מקרא
במדבר פרק כב
(ב) וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי:
(ג) וַיָּגָר ויירא מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב בחייו[1] מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ד) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן שופטי מדין ולא היו להם מלכים באותו זמן כיון שסיחון אחרי שכבש את מדין לא איפשר להם להעמיד מלך[2] עַתָּה שכבשו סיחון ובנותיה עיירות ממלכת מואב יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ ויעשו כליה בכל הנותר[3] כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר בלשונו, שהוא כמסרק לפי שאין לו שנים למעלה אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר שהיה נודע לגבור ואיש מלחמה מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא ומכל מקום לא מלאו לבו להלחם בישראל[4]:
(ה) וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים שלוחים[5] אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה שהיא פדן ארם[6] אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר פרת פירוש ארם נהרים[7] אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ של בלעם שעמו ארמיים היו לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ שיורה על רבוי כמותם, עד שאין עין האדם שולטת לראות קצוות הקבוץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי:
(ו) וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי קלל בשבילי[8] אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ אני ואתה אני במלחמה ואתה בקללה ומצינו קללה לשון הכאה[9] וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ שלקחו מיד סיחון שהיתה מתחלה שלי כשלקחה סיחון מיד מלך מואב הראשון[10] כִּי יָדַעְתִּי ע"י מלחמת סיחון שעזרתו להכות את מואב[11] אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ בנבואה[12] וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר:
(ז) וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם ששלח אל קוסם קוסמים כמוהו ועוד שלא יוכל להתעכב לאמר לא אמצא יום נבחר ושעה נבחרת ללכת ולקוב כי הם אנשי אומנותו[13] וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק:
(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר בבוקר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם לפי שלא היו מכירים שם במדין נתאכסנו עם בלעם, אבל זקני מדין שהיו ממדין נתאכסנו בעיר עם חבריהם[14]:
(ט) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם גילוי זה לכבוד ישראל היה[15] וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מצינו בכל הכתובים שישאל הקב"ה אלא לרשעים לאותן שהוא רוצה להטעותן כדי להאבידם ולהשמידם עדי עד[16] עִמָּךְ מי הם אצלך שהכינות עצמך לנבואה בעדם לדעת מה תעשה להם. האם הם אצלך כשואלי עתידות - ותרצה לדעת העתיד למען תגיד להם, או הם אצלך כמבקשים להשיג איזה דבר בקללתך, ודעתך עתה לשאול רשות אם תעשה חפצם[17]:
(י) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי:
(יא) הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה זו קשה מארה לי שהוא נוקב ומפרש[18] לִּי אֹתוֹ אוּלַי כך אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו:
(יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא אני ה' ברכתיו עוד מימי אבותיהם[19]:
(יג) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק ולא הזכיר זקני מדין כי בלק הוא העיקר והוא השולח אליו[20] לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן יְקֹוָק אין חפץ ה' בשליחות זה כלל[21] לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם כמו שאמר לו הקב"ה "לא תלך עמהם", ולכן שלח (טו) שרים רבים. במניין ונכבדים גדולים ומכובדים מן האחרים[22]:
(יד) וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ כי לא נחשבנו בעיניו[23]:
(טו) וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה:
(טז) וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי:
(יז) כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד פתח לו שוחד, כלומר אכבדך בכסף וזהב לשון "כובד", כמו "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב"[24] וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה:
(יח) וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְקֹוָק אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה:
נביא
ירמיה פרק ה
כו כִּי נִמְצְאוּ בְעַמִּי רְשָׁעִים יָשׁוּר מלשון ראיה. מביט לראות ממי יכול לגזול. (החומה נקראת שוּר שממנה רואים היטב). כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים כאדם המניח מוֹקֵש (מלכודת) ללכוד בע"ח, שמביט לראות מי יִלָכֵד. הִצִּיבוּ מַשְׁחִית, אֲנָשִׁים יִלְכֹּדוּ שָֹמִים מלכודת ומארב, ללכוד אנשים.
כז כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה כמו הכלוב המלא בעופות שנִיצוֹדוּ, כך בתיהם מלאים רכוש, הבא להם ברמאות. עַל כֵּן גָּדְלוּ וַיַּעֲשִׁירוּ ורק בגלל הרמאות גדלו והעשירו.
כח שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ השמינו ונהיו עבים (מרוב הטובה) גַּם עָבְרוּ דִבְרֵי רָע עברו על כל דבר רע. דִּין לֹא דָנוּ דִּין יָתוֹם וְיַצְלִיחוּ ובכל זאת נתתי להם להצליח וּמִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים לֹא שָׁפָטוּ ועל אף שלא דנו דין צדק ליתום.
כט הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקֹד נְאֻם יְקֹוָק אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי:
ל שַׁמָּה וְשַׁעֲרוּרָה נִהְיְתָה בָּאָרֶץ השתוממות, ודברים מגונים (שַׁעֲרוּרָה) נהיו בארץ.
לא הַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר נבואות של שקר. וְהַכֹּהֲנִים יִרְדּוּ עַל יְדֵיהֶם הכהנים משלו בעם, מכוח שנתנו להם נביאי השקר. וְעַמִּי אָהֲבוּ כֵן והעם אהב הנהגה זו. וּמַה תַּעֲשֹוּ לְאַחֲרִיתָהּ ומה תעשו שתבוא בסוף הפורענות:
ירמיה פרק ו
א הָעִזוּ בְּנֵי בִנְיָמִן מִקֶּרֶב יְרוּשָׁלַם התאספו בני בנימין שבירושלים מפני האוייב שבא. וּבִתְקוֹעַ שם מקום. תִּקְעוּ שׁוֹפָר להזהיר מהאוייב. וְעַל בֵּית הַכֶּרֶם שְׂאוּ מַשְׂאֵת הדליקו מדורות להודיע על בא הרעה. כִּי רָעָה נִשְׁקְפָה מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל כי המשקיף רואה את הרעה והשבר המגיע מצפון (מבבל).
ב הַנָּוָה וְהַמְּעֻנָּגָה דָּמִיתִי בַּת צִיּוֹן בת ציון דומה לאשה יפה ומעונגת (רגילה בְּתַּעַנוּגִים).
ג אֵלֶיהָ יָבֹאוּ רֹעִים וְעֶדְרֵיהֶם אל בת ציון, יבואו מלכים וצִבְאוֹתֵיהֶם למלחמה. תָּקְעוּ עָלֶיהָ אֹהָלִים סָבִיב תקעו והעמידו, האוהלים סביב הערים. רָעוּ אִישׁ אֶת יָדוֹ כל מלך החריב את העיר שחנה סביבה. (חֵילוֹתָיו של כל מלך "רעו" במרעה הקרוב לו)
ד קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה האוייבים יאמרו אחד לשני, זַמְנוּ עצמכם על ישראל למלחמה קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַצָּהֳרָיִם נצא למלחמה בצהרים. אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם, כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב ובערב יתאוננו: אוי לנו שכבר עבר היום, הַצֵל נוֹטֶה ומתארך ולא סיימנו לכבוש העיר. (כשמגיעה שקיעת השמש הצל מתארך; ואמרו כך, מרוב רצונם למהר ולכבוש).
ה קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַלָּיְלָה וכשלא סיימו לכבוש, ירצו להמשיך אפילו בלילה וְנַשְׁחִיתָה אַרְמְנוֹתֶיהָ נשחית ארמונות העיר.
ו כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת כִּרְתוּ עֵצָה וְשִׁפְכוּ עַל יְרוּשָׁלַם סֹלְלָה תכרתו עצים, ושִפְכוּ עפר לבנות סוללה לעלות בחומה לכבוש העיר. הִיא הָעִיר הָפְקַד זו העיר שנזכר עוונהּ לפני יְקֹוָק . כֻּלָּהּ עשֶׁק בְּקִרְבָּהּ מפני שהיא מלאה עושק.
ז כְּהָקִיר בַּיִר מֵימֶיהָ כמו שהמים נובעים (ללא הפסק) מבור המים, כֵּן הֵקֵרָה רָעָתָהּ כך הרעות של ישראל נובעים עוד ועוד בלי הפסק. חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד תמיד נשמע בה זעקת חמס ושוד מהעניים. חֳלִי וּמַכָּה לכן אביא עליה מחלות ומכות.
ח הִוָּסְרִי יְרוּשָׁלַם קחי מוסר פֶּן תֵּקַע נַפְשִׁי מִמֵּךְ תסור נפשי ממך. (כמו: "ותקע כף ירך יעקב" סרה ממקומה.) פֶּן אֲשִׂימֵךְ שְׁמָמָה אֶרֶץ לוֹא נוֹשָׁבָה שֶמָא אשים אותך, להיות מקום שממה לא מיושב באנשים.
ט כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל כמו הגפן שחוזרים לבצור העוללות שנשארו, כך האוייב, יחזור לקחת הנשארים מישראל לגלות. הָשֵׁב יָדְךָ כְּבוֹצֵר עַל סַלְסִלּוֹת כמו הבוצר ענבים שמשיב ידו, מהסלסילה לגפן, שוב ושוב לבצור הענבים, כך אומר לאוייב: שוּב עוד ועוד להכות בישראל.
י עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ אל מי אדבר ואזהיר וישמע לדברי? הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם אטומה אזנם מלשמוע. וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב כאילו אינם יכולים להקשיב. הִנֵּה דְבַר יְקֹוָק הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ דבר יְקֹוָק היה מבוזה בעיניהם, לכן לא רצו לְשָמְעוֹ.
כתובים
פרק משלי כט
(א) אִישׁ תּוֹכָחוֹת מַקְשֶׁה עֹרֶף איש שמוכיחים אותו והוא מקשה עורף ולא שומע לדבריהם פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא פתאום ישבר ולא יהיה רפואה לשברו: (ב) בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם כשגודלים הצדיקים ומושלים, העם שמחים וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם וכשהרשע מושל העם מתאנח וצועק: (ג) אִישׁ אֹהֵב חָכְמָה יְשַׂמַּח אָבִיו איש שאוהב ללמוד משמח אביו בחכמתו וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן והמתחבר עם "זונות" יאבד את עושר אביו: (ד) מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ כשהמלך עושה משפט צדק מעמיד את הארץ שלא יגזלו וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה וכשהמלך אוהב לקחת "תרומה" הוא הורס את הארץ שמעקם את המשפט כדי שיתנו לו תרומה: (ה) גֶּבֶר מַחֲלִיק עַל רֵעֵהוּ אדם שמחליק את הארץ כדי שחבירו יפול רֶשֶׁת פּוֹרֵשׂ עַל פְּעָמָיו הוא פורס מלכודת על רגליו שיפול שם: (ו) בְּפֶשַׁע אִישׁ רָע מוֹקֵשׁ בגלל הפשע של האיש רע יבא לו מוקש וְצַדִּיק יָרוּן וְשָׂמֵחַ אבל הצדיק שלא הלך בדרכיו ישמח: (ז) יֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים הצדיק יודע את צער העני ושבסוף יהיה להם טוב רָשָׁע לֹא יָבִין דָּעַת והרשע לא יודע את צער העני, וחושב שתמיד יהיה לו חוזק: (ח) אַנְשֵׁי לָצוֹן יָפִיחוּ קִרְיָה אנשי לצון מרבים את כעס ה' על העיר וַחֲכָמִים יָשִׁיבוּ אָף והחכמים מכבים את כעס ה': (ט) אִישׁ חָכָם נִשְׁפָּט אֶת אִישׁ אֱוִיל כשהחכם מתוכח עם האויל (ורוצה ללמדו שיעזוב אולתו) וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת בין אם יכעס עליו ובין אם ישחק אליו האויל לא ימצא נחת בדבריו (שיחזור לאולתו): (י) אַנְשֵׁי דָמִים יִשְׂנְאוּ תָם "אנשי דמים" שונאים את התם כי הוא ניצל ממזימתם וִישָׁרִים יְבַקְשׁוּ נַפְשׁוֹ והישרים יבקשו להיטיב עם התם: (יא) כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל הכסיל מדבר כל חכמתו ורוצה להשתבח בחכמתו וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה והחכם בסוף(באחרונה) ישפיל את חכמתו, ישבחנה – ישפיל: (יב) מֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר מושל שרוצה לשמוע שקרים כָּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים כל משרתיו נהיים רשעים שאומרים לו שקרים: (יג) רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ העני ואיש שנהיה עני, כשנפגשו שניהם ומתפללים לה' מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה' ה' עוזר לשניהם: (יד) מֶלֶךְ שׁוֹפֵט בֶּאֱמֶת דַּלִּים כשהמלך עושה משפט אמת לעניים כִּסְאוֹ לָעַד יִכּוֹן כסאו יהיה חזק לעולם: (טו) שֵׁבֶט וְתוֹכַחַת יִתֵּן חָכְמָה על ידי המקל והתוכחה יהיה לאדם חכמה וְנַעַר מְשֻׁלָּח מֵבִישׁ אִמּוֹ ונער נעזב שלא הכו והוכיחו אותו מביש את אמו, שנשאר כסיל:
משנת ההלכה
מצוות ובו תדבק
א. נאמר בפרשת עקב (דברים י כ) "את ה' אלקיך תירא אתו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע". ונצטווינו במה שנאמר "ובו תדבק" להדבק בה', על ידי הדבקות בחכמים, שצריך להתבונן במעשיהם, וללמוד מהם את מצוות התורה, ואת הדעות האמתיות שקיבלו מרבותיהם, וכך יאהב את ה' וילך בדרכיו. ונמנה חיוב זה כמצות עשה במנין המצוות.
ב. חייב כל אדם להתמיד בישיבה עם חכמים וצדיקים ע"י שישתתף עמם במאכל ובמשתה ובעסק ובכל אופן מדרכי החברה, כדי שילמד ממעשיהם ויאמין בדבריהם ובדעותיהם האמתיות,, וכך ידבק בהם.
ג. ולשון הרמב"ם[25] "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם וכו', מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק, וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה, אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם, לפיכך צריך אדם להשתדל וכו' לאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהתחבר להן בכל מיני חבור שנאמר ולדבקה בו, וכן צוו חכמים (אבות פ"א מ"ד) ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם"
ד. אמרו חז"ל שצריך להשתדל לעשות פרקמטיא לתלמיד חכם י"א שהכונה שיתעסק בממון תלמידי חכמים כדי שירוויחו מכך התלמידי חכמים ויהיו פנויים לעסוק בתורה[26]. וי"א שהכונה שיעשה מסחר עם תלמידי חכמים, וכשירצה לעשות שותפות עם אדם יעשה אותה עם תלמיד חכם[27]
ה. צריך אדם להנות את התלמידי חכמים מנכסיו[28]. ובכך יקיים מצוה זו, ויזכה לחיים אף שאינו תלמיד חכם, כמו שנאמר "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם"
ו. צריך האדם להשתדל לישא לאשה בת תלמיד חכם, ולהשיא את בתו לתלמיד חכם[29].
ז. צריך להתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם[30].
ח. הדר במדינה שמנהגיה רעים ואנשיה לא הולכים בדרך ישרה ילך למדינה אחרת שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובה[31].
ט. מי שלא יכול ללכת למדינה שמנהגיה טובים מפני שאנשי הצבא מונעים אותו או מפני חולי יגור האדם יחידי לבדו, ולא יגור עם בני האדם[32].
י. אם כל המדינות שהאדם מכיר וששמע עליהם נוהגות בדרך לא טובה, והאנשים רעים וחוטאים ואינם מניחים לו לשבת במדינה אלא אם כן יתערב עמהם וינהג כמנהגם הרע, יצא האדם למערות ולחוחים ולמדברות, ויגור לבדו ולא ינהג בדרך החוטאים[33].
[1] רש"י
[2] רמב"ן
[3] חזקוני
[4] ספורנו
[5] הכתב והקבלה
[6] ת"י
[7] ת"י אבע"ז
[8] ת"י
[9] חזקוני
[10] חזקוני
[11] רש"י
[12] רשב"ם
[13] אבע"ז
[14] חזקוני
[15] רבינו בחיי
[16] רבינו בחיי
[17] ספורנו
[18] רש"י
[19] ת"י
[20] אבע"ז
[21] רבינו בחיי
[22] פי' ר' יוסף בכור שור
[23] רשב"ם
[24] אבע"ז פי' ר' יוסף בכור שור
[25] רמב"ם ספר המצוות שם [עשה ו], ובהל' דעות (פ"ו ה"א-ה"ב). ומקור הדברים ב סיפרי (דברים פיסקא מט) ובגמרא כתובות (קיא ע"ב), שכיון שא"א להדבק בשכינה בהכרח שהכוונה להדבר בחכמים ובצדיקים, ראה לקמן שהבאנו לשון הגמרא. ובמשנה ברורה סי' קנו סק"ד הביא אסמכתא נוספת לחיוב זה ממ"ש בגמרא (ברכות סד) "כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה".
[26] ע"פ מ"ש רבי אלעזר אמר לרבי יוחנן רבו בכתובות (קיא ע"ב) ממ"ש "ולדבקה בו'" עם פירוש רש"י, עי"ש שעי"ז יזכו עמי הארץ לחיים,.
[27] רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"ב, וכמו שביאר בדעתו בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח ג סימן לו),שהרמב"ם חולק על דברי רש"י בכתובות וסובר שא"א לפרש כפירוש רש"י ש"לדבקה בו" היינו החזקת לומדי תורה, אלא חיוב ל היות שותף עמו ואיסור להתחבר עם הרשעים ולעשות פרקמטיא עמהם, שמא ילמד ממעשיהם.
[28] כתובות קיא ע"ב,עי"ש.
[29] שנאמר ולדבקה בו - רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"ב. ע"פ מ"ש רבי אלעזר אמר לרבי יוחנן רבו בכתובות (קיא ע"ב), וז"ל הגמרא "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד) וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב (דברים ד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה", אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר: (דברים ל) "לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו", וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה, אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. וראה ברמב"ם הל' איסורי ביאה (פרק כ"א הלכה ל"ב) שכתב נימוק אחר להתחתן עם תלמיד חכם וז"ל: ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם שאם מת או גולה בניו תלמידי חכמים, וכן ישיא בתו לתלמיד חכם שאין דבר מגונה ולא מריבה בביתו של תלמיד חכם ע"ש, ולא הזכיר שיש בזה גם מצוה של ובו תדבק, וצ"ל שסמך א"ע על מה שכתב כבר מזה בהל' דיעות, ואילו בהל' דיעות שם הסתפק להמדובר שם במ"ש שיש בזה מצוה של ובו תדבק.
[30] הוא ששלמה אומר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע, ואומר אשרי האיש וגו', עכ"ל הרמב"ם הל' דעות פ"ו ה"א.
[31] רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"א.
[32] שם.
[33] שנאמר ישב בדד וידום,ועוד נאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים -רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"א.
[34] ע"פ מ"ש רבי אלעזר אמר לרבי יוחנן רבו בכתובות (קיא ע"ב), שאף שנאמר "כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל"(ישעיהו כו), ומכאן שכל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו, מ"מ כיון שנאמר "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" המדבק עצמו בתלמידי חכמים יחיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה