פרשת שלח יום ו'

מקרא

(כב) וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה מצוות של עבודה זרה כלומר שעברו בשוגג על איסור ע"ז שיש בו כרת[1] אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה:

(כג) אֵת כָּל וזהו עבודה זרה שהעובדה כופר בכל המצות אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם כל המצות כולן נצטוו אחר אנכי ולא יהיה לך כי הם ראשונות[2]:

(כד) וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה כלומר שהורו בית דין לעבור על עבודה זרה בשוגג[3] וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת ובזה נשתנה שאר חטאים שמביאים הבי"ד רק פר לחטאת כמבואר בפרשת ויקרא:

(כה) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אע"פ שהחטא גדול במאד מאד וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם פר העולה אִשֶּׁה לַיקֹוָק וְחַטָּאתָם שעיר החטא לִפְנֵי יְקֹוָק עַל שִׁגְגָתָם:

(כו) וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כי הגרים מוכשלים תמיד בחטא זה ומכשילים את ישראל[4] כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה: ס

(כז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה בעבודה זרה וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת ובזה שונה משאר חטאות שבהם שיכול להביא כשבה או שעירה ויש הבדל בין יחד למלך שמביא שעיר לכבן משיח שמביא פר אבל בעבודה זרה מלך יחיד וכהן משיח מביאים שעירה[5]:

(כח) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה לִפְנֵי יְקֹוָק לְכַפֵּר עָלָיו וְנִסְלַח לוֹ:

(כט) הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה שבקרבן זה השוה המשיח והנשיא עם היחיד, וכבר למד למוד זה בעצמו למעלה ממה שכתוב כי לכל העם בשגגה ללמד שהשוו בחטאת הצבור ופה למד שהשוו בחטאת היחיד[6]:

(ל) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה במזיד להראות הכל שאיננו ירא מהשם[7] מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יְקֹוָק הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ ואין לו כפרה בעולם הזה אפילו בתשובה הנעשת מיראת עונש עד שימות. ולפיכך לא הועילה תשובת ישראל בענין המרגלים, כאמרו ותשובו ותבכו לפני ה', ולא שמע ה' בקולכם[8]:

(לא) כִּי דְבַר יְקֹוָק בָּזָה כל התורה בכלל קרא דבר ה' שכיון שהוא עובד עבודה זרה במזיד הרי הוא בוזה כל התורה כולה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר ויתכן לפרש דבר ה' על דיבור ראשון של עשרת הדברות שהוא עובר על מצות אנכי ובוזה האלהות, ואת מצותו הפר היא מצות לא תעשה של לא יהיה לך שהפר אותה ועבר עליה, וכלל הדבר כי בזה אנכי ובטל לא יהיה לך[9] הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ: פ

(לב) וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר שהיו בו ישראל והמן יורד בכל יום שהוא מן הנסים המפורסמים המורים על חידוש העולם, שם נמצא מקושש זה לחלל שבת ולבוא כנגד החידוש[10] וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִיםי"א שעבר על מלאכת הוצאה בהעברת ארבע אמות ברשות הרבים וי"א שעבר על תולש וי"א שעבר על מלאכת מעמר[11] בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שעשה המקושש ביד רמה והזהירוהו ולא הועיל[12]:

(לג) וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה:

(לד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ כלומר שאיזה מיתה חייב אבל ידעו שחייב מיתה[13]: ס

(לה) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:

(לו) וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: פ

(לז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(לח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת כמו בציצת ראשי. קבוצת פתילים תלויין כשער הראש[14] עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל עם צִיצִת הַכָּנָף שהיא לבנה, יתנו - פְּתִיל תְּכֵלֶת:

(לט) וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת הציצית הזה יהיה לכם לראיה שתראו אותו. כמו מציץ מן החרכים[15] וּרְאִיתֶם אֹתוֹ מצוה להיות נראה[16] וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְקֹוָק וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶםלהשיג שרירות לבכם בעושר וכבוד אפילו בגזל וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם להשיג תאוות שנתתם עיניכם בהן אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם מטים נפשכם מדרכי חיי עולם לדרכי אבדון ומות[17]:

(מ) לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם:

(מא) אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: פ 

סליק פרשת שלח 

נביא

מלכים ב פרק כג

(כז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק גַּם אֶת יְהוּדָה אָסִיר מֵעַל פָּנַי כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי אֶת יִשְׂרָאֵל וּמָאַסְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם:

(כח) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יֹאשִׁיָּהוּ וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה:

(כט) בְּיָמָיו יען שהבטיח לו ע"י נביא שלא תראינה עיניו בכל הרעה, לכן בימיו עלה פרעה נכה, ונאסף לפני הרעה עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל נְהַר פְּרָת וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ לִקְרָאתוֹלמנעו ללכת דרך ארצו וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ בהלחמו עמו:

(ל) וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת מִמְּגִדּוֹ וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקְבְּרֻהוּ בִּקְבֻרָתוֹ וַיִּקַּח עַם הָאָרֶץ אֶת יְהוֹאָחָז בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ, שהיה זה מפני שיהויקים אחיו היה גדול ממנו שתי שנים, כי מלך בן מלך א"צ משיחה ולקחו אותו בחזקה והמליכוהו שלא עפ"י שורת הדין ולכן - וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו: פ

(לא) בֶּן עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה יְהוֹאָחָז בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ חֲמוֹטַל בַּת יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה:

(לב) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו מנשה ואמון:

(לג) וַיַּאַסְרֵהוּ פַרְעֹה נְכֹה בְרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת במלך כדי להסירו מִמְּלֹךְ בִּירוּשָׁלִָם וַיִּתֶּן עֹנֶשׁ עַל הָאָרֶץ על שהמליכוהו לפני יהויקים אחיו הגדול ממנו, אשר לו משפט המלוכה מֵאָה כִכַּר כֶּסֶף וְכִכַּר זָהָב:

(לד) וַיַּמְלֵךְ פַּרְעֹה נְכֹה אֶת אֶלְיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ יְהוֹיָקִים וְאֶת יְהוֹאָחָז לָקַח וַיָּבֹא מִצְרַיִם וַיָּמָת שָׁם:

(לה) וְהַכֶּסֶף וְהַזָּהָב נָתַן יְהוֹיָקִים לְפַרְעֹה תחלה ענש פרעה את הארץ ואחר שהמלך יהויקים קבל עליו לתתו לו והיה לו ככר זהב ולא מאה ככר כסף אַךְ הֶעֱרִיךְ אֶת הָאָרֶץ לָתֵת אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי פַרְעֹה אִישׁ כְּעֶרְכּוֹ לא לקח הכסף כפי אשר ישר בעיניו, אך לקח מכל אחד לפי ערך עשרו נָגַשׂ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב אֶת עַם הָאָרֶץ לָתֵת לְפַרְעֹה נְכֹה: ס

(לו) בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יְהוֹיָקִים בְּמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ זבידה זְבוּדָּה בַת פְּדָיָה מִן רוּמָה:

(לז) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו:

מלכים ב פרק כד

(א) בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד בּוֹ:

(ב) וַיְשַׁלַּח יְקֹוָק בּוֹ בעת מרדו אֶת גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה לְהַאֲבִידוֹ כִּדְבַר יְקֹוָק אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים:

(ג) אַךְ עַל פִּי יְקֹוָק הָיְתָה בִּיהוּדָה לא גבר העכו"ם בעוצם ידו, אך דבר ה' היתה. בחטאת מנשה לְהָסִיר מֵעַל פָּנָיו בְּחַטֹּאת מְנַשֶּׁה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה- בעבור שאחזו בחטאת מנשה, לעשות ככל אשר עשה הוא:

(ד) וְגַם דַּם הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי על שהיקל מנשה בשפיכת דם, למדו העם גם הם לשפוך דם, אם כן מילא הוא את הדם, לעשות את כולם רוצחים וְלֹא אָבָה יְקֹוָק לִסְלֹחַ על שהיקל מנשה בשפיכת דם, למדו העם גם הם לשפוך דם, אם כן מילא הוא את הדם, לעשות את כולם רוצחים:

(ה) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה על ספר ירמיהו אמר כי שם מספר תועבותיו בפרשת הוי בונה ביתו:

(ו) וַיִּשְׁכַּב יְהוֹיָקִים עִם אֲבֹתָיו שמת עם אבותיו, אבל לא נקבר עמהם, כי אסר אותו להוליכו בבלה, ומת בדרך, ולא נקבר כלל כמו שנאמר בדברי הימים (ב לו ו) ובירמיהו (כב יט.) וַיִּמְלֹךְ יְהוֹיָכִין בְּנוֹ תַּחְתָּיו:

(ז) וְלֹא הֹסִיף עוֹד מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָצֵאת מֵאַרְצוֹ שמלך מצרים היה בא להמליך את יהויכין כמו שהמליך את יהויקים אביו, רק שלא יכול לצאת בעת ההיא עד ימי צדקיה כמ"ש בירמיה (ל"ו) וחיל פרעה יצא ממצריםכִּי לָקַח מֶלֶךְ בָּבֶל מִנַּחַל מִצְרַיִם עַד נְהַר פְּרָת כֹּל אֲשֶׁר הָיְתָה לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם: פ 

כתובים

משלי פרק כב

(כו) אַל תְּהִי בְתֹקְעֵי כָף אל תהיה ערב בַּעֹרְבִים מַשָּׁאוֹת ואל תהיה ערב להלואה. משאות – הלואה: (כז) אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם אם לא יהיה לך לשלם למלוה לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ למה תגרום שהמלוה יקח לך את המטה שאתה שוכב עליה: (כח) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אל תחזיר לאחור (תְשַנֵה) גבול (גדר במצוה או מנהג טוב) ששמו פעם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ שאבותיך עשו אותו (גדר או מנהג טוב): (כט) חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ כשתראה איש זריז במעשיו לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב סופו לעמוד לפני המלכים לשמשם בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים ולא יעמוד לשמש את השפלים והפחותים מל' חשך:

משלי פרק כג

(א) כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל כשתשב לאכול עם המושל והשר בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ תבין טוב למה נתן לך לאכול (מה הוא רוצה ממך): (ב) וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ ותשים סכין בבית הבליעה שלך (אל תאכל ממנו) אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה אם אתה בעל נפש רחבה (מתאוה למאכלים): (ג) אַל תִּתְאָו לְמַטְעַמּוֹתָיו אל תתאוה למטעמים שלו וְהוּא לֶחֶם כְּזָבִים והוא נותן לך לחם שקר (שרוצה ממך דבר שאתה לא רוצה לתת לו): (ד) אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר אל תתיגע להתעשר מִבִּינָתְךָ חֲדָל מחכמתך תפסיק לחשוב איך להתעשר. כי...: (ה) הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּכשתביט עינך בו ולא יהיה לך עושר כִּי עָשׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ כְנָפַיִם והעושר עשה לעצמו כנפים ועף ממך כְּנֶשֶׁר יָעוּף הַשָּׁמָיִם כמו נשר שעף בשמים ונעלם מהעין כך העושר נעלם: (ו) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן אל תאכל אצל איש שלא רוצה להאכיל אותך וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו ואל תתאוה למטעמים שלו: (ז) כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא כי כמו דבר מר מאד כך זה מר לו שאתה אוכל אצלו אֱכוֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ הוא אומר לך לאכול ולשתות אתו וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ ולבו לא רוצה שתאכל אתו: (ח) פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה הפת שאכלת אצלו בסוף תקיא אותה כשתראה שזה מר לו שאתה אוכל אצלו וְשִׁחַתָּ דְּבָרֶיךָ הַנְּעִימִים ותאבד את הדברים הנעימים שדיברת איתו (שלא תרויח מזה כלום): (ט) בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר אל תדבר דברי חכמה באזני הכסיל כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ שיבזה את דברי החכמה שלך: (י) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אל תחזיר אחורה את הגדר שהיה תמיד בינך לבין העני להרחיב גבולך וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא ואל תגזול את שדה היתומים (שתחשוב שאין מי שיעזור להם): (יא) כִּי גֹאֲלָם חָזָק כי יש להם גואל (פודה) חזק שיעזור להם הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ כי (ה') יריב את הריב שלהם אתך:

משנת ההלכה

רכילות לתועלת

       א.       2. להודיע לאדם על כך שמישהו גורם לו נזק עכשיו כדי שיוכל לשים לכך קץ: היתר זה, הוא במקרה בו האיש, שהוא מספר לו, לא גמר עדיין עסקה או שותפות עם שותפו, רק הסכימו ביניהם על כך. אבל אם גמר עמו העסק או השותפות, כל אחד לפי ענינו המבאר בפוסקים, במה שנגמר דרכי קנינם, שבגלל זה אסורים לחזר מזה אחר כך, תלוי בזה, אם הוא יודע, שמחמת דבורו, שיגלה לו, לא יעשה לשכנגדו שום הזק, רק שמעתה ישמר את עצמו, שלא יבוא לו שום הזק ממנו, ונשלמו לזה גם כן הפרטים המבוארים לעיל, אזי מתר ונכון הדבר לספר לו על הנזק הנגרם לו.

        ב.        אבל אם הוא מכיר את טבע האיש, שהוא מספר לו, שאם יגלה לו את הדבר, יחליטו תכף לודאי גמור, (או משום שטבעו להאמין תכף רע על חברו, או משום שיש לו עליו דברים הנכרים, או משום שסומך עליו מאד), ויפסוק תכף הדין לעצמו ויעשה מעשה, ויחזור בו ויבטל העסק או השותפות, או שאר עניני הזק, על פי דבורו, אסור.

         ג.         גם במקום שלא יעשה על סמך דיבורו דברים שהם נגד דין תורה, ואם היה הולך לבית דין היה בית דין מתיר לו לעשות כך, אלו היו שני עדים מעידין כדבריו, אף על פי כן אסור, כיון שבדבורו הוא גורם הזק לנדון, שהרי אם היה מעיד עליו בבית דין, לא היתה יכלת ביד בית דין לחייב אותו ממון על ידי דבורו, כי הוא עד אחד, ועתה הוא גורם לנדון הזק ממש על ידי דבורו.

        ד.        אמנם גם אם המספרים את הענין הם שנים, והם ראו בעצמם את הענין, אין  להתיר בענין זה, אפילו כשאין כונתם בספורם, רק לסלק הנזקים מזה. כי על אף שעל עצם האסור של דבורים האסורים, אינם עוברים מכל מקום הרי הם מסייעים ידי עוברי עברה מכיון שעל ידם יעשה האיש שמספרין לו, דבר אסור, כי על פי דין אסור לו לקבל דבריהן ולעשות מעשה בעצמו להפסיד לחברו, כל זמן שלא העידו עליו בבית דין והרשוהו בית דין לעשות כן. על כן יש לזהר, שלא לגלות שום ענין לאיש, שטבעו לעשות מעשה בעצמו, בלי רשות מבית דין, כדי שלא ילכדו על ידו ברשת של בעלי הלשון, ושומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו.

       ה.       אבל אם הם רואין, שאם יגלו לו את הענין, יעשה עמו דבר, שאפלו בית דין לא היו עושין כן על פי דבריהן, אין להם שום יתרון ממספר יחידי, ובודאי שאסור להם לספר, מן הדין וגם שלא יחסרו בזה שאר הפרטים הנ"ל יום ה'.

         ו.         3. לספר לאדם שמישהו גרם לו נזק כדי שיוכל לתבוע פיצוי על כך או עכ"פ למנוע שלא יישנה בעתיד כגון לגלות לאחד, מה שאחר גזלו או הזיקו, או שום רעה כיוצא בזה, אין מותר, עד שישלמו כל הפרטים הנ"ל, וגם הוכיחו מתחלה, ולא קבל דבריו, אבל בלא זה אסור, ומה מאד יש להזהר, שלא להורות לעצמו היתר תכף בענינים אלו, עד שיתבונן היטב מתחלה, אם נשלמו בו הפרטים הנ"ל, שאל"כ עלול מאד, שיעבר על ידי זה לאו גמור דרכילות.

         ז.         אם רואה, שאחד רוצה להכנס לחנות לקנות סחורה אצל אחד, והוא מתבונן בטבע האיש ההוא, כי הוא איש תם, ואיננו חריף כל כך להבין ערמומיות בני אדם, והוא מכיר את טבע בעל החנות ההיא, שכל תשוקתו וחפצו הוא להשיג איש כזה לרמותו, אם בסחורה או במדות ובמשקלות או במקח, כגון, שהחפץ שוה חמשה זהובים, והוא רוצה לקח ממנו ששה^[18] צריך לספר לו את ענין החנות ההיא ולהזהירו, שלא יכנס בה, אפלו אם כבר פסק עם בעל החנות ההיא שיקנה אצלו. וכל שכן אם הוא רואה בפרוש, שאחד רוצה לרמות לחברו בסחורה, (הינו, שמפתהו, כי היא מין סחורה פלונית, שמפרסמת בעולם למין חשוב, והוא יודע שהוא שקר), או במדות ובמשקלות או בשווי המקח, בודאי צריך לומר לו, כדי שלא יבוא לזה, אך מאד צריך לזהר, שלא יחסרו בזה הפרטים הנ"ל יום ה'.

---

[1] רש"י רמב"ן

[2] רשב"ם

[3] רש"י

[4] רמב"ן

[5] גמ' הוריות דף ו:

[6] מלבי"ם

[7] אבע"ז

[8] ספורנו

[9] רבינו בחיי

[10] רבינו בחיי

[11] שבת דף צו: "אמר רב יהודה אמר שמואל: מקושש, מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה. במתניתא תנא: תולש הוה. רב אחא ברבי יעקב אמר: מעמר הוה"

[12] אבע"ז

[13]  רש"י אבע"ז

[14] רשב"ם

[15] רשב"ם

[16] אבע"ז

[17] ספורנו

[18] אבל אם האונאה היא פחות מששית, אפשר דאין לומר לו,  כיון שהוא ספק איסור אונאה . אבל במדות ובמשקלות  בכל גוני צריך לומר לו:

פרשת שלח יום ה'

מקרא

במדבר פרק טו

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם כאן ניחם הקב"ה את בני ישראל והבטיחם שגלוי לפניו שיבואו ויירשו את הארץ[1]:

(ג) וַעֲשִׂיתֶם  כלומר כשתעשו אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא להפריש נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן:

(ד) וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק מִנְחָה הנה עד העגל היה הקרבן ריח ניחוח בזולת מנחה ונסכים, כענין בהבל ונח ובאברהם, וכענין וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים לא זולת זה. ובחטאם בעגל הצריך מנחה ונסכים לעולת התמיד שהיא קרבן צבור. ומאז שחטאו במרגלים הצריך מנחה ונסכים להכשיר גם קרבן יחיד[2] וי"א שלא התחייבו עד ביאתם לארץ בנסכי יחיד[3] סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן:

(ה) וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל עם[4] הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד:

(ו) אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִין:

(ז) וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:

(ח) וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים לַיקֹוָק:

(ט) וְהִקְרִיב עַל עם בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה סֹלֶת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין:

(י) וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:

(יא) כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד בין עגל ובין שור[5] אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים:

(יב) כַּמִּסְפָּר הבהמות אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ ותקריבו כָּכָה תַּעֲשׂוּ מנחות ונסכים לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם לכל אחד מהם[6]:

(יג) כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק ישראל מביא נסכים ואין הכנעני מביא נסכים[7]:

(יד) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ מי שהוא אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם ההלכה הבאה היא -[8] לְדֹרֹתֵיכֶם  וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה:

(טו) הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי יְקֹוָק:

(טז) תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם: פ

(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(יח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה:

(יט) וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ ולא מן האורז הדוחן והקטניות[9] תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיקֹוָק:

(כ) רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם בצק שלכם אמנם יש הבדל ביניהם, בצק נקרא כשכבר נגמרה הלישה ונעשה כולו גוף אחד, אם שכבר הוחמצה ונעשה נפוחה, או שהיא קרובה אליו ושם עריסה הונח על התחלת הלישה תיכף כשיתערב הקמח במים שאז מיד הוא זמן חיוב החלה[10] חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן שאין שיעור להרמתה מן התורה כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ שגם לחלה אין שיעור מן התורה אבל חכמים נתנו שיעור[11]:

(כא) מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם ולא כל העיסה, דבעינן "ראשית" ששיריה ניכרין כלומר שאחרי שמפריש יהיה ניכר שנשאר גם עיסת חולין[12] תִּתְּנוּ לַיקֹוָק תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם: ס

נביא

מלכים ב פרק כג

(יא) וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ כי מלכי יהודה היו מיחדים סוסים לעבודת השמש, לרכוב בהם לקראתו בבוקר מִבֹּא ממקום שבאים בה ל - בֵית יְקֹוָק אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ:

(יב) וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית יְקֹוָק נָתַץ הַמֶּלֶךְ וַיָּרָץ מִשָּׁם הוציאם במהירות וְהִשְׁלִיךְ אֶת עֲפָרָם אֶל נַחַל קִדְרוֹן:

(יג) וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית הר הזיתים אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לא שממש בנה אותם שלמה אך העלים עיניו מנשותיו שבנו הבמות האלו ולזה יחס הכתוב בנייתם אל שלמה לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ:

(יד) וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם לטמא אותם וידמה שמעצמות עובדי ע"ז עשה זה:

(טו) וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת הַבָּמָה נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה:

(טז) וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת הַקְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁם בָּהָר כי היה דרך עובדי אלילים לעשות בית הקברות סמוך למזבח ובמות אליליהם, כי היו דבוקים בטומאה, ומזה ידע שהיו הקברים מצד עובדי העגלים לכן -וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַקְּבָרִים וַיִּשְׂרֹף עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ כִּדְבַר יְקֹוָק אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

(יז) וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה ראה ציון על קבר משונה בגדלו, ושאל עליו של מי הוא וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר קבלה היתה בידם כי מעת שנקבר שם הנביא עד הזמן ההוא יותר משלש מאות וחמשים שנה אלא קבלה היתה בידם בן מפי אב הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית אֵל:

(יח) וַיֹּאמֶר הַנִּיחוּ לוֹ אִישׁ אַל יָנַע עַצְמֹתָיו וַיְמַלְּטוּ עַצְמֹתָיו אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא אֲשֶׁר בָּא מִשֹּׁמְרוֹן כי בקבר אחד היו עצמותיו אצל עצמות הנביא אשר בא משומרון הוא הנביא הזקן נביא השקר ובבית אל היה יושב אז אבל משומרון בא שם:

(יט) וְגַם אֶת כָּל בָּתֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס הֵסִיר יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל:

(כ) וַיִּזְבַּח אֶת כָּל כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר שָׁם עַל הַמִּזְבְּחוֹת וַיִּשְׂרֹף אֶת עַצְמוֹת אָדָם עֲלֵיהֶם וַיָּשָׁב יְרוּשָׁלִָם:

(כא) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה:

(כב) כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה אין פירוש שלא נעשה פסח מימי השופטים עד ימי יאשיה, רק שלא נעשה בטהרה ובביעור ע"ז ובהסרת הבמות עד העת ההיא. לפי שבימי שאול ודוד היו הבמות בישראל וכן בימי שלמה עד ימי חזקיה, וגם בימי חזקיה לא עשאוהו כל ישראל כמו שנזכר בדברי הימים שקצתם היו מלעיגים על שלוחי חזקיה, ומ"ש מימי השופטים פי' בדברי הימים מימי שמואל, שבימי שמואל שבו כולם בתשובה, מה שלא היה זה עד ימי יאשיה:

(כג) כִּי אִם בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַיקֹוָק בִּירוּשָׁלִָם:

(כד) וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים צורות שמדברים על ידי כשפים, והעושה אותן צריך לכוון שעה אחת בשנה, ושנה אחת ראויה לכך וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ לְמַעַן הָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית יְקֹוָק:

(כה) וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל יְקֹוָק בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ:

(כו) אַךְ לֹא שָׁב יְקֹוָק מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה הגם שהעם עשו תשובה בשנה זו, שבו לעשות עבירות בסתר כמ"ש בירמיה (ג') ויאמר ה' אלי בימי יאשיה המלך וכו', ולא יראה בוגדה אחותה יהודה ותלך ותזן גם היא והיה מקול זנותה ותחנף את הארץ: 

כתובים

משלי פרק כב

(יא) אֹהֵב טְהָר לֵב האדם שאוהב "טהר לב" שליבו טהור חֵן שְׂפָתָיו רֵעֵהוּ מֶלֶךְ והאדם שאוהב שיש לו חן בשפתיו שמדבר בחכמה המלך חבירו שהמלך אוהב כאלו אנשים: (יב) עֵינֵי ה' נָצְרוּ דָעַת עיני ה' שומרים את החכמים שלא ישכחו את החכמה וַיְסַלֵּף דִּבְרֵי בֹגֵד ומעקם את דברי הרמאי שיודע רמאותו: (יג) אָמַר עָצֵל אֲרִי בַחוּץ העצל אומר אני לא יכול ללכת ללמוד אולי יהיה אריה בדרך בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ אולי יבאו שודדים ויהרגוני: (יד) שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת כבור עמוק שא"א לצאת משם כך מי ששומע ל"פי זרות" (מינות) זְעוּם ה' יִפָּל שָׁם מי שה' כועס עליו יפול שם שה' לא יצילנו מהפה זרות ויפול לבור: (טו) אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר כשאדם נולד האולת קשורה אתו שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ ומקל מוסר ירחיק ממנו האולת: (טז) עֹשֵׁק דָּל לְהַרְבּוֹת לוֹ גוזל העני להרבות עשרו נֹתֵן לְעָשִׁיר אַךְ לְמַחְסוֹר וכן הנותן לעשיר יגרום לו רק חסרון שהעשיר לא יחזיר, וכשלוקח מהעני ה' יענישו: (יז) הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים תטה אזנך לשמוע דברי החכמים וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי ולבך תשים לדעת את ה' ודרכיו, ואז: (יח) כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ יהיה לך נעים כשתשמר את החכמה בלבך יִכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ וכשיהיו על שפתיך תחזור עליהם (ישמרו אצלך): (יט) לִהְיוֹת בַּה' מִבְטַחֶךָ התורה תגרום לך לבטוח בה' הוֹדַעְתִּיךָ הַיּוֹם אַף אָתָּה הודעתי לך לבטוח בה' וגם אתה תודיע לבנך אחריך: (כ) הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִישִׁים הרי כתבתי לך דברים חשובים בְּמֹעֵצוֹת וָדָעַת בחכמה ודעת: (כא) לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת בשביל להודיעך אמיתת דברי אמת (להבדיל בין האמת לשקר) לְהָשִׁיב אֲמָרִים אֱמֶת לְשֹׁלְחֶיךָ שתוכל לענות דברי אמת למי ששואל אותך (שולח אותך לחפש האמת): (כב) אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא אל תגזול את העני בגלל שהוא עני ולא יכול להלחם אתך וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר ואל תכה את העני לעיני כולם (והוא לא יכול להחזיר לך): (כג) כִּי ה' יָרִיב רִיבָם כי ה' יריב בשביל העני וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ ויגזל את נפש הגזלן: (כד) אַל תִּתְרַע אֶת בַּעַל אָףאל תהיה חבר של בעל כעס (אדם שממהר לכעוס) וְאֶת אִישׁ חֵמוֹת לֹא תָבוֹא ואיש שכועס אל תבא אליו: (כה) פֶּן תֶּאֱלַף אֹרְחֹתָיו אולי תלמד מדרכיו וְלָקַחְתָּ מוֹקֵשׁ לְנַפְשֶׁךָ ותקח מוקש לנפש שלך (שתעשה כמוהו):

משנת ההלכה

רכילות לתועלת

       א.       מותר לספר רכילות לתועלת ויש שלושה סוגי תועלת שמותר בגינם לספר 1. להזהיר אדם מפני כוונתו של מישהו להזיק לו כדי שיוכל להתגונן מפניו 2. להודיע לאדם על כך שמישהו גורם לו נזק עכשיו כדי שיוכל לשים לכך קץ 3. לספר לאדם שמישהו גרם לו נזק כדי שיוכל לתבוע פיצוי על כך או עכ"פ למנוע שלא יישנה בעתיד ודברים אלו מותרים ובלבד שיושלמו הפרטים הבאים:

        ב.        1. להזהיר אדם מפני כוונתו של מישהו להזיק לו כדי שיוכל להתגונן מפניו כגון אם אחד רואה, שחברו רוצה להשתתף באיזה עסק וכיו"ב עם אחר, והוא משער שבודאי יסבב לו על ידי זה ענין רע, צריך מן הדין^[13] להגיד לו כדי להצילו מן הענין הרע ההוא, אך צריך לזה חמשה פרטים ואלו הן:

1)    צריך לדעת שמה שהולך לספר הינו נכון ומדויק ולכן אם ראה זאת בעצמו יכול לספר אבל אם לא ראה זאת בעצמו צריך להדגיש ולומר בצורה ברורה שהמידע שבידו מבוסס על שמועות ואין לקבל אותו כעובדה

2)    יזהר מאד, שלא יחליט תכף בדעתו את אם מה שראה או שמע לענין רע, רק יתבונן היטב מתחלה, אם הוא בעצם רע כי אולי מה שנראה בעיניו כרע ביחס לאדם שאיתו הולך הוא לעשות שותפות אינו ענין רע כלל וגם אפשר שאותו אדם גיזם במעשהו או כל כיו"ב ולכן יש לשקול היטב את הדברים קודם לכן:

3)    שלא יגדיל בספורו את הענין לרע יותר ממה שהוא ולא יגזים בסיפורו אפי' אם לדעתו אם לא יעשה כך לא ימנע חבירו ממעשה השותפות עכ"פ מותר לו לספר רק את מה שראה או ידע או שמה ולא יותר:

4)    שיכון רק לתועלת, דהינו, לסלק הנזקין מזה, ולא מצד שנאה על השכנגדו ואין לו לפטור עצמו מצד זה שכוונתו אינה ראויה אלא צריך בכל כוחו לכוין לספר רק כדי להציל את חבירו:

ובזה הפרט נכלל גם כן עוד ענין אחר, שמלבד הכונה, שיכון לתועלת, ולא מצד שנאה, יתבונן מתחלה, אם תבוא מזה תועלת, לאפוקי ממה שמצוי כמה פעמים, שאפלו אם יאמר לו, לא ישמע לו, וישתתף עמו, ואחר כך כשירגיזו חברו באיזה דבר, אומר לו, יפה אמר עליך פלוני, שאין ראוי להשתתף עמך, וכיוצא בזה, לאנשים כאלו שהוא מכירם, שיש להם מדה רעה זו דרכילות, לא יציר שום היתר, כי הוא מכשיל את העורים הללו בלא תעשה גמורה דרכילות:

5)    אם הוא יכול לסבב את התועלת הזו, מבלי שיצטרך לגלות לפניו עניניו לרע, אין לספר עליו:

         ג.         אע"ג שבסתמא צריך להוכיחו מתחלה על זה שרוצה להרע או להזיק לפלוני, וירויח בזה, שלא יצטרך לילך ולספר עליו לאותו פלוני, וגם יקים בזה מצות עשה דהוכחה כדלקמן כאן א"צ להוכיחו קודם דמה תועיל התוכחה אפי' אם יבטיחנו שלא יזיקנו או יגנוב לו אולי לא יקיים דברו^[14]

        ד.        כל זה אינו מותר, רק אם ע"י סיפורו יציל את חבירו מהרעה המזומנת לו אע"ג שעי"ז נפסד זה שרוצה להשתתף עמו אבל אם יודע שע"י סיפורו עלול חבירו לגרום רעה לשני או שיסובב לו רעה יותר ממה שמגיע לו ע"פ הדין אסור לספר

       ה.       יש עוד ענין אחד, שאין בו משום אסור רכילות, כגון, אם שמע לאחד שאמר, אם אפגע לפלוני במקום פלוני, אכנו, או אחרפנו ואגדפנו, או ששמע ממנו, שרצונו להזיקו בענין ממון, תלוי בזה, אם האיש הזה הוא מחזק לענין זה מכבר, שכמה פעמים עשה כן לאנשים אחרים, או שהוא מכיר לפי הענין, שלא יצא כן מפיו בדרך גזום בעלמא, ובודאי יעשה כן, צריך לגלות דבר זה להשכנגדו, אולי יוכל להזהר ממנו בכדי שלא יגיעו לו ממנו ביוש או הזק. אך צריך ליזהר, שלא יחסרו בזה גם כן כל הפרטים הנ"ל:

         ו.         ובזה בסתמא^[15] צריך להוכיחו מתחלה על זה שרוצה להרע או להזיק לפלוני או בדברי רצוי בעלמא, אולי על ידי זה יוסר כעסו ממנו, וירויח בזה, שלא יצטרך לילך ולספר עליו לאותו פלוני, וגם יקים בזה מצות עשה דהוכחה והבאת שלום אבל אם הוכיחו, ולא קבל תוכחתו, או הוא משער שתוכחתו לא תועיל לו. צריך לספר,

         ז.         ואף דדבר זה הוא מצוה רבה ובכלל הבאת שלום הוא, אף על פי כן יש לזהר מאד, שלא למהר לספר ענין כזה כי אם אחר שיתבונן לפי הענין, שעל ידי ספורו ישמר השומע את עצמו, שלא לילך למקום פלוני ביחידי, פן יכנו, או יחרפנו אותו פלוני, או עצה אחרת כיוצא בזה, שעל ידי זה תסלק הקטטה שביניהם. כי פעמים הרבה מצוי כשיספר לו, איך שדעת פלוני לחרפו, יתגבר יותר כעסו של זה על אותו פלוני, ויקדים את עצמו נגדו לריב עמו, ותבוא על ידו מחלקת גדולה יותר, חס ושלום, ועל כן צריך להתבונן היטב מתחלה איך לתקן את הדבר

 

---

[1] אבע"ז רמב"ן

[2] ספורנו

[3] פי' ר' יוסף בכור שור

[4] חזקוני

[5] חזקוני

[6] רש"י

[7] חזקוני

[8] ת"י

[9] ת"י

[10] הכתב והקבלה

[11] רש"י

[12] פ' ר' יוסף בכור שור

[13] כמו שהוכיח בבמ"ח ס"ק א'

[14] במ"ח ס"ק ט'

[15] לכאורה לפי מה שכתבתי לעיל אין צריך כאן הפרט דהוכחה, דשמא יבטיחנו ולא יקיים דברו. אך יש לחלק בזה, כי שם הוא ענין שנמשכת ההשתתפות לזמן ארוך, אין מצוי שתועיל תוכחתו לשנותו עי"ז לאיש ישר כל כך עד שלא נצטרך לחוש עליו כלל, על כן צריך לגלות הדבר לאותו פלוני. משא"כ בעניננו שנתגבר כעסו על זה רק לפי שעה, מצוי הוא כשמוכיחו או כשמפייסו עבורו, סר ממנו הכעס אשר עליו לגמרי, ולא נצטרך עוד לחוש לזה כלל, ועפ"ז כתבתי דברי שבפנים. ומכל מקום יש לומר שדבר זה תלוי לפי האיש, אם מכירו מכבר שאיננו עומד בדעתו, וכמה פעמים הוא מבטיח ומשנה, וא"כ יש לחוש שמא יזיקנו בענין ממון כמו שאמר מתחלה, צריך לגלות לו הדבר. וזה אין שייך רק באם היה עד עתה מוחזק בכך, אבל בלאו הכי צע"ג: במ"ח ס"ק י"ד