשבט לוי והוצרך לפרש כי הם מטה אחד ונשיא אחד להם, לומר אע"פ שחלקתים לשתי משפחות, כהונה לבד ולויה לבד, מכל מקום שבט אחד הוא ונשיא אחד להם[9]:
(יט) וְהִנַּחְתָּם ותצניעם[10] בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה מקום שמשם אני מזמן את דברי אליכם[11]:
(כ) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי והנחתי מעלי דהיינו שלא יבא שוב מצב בו אצטרך להעניש את ישראל בעבור תלונתם שהם מלינים עליכם[12] אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם את אלה שעדיין מלינים ואת לה שילינו בעתיד[13]:
(כא) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ באמצע מַטּוֹתָם:
(כב) וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי יְקֹוָק בְּאֹהֶל הָעֵדֻת:
(כג) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח משה הוציאו להראות שפרח, ואז לעיני כל ישראל - וַיָּצֵץ צִיץ הנץ הפרי וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים ונגמר הפרי מיד לעיניהם[14]:
(כד) וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי יְקֹוָק אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ את שמותיהם על המטות[15] וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ: ס
(כה) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת ששבט לוי הוא הנבחר לִבְנֵי מֶרִי לדורות הבאים שירצו למרוד[16] וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ:
(כז) וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ בשריפה אָבַדְנוּ בבליעת האדמה שנאמר ויאבדו מתוך הקהל כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ במגיפה[18]:
(כח) כֹּל הַקָּרֵב אל חצר אהל מועד הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן יְקֹוָק וכל שכן הקרב אל משכן יְקֹוָק [19] יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ האם הופקרנו למיתה.[20] שעדיין לא התרה בם הקב"ה שעדיין לא נכתב והזר הקרב יומת. ולכך הוא מזהירם בפרשה זו וזר לא יקרב אליכם והזר הקרב יומת שמכאן ואילך לא יקרבו כלל ולא ימותו[21]:
נביא
סדרן של נביאים
נאמר בגמ' מסכת בבא בתרא דף יד: ת"ר, סדרן של נביאים יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה ושנים עשר... מכדי ישעיה קדים מירמיה ויחזקאל, (פירוש הרי ישעיה חי לפני ירמיה ויחזקאל) ליקדמיה לישעיה ברישא (היה צריך להקדים את ישעיה בהתחלה אחרי מלכים לפני ירמיה ויחזקאל) כיון דמלכים סופיה חורבנא וירמיה כוליה חורבנא, (מתרצת הגמ' שמכיון שספר מלכים סופו חורבן וירמיה כולו עוסק בתקופה זו של החורבן ובנבואות החורבן) ויחזקאל רישיה חורבנא וסיפיה נחמתא, (ויחזקאל תחילתו חורבן וסופו נחמה ) וישעיה כוליה נחמתא, (וישעיה כולו נחמה) סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא (סומכים חורבן לחורבן כלומר ירמיה למלכים ויחזקאל לירמיה ונחמה לנחמה ישעיה לנחמות שבסוף יחזקאל).
בחידושי אגדות למהרש"א שם ציין שהנאמר בגמ' "כולו חורבן... כולו נחמה..." לאו דוקא אלא רובו ככולו שהרי מצינו כמה נבואות נחמה בירמיה וכמה נבואות חורבן בישעיה
גמ' זו הובאה להלכה ביו"ד סי' רפג סעי' ה אנו נלמד בס"ד לפי סדר זה ונמשיך בלימוד ספר ירמיה
מבוא ופתיחה לספר ירמיה
ירמיהו היה כהן מבני איתמר בן אהרן מראשי משמרות הכהונה מעיר הכהנים ענתות שתושביה היו מיוחדים ביראת יְקֹוָק , והיא היתה של בני איתמר, ומארץ בנימין היה ולא מתושבי ירושלים, כי המוכיח שהוא מעיר אחרת, לא יכיר פנים ולא יחפה מצד אהבת עיר מולדתו, ודבריו נשמעים ביותר היה בנו של חלקיהו שהיה כהן גדול ונביא ועשיר זהו חלקיהו בן שפן הכהן שמצא ספר התורה בבית יְקֹוָק בימי יאשיהו כמו שלמדנו בספר מלכים וירמיהו בנו נבא בימי יאשיהו ותחלת נבואתו היתה בשנת שלש עשרה למלכותו ועדין לא שבו יאשיהו ויהודה מרעתם עד שמנה עשרה שנה למלכותו שמצא ספר תורה.
ירמיה התנבא שנת ג' אלפים רצ"ח[22], י"ג למלך יאשיהו, ארבעים שנה קודם החורבן והתחיל להתנבאות כשהיה נער, ובית דינו היה צפניה ואוריה הנביאים וחלקיהו כהן גדול ואחריו עזריה, והם קבלו מיואל ובית דינו, ירמיה קבל מצפניה קרוב לשנת שט"ז.
אמרו חז"ל ירמיה קלל יום לדתו שהיה יום ט' אב, גם קלל את איש המבשר לאביו יולד לך בן זכר כי נודע לו שהיה המבשר פשחור.
הוכיח ישראל ארבעים שנה כמשה, ועשה חמש קינות כמשה, שכתב חמשה חומשי תורה
בן סירא היה בנו של ירמיה ובפרק מי שמת (בבא בתרא קמ"ו א') וירושלמי נזיר פרק בית שמאי מביאים דבריו[23].
אפלטון הפילוסוף היה בזמן ירמיה סביב לשנת ג' אלפים ש' וכתב בספר שלשלת הקבלה דף ק"א א' כי ראה בפירוש הכוזרי שחבר ר' נתנאל אבן כספי שאמר אפלטון אני הייתי עם ירמיה במצרים, ובתחלה הייתי לועג על דבריו ולבסוף ראיתי כי דבריו דברי אלהים חיים ושהוא חכם ונביא.
ירמיה פרק א
א דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן – דברי ירמיהו הכהן מהעיר ענתות, שהיתה בנחלת בנימין.
ב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְקֹוָק אֵלָיו - תחילת הנבואה, בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ - למלכות יאשיהו.
ג וַיְהִי דבר ה' שהיה אליו היה גם כן - בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, שאז היה הדור צדיקים והמלך היה רשע והמשיך נבואתו עַד תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, בסוף 11 שנה - למלכות לְצִדְקִיָּהוּ בֶן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, שאז התחלף מעמד העם שהיו רשעים ולעומת זה היה המלך צדיק עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי חודש אב כלומר שניבא עד הגלות וחורבן הבית ואז נתקיימו כל נבואתיו.
ד וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר:
ה בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ - לפני שנוצרת בבטן אמך ידעתי, שנועדת להיות נביא בישראל. וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ, נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ - ולפני שיצאת מרחם אמך - יעדתי וזמנתי אותך לנבא לכל הגויים,
ו וָאֹמַר, אֲהָהּ יְקֹוָק אֱלוֹהִים - לשון יללה, אוי לי שאינו מתאים כי הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַבֵּר - אינני יודע לדבר בלשון צחה וברורה[24], כִּי נַעַר אָנֹכִי - רך בשנים אני (צעיר).
ז וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי, אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי, כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ, תְּדַבֵּר:
ח אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם - אל תפחד מהם – לנבא הנבואות פן תכשל בלשונך ויקצפו עליך כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ - מפניהם, נְאֻם יְקֹוָק :
ט וַיִּשְׁלַח בנבואה נראה לו כאלו שלח יְקֹוָק אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי - נגע "בידו", על פיו של ירמיהו, מורה על שמוסר כח פעלו וגבורה עצומה אל הנביא או עזר ממרום אל פעלים עצומים, או שמניעו ומוציאו ממקומו ביד חזקה או לראות מחזות עצומות נפלאות וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי, הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ - בנגיעה זו, שם הנבואה בפיו, לאומרה בלשון צחה, ובלא פחד.
י רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת – ראה, מיניתי אותך לנבא לגויים ולמלכויות, לִנְתוֹשׁ - נבואות על עקירה, וְלִנְתוֹץ - נבואות על שבירה וּלְהַאֲבִיד - נבואות על אובדן וְלַהֲרוֹס - נבואות על הריסה וחורבן, לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ - נבואות על בנין וְ - "נטיעה".
יא וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ, במראה הנבואה וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה - מקל מעץ שקדים.
יב וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת, כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשׂתוֹ - ממהר אני לעשות את דבר נבואתך.
יג וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה, וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה - סיר שמעלה רתיחה, וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה - חוֹזֶק הרתיחה היה בצפון הסיר. (הסיר - הוא א"י, שכולם יתאספו בה - להלחם עם ישראל)
יד וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָי, מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה - מצד צפון, (מבבל), תבוא הפורענות, עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וכמו שהסיר אוספים ומכניסים את התבשיל בתוכו ואח"ז מרתיחין אותם כן כולם יכנסו במצור העיר והאויב ילחם בה:
טו כִּי הִנְנִי קֹרֵא - מְזַמֵן ואוסף לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם יְקֹוָק - את בבל, וכל הנלווים אליהם, לבוא על א"י וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ - גדולי המלכות יבואו בראש צבאותיהם להלחם, פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַם, וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה - לפני שערי וחומות ירושלים וערי יהודה.
כתובים
משלי פרק כד
(יז) בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח כשתראה שאויבך נופל ויש לו צרות אל תשמח בנפילתו וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ וכשאויבך נכשל אל תשמח: (יח) פֶּן יִרְאֶה יְקֹוָק וְרַע בְּעֵינָיו אולי יְקֹוָק יראה שאתה שמח במפלתו וזה רע בעיני יְקֹוָק וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ ויְקֹוָק ישיב את כעסו מאויבך ויפסיק מפלתו: (יט) אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אל תתחבר לרשעים אַל תְּקַנֵּא בָּרְשָׁעִים ואל תקנא בהצלחת הרשעים: (כ) כִּי לֹא תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע כי לא יהיה לרשעים אחרית טובה נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ והנר (הטוב) של הרשעים יכבה (יהיה להם צרות): (כא) יְרָא אֶת יְקֹוָק בְּנִי וָמֶלֶךְ תירא את יְקֹוָק ואח"כ את המלך שיראת יְקֹוָק קודמת למלך עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב עם אנשים שמשנים מפקודי יְקֹוָק אל תתחבר: (כב) כִּי פִתְאֹם יָקוּם אֵידָם כי פתאום ישברו וּפִיד שְׁנֵיהֶם מִי יוֹדֵעַ ושבר שניהם (הרעים והמתחברים אתם) אינך יודע איזו צרה תבא עליהם: (כג) גַּם אֵלֶּה לַחֲכָמִים הפסוקים עד סוף הפרק נכתבו ע"י חכמים אחרים (לא שלמה) הַכֵּר פָּנִים בְּמִשְׁפָּט בַּל טוֹב לכבד (לזכות) במשפט את החייב גורם שלא יהיה טוב בעולם: (כד) אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה האומר לרשע שהוא צדיק יִקְּבֻהוּ עַמִּים, יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים יקללו אותו העם יכעסו עליו האומה שגורם שהרשע ירשיע יותר: (כה) וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם והמוכיחים את הרשע יהיו נעימים בעיני האנשים וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב ועל המוכיחים תבא ברכה טובה: (כו) שְׂפָתַיִם יִשָּׁק ראוי לנשק את השפתים מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים של אדם שעונה דברים ישרים: (כז) הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ בתחילה תכין מלאכתך בחוץ, שדות וכרמים וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ ואח"כ תקח עתודים (בהמות) שיהיו לך בשדה אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ ואח"כ תבנה ביתך (אחרי שיסדר פרנסתו יבנה בית): (כח) אַל תְּהִי עֵד חִנָּם בְּרֵעֶךָ אל תעיד בשביל חבירך דבר שאתה לא יודע והוא אומר לך שזה נכון וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ ואל תתפתה לרעיך בשפתיך (שמפתה אותך להעיד בשבילו): (כט) אַל תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לּוֹ אל תגיד כמו שהוא העיד לי והאמין לי כך אעשה לו אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ אשיב לו כמו שעשה לי: (ל) עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי ליד שדה של איש עצלן עברתי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב וליד כרם של אדם שאין לו חכמה: (לא) וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשׁוֹנִיםוהנה כל השדה התמלא בקוצים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים התכסה כל השדה בקוצים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה והגדר של השדה נהרסה: (לב) וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי וכשראיתי מה שקרה לשדהו שמתי ליבי רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר וכשראיתי את השדה של העצל לקחתי מוסר שלא אהיה כמוהו: (לג) מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת העצל רוצה רק קצת לישון קצת לנמנם מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב קצת לשכב בידים מחובקות: (לד) וּבָא מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ וכמו אורח שמגיע פתאום התאות כך עניותך יבא בפתאומיות וּמַחְסֹרֶיךָ כְּאִישׁ מָגֵן והמחסור שלך יבא במהירות כמו איש מלחמה שהולך מהר:
משנת ההלכה
א. אם ידוע לו, שהמחתן אינו עומד בהתחייבויותיו כלפי הצד השני ומציעים שידוך זה לחבירו מאד ומאד צריך להתישב בדבר, קדם שיגלה זה, כי צריך לזה הרבה פרטים.
· א. צריך שיתבונן היטב, שהוא מרמהו באמת, כלומר, שיכיר בברור את טבעו הרע או את גדל עניותו, או ששמע ממנו בפרוש, שאין כונתו לעמוד בתחייבות. (ולא יחליט תכף את הענין בדעתו לחשב על המחתן, שמפני שאינו אמיד, בודאי לא יעמוד במה שהבטיח, שהלא אנו רואים כמה פעמים, שאנשים כאלו משלמין את התחייבותם יותר מן בעלי הבתים הגבוהים העשירים):
· ב. כמו כן צריך שיהי ברור לו, שאלו היה החתן יודע לא היה מתרצה לשידוך, מכיון פעמים הרבה מצוי שהחתן אינו רוצה, רק להוציא מהמחתן כל מה שהוא יכול, אבל אינו תלוי בזה כלל עקר השדוך, ובאפן זה בודאי לא שייך היתר זה לילך ולגלות לו. (אם לא שהוא רואה, שדבריו יהיו תועלת לחתן, שיתיעץ איך להוציא מהמחתן בטחונות על התחייבויתיו):
· ג. שמצד החתן לא תהיה רמיה, שאם גם החתן מרמהו באיזה ענין שיהיה, פשוט שאסור לגלות לו.
ב. ולבד זה צריך גם כן לזה שאר תנאי תועלת הנ"ל. על כן אין למהר לגלות, כי אם אחר שיתבונן היטב בזה, כי נשלמו כל התנאים.
ג. ואם כבר נשתדך עמו. אם הוא רואה, שדבריו לא יתקבלו באזני החתן, רק לענין לחשוש לבד, כלומר, שיראה להתיעץ נגד המחתן שלא יוכל לרמות, או שהוא יודע שהחתן לא יעשה מעצמו שום דבר, כי אם על פי בית דין, מתר לגלות לו, אך צריך לזהר, שלא יחסר שום פרט מהפרטים המבוארים לעיל, גם נראה דצריך לזה הפרט הג' הנ"ל, כלומר, שידע שמצד החתן, אין בו רמיה. אבל אם הוא רואה, שדבריו יתקבלו באזני החתן, ויבטל השדוך מעצמו עבור זה בלי שום טענה ומענה, אסור לגלות לו, מכיון שאינו מצוי שיתקבצו כל הפרטים,
ד. ולפעמים יצויר שמתר לגלות, כיון שהוא יודע שהמשדכת - יש לה מחלה פנימית, אשר אינה גלויה לכל, והחתן אינו יודע מזה. אך צריך לזהר, שישלמו בזה הפרטים הנ"ל.
ה. ואם לא ידע את הדבר מעצמו, רק שמע מאחרים, אין לו לגלות, כי אם באפן שהוא משער, שהחתן לא יעשה דין מעצמו לבטל את השדוך, רק שיחוש ויחקר אחר זה היטב, וגם בזה צריך הפרטים הנ"ל.
ו. ואם הוא יודע את בית המחתן, כי הוא בית פריצות, או שהכלה יש בה חשש פריצות צריך לגלות, (וכל שכן אם הוא מכיר את החתן, כי יש בו אפיקורסות - בודאי מצוה לגלות), ואין צריך לזה שום פרט מהפרטים הנ"ל. ואפלו אם אינו יודע בעצמו, רק שמע מאחרים, גם כן צריך לגלות, אך שיזהר, שלא יאמר בלשון שיהיה משמע, שהוא בעצמו יודע דבר זה, רק יאמר סתם, שמעתי כך וכך אף שאין להאמין לעת עתה דבר זה בהחלטה, על כל פנים צריך לחוש ולחקר ולדרש אחר זה.
[1] ת"י
[2] העמק דבר
[3] העמק דבר
[4] ספורנו
[5] העמק דבר
[6] ספורנו
[7] מלבי"ם
[8] רמב"ן
[9] רמב"ן
[10] ת"א ת"י
[11] ת"א ת"י
[12] העמק דבר
[13] פי' ר' יוסף בכור שור
[14] רשב"ם
[15] אבע"ז
[16] רשב"ם
[17] העמק דבר
[18] ת"א ת"י רבינו בחיי
[19] רש"י
[20] רש"י
[21] רשב"ם
[23] ובחלק (סנהדרין ק' ב') דאסור ללמוד ספרו ורב יוסף דריש מילי מעלייתא דאית ביה. ובחגיגה פ"ב (דף י"ג א'), ובספר בן סירא. ובפתיחת הרמב"ן לתורה במופלא ממך אל תדרוש הוא בספר בן סירא פ"ג. ויבמות (ס"ג) רבים יהיו דורשי שלומך בספרו פ"י, אשה טובה מתנה טובה פט"ז, ובבבא קמא (צ"ב) כל עוף למינו ישכון כתבו התוס' שמא הוא בספר בן סירא, וכ"ה בפי"ג, ובפרק שלשה שאכלו (ברכות פרק ז') ורש"י פרק הדר (עירובין ס"ה א') וכתובות ק"י ב' ובפרק המוכר פירות (בבא בתרא צ"ח ב'
[24] שלא כמו ישעיהו שאמר על עצמו: "יְקֹוָק אלקים נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים...", ישעיהו נ', ד'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה