מקרא
במדבר פרק כ
(כג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר ללמדנו שלא נקבר אהרן באדמת אדום כי אם על הגבול, והיה הפקר, וידוע בפרק יש נוחלין שגנאי לצדיק שיהא נקבר באדמה שאינה שלו[1]:
(כד) יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה:
(כה) קַח אֶת אַהֲרֹן בדיבור, בו בלשון שקרבו לכהונה ואמר לו קח את אהרן (ויקרא ח, ב), בו בלשון אמר לו לעלות להר[2] וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר:
(כו) וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו בגדי הכהונה גדולה[3] וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם:
(כז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה שראו את אהרון יוצא עם בגדי כהונה[4]:
(כח) וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר:
(כט) וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן בראותם כי לא ירדו אלא משה ואלעזר והוא לבוש בגדי כה"ג הלא הבינו כי גוע אהרן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל: ס
במדבר פרק כא
(א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב מעבר לירדן בצד המערבי בארץ כנען על יד הירדן בגבול בני יהודה סמוך לחברון שהיא בנגב[5], ושמע מרחוק בבוא בני ישראל ובא דרך האתרים אל ערבות מואב להלחם עמהם שם[6]כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים התרים דהיינו המרגלים שתרו הארץ. ורוצה לומר כי כאשר באו המרגלים ועלו בנגב הרגישו בהם יושבי הארץ, ושמע בהם הכנעני הזה שהיה יושב הנגב ובא בדרך שהלכו הם עד שהגיעו למחנה ישראל וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי:
(ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיקֹוָק וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם אקדיש שללם לה'[7]:
(ג) וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל מכאן שגם התפללו לה' שיתן אותו בידיהם וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם כלל ישראל הרגו האנשים וְאֶת עָרֵיהֶם הקדישו לשמים וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה אחרי מות יהושע לקיים את נדרם אשר נדרו ויקראו שם הערים חרמה[8]: פ
(ד) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף דרומה לכוון ים סוף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם להקיף את ארץ אדום דרך ערבות מואב וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ נתקצרה רוחם ונשמתם בשביל טורח סבוב דרך ארץ אדום[9]:
(ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם עד עתה היינו סבורים ליכנס לארץ ומתאוים לאכול מתבואתה[10] וְאֵין מַיִם שלא נתן בפעם השנית הסלע מימיו שהיו מכבר נוזלים ומתוקים. אלא היה מים גרועים ומעטים. ועוד היום מספרים מסלע משה שהוא מוציא מים ואינם טובים לשתיה. וגם אינו הולך בשטף[11] וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל לשון בזוי הוא, קל שבקלים[12]:
(ו) וַיְשַׁלַּח יְקֹוָק בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים ששורפים את האדם בארס שיניהם[13] וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל:
(ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַיקֹוָק וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ פעמים קורא לרבים בלשון יחיד כמו ותעל הצפרדע[14] וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם שת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול:
(ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף כדמות נחש שרף מנחשת[15] וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס כלונס גבוה ויראו אותו כולם[16] וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי:
(ט) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת צוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף, הוא הממית אותם וידוע כי הנחשים השרפים אדומי העינים רחבי הראש שגופם כעין הנחשת בצוארם, ולכן לא מצא משה לקיים מצותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחשת כי הוא דמות נחש שרף, ואם יעשנו מדבר אחר היה דמות נחש ולא דמות שרף[17] וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט על ידי שהיה נתון כתורן על הנס, הנשוך תולה עיניו למעלה ומכוין לבו לאביו שבשמים[18] אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי:
נביא
ירמיה פרק ד
יא בָּעֵת הַהִיא יֵאָמֵר לָעָם הַזֶּה וְלִירוּשָׁלַם רוּחַ צַח שְׁפָיִם האוייב יגיע במהירות, כמו הרוח היבשה, שעל ההרים ו - בַּמִּדְבָּר שנושבת במהירות. דֶּרֶךְ בַּת עַמִּי האוייב ילך בדרך להרוג את עמי. לוֹא לִזְרוֹת "הרוח"(האוייב) לא תבוא לזרות המוץ מהתבואה, אלא להשחית את ישראל. וְלוֹא לְהָבַר "הרוח"(האוייב) לא תבוא להָבַר לנקות העפר מהתבואה, אלא להשחית את ישראל:
יב רוּחַ מָלֵא מֵאֵלֶּה יָבוֹא לִי רוח חזקה, מהסוג הזה שאמר ("רוּחַ צַח שְׁפָיִם בַּמִּדְבָּר"), יבוא על בנ"י. עַתָּה גַּם אֲנִי אֲדַבֵּר מִשְׁפָּטִים אוֹתָם כעת, גם אני אוכיח את ישראל:
יג הִנֵּה כַּעֲנָנִים יַעֲלֶה וְכַסּוּפָה מַרְכְּבוֹתָיו האוייב עם מרכבותיו, יבוא על ישראל, במהירות, כמו שעולים העננים והסופה. קַלּוּ מִנְּשָׁרִים סוּסָיו סוסי האוייב, ימהרו לרוץ, יותר ממהירות הנשר.אוֹי לָנוּ כִּי שֻׁדָּדְנוּ אוי! האוייב בא לשדוד אותנו:
יד כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלַם נקוּ את הרעות שבלבכם, אנשי ירושלים. לְמַעַן תִּוָּשֵׁעִי כדי שתִּנָצְלוּ. עַד מָתַי תָּלִין בְּקִרְבֵּךְ מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ עד מתי "ילינו" (משל לקביעות הדבר), מחשבות אָוֶן רעוֹת:
טו כִּי קוֹל מַגִּיד מִדָּן וּמַשְׁמִיעַ אָוֶן מֵהַר אֶפְרָיִם השמועה על האָוֶן הרעה תבוא מדן ואפרים, שיושבים בגבול הארץ (מצפון וממזרח):
טז הַזְכִּירוּ לַגּוֹיִם הִנֵּה הַשְׁמִיעוּ עַל יְרוּשָׁלַם נֹצְרִים בָּאִים מֵאֶרֶץ הַמֶּרְחָק הגויים יזכירו וישמיעו אחד לשני, שאוייבים מארץ רחוקה באים לשים מצור על ירושלים. וַיִּתְּנוּ עַל עָרֵי יְהוּדָה קוֹלָם דרך הלוחמים לשאת את קולם במרוצתם:
יז כְּשֹׁמְרֵי שָׂדַי הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב כשומרי השדות ששומרים מסביב השדה כך יסובבו האוייבים סביב ירושלים. כִּי אֹתִי מָרָתָה כי בי מרדו. נְאֻם יְקֹוָק :
יח דַּרְכֵּךְ וּמַעֲלָלַיִךְ עָשֹוֹ אֵלֶּה לָךְ דרכך הרעה, ומעשייך הרעים, גרמו לרעה הזו לבוא. זֹאת רָעָתֵךְ כִּי מָר כִּי נָגַע עַד לִבֵּךְ רָעָתֵךְ גָרְמָה, לדבר המר הזה להגיע עד ליבך:
יט מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה הפחד (חִיל) יגיע עד תוך מֵעַי. קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי בעומק ליבי (בקירות הלב) תהיה הַמִיָה מפחד. (הוֹמֶה מרעיש) לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ ליבי לא ישתוק מהָהַמִיָה שבתוכו אלא ידבר תוכחות לעם. כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי קול שופר המתריע ממלחמה שבאה. תְּרוּעַת מִלְחָמָה:
כ שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר גלות אחר גלות גולים ישראל. נִקְרָא כִּי שֻׁדְּדָה כָּל הָאָרֶץ ע"י האוייב.
פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי בפתאומיות, באו ושדדו את הבתים, וברגע אחד את יריעות האהלים.:
כא עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס הקורא להכין המלחמה. אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר המזהיר מהמלחמה:
כב כִּי אֱוִיל עַמִּי שוטה וטיפש עמי. אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים טפשים. הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ בחכמתם, משתמשים רק לדברים רעים:
כג רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ שוממה וריקה. וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם גודל הפורענות, כאילו יחשיך את השמים:
כד רָאִיתִי הֶהָרִים וְהִנֵּה רֹעֲשִׁים ענין רעדה. וְכָל הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ הוּשְחתּוּ:
כה רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם שכולם גלו. וְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם נָדָדוּ מגודל השממה:
כתובים
משלי פרק כז
(יד) מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים המשבח חבירו בקול בבקר שכולם ישמעו (שהוא מכניס אורחים) קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ זה כמו קללה, כי כולם יבאו לחבירו ויגמרו לו את הכל הממון: (טו) דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר כמו טפטופי גשם שנכנס לתוך ביתו, ביום גשם וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה ואשה שרבה אתו זה דומה לגשם שנכנס לבית: (טז) צֹפְנֶיהָ צָפַן רוּחַ הרוצה להסתיר את ה"אשת מדינים" זה כמו השומר רוח שזה יצא וְשֶׁמֶן יְמִינוֹ יִקְרָא וכמו אדם שמשח עצמו בשמן לא יוכל להעלים א"ז כי כולם מריחים את יד ימינו: (יז) בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד כמו שמחדדים ברזל בברזל אחר וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ כך תלמידי חכמים מחדדים (ומלמדים) אחד את השני: (יח) נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ התאנה כל יום מתבשלים כמה פירות וצריך להוריד אותם ולכן מי ששומר על התאנה יאכל פירותיה וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד וכן מי ששומר על אדונו לפעמים יבא דבר נזק על אדוניו והוא יצילנו ואדונו יכבדהו: (יט) כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כמו שהמים משקפים את פני האדם כמו שהוא נראה (שמח, כועס) כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם כך אם אדם אוהב אדם, השני גם אוהב אותו: (כ) שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹ לֹא תִּשְׂבַּעְנָה הגיהנום לא שבע מלקבל את הרשעים וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה כמו שעיני האדם לא שבעים ורוצים עוד: (כא) מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב כמו שהמצרף והכור בודקים את הכסף והזהב כמה הם נקיים וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ כך אדם נבדק לפי איך אנשים משבחים אותו: (כב) אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ אם תכתת את האויל במכתש בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי בתוך החיטים, עלי = כלי שכותשים בו תבואה לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ לא יעזוב את אולתו: (כג) יָדֹעַ תֵּדַע פְּנֵי צֹאנֶךָ תדע מה צאנך צריכים שִׁית לִבְּךָ לַעֲדָרִים שים לבך לדעת מה צריכים הצאן שלך: (כד) כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן כי לא לעולם תהיה חזק ולכן תבדוק אפילו את צאנך וְאִם נֵזֶר לְדוֹר וָדוֹר וגם אם יש לך כתר כבוד לא תמיד זה ישאר אצלך ואצל בניך ולכן תשמור על צאנך: (כה) גָּלָה חָצִיר וְנִרְאָה דֶשֶׁא לפעמים מתגלה העשב ורואים את הדשא וְנֶאֶסְפוּ עִשְּׂבוֹת הָרִים ולפעמים נגמרו העשב בהרים (ולכן צריך לשים לב האם יש אוכל לצאן): (כו) כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ והכבשים יעשו צמר למלבושך וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים ותוכל לקנות שדות עם העתודים (בהמות) שלך: (כז) וְדֵי חֲלֵב עִזִּים לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ ויהיה לך מספיק חלב עיזים לאכול לך ולביתך וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ והנערים שלך יחיו מהחלב:
משנת ההלכה
שש מצוות תמידיות
מצות אהבת ה'
א. נאמר בפרשת ואתחנן[19] "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[20]. ונצטוינו בזה באהבת ה'. והיא המצוה הרביעית משש המצוות התמידיות, שלא יפסק חיובם מהאדם אפילו רגע בכל ימיו, שכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן קיים מצוות עשה[21]..
ב. כל התורה כלולה במצות ואהבת, כי מי שאוהב את המלך כל מחשבותיו לעשות הטוב והישר בעיניו[22] והאהבה היא תכלית וסוף כל מדרגות עבודת ה', ואין מדרגה שהיא גבוהה ממנה[23].
ג. בדורותינו אנו הרוצה להתחיל במסילה העולה בדרך אהבת ה' יאמר בכל יום בצורה ברורה "אני אוהב אותך ה'" ויתבונן כמה הכרת הטוב חייב לבורא על כל מציאות חייו החל מבריאותו ואופן תפקודו של גופו וכלה בחברה שסביבו וביכולתו לנשום כמו שנאמר בתהילים "כל הנשמה תהלל י-ה"
ד. בראשונים כתבו וביארו שהדרך להגיע לאהבה היא ע"י שיחשוב ויתבונן בתורת ה' ובמצוותיו[24] ובמעשיו ובברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ[25] לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג[26].
ה. וכדי להכין את עצמו לאהוב את ה' יחשוב בשני יחודי הלבבות כלומר א. שיאמין אמונה אחת שהקב"ה אחד. ב. שהכוונה בכל פעולתיו תהיה רק למען שמו וכבודו. ושתי כניעות א. כניעה לה'. ב. כניעה ליראי שמו. שני חשבונות א. חשבון הנפש על מילוי חובותיו כלפי ה' תמורת הטובות שקיבל מה'. ב. חשבון הנפש על חובותיו כלפי ה' שמאריך אפו על עוונותיו. ושתי בחינות א. התבוננות בניסים שעשה ה' לאבותינו. ב. התבוננות בפלאי הבורא בנבראים.
ו. דרך האוהב להאהיב אחרים ולכן בכלל המצוה להאהיב את הקב"ה על אחרים ולקרוא לבני האדם כולם להאמין בו ולעובדו, כאברהם אבינו[27]שעשה כך מרוב אהבתו את ה'[28]. וצריך אדם להתנהג באופן שה' יהיה מתאהב על ידו, שיהא משאו ומתנו באמונה ודיבורו בנחת עם הבריות, שהבריות יאמרו עליו: אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה[29].
ז. אסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבהכ"נ, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום[30]. וכשאומר ואהבת את ד' וגו' יראה להכניס אהבת הש"י בלבו שלא יהיה כדובר שקר ח"ו.
ח. ואפילו בשעת העבירה והכעס ישיב אל לבו אהבת האל[31] ולא יהיה רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו שלא יהיא זוכר אהבת אדוניו בלבו[32].
ט. בכלל האהבה היתירה שנצטוינו בה שאפילו בעת שיהיה בצרה לו יודה וישבח בשמחה[33].
י. לימוד התורה וקיום כל מצוות ה' צריך להעשות מתוך אהבה[34] ולא ע"מ לקבל כבוד בעולם הזה [35]או שכר בעולם הבא[36] ולא ע"מ להנצל מעונש בעוה"ז ובעוה"ב[37]
יא. יאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', כאילו הוא חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מהאהבה בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, ויתירה מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהבו וישגה בה תמיד[38], ויהיה לבו ריק מאהבת העולם ופנוי מתאוותיו[39] ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה[40], וישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת השי"ת, ויערוך בלבו תמיד כי כל מה שהוא בעולם מעושר ובנים וכבוד וממשלה הכל כאין ואפס ותוהו כנגד אהבתו יתברך[41]. וידוע וברור שרק כך תתקשר אהבת הקב"ה בלבו[42].
[1] העמק דבר
[2] רבינו בחיי
[3] ת"י
[4] העמק דבר
[5] "מצינו בכיבושי יהושע (יהושע יב יד) מלך ערד אחד, ועוד כתיב במסעות (להלן לג מ) והוא יושב בנגב בארץ כנען, והכתוב לא יקרא ארץ כנען סתם מעבר לירדן מזרחה, כמו שאמר (להלן לד ב) ארץ כנען לגבולותיה ועוד, כי היה ראוי שיחלוק משה את ארצו של מלך ערד לאחד משבטי ישראל, והכתוב יספר בכל מקום כי ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי נתן משה לשני המטות וחצי המטה, ותשעת המטות וחצי המטה לקחו נחלתם אחרי עברם את הירדן בארץ כנען"
[6] רמב"ן
[7] רש"י רשב"ם
[8] רמב"ן
[9] חזקוני
[10] חזקוני
[11] העמק דבר
[12] רבינו בחיי
[13] רש"י
[14] חזקוני
[15] אבע"ז
[16] רש"י אבע"ז
[17] רמב"ן
[18] חזקוני רשב"ם
[21] ואין קץ למתן שכר המצוות –ביאור הלכה שם. ועיין מהר"ם שיק מצוה כה אם בן נח מחיוב בכך כחלק מאיסור עבודה זרה, ועיין עוד בזה בברית משה על הסמ"ג ל"ת א אות יח.
[23] חובות הלבבות שער אהבת ה', פתיחה, ועי"ש בפ"ב שכתב שיש ג' סיבות לאהבה זו א. בגלל טובות ה' ורצונו להנות מטובות ה' גם בעתיד. ב. מפחד מעונש. ג. בגלל גדלותו ורוממתו ומוראו מכבודו (יראת הרוממות). והג' הוא האהבה הזכה בה' יתברך.
[24] וכסיפרי דברים ו ו מסמיכות "ואהבת" ל"והיו הדברים האלה". ובקנאת סופרים על סה"מ ביאר למה השמיטה הרמב"ם בהל' יסוה"ת ועיין מזרחי עה"ת דברים ו ו, ופחד יצחק להגר"י הוטנר שבועות עמ' צד
[25] כמו שאמר דוד: (תהלים מב ב) צמאה נפשי לאלהים לאל חי - רמב"ם יסוה"ת שם ה"ב [ושם בפרק ד הלכה יב "בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו ויראה חכמתו של הקב"ה בכל היצורים וכל הברואים, עד שישיג את ה' כפי יכולתו", ועיין ברמב"ם הל' תשובה פ"י ו שככל שתרבה הדעה תרבה האהבה] ויתענג בהשגה זו בתכלית העונג, וזאת היא האהבה המחוייבת -לשון הרמב"ם עשין ג', והחינוך מצוה תיח. ובכסף משנה תשובה פ"י ו כתב שישמח באהבת ה' כמו ששמח בשיר. ועיין בס' לקוטי אמרים (תניא) בהקדמתו לשער היחוד והאמונה שם
[26] רמב"ם תשובה פ"י ו, ו ובשו"ת הרשב"א ח"א תטז ד"ה מה יוחיל כתב "הנער היולד על ברכי חכמות הטבע ויראה ראיות ארסטו עליו באמת יאמין בו ויכפור בעיקר. ואם נשיב אליו כש"כ דפקר". ועיין בזה שו"ת יכין ובועז ח"א קל"ד-ה (נא-ד), וספר הברית ח"ב מ"ד פ"ט וכן פ"א. ואור נערב לרמ"ק סי' ב', אם צריך ללמוד חכמת הטבע כדי להגיע לאהבת ה'. ועיין בסמ"ג עשין ג שגם מחסדי ה' אפשר להגיע לאהבה, ועיין לקמן מש"כ בשם חובות הלבבות
[31] והוא שאמרו: משנה ברכות נד א ואהבת וגו' בכל לבבך, בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע פהמ"ש להרמב"ם שם. ועי' שמונה פרקים להרמב"ם פ"ה
[32] חינוך תיח החינוך תיח, עי"ש ובהקדמתו שזו מן המצוות התמידיות, והובא בבאור הלכה להמ"ב ריש סי' א, וכ"כ בס' חרדים מ"ע התלויות בלב אות ג, וכ"נ משאלתות שאילתא קא
[33] רמב"ם ברכות פ"י ה"ג, ולכן חייב אדם לברך על הרעה בשמחה ובלב שלם כשם שמברך על הטובה, שנאמר ואהבת את ה' אלהיך וגו' ובכל מאדך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאד מאד משנה ברכות נד א, וגמ' שם ס ב, ורש"י
[35] נדרים סב. שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם אשנה שיקראוני רבי אשנן שאהיה זקן ויושב בישיבה, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא ונלמד מהפסוק בדברים ל כ, וכ"ה בספרי סו"פ עקב
[36] רמב"ם תשובה פ"י ה, וכמו שנאמר אבות פ"א מ"ג אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס -סמ"ג מ"ע ג, ובאברבנאל שהובא במהרש"א עבודה זרה י"ט ובשל"ה עשרה מאמרות סוף מאמר ג כתוב ש"ע"מ לקבל פרס" היינו שכר בעוה"ז, ולא קאי אעוה"ב, ועי"ש תויו"ט ותוס' חדשים
אמר דרך משל: כי חולת אהבה אני - שה"ש ב ה, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה - רמב"ם תשובה שם ה"ג. ועיין בראב"ד תשובה פ"י ו שהשיג ששגיון היינו שיר או אי שימת לב, ועיין כס"מ, ובחרדים פ"א ו שפי' שבתוקף אהבתו ישיר שיר.
[42] רמב"ם וחוה"ל שם. וכתב חוה"ל שער אהבת ה' פרק א -שע"י אהבה זו לא יהיה לנפשו שום עסק ומחשבה חוץ מעבודתו ולא יפעיל שום אבר מלבד רצון ה', ולשונו רק תשבחו ותודה לו, ואם ייטיב יודה לו, ואם יענהו יסבול וכמו שנאמר (דברים ה ו) "ואהבת וכו' בכל לבבך ובכל נפשך", ובאיוב (יג טו) "הן יקטלני לו איחל", וראה שבת פח: צרור המור וכו', וראה לקמן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה