מקרא
במדבר פרק כג
(יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם ותוכל לתת עיניך בם לרע אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה אל תתן את עיניך בכולם, כי אז לא תוכל לקללם, כיון שנאמר כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה[1] וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם:
(יד) וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים שצפו וראו הכנענים משם את ישראל וראו שמת אהרון נסתלק הענן ושמע הכנעני ושבה מהם שבי[2] אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וַיִּבֶן בלק[3] שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ:
(טו) וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הִתְיַצֵּב כֹּה עַל עֹלָתֶךָ וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה מאת הקב"ה שיגיד לי מה לדבר[4]:
(טז) וַיִּקָּר יְקֹוָק אֶל בִּלְעָם וַיָּשֶׂם דָּבָר את המשל והמליצה הכתובים לקמן[5] בְּפִיו וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר:
(יז) וַיָּבֹא אֵלָיו וְהִנּוֹ נִצָּב עַל עֹלָתוֹ וְשָׂרֵי מוֹאָב אִתּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ בָּלָק מַה דִּבֶּר יְקֹוָק:
(יח) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ משל שנאמר לו בנבואה[6] וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע באשר היה נצב ושקוע דעתו בקרבנו. ע"כ אמר קום לקראת דבר ה'[7] הַאֲזִינָה עָדַי אלי בְּנוֹ צִפֹּר:
(יט) לֹא אִישׁ אֵל אין דברי הקב"ה כדברי בני אנוש וִיכַזֵּב בני אנוש אומרים ומכזבים וּבֶן אָדָם וגם אינו כבני אדם וְיִתְנֶחָם שמחליטים דבר וחוזרים בהם הַהוּא אָמַר הקב"ה אמר שירבה העם הזה ככוכבי השמים לרוב ויירשו את ארץ כנען האם אפשר[8] ש - וְלֹא יַעֲשֶׂה ומה ש - דִבֶּר האפשר ש - וְלֹא יְקִימֶנָּה אם כן איך תוכל לומר וקבנו לי משם[9]:
(כ) הִנֵּה אתה שואלני מה דבר ה' בָרֵךְ לָקָחְתִּי קבלתי ממנו לברך אותם[10] וּבֵרֵךְ והוא כבר ברך[11] וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה ואני לא אשיב את ברכתו[12]:
(כא) לֹא הִבִּיט הקב"ה אָוֶן שקר וע"ז בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל וכעס שיעשו לפניו בְּיִשְׂרָאֵל יְקֹוָק אֱלֹהָיו עִמּוֹ ועל כן הוא עמם וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ מלשון רעות ואהבה שכינת הקב"ה בינהם[13]:
(כב) אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם ובזה הראה שבחר בהם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ כלומר כפלי כפלים כחו כפול משל ראם[14]:
(כג) כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב כיון שתרועת מלך בו ויש לו דבקות עם ה' יתברך לא יצטרכו למנחשים וקוסמים, ואינם מעונגים וקוסמים כמונו ולא שואלין אוב וידעוני. וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל אלא כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל מתוך ששכינה ביניהם אומרים להם הנביאים לעיקב ולישראל היום מה פעל וגזר הקב"ה לימים הבאים ואינם צריכים נחש וקסם:
(כד) הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא אתה היית סבור להשפילם, לא כן אלא יתנשאו ויתגברו כלביא וכאריה לֹא יִשְׁכַּב על המנוחה ועל הנחלה[15] עַד יֹאכַל טֶרֶף עד שיהרוגו יאכלו ויבערו אותן האומות שבעה עממים שהם מעכשיו טרף לשיניהם, כאמרו כי לחמנו הם[16] וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה ויירש את נכסיהם[17]:
(כה) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ גַּם בָּרֵךְ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ:
(כו) וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הֲלֹא דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְקֹוָק אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה:
(כז) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם כי אולי יהיה אותו החלק מהם יותר ראוי לקללה[18]:
(כח) וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן:
(כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים:
(ל) וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר אָמַר בִּלְעָם וַיַּעַל בלעם עצמו לבדו ללא שותפות בלק פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ:
נביא
ירמיה פרק ז
יא הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם האם המקדש, בעיניכם, הוא מְעָרַת רשעים, שבאים לשם להתחבא, אחר פשעיהם? גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם יְקֹוָק שכך אתם חושבים.
יב כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה לכו וראו מה שקרא, למשכן ששכן בְּשִלֹה. וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וראו, שלא חששתי לכבודי, וגלה הארון ע"י הפלישתים מפני רעות שעשו ישראל. (לכן, אל תבטחו אל דברי שקר כאלו.)
יג וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם יְקֹוָק וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר כל יום, השכימו הנביאים בשליחותי להוכיח את ישראל וְלֹא שְׁמַעְתֶּם לקולם. וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם:
יד וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו. אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם. כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ שאחריב את המקדש כמו שנחרב שילו.
טו וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם גלות עשרת השבטים.
טז וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה צעקה וּתְפִלָּה אל תבקש ממני, בשבילם. וְאַל תִּפְגַּע בִּי גדר הפגיעה אם יתפלל בעד עצמו מורה שמרבה תפלה עד שלא יוכל להשיב פניו ריקם מפני ריבוי בקשתו, ואם מתפלל בעד חברו, היינו שיעשה לו כזכות המבקש אף שאין חברו ראוי לכך כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ:
יז הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלָם:
יח הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים לע"ז. וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ לע"ז. וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק לע"ז. לַעֲשֹוֹת כַּוָּנִים מין מאכל. לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם לכוכבי השמים. וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וגם מלאכה שאחד יכול לעשותה כמו עשיית הכונים הם מחלקים אותה ביניהם האבות והבנים והנשים כדי שיהיה לכולם חלק במעשה לְמַעַן הַכְעִסֵנִי וכל כוונתם להכעיס הבורא.
יט הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים נְאֻם יְקֹוָק הלא ה' לא יתפעל והכעס הנאמר אצל ה' דברה תורה כלשון בני אדם אבל הוא יתברך אין בו מדת כעס ולא מפחיתות המדות המצויות בבני האדם כמו הכעס וזולתו הוא מה שהמקבל מקבל עונש ובו יתראה רושם הכעס לא בה' הֲלוֹא אֹתָם, לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם הרי הכעס יזיק להם, ויגרום להם לבושה גדולה.
כ לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלוֹהִים הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת נשפכת. אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל עֵץ הַשָּׂדֶה וְעַל פְּרִי הָאֲדָמָה. וּבָעֲרָה וְלֹא תִכְבֶּה מגודל הכעס.
כא כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר היות ועולותיכם לא לרצון לפני (פרק ו', כ'), הוסיפו גם את עולותיכם להקריבם כְּ "שלמים", שכך, לפחות תאכלו את הבשר(העולה עולה כליל למזבח).
כב כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח שלא היה עיקר יציאת מצרים בשביל הקרבנות.
כג כִּי אִם אלא. אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וכמו שנאמר (שמות יט) אלא אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם עיקר יציאת מצרים היה לשמור כל מצוותי, ולא רק להקריב קרבנות. לְמַעַן יִיטַב לָכֶם ואז יִיטַב לכם.
כד וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם לשמוע לי וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע הלכו בעצת מראה ליבם הרע. וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים הלכו מאחרי יְקֹוָק (שלא קיימו המצוות), ולא לפני יְקֹוָק . (עבד יְקֹוָק הולך לפני יְקֹוָק לעבדוֹ. כמו: "התהלך לפני והיה תמים").
כה לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ כל יום, השכימו בשליחותי כי רוב ההזהרה תהיה בבקר קודם שילך אדם למלאכתו להוכיח את ישראל ולא שמעו לקולם.
כתובים
משלי פרק ל
(יח) שְׁלשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי שלשה דברים נעלמו ממני אחרי שראיתי אותם וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים והרביעי לא ידעתי מההתחלה: (יט) דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם הנשר הולך בשמים ונעלם ממני דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר הנחש הולך ונכנס תחת סלע ונעלם ממני דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם כמו אניה שרואים אותה ופתאום נעלמת מהעניים וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה איך האיש בוחר באשה זו זה דבר נעלם: (כ) כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת כך דרך אשה מזנה, דבר שלא יודעים (ונעלם ממני) אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ אוכלת ומנגבת את הפה שלא יראו שאכלה, וכך גם מעלימה את הזנות וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן ואומרת לא עשיתי עבירה שזה דבר שאי אפשר לדעת אותו: (כא) תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ בגלל שלשה דברים חרדים אנשי הארץ ואין להם מנוחה וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת ובגלל הדבר הרביעי, האנשים לא יכולים לסבול אותו: (כב) תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ כשעבד מולך העם לא יכולים לסבול דבר כזה וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם וכשאדם מושפל ואינו ישר במסחרו, כששבע אי אפשר לסבול את זה: (כג) תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל וכשאשה שנואה מתחתנת אי אפשר לסבול את זה שענין הנישואין זה אהבה ביניהם וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ וכששפחה יורשת את גבירתה ומושלת עליה, אי אפשר לסבול את זה כלל וכלל: (כד) אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ ארבעה הם בריות קטנות בארץ וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים והם עושים מעשים של חכמים גדולים: (כה) הַנְּמָלִים עַם לֹא עָז הנמלים הם עם לא חזק וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם ומכינים בקיץ את מאכלם: (כו) שְׁפַנִּים עַם לֹא עָצוּם השפנים הם לא עם חזק ומפחדים וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם ושמים ביתם בסלעים להסתתר שם: (כז) מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה אפילו שלארבה אין מלך וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ ויצא אסוף כולו שורות שורות מסודרים כחיילים: (כח) שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ העכביש תופסת בידיה את הקירות, וגם בונה את ביתה בידיה וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ והיא נמצאת אפילו בארמון המלך: (כט) שְׁלשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד שלשה אלו הולכים טוב בלי פחד וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת והרביעי גם מיטיב ללכת בלי פחד: (ל) לַיִשׁ גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה אריה גבור יותר מכל החיות והבהמות וְלֹא יָשׁוּב מִפְּנֵי כֹל ולא יברח מאף אחד: (לא) זַרְזִיר מָתְנַיִם אוֹ תָיִשׁ סוג עורב שכוחו במתניו, וכן תיש מטיב ללכת וּמֶלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ ומלך שלא קמים כנגדו מרוב חזקו הולך טוב בלי פחד: (לב) אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא אם ביזו אותך זה בגלל שהתגאית וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה ואם אתה חושב לענות להם אני מזהירך שתשים יד לפה ואל תענה להם: (לג) כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה כי כמו שסוחטים חלב ע"י זה עושים חמאה וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם כשמנקים הרבה את האף בסוף יוצא דם וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב וכשכועסים הרבה זה מביא למריבות ולכן אל תענה למי שמבזה אותך:
משנת ההלכה
מצוות אהבת ישראל
א. נאמר בפרשת קדושים[19] "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", נצטוינו בזה לאהוב לרחם[20] ולחמול את כל אחד ואחד מישראל[21] כאהבת האדם וחמלתו בעצמו על ממונו וגופו[22]. וכמו שאמרו התנאים[23] במסכת אבות[24] "רבי אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך"[25]. ועוד שם[26] "רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך"[27]. ונמנית כמצוות עשה[28].
ב. על מצוה זו אמר רבי עקיבא[29] "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויות במצוה זו, שהאוהב את חברו כנפשו לא יגנוב או יגזול ממנו[30] ולא יונה אותו או ישקר עליו בממון ולא ישיג את גבולו ולא יזיק לו בשום צורה, ועוד כמה מצוות אחרות תלויות בזה[31], וכמו שאמר הלל הזקן לאותו גר שאמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת"[32], "דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור"[33]. כלומר מה שעליך שנוא אל תעשה לחבריך וזוהי כל התורה כולה והשאר אינו אלא פירושו לך תלמד ולכן מצוה זו נאמרה לכל עדת בני ישראל אנשים נשים וטף[34].
[1] ספורנו
[2] שפתי כהן
[3] העמק דבר
[4] רש"י
[5] העמק דבר
[6] ת"א ת"י
[7] העמק דבר
[8] ת"י
[9] רבינו בחיי
[10] רש"י
[11] ספורנו
[12] רש"י
[13] ת"א רמב"ן
[14] חזקוני
[15] ת"א
[16] ספורנו
[17] ת"א
[18] ספורנו
[22] רמב"ם בסהמ"צ מ"ע רו. וביאר הרמב"ן (עה"ת שם פסוק טז) שאין הכוונה שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו, [שהרי רבי עקיבא לימדנו שחייך קודמין לחיי חבירך (ב"מ סב א)], אלא הכוונה שיאהבו בכך שיחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה, כאשר האדם חפץ לזכות בעצמו, ולא יתן שיעורין לאהבה זו. ויסיר מלבו את מדת הקנאה. [וכן דייק מכך שלא נאמר "ואהבת את רעך כמוך", אלא "לרעך", וכ"כ בגר נאמר (ויקרא יט לד) "ואהבת לו כמוך" דהיינו שצריך שירצה שיבואו לחבירו הטובות שהוא רוצה לעצמו, ולא שצריך לאהוב אותו כמו את עצמו. וצ"ע שלא חש הרמב"ן לכך שבגר נאמר גם (דברים י יט) "ואהבת את הגר", ועיין בבני בנימין לגאון האדר"ת ואחיו (בספר הליקוטים להלכות דעות פ"ו ה"ד), שביארו בדברי הרמב"ם שם שנצטוינו לאהוב את הגר כמו שאוהבים את הקב"ה, ויותר מאהבת רעהו, שבאהבת הגר נאמר "ואהבת את הגר", כמו באהבת הקב"ה "ואהבת את ה' אלוקיך", ודלא כאהבת ישראל שנאמר בה "ואהבת לרעך כמוך", ולא את רעך כמוך. וצ"ע שלא הזכירו את דברי הרמב"ן]
[25] ועוד אמר שם רבי אליעזר "ואל תהי נח לכעוס", ועי"ש ברע"ב שפירש "ואימתי יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך כשלא תהי נוח לכעוס, שאם אתה נוח לכעוס אי אפשר שלא תזלזל בכבוד חברך"
[28] רמב"ם עשין רז, [וביד החזקה הל' דעות פ"ו ה"ג, ועיין הל' אבל פי"ד ה"א], חינוך רמג, סמ"ג עשין ט, סמ"ק ח, רס"ג עשה יט, יראים רכד, אזהרות לרשב"ץ (זהר הרקיע עשה ל). כ"כ הובא במג"א סי' קנו סק"ב, ובמשנה ברורה שם סק"ד בין המצוות תדיריות [עשין ולאוין] וההנהגות טובות [המוזכרות בדברי חז"ל] שמוטל על האדם לעשות ולהזהר בהן בכל עת, ושאינן מובאות בהשו"ע
[33] ראה בויקרא רבה (פכ"ד ד"ה ה תני) שבכלל מצוה זו נכלל האיסור "לא תחמוד" שנאמר בעשרת הדברות. וברמב"ן (דברים כג כ) שאיסור ריבית שנעשה ברצון שני המלוה והלווה (ראה ב"מ סא ע"א) נאסר אלא מצד האחוה והחסד, כמו שצוה "ואהבת לרעך כמוך". וכ"כ בשו"ת חוות יאיר (סי' רה, הובא בפתחי תשובה רמד סק"ד) השבת אבידה וטעינה ופריקה, נצטווינו מדין ואהבת לרעך כמוך, ולא צריך לאהוב את חבירו יותר מאשר את עצמו, ולכן פטרה התורה זקן ואינו לפי כבודו, משום שהזקן לא היה מטפל באבידה שלו וטוען ה"נ בשל חבירו. ועיין עוד בפני משה על הירושלמי (נדרים פ"ט ה"ד) שכתב "מקרא של ואהבת לרעך כמוך עיקר גדול הוא לקיום התורה שמתוך זה יזהר במשאו ומתנו עם הבריות ובכלל זה הקנאה ונכבוד וכיוצא באלו ועי"ז ימנע מהרבה עבירות ויקיים רוב המצוות"
[34] ויקרא יט פסוק ב, עי"ש ברא"ם ושאר המפרשים, ובויקרא רבה שם תני ר' חייא פרשה זו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה, ר' לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה אנכי ה' אלהיך וכתיב הכא אני ה' אלהיכם, וכו', לא תחמוד וכתיב הכא ואהבת לרעך כמוך. הובא ברמב"ן שם פסוק ד. ועיין רד"ק לישעיהו (נט יד) שפירש שהנביא הוכיח את בני ישראל על קיום מצוה זו, וראה רלב"ג למשלי (פרק כו)
[37] ובחובת עשיית חסד עיין עוד בתוספתא פאה פ"ד וסוכה מט ע"ב וירושלמי פאה פ"א ה"א, ובבא מציעא ל ע"ב נאמר "והודעת להם את הדרך ילכו בה" (שמות יח כ), "את הדרך" זו גמילות חסדים, "ילכו" זה בקור חולים, "בה" זו קבורה, עי"ש. וכ"כ במכילתא דרשב"י, ובמכילתא שלנו בשינויים. וכעי"ז בסוטה יד ע"א מהפסוק "אחרי ה' אלקיכם תלכו" (דברים יג ה) שצריך לילך אחר מידותיו של הקב"ה, ולהלביש ערומים ולבקר חולים, ולנחם אבלים, ולקבור מתים כמו שעשה הקב"ה, עי"ש, וכעי"ז בספרי בדברים שם. והרמב"ם (עי' סהמ"צ להרמב"ם מ"ע ח ורמב"ם דעות פ"א ה"ה ועוד) למדו מהפסוק "והלכת בדרכיו" (דברים כח ט) [ועי' סהמ"צ שם שהוכפלה המצוה בשני הפסוקים] אלא דהרמב"ם לא הזכיר את מצות גמילות חסדים ביחוד במצוה זו, רק מידות טובות כלליות שצריך האדם לנהוג בהם
[38] דהינו לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור [ןהקשו שבסה"מ מצוה רלא כתב הרמב"ם שהוא מצות עשה מדאורייתא ועיין מה שיישבו בזה נושאי הכלים בשורש א, לב שמח ד"ה ואני, וקנאת סופרים, ומרגניתא טבא (עי"ש שיישב שמדאורייתא יוצא גם כשקבר ע"י עצמו, ומדרבנן צריך לקבור בעצמו) ועי"ש ברמב"ן, ושד"ח ח"ה מע' ק כלל לט (קמא –א ב) אמרי ברוך על טורי אבן ר"ה טז ע"א ד"ה באותו הדיבור. וחזו"א יו"ד סי' רח סוף ס"ק ו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה