פרשת בהעלותך יום א'

מקרא

במדבר פרק ח

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת סבב את פיות שבעת הנרות אל מול פני המנורה דהיינו הפרכת המבדיל בין ההיכל ובין קדש הקדשים והיינו אליבא דמאן דאמר צפון ודרום היו הנרות מונחים ולמאן דאמר מזרח ומערב היו מונחים הנרות אל מול פני המנורה היינו השלחן כדכתיב בפרשת פקודי וישם את המנורה נכח השלחן[1]:

(ג) וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו ואע"פ שהמצוה כשרה בבניו כמו שנאמר (שמות כז כא) יערוך אותו אהרן ובניו, אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב[2]:

(ד) וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ הוא על הקנה שתעמוד עליו כי כן כתוב ירכה וקנה[3] עַד פִּרְחָהּ כלומר תכשיטי וקשוטי הירך, כי גם בירך היו פרחים (ערש"י תרומה), וטעם המקרא לא בלבד המנורה עצמה, שהוא אבר גדול ונקל לעשות מקשה, אבל גם התכשיטים והקשוטים שבמנורה שהם הגביעים והכפתורים והפרחים שהם מעשה אומן דקים מאד, גם אלה לא נעשו איברים איברים בפני עצמם ונתחברו בה, כי אם גם המה נעשו מעשה מקשה[4] ולא היה כח בחרש חכם לעשותה כן לולי שהשם הראה אותה למשה במראה הנבואה[5] מִקְשָׁה הִוא לרמוז שצריך לדורות שתהיה מקשה, כי הוא מעכב בה[6] כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה: פ

(ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ו) אחר שנמנו הבכורות והלוים ונצטוו הלוים בעבודתם ובמשמרתם ונתן להם העגלות, השלים מצות הכהנים במנורה ובא לצוות במצות הלוים שיתחילו לעבוד, והוצרך לטהר אותם ולכפר עליהם, וזה טעם הסמך הפרשה הזו בכאן[7] קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כי מעורבים היו וכן כל השבטים קודם שיסעו אל הדרך מהר סיני[8] וְטִהַרְתָּ אֹתָם:

(ז) וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת של אפר הפרה מפני טמאי מתים שבהם[9] שעד עכשיו שלא היו רגילים לבא אל המשכן, לא היו נזהרים כל כך בטומאת מתים, והזה על הספק, כי מעתה שירגילו במשכן יהיו נזהרים בעצמן, כי הבא למקדש טמא בכרת[10] וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודת כוכבים והיא קרויה זבחי מתים והמצורע קרוי מת הזקיקם תגלחת כמצורעים ולכך צריכים בעלי תשובה טבילה ותגלחת[11] וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ:

(ח) וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר לעולה[12] וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת שלושה עשרונים[13] בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת:

(ט) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שהם יקדישום לשם שמים, כמבואר בפסוק הבא "וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים"[14]:

(י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְקֹוָק וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הם הבכורת שבישראל שהלויים נתנו כפרה תחתיהם וכל בכור סומך על שלו[15] אֶת יְדֵיהֶם שהיו הלוים כמו קרבן המכפר. בזה שהפרישו אותם לתורה ולעבודת אהל מועד כעין מש"כ בנדרים ל"ח המדיר בנו לת"ת אסור להשתמש עמו. משום כך נצטוו לנהוג בהם כמו עם קרבן בסמיכה ותנופה עַל הַלְוִיִּם כי ישראל היו זורעים וקוצרים, וזורים ודשים את המעשר לצורך הלוים חלף עבודתם אשר הם עובדים במשכן במקום ישראל, ולכך כתב "כי נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל" שבני ישראל שוכרים אותם לי[16]:

(יא) וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק בשליחות מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לפי שהם שלוחים של ישראל[17] וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת יְקֹוָק:

(יב) וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַיקֹוָק לְכַפֵּר עַל הַלְוִיִּם:

(יג) וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַיקֹוָק אהרן הניפם תחילה ואחר כך משה[18]:

(יד) וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  תבדיל בחנייתם את הלויים אשר הם חיים עכשיו וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם הם וזרעם יהיו נכונים לעבודתי[19]:

(טו) וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם בהזאת שלישי ושביעי במי חטאת[20] וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה:

(טז) כִּי נְתֻנִים  נתונים מעצמם, שנתנו את עצמם לעבודתי, כמו שהעיד באמרו: מי לה' אלי, ויתאספו אליו כל בני לוי ו - נְתֻנִים הֵמָּה לִי גם כן מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שיתנו מחית הלויים במעשר ראשון חלף עבודתם, למען תהיה עבודתי נעשית בין כולם תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הבכורות שהיתה העבודה מוטלת עליהם[21] לָקַחְתִּי אֹתָם לִי:

(יז) כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם כל תיבת יום משמע אף לילה[22] הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי:

(יח) וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אע"פ שכבר נאמר (לעיל פסוק טז) לקחתי אותם לי, כן דרך המקרא, והוא דבק עם הפסוק הבא אחריו, ופי' וכאשר לקחתי את הלוים לי, נתתים לאהרן ולבניו[23]:

(יט) וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בקבלם את המעשרות מישראל כדי שיוכלו לעבוד את האל יתברך יכפרו על ישראל שגרמו כולם בעגל שאמאס את בכוריהם[24] וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ כי הלוים ימנעום מלהכנס ולבוא במחיצתם[25]:

(כ) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל משה רבינו ע"ה היה מעמיד את הלוים, הוא שכתוב והעמדת את הלוים לפני אהרן ולפני בניו, ואהרן היה מניף אותם, הוא שכתוב והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה', והתנופה הזאת היא שהיה אהרן לוקח לכל אחד ואחד מן הלוים ומגביהו מן הקרקע מעט והיה מניף אותו, ובזה נתפרסם אהרן בגבורה גדולה וכח עצום שיניף את הלוים שהיו עשרים ושנים אלף ביום אחד הוא לבדו, או היה זה בדרך נס[26]:

(כא) וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם בהזאת מי חטאת[27] וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן לְטַהֲרָם:

(כב) וְאַחֲרֵי כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה עַל הַלְוִיִּם למעלה, שצוה שתהיינה משמרותם לעבוד ולמשא ולשיר על פי אהרן ובניו כֵּן עָשׂוּ לָהֶם אהרן ובניו לסדרם במשמרותם[28]: ס

נביא

מלכים ב פרק יז

(לא) וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז דמות כלב וְאֶת תַּרְתָּק דמות חמור וְהַסְפַרְוִים שֹׁרְפִים אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ לְאַדְרַמֶּלֶךְ דמות פרד וַעֲנַמֶּלֶךְ דמות סוס אלה אֱלֹהֵי ספרים סְפַרְוָיִם:

(לב) וַיִּהְיוּ יְרֵאִים אֶת יְקֹוָק וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מִקְצוֹתָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת וַיִּהְיוּ עֹשִׂים לָהֶם בְּבֵית הַבָּמוֹת עבודה בשיתוף כלומר עבודת ה' ועבודה זרה:

(לג) אֶת יְקֹוָק הָיוּ יְרֵאִים וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם עבודה זרה הָיוּ עֹבְדִים כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם:

(לד) עַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם עֹשִׂים כַּמִּשְׁפָּטִים הָרִאשֹׁנִים אֵינָם יְרֵאִים אֶת יְקֹוָק יראה שלימה אלא רק יראה מהאריות כמסופר לעיל וְאֵינָם עֹשִׂים כְּחֻקֹּתָם וּכְמִשְׁפָּטָם וְכַּתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר שָׂם שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל:

(לה) וַיִּכְרֹת יְקֹוָק אִתָּם בְּרִית בעת שצוה את בני יעקב התורה והמצוה, כרת עמהם ברית והזהירם על עבודת גלולים וַיְצַוֵּם לֵאמֹר לֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וְלֹא תַעַבְדוּם וְלֹא תִזְבְּחוּ לָהֶם:

(לו) כִּי אִם אֶת יְקֹוָק אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה אֹתוֹ תִירָאוּ וְלוֹ תִשְׁתַּחֲווּ וְלוֹ תִזְבָּחוּ:

(לז) וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַב לָכֶם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת כָּל הַיָּמִים וְלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

(לח) וְהַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתְּכֶם לֹא תִשְׁכָּחוּ וְלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

(לט) כִּי אִם אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם תִּירָאוּ וְהוּא יַצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד כָּל אֹיְבֵיכֶם:

(מ) וְלֹא שָׁמֵעוּ כִּי אִם כְּמִשְׁפָּטָם הָרִאשׁוֹן הֵם עֹשִׂים כלומר אבל העובדי גלולים ההם לא השגיחו על כל הדברים האלה אף כי נתגיירו, כי אם היו עושים כמשפטם הראשון, לעבוד עבודת כוכבים כאשר עבדו מאז:

(מא) וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְרֵאִים אֶת יְקֹוָק וְאֶת פְּסִילֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים גַּם בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם הֵם עֹשִׂים עַד הַיּוֹם הַזֶּה: פ

מלכים ב פרק יח

(א) וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה:

(ב) בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמַלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ אֲבִי בַּת זְכַרְיָה:

(ג) וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו:

(ד) הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת מה שהקריבו עליהם לגבוה, ובאיסור נעשו, כי מעת שנבנה הבית נאסרו הבמות וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ בחשבם שיש בו אלהות, על כי נתרפא הנשוך כאשר הביט בו וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן:

(ה) בַּיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּטָח וְאַחֲרָיו לֹא הָיָה כָּמֹהוּ בְּכֹל מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו חוץ מדוד ושלמה אבל בשאר מלכי יהוד' אשר היו לפניו אע"פ שהיו בהם מלכים טובים והם אסא ויהושפט ויהואש כל ימי יהוידע ועזיהו ויותם לא היה בהם שעשה הישר בעיני ה' כמוהו שהרי אמר עליו ככל אשר עשה דוד אביו:

(ו) וַיִּדְבַּק בַּיקֹוָק לֹא סָר מֵאַחֲרָיו וַיִּשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:

(ז) וְהָיָה יְקֹוָק עִמּוֹ בְּכֹל אֲשֶׁר יֵצֵא יַשְׂכִּיל יצליח וַיִּמְרֹד בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא עֲבָדוֹ:

(ח) הוּא הִכָּה אֶת פְּלִשְׁתִּים עַד עַזָּה וְאֶת גְּבוּלֶיהָ מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד עִיר מִבְצָר: פ

כתובים

משלי פרק יז

(א) טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ טוב לאכול סעודה של פת יבישה ובמרגוע מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב מלאכול בבית מלא בשר שחוט ויש שם מריבות: (ב) עֶבֶד מַשְׂכִּיל יִמְשֹׁל בְּבֵן מֵבִישׁ האדון כשיש לו עבד חכם ימשילהו על בנו המביש וּבְתוֹךְ אַחִים יַחֲלֹק נַחֲלָה וגם יתן לו חלק בירושה בין האחים: (ג) מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב כמו שיש לכסף ולזהב כלי שבודק אותם האם הם טהורים וּבֹחֵן לִבּוֹת ה' כך ה' בודק לבבות האנשים: (ד) מֵרַע מַקְשִׁיב עַל שְׂפַת אָוֶן איש רע המריע לאנשים יקשיב לדברי און (שקר) שֶׁקֶר מֵזִין עַל לְשׁוֹן הַוֹּת איש שקר מאזין ללשון המדבר איך לשבור אחרים: (ה) לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ הלועג לעני מבזה ה' שעשאו שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה השמח לשבר אחרים לא ינקה מהענש: (ו) עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים הזקן כשנכדו הולך בדרך ה' זה כתר בשבילו וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם בן מתפאר באביו החכם: (ז) לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר לא יפה לאדם בזוי ריבוי דברים אַף כִּי לְנָדִיב שְׂפַת שָׁקֶר ודאי שלאדם מכובד (יותר גרוע) דיבור שקר: (ח) אֶבֶן חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו כאבן יקרה כך השחד בעיני מקבלו אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל להיכן שיפנה יצליח להצדיק את נותן השוחד: (ט) מְכַסֶּה פֶּשַׁע מְבַקֵּשׁ אַהֲבָההמבקש אהבת חבירו יכסה על פשע שעשה לו וְשֹׁנֶה בְדָבָר מַפְרִיד אַלּוּף אך אם עושה פעם שניה הפשע יגרום שאפילו אדם חשוב שדרכו לסלוח הוא יפרד ממנו: (י) תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִיןגערה שוברת לב המבין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה יותר מלהכות כסיל מאה הכאות: (יא) אַךְ מְרִי יְבַקֶּשׁ רָע האיש הרע רוצה רק להמרות את פי ה' וּמַלְאָךְ אַכְזָרִי יְשֻׁלַּח בּוֹ סופו שישולח בו מלאך רע לענשו: (יב) פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ עדיף לפגוש בדב שכול שסכנתו קרובה וְאַל כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ מאשר לפגוש באויל כשעושה או מדבר אולת אולי ילמד ממנו ויאבד נפשו: (יג) מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה המחזיר רעה למי שגמלו טובה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ ענשו שלא תסור רעה מביתו: (יד) פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן תחילת מריבה זה כמו הפותח פתח בסכר של המים בתחילה יזרום מעט מים אך בהמשך המים יפרצו את הפתח וישטפו בכח ובתחילה אפשר לסתום הפתח אך בהמשך אי אפשר כך בתחילת ריב אפשר להפסיקו ובהמשך מאד קשה וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ ולפני שמתגלה הריב לכולם עזבהו (כי אח"כ מאד קשה):

משנת ההלכה

       א.       כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו בין איש בין אשה ואפילו של חרש שוטה וקטן או כל דבר שאפשר לו לקנות ממנו והוא אינו רוצה למכרו והכביד עליו ברעים או הפציר בו בדברי תחנונים עד שהוא בוש להשיב פניו כיון שלקחו ממנו^[29]. אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה^[30] שנאמר (שמות כ' ט"ז) לא תחמד ואם הכריח את חבירו למוכרו נקרא חמסן^[31]

        ב.        וכן החומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם יבקש דבר מה מחמת כבודו ימלאו מבוקשו אסור לשאול מעם רעהו למכור לו או לתת לו דבר מה בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתו לו (שערי תשובה שער ג אות מג)

         ג.         ולפיכך אסור לעשות תחבולה לקחת לנו מה שהוא לזולתנו מאחינו ואפילו יתן לנו במתנה כגון להפציר בחבירו שיתן לו דבר מאכל או כל כיו"ב כשבעצם אינו רוצה ליתן^[32] (חינוך לח ושערי תשובה שם)

        ד.        דבר זה מצוי מאד באדם שמעשן ואינו מוצא סיגריה אלא ע"י שיפציר בחבירו ואם יעשה כן עובר בלא תחמוד ואפילו אם לא יפצציר אבל יתאוה בלבו ויחשוב איך יוכל לקבלה מחבירו עובר בלא תתאוה וכדלקמן.

       ה.       אמנם אם מתרצה חבירו מיד אין בו משום לא תחמד ולכן המבקש שני פעמים ועי"ז נתרצה המוכר אינו בכלל מפציר ואינו עובר בלאו זה (שו"ת בצל החכמה ח"ג סי' מג)

         ו.         ונראה שאם אינו מפציר בו אלא מציע מחיר מוגזם עבור החפץ ומחמת זה מתרצה המוכר למוכרו לו שאינו עובר בלא תחמד^[33]

         ז.         ואפילו בדבר מצוה יש בו משום לא תחמד כגון שחומד אתרוג^[34] שקנה חבירו ומפציר בו הרבה כדי למכרו לו עובר^[35] משום לא תחמד (שם)

       ח.       אבל בדבר שחייב חבירו ליתן לו מן הדין אין בו משום לא תחמד ואפילו אם מפציר בו הרבה כדי שיתנו לו[36] (שם)

---

[1] חזקוני

[2] רמב"ן

[3] אבע"ז

[4] הכתב והקבלה

[5] אבע"ז

[6] רמב"ן

[7] רמב"ן

[8] אבע"ז

[9] רש"י

[10] פי' ר' יוסף בכור שור

[11] רש"י

[12] רש"י

[13] אבע"ז

[14] פי' ר' יוסף בכור שור

[15] חזקוני

[16] פי' ר' יוסף בכור שור

[17] חזקוני

[18] רשב"ם

[19] ספורנו

[20] חזקוני

[21] ספורנו

[22] חזקוני

[23] אבע"ז

[24] ספורנו

[25] רבינו בחיי

[26] רבינו בחיי

[27] חזקוני

[28] ספורנו

[29] הרמב"ם אינו מחלק בין אם המוכר אמר רוצה אני או לא אמר רוצה אני, ובפ"י ממכירה ה"א גבי תלוהו וזבין זביניה זבינא ג"כ לא הזכיר כלל דצריך שיאמר רוצה אני, וכן כתב הרב המגיד פ"ד מאישות ה"א דבכל ענין המקח קיים. ובלחם משנה פ"י ממכירה ה"א תמה, הא בבבא קמא בפרק הכונס ס"ב ע"א, מוקמי להא דתלוהו וזבין דוקא באמר רוצה אני, ועי"ש במה שהביא בשם הב"י (חו"מ סי' ר"ה אות א'), ועיין לחם משנה פ"ד מאישות ה"א באריכות, עכ"פ לדעת הרמב"ם עובר בלאו זה בכל ענין והמקח קיים מנ"ח שם אות ב

[30] הראב"ד כאן השיג על הרמב"ם וזה לשונו, א"א ולא אמר רוצה אני, עכ"ל, ודעתו כפשטא דסוגיא בבבא קמא פרק הכונס ס"ב ע"א דדוקא בלא אמר רוצה אני ואין המקח קיים אז עובר בלאו, אבל אם אמר רוצה אני על זה סובר רב הונא דזביניה זבינא ואינו חמסן ואינו עובר בלאו. מנ"ח שם אות ב

[31] ב"ש אבהע"ז בי' כח ס"ק ב דבאיסור חמס עובר בלא תחמד אמנם עכ"פ אין פסול לעדות מדאורייתא דלא תחמד משמע לאינשי בלא דמי שחושבים שאם נותן דמים אינו עובר אבל מדרבנן פסול וכמש"כ בשו"ע חו"מ סי' לד ס"ק יג ועיי"ש בסמ"ע ס"ק לב דס"ל דאינו עובר על לא תחמד אם נתן דמים וכן הוא דעת תוס' בב"מ ה' ע"ב ד"ה בלא דמי אבל בב"ש הנ"ל השיג עליו ודעת הרמב"ם והשו"ע הנ"ל להדיא דעובר אף בנתן דמים

[32]

[33] שהרי מוכח שרוצה חבירו למוכרו לו ואינו בע"כ ואע"ג שמוכח שהוא מחמת דוחק ממון עכ"פ זהו דרך מכירה דמוכר עצב ולוקח שמח וכדאיתא בברכות ה ע"א ועיי"ש ברש"י ד"ה המוכר עצב שאפילו בדבר חשוב דרך למוכרו מחמת דוחקו וכ"מ בשמירת הלשון ח"ב חתימת הספר פרק ד שמותר לחתן קודם גמר התניאם לבקש והכביד על חותנו כרצונו משום דכך הוא דרך משא ומתן אע"ג ששם הוא ודאי מחמת דוחקו כיון שרוצה להשיא את בתו וכ"ש כאן שאינו דוחק בו אלא רק מציע לו מחיר שלא יוכל לסרב לו מחמת זה

[34] אבל בקונה מגוי בכה"ג אין בו משום לא תחמוד (שם)

[35] וכן מדוייק מהחפץ חיים בשמירת הלשון ח"ב חתימת הספר פרק ד שרק בדבר הרשות יש לאפוקי צדקה

[36] כגון עני המבקש צדקה או מי שאין לו מצה ומפציר בחבירו שיתנו לו שחייב הוא ליתן לו כדי שיוכל לקיים המצוה וכיו"ב