מקרא
במדבר פרק כב
(יט) וְעַתָּה שְׁבוּ נָא לשון בקשה, שחש לבל יעשו כמעשה זקני מדין בפעם ראשון שאמרו ז"ל (במדב"ר כ ח) שחזרו למקומם ולא לנו עמו, ולפי שהאנשים הם רבים ונכבדים היה ירא שילכו להם כשישמעו שבו פה ולא יחליט הליכתו עמהם[1] בָזֶה במקום הזה[2] גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף יְקֹוָק דַּבֵּר עִמִּי אמר בלבו אם אינה עשויה לחול מפני מה אינו מניח לי ללכת[3]:
(כ) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים להזמינך לאכול עמהם לזבח השלמים[4].אני איני מצוה לך[5] קוּם לֵךְ אִתָּם לטובתך ולהנאתך ואתה סבור להשתכר בהליכתך, אל תאמרשהפסדתיך שכרך[6] וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה בעל כרחך, ואם אתה רוצה לילך על מנת כן, לך[7]:
(כא) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב:
(כב) וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא כי באה הנבואה בלילה מסופקת ומלובשת בכח המדמה, אשר ברוב עתותיו כוזב, ואין ספק מוציא מידי ודאי, והוא אמר לו לא תלך לכן חרה אפו כי הולך הוא[8] וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְקֹוָקבַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ ענין השטנה הוא התנגד לפעולת איזה פועל, המלאך יצא להתנגד לבלעם שיהיה דרכו בלתי נכון לפניו[9] וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ ולפיכך לא ראה את המלאך, כאמרם ז"ל: שלשה אינם רואים ואינם נזוקים:
(כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק נִצָּב בַּדֶּרֶךְ הרגישה בדבר מפחיד אותה מלעבור והוא המלאך אשר יצא לשטן וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ ירמוז הכתוב כי מפני היות המלאך נכון להכות בה חרדה חרדה גדולה נדמה לה כאלו באים לשחוט אותה[10] וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ הדרוך וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה שאין שם דרך[11] ואז עזב שני נעריו ושרי מואב, ובכן לא הרגישו ענינו בעסקי האתון[12] וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ אל הַדָּרֶךְ:
(כד) וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְקֹוָק בְּמִשְׁעוֹל בשביל[13] הַכְּרָמִים גָּדֵר אבנים מצד - מִזֶּה וְגָדֵר אבנים[14] מצד מִזֶּה:
(כה) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק בתחילה נראה לה המלאך במקום רחב ידים ונטתה בשדה מפני המלאך, ואחר כך בין גדרי הכרמים לא יכלה לנוס וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר ודחקה עצמה אצל הגדר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר ולחצה את רגלו[15] וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ:
(כו) וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְקֹוָק עֲבוֹר ממשעול הכרמים וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם אחר צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול כגון שהיה אם הדרך גבוה ועומק גדול מכאן ומכאן שאם תטה לכאן ולכאן היתה נופלת ותמות היא והוא[16]:
(כז) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק ולא יכלה לנטות למקום אחר וגם לא להמשיך וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם כי אמר עתה שהוזקתי ברגלי ואיני יכול לילך ברגל רבצה תחתי ואינה רוצה לישא אותי וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל פעם ראשונה ושניה הכה אותה במתג או בשוט ופעם שלישית במקל כדרך שעושים לבהמה עקשת שעסקיה רעים[17]:
(כח) וַיִּפְתַּח יְקֹוָק אֶת פִּי הָאָתוֹן והזדמן דיבור לפיה[18] על דרך הפשט דיבור האתון הוא נס גדול וחוץ מדרך הטבע[19] והיה זה לכבוד ישראל, כי הקב"ה הפליא לעשות ורצה לשנות סדרי בראשית בדיבורה של הבהמה לומר שאפילו הבהמה תכיר ותדע שאין השליחות הזה ראויה להעשות, והנה זה כאדם שאומר להרים שיכסוהו ולגבעות שיפלו עליו, ואין צריך לומר המין האנושי שהוא משכיל, כי אפילו הבהמה שאין לה שכל תשכיל שאין ראוי להסכים בקללת עם כי ברוך הוא[20] וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים פעמים:
(כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי התלוצצת עלי[21] לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ:
(ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי הרבה פעמים[22] מֵעוֹדְךָ מיום שרכבת[23] עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי ההרגל הרגלתי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא מאחר שאיני רגילה בכך, היה לך להבין שלא בחנם הייתי עושה[24]:
(לא) וַיְגַל יְקֹוָק אֶת עֵינֵי בִלְעָם הוסיף במאור עיניו[25] וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ רמז לו שסופו שימות בחרב[26] וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו כחק הנביא להשתחוות למלאך וכן עשה יהושע[27]:
(לב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים שלא כדין עשית[28] הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן וענין ההשטנה היה כִּי יָרַט יחריד הַדֶּרֶךְ כל מה לְנֶגְדִּי שכנגדי, כענין לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם וכל זה לא הספיק להחריד אותך כי הכבדת לבך[29]:
(לג) וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי כל נטיותיה היו לפני אבל לא מפני שהרי לא עברה אותי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי אילו נָטְתָה מִפָּנַי שאם עברה אותי את הדרך עד אחרי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי לא היית ניצול בהיזק מועט של לחיצת רגלך אלא אף אותך הרגתי והיא לא היתה מפסדת וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי כמו שהיא קיימת גם עתה שהיא לא היתה פושעה כי אם אתה שהיית פושע בי שהכית אתונך[30]:
(לד) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְקֹוָק חָטָאתִי על אשר לא ידעתי ולא נתתי לב להבין מדוע לא הצליחה דרכי[31] כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה שאני יודע[32] אִם רַע בְּעֵינֶיךָ שאתה אולי מלאך מליץ על ישראל אָשׁוּבָה לִּי כדי שלא לעשות דבר נגד רצונך, אף על פי שהאל יתברך נתן לי רשות[33]:
(לה) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְקֹוָק אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אבל[34] אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר בעל כרחך[35] וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק:
נביא
ירמיה פרק ו
יא וְאֵת חֲמַת יְקֹוָק מָלֵאתִי אני מלא נבואות על חמת (כעס) יְקֹוָק בכם. נִלְאֵיתִי הָכִיל התעייפתי מלהחזיק בתוכי. שְׁפֹךְ עַל עוֹלָל בַּחוּץ, וְעַל סוֹד בַּחוּרִים יַחְדָּו החֵמָה שתשפך על תנוקות בחוץ, ועל קבוצת הבחורים (סוד קבוצה הנאספת בסודם.) כִּי גַם אִישׁ עִם אִשָּׁה יִלָּכֵדוּ בפורענות. זָקֵן עִם מְלֵא יָמִים מלא ימים מבוגר יותר מזקן.
יב וְנָסַבּוּ בָתֵּיהֶם לַאֲחֵרִים בתי ישראל "יסתובבו" להיות של אחרים. שָׂדוֹת וְנָשִׁים יַחְדָּו גם השדות והנשים יסובו לאחרים. כִּי אַטֶּה אֶת יָדִי עַל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם יְקֹוָק : להכות.
יג כִּי מִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם כֻּלּוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע גוזלים ממון מאחרים. וּמִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלּוֹ עֹשֶׂה שָּׁקֶר:
יד וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם "רִפְּאוּ" את שבר ישראל בקלות באמרם: "שלום שלום" יהיה לכם, אך אין שלום!
טו הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשֹוּ התביישו בתועבותיכם. גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ, גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעוּ אך הם לא יודעים אפילו שצריכים לְהִכָּלֵם. לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים יפלו בין שאר הנופלים. בְּעֵת פְּקַדְתִּים יִכָּשְׁלוּ אָמַריְקֹוָק : בעת שיזכר עוונם יִכָּשְלוּ בפורענות שתבוא.
טז כֹּה אָמַר יְקֹוָק עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ, וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם עמדו ושאלו אנשים, איזו דרך מנתיבות העולם (מהדרכים שבעולם) טובה יותר. אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ. וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם. וַיֹּאמְרוּ לֹא נֵלֵךְ לשאול, כי דרכם היתה טובה בעיניהם.
יז וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם צֹפִים – נביאים הַקְשִׁיבוּ לְקוֹל שׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ לֹא נַקְשִׁיב: לקול הזהרת הנביאים.
יח לָכֵן שִׁמְעוּ הַגּוֹיִם וּדְעִי עֵדָה אֶת אֲשֶׁר בָּם כל עֵדָה מֵעדת הגויים, דעי את הרעה אשר בם (בישראל)
יט שִׁמְעִי הָאָרֶץ הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל הָעָם הַזֶּה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם פרי תוצאה, של מחשבתם הרעה. כִּי עַל דְּבָרַי לֹא הִקְשִׁיבוּ. וְתוֹרָתִי וַיִּמְאֲסוּ בָהּ ומאסו בתורתי.
כ לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא מה מועילה לי הלבונה (שבאה מִשְּׁבָא), שאתם מקטירים לפני? וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק והקנה (בשמים לקטורת) שמביאים לי מארץ רחוקה? עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן העולות לא לרצון לפני. וְזִבְחֵיכֶם לֹא עָרְבוּ לִי והזבחים לא נעמו לי.
כא לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנְנִי נֹתֵן אֶל הָעָם הַזֶּה מִכְשֹׁלִים מוֹקְשִים שיפלו ויכשלו בהם. וְכָשְׁלוּ בָם אָבוֹת וּבָנִים יַחְדָּו שָׁכֵן וְרֵעוֹ וְאָבָדוּ:
כב כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנֵּה עַם בָּא מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְגוֹי גָּדוֹל יֵעוֹר מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ עם גדול, יתעורר לבוא על ישראל מסוף הארץ. (בבל).
כג קֶשֶׁת וְכִידוֹן יַחֲזִיקוּ אַכְזָרִי הוּא וְלֹא יְרַחֵמוּ האוייב יהיה אכזרי. קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה יִשְאוּ קוֹלם כמו הים שְהוֹמֶה. (מרעיש). וְעַל סוּסִים יִרְכָּבוּ. עָרוּךְ כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה מוכן, כאיש היוצא למלחמה. עָלַיִךְ בַּת צִיּוֹן:
כד שָׁמַעְנוּ אֶת שָׁמְעוֹ רָפוּ יָדֵינוּ רק ששמענו את שֵמַע גבורתו התרפו ונחלשו ידינו מלהלחם. צָרָה הֶחֱזִיקַתְנוּ חִיל כַּיּוֹלֵדָה אחזה אותנו צרה וחִיל (פחד) כיולדת.
כה אַל תֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וּבַדֶּרֶךְ אַל תֵּלֵכוּ אל תצאו לשדה ולדרכים. כִּי חֶרֶב לְאֹיֵב מָגוֹר מִסָּבִיב מפני החרב של האוייב, הפחד נמצא מסביב.
כתובים
משלי פרק כט
(טז) בִּרְבוֹת רְשָׁעִים יִרְבֶּה פָּשַׁע בגלל גדולת הרשעים יעשו פשע גדול, ולכן יכשלו וְצַדִּיקִים בְּמַפַּלְתָּם יִרְאוּ והצדיקים יראו במפלת הרשעים: (יז) יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ אם תיסר את בנך יהיה לך מנוחה (שכשיש בן רשע האבא דואג ולא נח) וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ ויתן שמחה לנפשך: (יח) בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם כשאין נביא שמדריך את העם, יתבטל העם מעבודת ה' וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ ומי ששומר ללמוד התורה משובח, שהתורה תדריך אותו בדרך ישרה: (יט) בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד כשמוכיחים את העבד זה לא עוזר (רק בהכאה) כִּי יָבִין וְאֵין מַעֲנֶה כי אפילו שיבין את דברי המוסר לא יענה למוכיח שיעשה כדבריו: (כ) חָזִיתָ אִישׁ אָץ בִּדְבָרָיו אם תראה איש שממהר בעניניו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ לכסיל יש יותר תקוה להצליח ממנו (מהאיש אץ): (כא) מְפַנֵּק מִנֹּעַר עַבְדּוֹ אדם שמפנק את עבדו בצעירותו וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה מָנוֹן ובסוף העבד יהיה שר על אדונו: (כב) אִישׁ אַף יְגָרֶה מָדוֹן בעל הכעס מעורר מריבות וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע ובעל כעס עושה הרבה פשעים כשכועס: (כג) גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ כשאדם מתגאה זה יגרום לו שיהיה מושפל וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד ואדם שמשפיל את עצמו, זה יחזק את כבודו: (כד) חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ החולק את הגניבה עם הגנב שונא את נפשו אָלָה יִשְׁמַע וְלֹא יַגִּיד כי ישמע שישביעו שמי שיודע על הגנבה יבא ויעיד, ובגלל שחלק עם הגנב לא בא להעיד, ומקלל נפשו: (כה) חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ פחד של אדם יגרום לו מכשול (שצריך לבטוח בה', ולא לפחד) ובוֹטֵחַ בַּה' יְשֻׂגָּב ואדם שבוטח בה' יתחזק: (כו) רַבִּים מְבַקְשִׁים פְּנֵי מוֹשֵׁל הרבה אנשים מבקשים מהמושל שיעזור להםוּמֵה' מִשְׁפַּט אִישׁ והוא לא יכול לעזור להם, כי מהשם כל משפטו, כמה יהיה לו טוב: (כז) תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל כמו שהצדיקים מתעבים ומתרחקים מהרשע וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר דָּרֶךְ כך הרשע מתעב אדם ישר:
משלי פרק ל
(א) דִּבְרֵי אָגוּר בִּן יָקֶה הַמַּשָּׂא זה דברי אגור הבן של יקה, הנבואה (שלח תשובה על שאלתם) נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל דברי האדם ששלח לאיתיאל ואוכל. כתב פעמיים איתיאל שהיה יותר חשוב: (ב) כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ כי טיפש אני מהאנשים וְלֹא בִינַת אָדָם לִי ואין לי חכמה של אדם: (ג) וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה ואני לא למדתי את חכמת ה' וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע ואני לא יודע את הדעת של אנשים חכמים:
משנת ההלכה
מצוות קידוש ה'
א. נאמר בפרשת אמור (ויקרא כב לב) "ולא תחללואת שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם", ונתחייבנו בזה לקדש את ה', כלומר לפרסם את האמונה ה' בעולם בלי לפחד מאף אחד. ולא לשמוע למי שינסה להכריח אותנו לכפור בה' ח"ו, ולמסור את עצמנו למיתה, בשביל לא לעבור על דבר זה שעל מנת כן הוציאנו ה' ממצרים .
ב. אסור לאדם לכפור בה' בפיו, אפילו אם בלבו הוא ממשיך להאמין בה', וצריך למסור את עצמו למיתה על דבר זה[36].
ג. בשעת השמד[37] לא יעבור על מצוות ה' או אפילו רק על מנהג יהודי, [כגון המנהג לקשור את שרוכי המנעלים ולצבעם, בקשירה ובצבע צנוע, באופן שונה מקשירת שרוכי מנעלי הגוים העובדים עבודה זרה[38], וימסור על כך את עצמו למיתה על קידוש ה', ולא יחלל את שם ה', אפילו אם כופים אותו לעשות כן רק להנאת הגוי, ולא כדי להכעיס.
ד. י"א שאפילו בשעת השמד חיבים למסור את הנפש רק כדי שלא לעבור על מצוות לא תעשה, אבל אם כופים אותו לעבור על מצות עשה, אינו צריך למסור על כך את עצמו למיתה על קידוש ה', ויכול לעבור על מצוות עשה כדי שלא יהרגוהו[39]. ואם הוא אדם גדול חסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצות עשה כדי שיראו העם ליראה השם ולאהבו בכל לבם[40].
ה. אם אונסים אדם בפרהסיא כלומר בפני עשרה ישראלים או יותר, אפילו שלא בשעת השמד, שיעבור על מצוות ה' או אפילו רק על מנהג יהודי, אסור לו לעשות כן, וימסור נפשו על כך.
ו. אם אונסים אדם בצנעא כלומר בפני פחות מעשרה ישראלים או יותר, שלא בשעת השמד, שיעבור על מצוות ה'[41]. [חוץ מג' העבירות החמורות עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים], אפילו כדי להכעיס ח"ו את ה' אינו צריך לימסור נפשו על כך, ויכול לעבור על העבירה, שלא ימיתוהו[42]. וי"א שהוא יכול להחמיר על עצמו וליהרג רק כשהגוי כופה אותו לעבור על מצווות ה' כדי להעבירו על הדת, ולהכעיס את ה'[43]. וי"א שאסור לו להחמיר על עצמו[44].
[1] אור החיים
[2] אבע"ז
[3] חזקוני
[4] חזקוני
[5] רבינו בחיי
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] משך חכמה
[9] ספורנו
[10] רמב"ן
[11] אבע"ז
[12] ספורנו
[13] ת"א
[14] רש"י
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] פי' ר' יוסף בכור שור
[17] חזקוני
[18] ת"י
[19] ועיין בת"י עשרה דברים נבראו בין השמשות בערב שבת בין השמשות אחרי שהשתכלל העולם המן, הבאר, מטהו של משה, השמיר, הקשת, ענני הכבוד, פי הארץ, כתב לוחות הברית, מזיקים, והפה המדבר של האתון.
[20] רבינו בחיי
[21] ת"א העמק דבר
[22] חזקוני
[23] אבע"ז
[24] פי' ר' יוסף בכור שור
[25] אבע"ז
[26] רבינו בחיי
[27] העמק דבר
[28] רשב"ם
[29] ספורנו
[30] רשב"ם
[31] חזקוני
[32] העמק דבר
[33] ספורנו
[34] ת"י
[35] רש"י
[36] סהמ"צ לרמב"ם עשה ט, וספר החינוך מצוה רצו.
[37] שעת השמד היא רק זמן שבו גזרו גזירות דווקא על ישראל, אבל אם גזרו גזירה אף על שאר האומות, אין זו נקראת שמד כמו שכתב הנימוקי יוסף (סנהדרין יז סוף ע"ב), והוכיח כן מדברי הגמרא שם (עד ע"א) שהקשתה "והא אסתר פרהסיא הואי", והיאך לא מסרה עצמה למות על קידוש ה'. וקשה למה לא הקשתה הגמרא "והא אסתר שעת השמד הוה", ומוכח דלא מיקרי שעת השמד אלא כשהגזירה מיוחדת באומה אחת לבד אבל אחשורוש לא על ישראל בלבד גזר אלא על כל מדינות מלכותו, עי"ש.
[38] הב"י (שם סימן קטז) העיר שהרמב"ם שם בהל' יסודי התורה (פ"ה ה"ב) כתב "אפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות" ולא הזכיר ערקתא דמסאנא כלל, תירץ דאפשר שהרמב"ם ז"ל מפרש ערקתא דמסאנא כמו שפירש הרי"ף שהיו רצועות ישראל משונות כדי שלא ילבשו מלבוש נכרי, ולדעתו של הרמב"ם זו מצות לא תעשה, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (פי"א ה"א) "שאין מדמין לגוים לא במלבוש ולא בשער שנאמר (ויקרא כ כג) ולא תלכו בחוקות הגוים", וכיון שאין זה רק מנהג בעלמא,לכן לא הדגיש הרמב"ם דין זה, ואיסור זה כלול במש"כ הרמב"ם "מצוה משאר מצות". וצ"ע האם לדעת הבת יוסף, לדעת הרמב"ם אין למסור את הנפש על מנהג].
[39] ב"י ורמ"א יו"ד סימן קנז, ע"פ דברי הר"ן בפרק במה טומנין (כב: ד"ה ומקשו), שהקשה על דברי הגמרא הנ"ל בסנהדרין שבשעת השמד הוא צריך למסור את נפשו שלא לעבור אפילו עלמנהג ערקתא דמסאני, מהא אמרינן בפרק במה טומנין (שבת מט.) באלישע בעל כנפים שכשראהו קסדור אחד נטל תפילין מראשו והתם שעת השמד הוה, ותירץ הר"ן (שבת כב: ד"ה ומקשו) דלא אמרו יהרג ועל יעבור אלא לעבור על מצות לא תעשה אבל לא בגזרו לבטל מצות עשה כיון שאינו עובר בידים ועוד שהם יכולים לבטל ממנו על כרחו שיניחנובבית האסורים ותבטל מאליה הילכך תבטל ואל יהרג עכ"ל, וכן כתב נמוקי יוסף בסוף פרק בן סורר ומורה (סנהדרין יז:).
[40] נמוקי יוסף (סנהדרין יח.) שאף שהסכים עם הרמב"ם (יסודי התורה פ"ה ה"ד) שאסור לכל אדם להחמיר על עצמו ולמסור את עצמו על קדוש השם הביא את דברי המדרש (ויקרא רבה פל"ב אות א) "מה לך יוצא ליסקל שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב שנטלתי את הלולב" משמע שהיו מוסרים עצמם על קדושת השם לפנים משורת הדין, אף על מצוות עשה", עי"ש בנימוקי יוסף. והובאברמ"א שם סי' קנז.
[41] בפתחי תשובה סי' קנז סק"א כתב בשם המעשה רוקח (הל' יסודי התורה פ"ה) שאף כשאונסים אותו לעבור על כל המצוות יחד יעבור ולא יהרג, [למרות שברמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ה) נאמר "אחת מכל מצות" לאו דוקא הוא] וסיים שבתשובת הרדב"ז ח"ד סימן צ"ב לא משמע כן עי"ש.
[42] סנהדרין (עד ע"א) וז"ל "א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים", ונפסק ברמב"ם (יסודי התורה פ"ה ה"ב), ברא"ש(פ"ח סי' ג), ובטור ובשו"ע יו"ד סימן קנז. וע"ע בחינוך מצוה רצו, וסמ"ק מצוה מד.
[43] רבינו ירוחם (נתיב י"ח ח"ג קסה ע"ד), וז"ל "כתבו הפסקנים אם רוצה להחמיר על עצמו ליהרג בצינעא על שאר מצות רשאי ואינו נקרא חובל בעצמו". וכך נאמר בירושלמי (שביעית פ"ד ה"ב)., ועוד כתב שכשהגוי מתכוין להנאתו, אסור לו לימסור את עצמו ליהרג, והעושה כן נקרא חובל בעצמו. ונפסק בטור ובשו"ע יו"ד סימן קנז. ובמקור הדין כתב הבית יוסף שם שכ"כ הסמ"ק (סי' ג), והר"ן (שבת כב ע"ב) והרא"ש (ע"ז פ"ב סי' ט) והביא ראיה מהירושלמי (סנהדרין פ"ג סוף ה"ה), [ועי"ש שבדברי חלק מהראשונים הנ"ל משמע שיכול למסור את נפשו אף כשהגוי כופה אותולעבור על המצוות להנאתו של הגוי, ולא כדי להעבירו על המצוות].
[44] רמב"ם (יסודי התורה פ"ה ה"ד) שאין למסור עצמו ליהרג בצנעא והעושה כן התחייב בנפשו. וגם דברי הרמב"ן בספר תורת האדם (שער הסכנה ד"ה ולענין ע"א) נוטים לדברי הרמב"ם. ואף הנמוקי יוסף (סנהדרין יח.) כתב כדעת הרמב"ם, [ראה לקמן]. גם הב"ח פסק כרמב"ם שאסור למסור נפשו [אפילו כשכופים אותו בפרהסיא] וכך נוטה דעת הב"י. ובפרישה (ס"ג) משמע שכשכופים אותו בפרהסיא לכו"ע מותר לו למסור נפשו. ובהגהות אשר"י (ריש פ"ק דכתובות) נשאר בענין זה בספק, עי"ש. ובתרומת הדשן (סי' קצ"ט) רצה תחילה להכריע במחלוקת זו לקולא כיון שספק נפשות להקל, ולא ימסור נפשו. אך דחה את הכרעתו שכיון שבענין קדוש השם לא הקפידה התורה על איבוד נפשות מישראל, א"א לומר כאן כלל של "ספק נפשות להקל". וסיים שלפי הענין ולפי האיך שנראית כונת האדם, מורין לו אם מותר לו למסור נפשו.וראה ש"ך סי' קנז סק"א. ועיין בבאר היטב (סי' קנז סק"א) ובספר עצי ארזים (אה"ע סימן ט"ז ס"ק ז) שהאריך. ובספר תפארת ישראל על המשניות (פ"א דברכות מ"ג) כתב דמ"מ מותר להכניס עצמו לספק סכנה היכא דלא שכיח היזיקא ומצוה דעסיקבה אגוני מגני, וראיה מרבי עקיבא שהכניס עצמו לספק סכנה בנטילת ידים שהיה סומך על כך שלא ששומר האסורים לא יתןלו למות בצמא כדאיתא בעירובין (דף כא), ובפתחי תשובה שם סק"ג שהביא את הנ"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה