מקרא
במדבר פרק כה
(י) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כדכתיב ותעצר המגפה לפיכך אין להם לישראל לשנאותו אם הרג נשיא שבט אחד מנשיאיהם[1] שהחימה היתה ראויה ללכת על ישראל אלא שפנחס השיבה ולא הלכה אלא על שבט שמעון שמתו ממנו ארבעה ועשרים אלף[2] בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם שעשה נקמתי לעיני כולם, כדי שבראותם זה ולא ימחו, יכופר על אשר לא מיחו בפושעים, ובזה השיב את חמתי מעליהם[3] וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי ולא נפקד אחד מישראל משאר השבטים, וזהו השבת החימה משאר ישראל[4]:
(יב) לָכֵן אֱמֹר צוהו שיודיע לישראל שהוא כהן לעולם, ויגיד זה בישראל[5] הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם ואין לו לירא מקרובי זמרי וכזבי[6]:
(יג) וְהָיְתָה לּוֹ שאע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח לא בא לכלל כהונה עד כאן[7] וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם כל כהנים גדולים שהיו במקדש אפילו בתחלת בית שני היו מפנחס כדכתיב בדברי הימים ואלעזר הוליד את פנחס וגו' תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא בשביל - לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ללמדך שהשופך דמן של רשעים כאילו הקריב קרבן, וכן כתיב (שמות כא, יד) מעם מזבחי תקחנו למות, אפילו כהן ועובד עבודה על גבי המזבח משם תקחנו למות[8]:
(יד) וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה הזכיר שם איש ישראל ושם האשה המכה, להודיע כי ראוי היה לשכר הגדול הזה, שהרג נשיא בישראל ובת מלך גוים ולא ירא מהם בקנאתו לאלהיו[9] אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית עם המדינית ואם היה זמרי פורש לא היה רשאי פנחס להרגו[10] זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי:
(טו) וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר שנקראה גם שלונאי בת בלק רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב של מואב שמקום מושבו[11] בְּמִדְיָן הוּא: פ
(טז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים עוד לפני שתצאו למלחמה שזה היה צריך הכנה. ובינתיים יצרו אותם. למען יהיו שונאים זה את זה ומריבים. ואח"כ - וְהִכִּיתֶם אוֹתָם במלחמה[12]:
(יח) כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם בתחבולות ובעצות רעות - אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וזה יורה כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה ונתנו עצה למואב להחטיא בנותם עם ישראל כדי להדיחם ולהצמידם לבעל פעור וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן הזכיר מדין להורות כי זאת עצת זקני מדין היתה לשלוח בת המלך לזנות עמהם[13] אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר:
במדבר פרק כו
(א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה כשכלו מתי מדבר וכאן נפסקה גזרת מתי מדבר ומכאן ואילך בא למנות הבנים מבן עשרים שנה ומעלה שנכנסו לארץ דעיקר המנין היה בשביל חלוקת הארץ כמבואר להלן. משום הכי הקדים הכתוב שהיה אחרי המגפה. ונשארו כולם שעומדים לירש את הארץ פ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר:
(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל:
(ג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם דברו עמם את דברי הקב"ה שאומר למנות את ישראל[14] בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ שמטרת המניין למנות הנכנסים לא"י לֵאמֹר:
(ד) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם מכיון שכאן לא פירש הקב"ה האיך יעמדו למנין. לכן כתב שימנו כאן כמו שמנו ביציאתם ממצרים בנתינת כופרנמחצית השקל ומבן עשרים[15] וכו':
(ה) רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל הקדים הכתוב לבאר מה שנמנה בראש ראובן ולא יהודה כמו שהיה עד כה משום שראובן היה בכור ישראל ע"כ היה ראוי ליקח חלקו בראשונה בנחלה. משום הכי נמנה כאן בראש[16] בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי:
(ו) לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי:
(ז) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים:
(ח) וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב:
(ט) וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן להודיע שנשארה כל הירושה ממשפחת הפלואי לנמואל לבדו, כי דתן ואבירם וכל אשר להם נבלעו או לרמוז שאבדו חלקם מן הארץ, אף על פי שהיו מיוצאי מצרים וראויים לנחלה[17] /קרואי/ קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ השיאו את ישראל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם את העם עַל יְקֹוָק אמר רב חסדא, כל החולק על רבו כאלו חולק על הקב"ה:
(י) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס לאות ולזכרון (במדבר יז) למען אשר לא יקרב איש זר לחלוק עוד על הכהונה:
(יא) וּבְנֵי קֹרַח אעפ"י שלויים היו וכאן מונה בני ראובן הזכירם הכתוב עם בני ראובן על ידי שדעתם של דתן ואבירם שהיו מבני ראובן קשה היתה מדעת קרח[18] לֹא מֵתוּ ומצינו בני קרח שהיו משוררים בבית המקדש, וזהו שכתוב לבני קרח מזמור (תהלים פד, א), שיר מזמור לבני קרח (שם מח, א)[19] ובני קרח לא מתו, ואעפ"י שאמר "ואת כל האדם אשר לקרח", היינו עבדיו ושפחותיו, אבל בניו כבר היו מוחלקין ממנו ולאנצטרפו עמו במחלוקת ולא מתו[20]: ס
(יב) בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִנְמוּאֵל הוא ימואל הנזכר בפרשת ויגש[21] מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי:
(יג) לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי הוא צוחר שנאמר (בראשית מ"ו, י') ובני שמעון ימואל וימין ואוהד ויכין וצוחר, וצוחר מלשון אור כמו צוהר תעשה לתיבה (שם ו', ט"ז) ומשפחת אוהד בטלה, שזמרי היה מזו המשפחה, ולזה לא נזכרה, ואחיו צוחר קם במקומו, ולזה נקרא זרח שזרח והאיר מה שהחשיך אוהד, וזרח זה ראה חשכו וזרח, ולא שאר אחיו[22] לְשָׁאוּל מִשְׁפַּחַת הַשָּׁאוּלִי:
(יד) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וּמָאתָיִם: ס
נביא
ירמיה פרק ט
א מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים הלוואי שאהיה במדבר במלון של אורחים, וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כדי שלא אהיה יחד עם עמי. כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים כולם חוטאים בניאוף. עֲצֶרֶת בֹּגְדִים אסיפת אנשים בוגדים ביְקֹוָק :
ב וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר – דרכו, הכינו את החץ (השקר) בקשת (בלשון) לפגוע באחרים. וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ – וגבורתם היתה להרע, ולא באמונה ובמשפט. כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ עשו רעה אחר רעה. וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם יְקֹוָק :
ג אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ אפילו מחבר הִשָמְרוּ. וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ אפילו באח אל תבטחו. כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב אפילו אח מְעַוֵות וּמְעַקֵם דרכו של אחיו להרע לו וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ מדברים רכילות על החבר:
ד וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ ישקרו. וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הרגילו עצמם בשקר. הַעֲוֵה נִלְאוּ "התעייפו" מרוב דיבורי שקר:
ה שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה ישראל "יושבים" בתוך המרמה. בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי בגלל המרמה לא יודעים את יְקֹוָק . נְאֻם יְקֹוָק :
ו לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים אֶצְרוֹף (אנקה) אותם בצרות שאביא עליהם שישובו בתשובה מהחטא. כִּי אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת עַמִּי מפני שהם עמי איך אוכל לעשות אחרת, מלבד להביא עליהם צרות שישובו בתשובה:
ז חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר לשונם חדה לדבר מרמה. בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ בפה אומר לחבירו "שלום", אך בתוך לבו מכין לו מארב ומלכודת להכשילו:
ח הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם יְקֹוָק אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי:
ט עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי אשא בכי ויללה על הרעה. וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה ובנווה מדבר אשא קינה. כִּי נִצְּתוּ נהיו שממה. מִבְּלִי אִישׁ עֹבֵר שאיש לא עובר שם. וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה לא נשמע שם קול המִקְנֶה. מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ שהכל גלו:
י וְנָתַתִּי אֶת יְרוּשָׁלַם לְגַלִּים לגלי אבנים. מְעוֹן תַּנִּים מעון, בית לתנים. (שרגילים לדור בגלים) וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב:
יא מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת מי החכם שיבין הדבר שאומר לקמן. וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְקֹוָק אֵלָיו וְיַגִּדָהּ ומי האיש שיְקֹוָק אמר לו הדבר הזה ויגיד אותו. עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר מדוע אבדה הארץ, להיות שממה כמדבר?:
יב וַיֹּאמֶר יְקֹוָק יְקֹוָק עונה התשובה בעצמו. עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי... עיקר הפורענות באה שלא הלכו בדרך התורה! אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ:
יג וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם מראות ליבם. וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם לעָבְדָם:
יד לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ אאכיל את ישראל לענה, ואשקה אותם מים, שנסחטו מהעשב "רֹאש". (לענה ורֹאש מִינֵי עשבים מָרִים.):
טו וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם אפזר אותם בין הגויים. אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת הַחֶרֶב גם בגלות. עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם:
כתובים
פתיחה לספר איוב
איוב היה או לא היה
בתלמוד ירושלמי (סוטה פרק ה ה"ו) מובאת דעת יחיד רבי שמעון בן לקיש אמר איוב לא היה ולא עתיד להיות מחלפה שיטתיה דר' שמעון בן לקיש (כלומר סתירה הוא בדבריו) תמן (שם)אמר רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא בימי אברהם אבינו היה והכא הוא אמר הכין (וכאן הוא אומר כן שלא היה) אלא הוא היה וייסורין לא היו ולמה נכתבו עליו אלא לומר שאילולי באו עליו היה יכול לעמוד בהן (כלומר אם היו לו ייסורים אלו היה יכול לעמוד בהם) וכעין זה גם במדרש רבה (בראשית רבה פרשת וירא פרשה נז)
לעומת זאת בבלי (בבא בתרא טו.) ....יתיב ההוא מרבנן קמיה (פי' ישב אחת מהתלמידים לפני) דר' שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר: (וישב ואמר) איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה. א"ל, עליך אמר קרא: איש היה בארץ עוץ איוב שמו....
משמעות שני התלמודים שזוהי דעת יחיד אלא איוב היה והייסורים שבאו עליו גם היו.
תקופתו של איוב
בתלמוד אנו מוצאים מחלוקת אימתי היה איוב בגמ' מסכת בבא בתרא (דף יד:) ת"ר.... משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב וממשיכה הגמ' (שם טו.) מסייעא ליה לר' לוי בר לחמא, דא"ר לוי בר לחמא: איוב בימי משה היה .... רבא אמר: איוב בימי מרגלים היה ... היש בה עץ....הכי קאמר להו (פי' כך אמר להם) משה לישראל: ישנו לאותו אדם, ששנותיו ארוכות כעץ ומגיןעל דורו כעץ..... רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: (אמרו שניהם) איוב מעולי גולה היה, ובית מדרשו בטבריא היה. מיתיבי: ימי שנותיו של איוב, משעה שנכנסו ישראל למצרים ועד שיצאו אימא: (כלומר הכוונה היא) כמשעה שנכנסו ישראל למצרים ועד שעה שיצאו. תנאי היא; דתניא (כלומר תקופתו של איוב ואם היה נביא וכן אם היה מישראל שנויה גם במחלוקת תנאים וכמו שכתוב בברייתא), רבי אלעזר אומר: איוב בימי שפוט השופטים היה .... רבי יהושע בן קרחה אומר: איוב בימי אחשורוש היה .... רבי נתן אומר: איוב בימי מלכות שבא היה ..... חכמים אומרים: איוב בימי כשדים היה, .... ויש אומרים: איוב בימי יעקב היה, ודינה בת יעקב נשא .... וכולהו תנאי סבירא להו (וכל התנאים של ברייתא זו סוברים) דאיוב מישראלהוה, לבר (חוץ משיטת) מיש אומרים, דאי ס"ד מאומות העולם הוה, בתר דשכיב משה מי שריא שכינה על עובדי כוכבים? והא אמר מר (כלומר שאם תאמר שהיה מאומות העולם הרי לא יכלה לחול עליו שכינה שהרי אחרי שנפטר משה לא חלה שכינה על איש מאומות העולם וכמו שנאמר): בקש משה שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים ונתן לו, שנאמר: (שמות ל"ג) ונפלינו אני ועמך.
בתלמוד ירושלמי (סוטה פרק ה ה"ו) נוספו דעות נוספות מלבד מה שמוזכר בבבלי אימתי היה איוב רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא בימי אברהם אבינו היה הדא היא דכתיב איש היה בארץ עוץ איוב שמו וכתיב את עוץ בכורו רבי אבא אמר בימי אבינו יעקב ודינה היתה אשתו הדא היא דכתיב כדבר אחת הנבלות תדברי וכתיב כי נבלה עשה בישראל רבי לוי אמר בימי השבטים היה הדא היא דכתיב אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם רבי יוסי בן חלפתא אמר בירידתן למצרים היה ובעלייתן מת.... וממשיך שם בירושלמי להביא דעות נוספות .... תני רבי ישמעאל איוב מעבדי פרעה היה ומגדולי פמילייא שלו היה הדא היא דכתי' הירא את דבר יי' וגו' וכתיב ביה איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע .... ר' יוחנן אמר מעולי גולה היה וישראל היה לפום כן (פי' ומשום כך) רבי יוחנן למד ממנו הילכות אבל ויקם איוב ויקרע את מעילו רבי יהודה בן פזי בשם רבי יוחנן מיכן שאבל צריך לקרוע מעומד .... גם במדרש רבה (בראשית רבה פרשת וירא פרשה נז) מובאות דעות אלו ומובאת דעת רבי לוי בשם ר' יוסי בר חלפתא בירידתן למצרים נולד ובעלייתן מת אתה מוצא עיקר שניו של איוב לא היו אלא מאתים ועשר שנים ועשו ישראל במצרים מאתים ועשר שנים ובא שטן לקטרג וגירה אותו באיוב דעה זו אנו מוצאים גם במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יבובסדר עולם רבה פרק ג
במדרש אחר (שמות רבה פרשת וארא פרשה יב) אנו מוצאים שהיה בימי משה הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים (שמות ט'). אמרו ז"ל: זה היה איוב. וכן בגמ' (סוטה יא. וסנהדרין קו.) א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי, שלשה היו באותה עצה: בלעם, ואיוב, ויתרו, בלעם שיעץ - נהרג, איוב ששתק - נידון ביסורין, יתרו שברח - זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית ועוד מצאנו בגמ' (סוטה לה.) דרש רבא, אמר הקב"ה: אני חשבתיה לטובה והם חשבו לרעה (פי' שהקב"ה עשה טובה למרגלים והם פירשו זאת לרעה במה שאמרו ארץ אוכלת יושביה) ... ואיכא דאמרי: איוב נח נפשיה, ואטרידו כולי עלמא בהספידא (פי' ויש אומרים שבאותו זמן איוב נפטר והיו טרודים יושבי הארץ בהספדו ולכן לא שמו לב למרגלים).
ימי שנותיו
במדרש (בראשית רבה פרשת חיי שרה פרשה סא) "עיקר שניו של איוב לא היו אלא ע' שנה ניתוסף לו מאה וארבעים שנה, דכתיב (איוב מב) ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה" וכן בבראשית רבה (פרשת וירא פרשה נז) דעת רבי לוי בשם ר' יוסי בר חלפתא "אתה מוצא עיקר שניו של איוב לא היו אלא מאתים ועשר שנים" וכן הוא בירושלמי הנ"ל
מישראל או אומות העולם?
בירושלמי (סוטה פרק ה ה"ו) מבואר תני רבי חייה היה לי בעולמי גוי אחד צדיק ונתתי לו שכרו ופטרתיו מעולמי וכן הוא במדרש רבה (בראשית רבה פרשת וירא פרשה נז) ר' חנינא אמר עובד כוכבים היה תני ר' חייא עובד כוכבים צדיק אחד עמד לי באומות העולם ונתתי לו שכרו ופטרתי ואיזה זה איוב. ובבבלי (בבא בתרא טו.) מקשה הגמ' מברייתא חסיד היה באומות העולם ואיוב שמו, ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו, הביא הקב"ה עליו יסורין התחיל מחרף ומגדף, כפל לו הקב"ה שכרו בעוה"ז [כדי] לטרדו מן העולם הבא ומסקנת הגמ' שהדבר תלוי במחלוקת תנאים שלסוברים שחי אחר תקופתו של משה ישראל היה ולסוברים שחי בתקופת משה או לפניה מאומות העולם היה מלבד דעת הי"א הסוברת שהיה נשוי לדינה שודאי ישראל היה.
נביא?
בגמ' בבא בתרא (טו.) מבואר שיש מהתנאים שסוברים שנביא היה .... שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם, ואלו הן: בלעם ואביו, ואיוב... עיקר נביאותייהו לאומות העולם.... ומשמעות מסקנת הגמ' שם שהדבר תלוי במחלוקת שלסוברים שאיוב חי בתקופת משה או לפניה יכול להיות שהיה נביא אבל לסוברים שחי בתקופה אחרי משה רבינו אין שייך לומר שהיה נביא מכיון שאין הנבואה שורה על אומות העולם בגלל בקשתו של משה על כך וכן לסוברים שישראל היה לא היה נביא
משנת ההלכה
לא תשנא את אחיך
א. לא אסרה תורה אלא שנאת חינם כלומר ששונאו שנאה אישית, אבל אם שונאו מחמת שהוא יודע בו שהוא רשע כגון שראה שעשה עבירה וראה שעשה אותו במזיד כמה פעמים מותר לשנוא אותו ולהתרחק ממנו (חינוך מצוה רלח)
ב. ומתחלק דין זה לכמה פרטים אם הוא איש בינוני כסתם איש ישראל, שדרכו להשמר מחטא ונכשל בחטא רק לפעמים, ויש לתלות שעשה דבר זה שלא במתכוון, או שלא היה יודע שדבר זה אסור, או שהיה סבור שהוא חומרא ומדה טובה בעלמא, שהכשרים נזהרין בזה, אזי אפילו ראוהו כמה פעמים שעבר על זה, בודאי יש לתלות בזה, ואסור לשנא אותו עבור זה, וצריך לדונו לכף זכות, והוא מצות עשה דאורייתא של "בצדק תשפט עמיתך" לכמה פוסקים. (חפץ חיים הל' לה"ר כלל ד סעי' ג)
ג. אבל אם נראה שהחוטא ידע את עצם אסורו או שהתרו בו על גודל העבירה קודם שעשאה וגם במתכון עשה את החטא כביאת עריות ואכילת דברים אסורים וכיוצא בזה, שנתפשט ידיעת איסורם בישראל, תלוי בזה, אם הוא אדם שדרכו להשתמר על פי הרוב מהחטא, ובזה לא ראוהו שנכשל, רק פעם אחת בסתר, אסורין לשנוא אותו שנאה גמורה אלא ישנא אותו כבעל עבירה, והשונא אותו שנאה גמורה אשום אשם על זה כי אולי החוטא ההוא שב מדרכו הרעה ויגוניו ברעיוניו על זה החטא והוא נשוא עון לפני ה', כי עיקר התשובה לפי מרירות הלב.
ד. ואדם כזה צריך להוכיח אותו בינו לבין עצמו, על אשר המרה את אלהיו בחטאו, ושיראה לגדר את עצמו מכאן ואילך מהסיבות שהביאוהו לזה, כדי שלא יבוא עוד לידי חטא, ויזהר המוכיחו לדבר לו בלשון רכה כדי שלא יכלימנו, כדכתיב "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא"
ה. ואם הוא איש תלמיד חכם וירא חטא, אך עתה גבר יצרו עליו, בודאי עון גדול הוא לשנאותו אפילו כבעל עבירה ואסור אפילו להרהר אחריו כי בודאיעשה תשובה, ואף אם יצרו נתחזק עליו פעם אחת, נפשו מרה לו אחר כך על זה ולבבו ירא וחרד מאד על אשמתו, וכמו שאמרו חז"ל, אם ראית תלמיד חכם, שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום, שבודאי עשה תשובה. (שם סעי' ד)
ו. אבל אם הוא רואה שהחוטא הוא מהאוילים הלצים השונאים למוכיחם, כדכתיב (משלי ט' ח'), "אל תוכח לץ פן ישנאך", ובודאי לא יתקבלו דבריו באזניו, ואנשים כאלו בנקל להם לשנות באולתם, ואם כן יוכל להיות שיבוא עוד הפעם לידי חטא. מותר לו לשנאתו עבור זה וכל כונתו תהיה לשם שמים ובקנאת ה', לא בשנאתו לו על דבר אחר. ומותר אף לגלות הדבר בהצנע לרבו ולאיש סודו, אם ידע כי יאמין דבריו כדברי שני עדים, ומותר לרבו לשנוא אותו עבור זה ולהתרחק מחברתו, עד אשר יודע לו ששב מדרכו הרעה, אבל אסור לרבו לספר דבר זה לאחרים, דלא עדיף מאם ראה בעצמו. (שם סעי' ה)
ז. ובכל זה אע"ג שמותר לשנאתו כיון שלא יצא מכלל עמיתך חייב עכ"פ לנהוג בו כל מצות אהבה וחסד ככל איש ישראל שלא הותר לשנאתו אלא מחמת יראת שמים אבל לא מחמת קינטור ולהכי אין למנוע ממנו טובה או להכלימו או להכותו וכיו"ב אלא צריך להרחיק לבבו ממנו אבל לא מחמתקינטור (הליכות עולם לר' אברהם יוסף אהרמן עמ' קעט)
ח. בזמן הזה שרבו הפוקרים בדת ובעוונותינו הרבים ירדנו פלאים ורוב המכונים ישראל אינם שומרי תורה ומצוות רח"ל, רובם נידחים מרוח היהדות מילדותם ואפילו באותם שגדלו ברוח היהדות מ"מ כמעט שאין שייך בזמן הזה מצות תוכחה כדין, שכמעט כולם נדחו ע"י הרחוב הקלוקל ולאהוכיחום בדרך המתקבל דהיינו לדבר בלשון רכה ולהבין עומק צרת נפשם, ולכן אין דין רשע לקולא ואין לשנאתם כלל אלא רק לשנוא מעשיהם ולהרחיק אנשים כדי לא ילמדו ממעשיהם, ואותם עצמם אדרבא צריך לאוהבם אהבה גמורה לקרבם ככל האפשר בדרכי נעם וחסד לדת האמת ולעבודת הבורא יתברך. (חזו"א יו"ד סוף סי ב הליכות עולם הנ"ל עמ' מד)
[1] חזקוני
[2] רבינו בחיי
[3] ספורנו
[4] רבינו בחיי
[5] רמב"ן
[6] חזקוני
[7] רש"י
[8] רבינו בחיי
[9] רמב"ן
[10] חזקוני העמק דבר
[11] ת"י
[12] העמק דבר
[13] רבינו בחיי
[14] אבע"ז חזקוני
[15] העמק דבר משך חכמה
[16] העמק דבר
[17] רמב"ן
[18] חזקוני
[19] רבינו בחיי
[20] פי ר' יוסף בכור שור
[21] חזקוני
[22] שפתי כהן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה