מקרא
במדבר פרק יט
(טז) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה שאין שם אהל, מטמא המת בנגיעה[1] בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת שלא תאמר מת מיתת עצמו טמא הכתוב כמו נבילה בבהמה אבל חלל חרב לא יטמא כמו שבהמה שחוטה אינה מטמאת[2] אוֹ בְעֶצֶם אָדָם בא ללמדנו שעצם אינו מטמא באהל אלא באופן שיהא ניכר מצורת העצם שהוא של אדם. והיינו רובע עצמות או אבר שלם[3] אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:
(יז) וְלָקְחוּ הבית דין שהיה בידם אפר משומר לַטָּמֵא בשביל הזאה על הטמא דהנושא אפר חטאת שלא לצורך טמא. הוא פוסל את האפר[4] מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו על האפר מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי לומר שיערב האפר במים שבכלי עד שיהיו המים צפין עליו אבל אם נתן מים תחילה פסול[5]:
(יח) וְלָקַח שלושה קלחים אֵזוֹב אגודים יחד וְטָבַל בַּמַּיִם המעורבים באפר שהוזכרו בפסוק הקודם[6] אִישׁ טָהוֹר והקרוב להיותו כהן[7] וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר:
(יט) וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב:
(כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יְקֹוָק טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא חזר כאן וכתב שני פסוקים אלו כי הכרת הראשון בנוגע במת כמו שאמר כל הנוגע במת הנפש, והשני גם במאהילים שלא נגעו בעצם ובקבר[8]:
(כא) וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם ואינו צווי רק לשעה במדבר וּמַזֵּה אפילו נושא את מי ההזיה[9] מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וגם - וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יכבס בגדיו ושניהם[10] - יִטְמָא עַד הָעָרֶב:
(כב) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא שנגע במת או בעצם וכו' יִטְמָא כלים ואוכלים ומשקים וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת במי שנטמא מן המת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב כיון שהנוגע במת הוא אב הטומאה ומטמא אחרים אפילו אדם וכלים בטומאת ערב[11]: פ
במדבר פרק כ
(א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה עדה שלמה, שכבר מתו דור המדבר ועתה באו הבנים אל ארץ כנען בחודש הראשון, ושנת הארבעים היה[12] מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ קדש הוא שם עיר ואין זה קדש שנאמר עליו ותשבו בקדש ימים רבים שהרי אותו קדש איל פארן הוא ונקרא קדש ברנע וממנו נשתלחו המרגלים ו[13] ועמדו שם ארבעה חדשים עד חדש אב שבו באו להר ההר ושם מת אהרן וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁםשאע"ג שלא היתה הגזרה עליה שלא יבואו עצמותיה לא"י כמו שנגזר אח"כ על משה ואהרן. מכל מקום כך עלה שנקברה שם במדבר[14]:
(ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:
(ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ שהצמאון שורף את רוח החיוני בפנימית הגוף. ע"כ אמרו שטוב היה שיהיו נשרפים בשריפת הגוף כמו שהיה בִּגְוַע אַחֵינוּ המאתים חמישים איש שמתו לִפְנֵי יְקֹוָק בשריפה בפרשת קרח[15]:
(ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְקֹוָק אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ:
(ה) וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע מקום ראוי לזריעה וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן ואינו מקום לנטיעת עצים וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת:
(ו) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד שראו שהדין עמם שאי אפשר לסבול הצמא וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם בתפילה[16] וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֲלֵיהֶם: פ
(ז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה של אהרון מלפני העדות[17] וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ צוה לקחת את המטה להראות בו קשוי מרי שלהם כדכתיב למשמרת לאות לבני מרי. אמנם את המים יוציא על ידי ש[18] - וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו מעט מים ואח"כ וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם רבים על ידי הכאה במטה[19] מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם:
נביא
ירמיה פרק ג
ו וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ קודם שעשה תשובה יאשיהו ויהודה שהרי יאשיהו בער עכו"ם מן הארץ וכאן הוא אומר ותנאף את האבן ואת העץ אם כן הנבואה נאמרה קוד'ם התשובה ומה שאמר בכל זאת לא שבה אלי הֲרָאִיתָ אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל האם ראית, מה שעשו ישראל (מלכות ישראל) המורדים? הֹלְכָה הִיא עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְאֶל תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וַתִּזְנִי שָׁם הולכת בכל מקום, וזונה בע"ז:
ז וָאֹמַר אַחֲרֵי עֲשׂתָהּ אֶת כָּל אֵלֶּה העוונות. אֵלַי תָּשׁוּב בתשובה. וְלֹא שָׁבָה וַתֵּרֶא בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה יהודה אחותה הבוגדת:
ח וָאֵרֶא כִּי עַל כָּל אֹדוֹת אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל שִׁלַּחְתִּיהָ אחר כל התועבות שעשתה ישראל שלחתיהָ לגלות. וָאֶתֵּן אֶת סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ וְלֹא יָרְאָה בֹּגֵדָה יְהוּדָה אֲחוֹתָהּ ממה שראתה את עונש ישראל. וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם הִיא בע"ז:
ט וְהָיָה מִקֹּל זְנוּתָהּ ומכך שזנות הע"ז שעבדה היתה קלה בעֵינֶהָ וַתֶּחֱנַף אֶת הָאָרֶץ הרשיעה את הארץ לעשותה שממה. וַתִּנְאַף אֶת הָאֶבֶן וְאֶת הָעֵץ:
י וְגַם בְּכָל זֹאת אף שראתה הפורענות של ישראל. לֹא שָׁבָה אֵלַי בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה בְּכָל לִבָּהּ לא חזרו בתשובה בכל ליבם, אלא רק בשקר וכלפי חוץ. כִּי אִם בְּשֶׁקֶר נְאֻם יְקֹוָק:
יא וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי צִדְּקָה נַפְשָׁהּ מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל מִבֹּגֵדָה יְהוּדָה לעומת רִשְעוּת יהודה, ישראל נחשבים כצדיקים:
יב הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה כלפי אשור, ששם גלו ישראל. וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל שובו בתשובה ישראל הבוגדים ביְקֹוָק . נְאֻם יְקֹוָק לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם לא אתן את כל כעסי עליכם. כִּי חָסִיד אֲנִי בעל חסד אני נְאֻם יְקֹוָק לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם ולא אשמור כעסי לעולם:
יג אַךְ דְּעִי עֲוֹנֵךְ כִּי בַּיְקֹוָק אֱלֹהַיִךְ פָּשָׁעַתְּ הַכִּירִי בחטא שחטאת ליְקֹוָק . (תחילת חזרה בתשובה) וַתְּפַזְּרִי אֶת דְּרָכַיִךְ לַזָּרִים עבדתם הרבה ע"ז. תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וּבְקוֹלִי לֹא שְׁמַעְתֶּם נְאֻם יְקֹוָק :
יד שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים, נְאֻם יְקֹוָק שובו בתשובה בנ"י הבוגדים ביְקֹוָק . כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם כי הרי אני "נשאתי" אתכם לי "לאשה", וראוי שתחזרו בתשובה וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן ועתיד אני להחזיר אתכם לארץ, אפילו אם ישאר רק ישראל אחד בכל העיר וכו':
טו וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים מנהיגים. כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל:
טז וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ ולעתיד, כשתפרו ותרבו בארץ. בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם יְקֹוָק לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד לא יעלה על לִבְּכֶם, ולא תוציאו עוד, את הארון למלחמות (מפני שלא יהיו עוד מלחמות):
יז בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַם כִּסֵּא יְקֹוָק וְנִקְוּוּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם יתאספו לירושלים כל הגויים לשם יְקֹוָק . לְשֵׁם יְקֹוָק לִירוּשָׁלָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע אחרי מראה ליבם הרע. (כמו "כי בשרירות ליבי אלך";ניצבים):
יח בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית יְהוּדָה עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל עם בית ישראל ((שתהיה רק מלכות אחת);משל: "והיו לאחדים בידךָ" יחזקאל לז' יז'.) וְיָבֹאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן עַל הָאָרֶץ ישובו, ישראל ויהודה יחד לארץ. אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם:
יט וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים איך אוכל לשים את ישראל בין כל העמים. וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה ולכן נתתי לך את א"י, שאותה חומדים כל העמים. נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם שהיא נחלה יפה, בעיני כל צבאות הגויים. וָאֹמַר אָבִי תִּקְרְאִי לִי ואז ישראל יקראו ליְקֹוָק : "אבי". וּמֵאַחֲרַי לֹא תָשׁוּבִי ולא ישובו עוד מאחרי יְקֹוָק :
כ אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל כמו שאשה בוגדת בבעלה, כך ישראל בגדתם ביְקֹוָק . נְאֻם יְקֹוָק :
כתובים
משלי פרק כו
(טז) חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו העצל חושב שהוא חכם, יותר מ.. מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם משבעה החכמים שמשיבים עצה למלך: (יז) מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב כמו אדם שמחזיק באזני כלב, שהכלב ישכנו עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ כך אדם שכועס ורב בריב לא שלו, מכים אותו בגלל שהתערב במריבה בלי סיבה: (יח) כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת כְּמִשְׁתַּטֶּה, היורה זיקוקי אש, חיצים, וחיצים משוחים בארס: (יט) כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ כך איש שמפתה את חבירו לעשות רשע וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי ואומר הרי אני רק צוחק ולא מתכון באמת (הוא כמו היורה חיצים ואומר אני משחק): (כ) בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ כשאין עצים נכבית האש וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן וכשאין אדם שאוהב לריב יפסק המריבה: (כא) פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ כמו עצים שכבו מוכנים בשביל לעשות גחלים וכן עצים לעשות אש וְאִישׁ מִדְיָנִים לְחַרְחַר רִיב כך איש "מריבות" הוא מעורר מריבות: (כב) דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים דברי האוהב לריב הם כמו מכות לאנשים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן ודבריו יותר גרועים ממכות, שהם נשארים בלב, ואין להם רפואה: (כג) כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ כמו כסף נקי מפסולת וזה מצופה על חרס שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע כך אדם שלומד ומתפלל ומראה כאילו זה בכונה, וליבו לא חושב כלום: (כד) בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא השונא מפתה בשפתיו כאילו הוא לא שונא (והשנאה זרה לו) וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה ובתוכו ישים את השקר (שרוצה להזיק לך): (כה) כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ וכשיתחנן אליך ויאמר לך שרוצה בטובתך אל תאמין לו כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ כי הרבה תועבות הוא חושב בלבו לעשות לך: (כו) תִּכַּסֶּה שִׂנְאָה בְּמַשָּׁאוֹן מי שמראה את עצמו לאוהב ומחביא בחושך את שנאתו תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל תתגלה רעתו לעיני כולם, שידעו שהוא שונאהו: (כז) כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל החופר בור להפיל חבירו סופו שהוא יפול בבור וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב והאדם שמגלגל אבן לעשות מכשול לחבירו סופו שיכשל בה: (כח) לְשׁוֹן שֶׁקֶר יִשְׂנָא דַכָּיו אדם שמדבר שקרים שונא את האנשים שהשפיל בשקריו וּפֶה חָלָק יַעֲשֶׂה מִדְחֶה ואדם שמפתה בשפתיו שונא את האנשים שדחה מהדרך הישרה:
משנת ההלכה
שש מצוות תמידיות
מצות לא יהיה לך
א. אסור להעלות במחשבתו שיש בעולם כולו אלוה אחר. והמעלה בדעתו חס ושלום שיש שום אלוה אחר זולתו או כח אחר בעולם[20], או איזה שתוף, חס ושלום, או שמעלה בדעתו שיש שום ממשות בעבודה זרה, חס ושלום, הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר; "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"[21]
ב. ואיסור זה אינו דוקא עבודה זרה מיוחדת, רק איזה כח אחר שיהיה שיחשבנו לכח נפרד בפני עצמו, אפילו המאמינים בטבע שהוא כח נפרד, הרי אומר שיש כח אחר חוץ ממנו יתברך, אבל באמת גם הטבע היא הנהגתו יתברך, וכן המזל. ומה שאמרו חכמינו "דבמזלא תליא מילתא" (מועד קטן כ"ח א') כלומר שיש דברים התלויים במזל הוא בכלל הטבע, שהשם יתברך יסד שיהיה הנולד במזל כך וכך, ואין הקב"ה משנה הטבע והמזל אלא לצורך, ועל ידי תפילה או זכות. ואומות העולם שהם תחת המזל, היינו שהשם יתברך אין עושה בשבילם שינוי מכפי מה שיסד, אבל מכל מקום גם הנהגת המזל הוא ממנו יתברך: (קונטרס ספר הזכרונות לר"צ הכהן מצוה ב')
ג. ומצווה זו חיובה תמידי לא יפסק מעל האדם אפי' רגע, וכל רגע שיחשוב בהן קיים מצוה ואין קץ למתן שכרה: (בה"ל ריש סי' א')
ד. והעובר על לאו זה הרי הוא גם כופר בעיקר. שכופר בשם שהוא עיקר העולם, והוא עילתו האמיתית, והכל תלוי בו: (שם ברמב"ם ובנו"כ)
ה. אפילו מודה שהקב"ה שולט על הכל רק שידמה בדעתו שמסר הנהגת העולם למלאך או לכוכב, הרי זה מודה בע"ז ועובר על לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אלא יאמין שהקב"ה בעצמו ובכבודו משגיח בכל העולמות ואין לשום נברא כח לעשות דבר בלתי רצונו, ולכן נקרא הקב"ה אלהי האלהים[22]: (בה"ל שם)
ו. ולא יאמר שום דבור, חס ושלום, שיהא משמעותו כפירה[23], חס ושלום, או איזה הודאה לעבודה זרה, שהמודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה, כי כופר בעיקר הוא. וחייבים אנו למסור נפשנו ומאודנו[24] על זה, שכל הדברים הנוגעים בעיקר הדת חייב ליהרג ולא לעבור. ונוהג בכל עת ובכל רגע, בזכרים ובנקבות: (ספר המצוות הקצר שם)
ז. ובעבירה זו אם עובר, הרי הוא מומר לכל התורה. שיינו יין נסך (מנ"ח כו אות י"ג)
ח. אסור לכוין להתפלל אל ספירותיו של הקב"ה, והעושה כך עובר בלאו זה של לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, לא אמר "לפני" אלא "על פני" רמז לעשר ספירות כנודע, וכמו שדרשו רז"ל. אלא צריך לכוין שהיה מתפלל אל עילת כל העילות שינהוג עמו דרך מדת אותה הספירה: (שו"ת באר שבע סימן ע"א)
ט. אסור לדרוש אל המתים ולבקש מהם תשועה. והעושה כן עובר משום לא יהיה לך ומשום דורש אל המתים, (מצות ל"ת ל"ח) אבל מותר לבקש מנשמת הצדיקים להמליץ טוב בעדינו[25]:
י. המשתחוה למלאך מצד עצמו וכחו, הוא מקצץ בנטיעות. והוא עובד עבודת אלילים שהוזהר עליה בדבור לא יהיה לך אלהים אחרים על פני[26]. אבל המשתחוה לו מצד מה שהוא שליח הית"ש, הוא מותר: (ספר העיקרים מאמר שני פ' כ"ח)
יא. ולכן אסור להזכיר בתפילה שמות המלאכים, מלבד השמות המיוחדים לו[27] ית"ש: (שם)
יב. י"א שאסור לבקש מהמלאכים להיות מליצי יושר בעדינו. ולכן לא יאמר בנוסח התפילה "מכניסי רחמים הכניסו" וכו', אלא[28] "מכניסי רחמים יכניסו" וכו', "מכניסי דמעה יכניסו" וכו', וכן לא יאמר "מדת הרחמים עלינו התגלגלי", אלא, "מדת הרחמים עלינו גלגל ולפני קוננו תחינתנו נפילה", וכיו"ב[29]. וי"א שאם מבקש מהמלאכים להתפלל לפני הקב"ה אין זו אמצעי, ואסור רק לבקש מהמלאך עצמו, אבל לבקשו שיכניס התפלה לפני הקב"ה זהו כמו שמבקשים מצדיק חי שיתפלל עבורו[30]. וכן נהגו העולם לומר; "הכניסו רחמינו", "עלינו התגלגלי", וכיו"ב: (גשר החיים ח"ב פכ"ו ושו"ת אג"מ או"ח ה' סי' מ"ג אות ו')
[1] רמב"ן
[2] רמב"ן חזקוני
[3] העמק דבר
[4] העמק דבר
[5] רמב"ן
[6] ת"י
[7] ת"י אבע"ז
[8] רמב"ן חזקוני
[9] רש"י
[10] חזקוני
[11] רש"י
[12] רבינו בחיי
[13] רבינו בחיי חזקוני
[14] העמק דבר
[15] העמק דבר
[16] אבע"ז
[17] רשב"ם חזקוני
[18] רשב"ם
[19] ת"י חזקוני
[20] ועיין עבד המלך בשם ספר הזכרונות, דהוא גם על כח אחר זולתו, ולא רק על ע"ז מיוחדת:
[21] דעת הרמב"ן בהשגות ל"ת ה' דלאו זה שייך אף בד' עבודות, שהעובד בהשתחוייה וכיו"ב עובר משום לא יהיה. והקשה על הרמב"ם אמאי לא כתב דמתחייב אף משום זה. ועיין מנ"ח אות א' דהרמב"ם ס"ל דהחיוב בעובד ע"ז בד' עבודות הוא "אפילו אינו מקבל לאלוה רק עובד ומשתחוה בלא האמנת אלהות ומ"מ חייב, א"כ זה אינו בכלל לאו דלא יהיה לך, דלא יהיה לך הוא לאו באמונת אלהים זולתו יתברך, אבל (לא) אם אינו מאמין כלל בעבודה זרה. אך התורה גזרה בעובד כדרך עבודתה או בארבע עבודות דחייב בכל ענין, דסתמא כתיב וילך וישתחו או זובח, ועל זה חקרינן בש"ס מהיכא נפקא לן אזהרה, דזה אינו בכלל לא יהיה לך כיון דאינו מאמין באל אחר כלל" עכ"ל:
[22] זהו שנקרא הוא ית"ש האלקים בעל הכחות כולם. שכל כח פרטי הנמצא בכל העולמות. הכל הוא ית"ש הבעל כח שלהם שמשפיע בהם הכח וגבורה כל רגע. ותלוים בידו תמיד לשנותם ולסדרם כרצונו ית' וכו' ואף שהוא שם משותף לכל בעל כח שנמצ' בעולם וכל שרי מעלה ומטה נקראים אלקים. וכו' אמנם כולם אין הכח שלהם מעצמם, רק ממה שקבע בהם הוא ית' כח וגבורה להיות מושלים וכו'. לכן נקרא הוא ית"ש אלקי האלקים, וכן כתיב כי גדול ה' מכל האלהים. וגם העובדי כוכבים קוראים אותו יתברך אלהא דאלהין ולכן נקראי' אלהים אחרי' ר"ל שאין הכח שלהם מעצמם רק מכח הגבוה ממנו, והגבוה ממנו מושך ג"כ כחו מהכח שעליו. עד הבעל כח האמיתי של כולם הוא ית"ש. (נפש החיים שער א' פ"ב ובהגה"ה שם):
[23] ואם מקבל אלהים אחרים בדיבור או אומרו אלי אתה, דעת הרמב"ן דהוא גם בכלל הלאו הזה, אבל ברמב"ם משמע דהוא מלאו דלא תעבדם. ואפ' דנחלקו לשיטתם אי לא יהיה הווה אזהרה לכל צורת ע"ז, אמנם אפ' דאף הרמב"ם יודה שבדיבור עובר אף משום לא יהיה, וצ"ע. ולמנ"ח ודאי דלא גרע מעבודה שלא כדרכה דעובר, וצל"ב:
[24] והוא נלמד ממצות "ונקדשתי" וכו' (ספר מנחת חינוך מצוה כ"ו אות י"ג): ואין חילוק בלאוין אלו אם חייב כרת מחויב או בכל ענין, דבלאוין דעבודה זרה צריך למסור נפשו אפילו בלאו שאין בו מיתה כגון גיפוף: (שם)
[25] שו"ת עטרת פז ח"א או"ח, הערות סי' י' הערה ו' ד"ה ולכאורה עוד בשם שו"ת מהר"ם שיק (חאור"ח, סי' רצג), ובשו"ת מנחת אלעזר ח"א (חאור"ח סי' סח):
[26] וז"ל העיקרים שם "כמו שהמשתחוה לפקיד המלך מצד עצמו וכחו ומקבלו כאדון ולא מצד הכח שיש לו מהמלך, הוא מורד במלכות. והמשתחוה לו מצד שהוא שליח המלך הוא כבוד אל המלך. ובעבור זה היה מותר ליהושע להשתחוות למלאך כשנראה לו ביריחו "ויאמר לו אני שר צבא ה' עתה באתי ויפול יהושע אל פניו ארצה וישתחו" וגו' (יהושע פ"ה פס' י"ד) שעם היות ההשתחויה אחת מד' עבודות שאסור לעשותם, ואפילו למלאכי השרת כזבוח וקטור ונסוך, אלא כי לפי שההשתחויה ההיא הייתה לכבוד השם, ולהיות זה שלוחו בלבד היתה מותרת, אבל המתפלל למלאך או משתחוה לו מצד עצמו וכחו המיוחד לו מצד מה שיורה עליו שמו, הוא מה שהוזהר עליו בדבור לא יהיה לך אלהים אחרים על פני":
[27] וז"ל שם "ומכאן התבאר טעות המזכירים בתפילתם שמות המלאכים. כי שמות המלאכים אמנם הם להם מצד הכח אשר להם בעצמם, וזהו מה שהוזהר עליו בדבור לא יהיה לך כמו שכתבנו, ואמנם נפל הטעות בזה למה שמצאו קצת תפלות מיוחדות לקדמונים נזכרו בהם שמות מיוחדים, וחשבו מתוך כך שהוא מותר להכניס בתפלה כל השמות, ואינו כן כי לא הותר להזכיר שם מן השמות בתפלה אלא השמות המיוחדים לו ית' ולא שם אחר כלל, ולכן נקרא אותה חכמה קבלה, לפי שאי אפשר להשתמש ממנה אלא דרך קבלה, שאם לא כן אפשר האדם לטעות ולעבוד אלוה מבלעדי ה'. ולמען ישכיל המעיין וידע אמשול משל בזה.הרי שנמצא בתפלות לקדמונים שם מ-צ-פ-ץ. והרואה יחשוב שהוא שם לאחד מן המלאכים ואינו כן, אלא הוא כנוי לשם בן ארבעה בחלוף האותיות באלפ"א בית"א דא"ת ב"ש":
[28] מהר"ל מפראג בספר נתיבות עולם נתיב העבודה פי"ב כתב בזה"ל "הא דאר"י לעולם יבקש אדם רחמים שיהא הכל מאמצין את כחו, לא שידבר אל המלאכים אלא יתפלל ויבקש רק מהקב"ה שהוא יקבל מליצת מאה"ש ושלא יקבל משטינים", והגיה בתפלה זו כנ"ל. וכן הגיה הגאון ר' יעקב צבי מעקלנברג, בסדור עיון תפלה בהסליחה מלאכי רחמים, שלא לומר חלו נא אלא יחלו נא, ובסליחה של שלש עשרה מדות מנסחים כנ"ל, וכ"מ מלשון הרמב"ם בפיה"מ בסנהדרין ר"פ חלק, היסוד החמישי : שהוא ית' הוא הראוי לעבדו כו' ושלא יעשו בזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכים וכו', לפי שכלם מוטבעים על פעולתם, ואין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו, וכן אין ראוי לעבדם כדי להיותם אמצעים לקרבה אליו, אלא אליו בלבד יכונו המחשבות ויניח כל מה שזולתו עכ"ל, משמע שאף לא לבקש ממלאך או כל מי שהוא אחר שיהי' מליץ. (גשה"ח שם):
[29] ובשפה ברורה דבר רבינו חיים וואלאזינר זלה"ה כמובא בארחות חיים המכונה "כתר ראש" מהגאון בעלי ברכת ראש בשם רבו רבנו חיים וואלאזינר זצ"ל שלא אמר בליל שבת ברכוני לשלום, וכן לא אמר מלאכי רחמים חלו נא באמרו ; שאין לבקש ממלאכים שאין להם כח מאומה והכל אצלם בהכרח, כאשר האדם זוכה מוכרחים הם לברכו ואם לאו בהכרת ח"ו מקללים אותו, ומ"ש אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף הכל תלוי במעשיו, ולפי פעולותיו במצות ומעש"ט נברא מלאך שבהכרח ממליץ טוב עליו, ולהפך ח"ו נברא מלאך משחית, ובפזמון מלאכי רחמים אמר בזה"ל : אבות העולם אהובי עליון חלו נא כו', ומ"מ לא מחה לאלה האומרים מלאכי רחמים חלו נא עכ"ד. (שם):
[30] רבנו צדקיה בעל שבילי הלקט שהביא הנוסחאות מפורש אמר שאין בזה משום שתוף ש"ש וד"א, וכן רבנו אביגדור כהן צדק רבו של מהר"מ מרוטנברג הביא ג"כ תפלה זו. ומסתייע ג"כ מדברי המדרש שה"ש עה"פ השבעתי אתכם, אומרת כנסת ישראל למלאכים העומדים על שערי תפלה ועל שערי דמעה הוליכו תפלתי ודמעתי לפני הקב"ה וכן הביא במבוא מפיוטי ר"ש גבירול וגם מתשו' הגאון ר' ישראל מברונא (סי' רע"ה): שמה שאנו אומרים נא כל מדה נכונה כו' ומדת הרחמים עלינו התגלגלי ומכניסי רחמים הכניסו רחמינו ומלאכי רחמים חלו נא כו' - אין זה דרך אמצעי. וכ"ה בתשו' הגאון ר' שמעון מרפורנו בספרו שמש צדקה (או"ח כ"ג) : שאם מלאכי רחמים דרכם בכך ללמד סניגוריא ועל משמרתם יעמדו להכניס התפלות אין שמץ פסול בדברינו אלה כל עוד שכוונתנו לד' שד' הוא האלקים אין עוד מלבדו. וא"כ גם אחרי כל הדברים הגדולים האלה אין לבטל לגמרי דברי רבותינו הקדמונים ז"ל מיסדי התחינות מלאכי רחמים והדומה, ושרוב העולם החזיק ונהוג בהם. (שם):
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה