מקרא
במדבר פרק ג
(מ) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם:
(מא) וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי יְקֹוָק תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נצטוה למשה רבינו לומר על כל בכור בישראל פדאך בן לוי זה ובזה חלה קדושת הבכור וסגולתו על הלוי[1] וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת פירוש הבהמות שהם חייבים בפדיון, שהם פטרי חמורים שאמר הכתוב (שמות יג יג) ופטר חמור תפדה בשה[2] בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אבל לא נתן הקב"ה קפידה למניין הבהמות, אלא בהמה אחת של לוים פוטרת כמה בהמות מבכורות של ישראל, ונכנסו בהמות הלוים בקדושה, שהלוים פטורים מלפדות בכורי בניהם. וגם לויה שנישאת לישראל ובכרה, בנה פטור מה' סלעים, דבפטר רחם תלה רחמנא, ולא שייך באב כלל. אבל בהמה טהורה של כהן ושל לוי שביכרה חייבת בבכורה, כדאיתא בפרק קמא בבכורות[3]:
(מב) וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ אֶת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(מג) וַיְהִי כָל בְּכוֹר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם: פ
(מד) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(מה) קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי יְקֹוָק כבר נצטוו לפדות את הבכורים ועד עתה לא נפדו, כי לא נתפרש למי יתנו כסף הפדיון וכמה יתנו, וגם אחר שנבחרו הלוים נשארה מצות פדיון בכור אדם ובכור פטר חמור לדורות, וחדש לו כי בכורים של עתה לא יצטרכו פדיון כסף כי הלוים יפדו אותם בין באדם בין בבהמה, רק העודפים על הלוים הם יתנו כסף פדיונם וכן הבכורות שיולדו בימים הבאים[4]:
(מו) וְאֵת פְּדוּיֵי כלומר אלו שצריכים להפדות כיון שלא היה בו לוי כנגדם הַשְּׁלֹשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם הָעֹדְפִים עַל הַלְוִיִּם מִבְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(מז) מאותם הבכורים וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל:
(מח) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם פי' שיתן לשם פדיון דוקא כן הדין לדורות אם נתן לכהן חמש סלעים ולא פירש שהוא בשביל פדיון הבן לא יצא ידי חובה[5]:
(מט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֵת כֶּסֶף הַפִּדְיוֹם מֵאֵת הָעֹדְפִים עַל פְּדוּיֵי הַלְוִיִּם:
(נ) מֵאֵת בְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַח אֶת הַכָּסֶף חֲמִשָּׁה וְשִׁשִּׁים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וָאֶלֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
(נא) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו עַל פִּי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: פ
במדבר פרק ד
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי מנה מהם את הראויין לעבודת משא[6] לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:
(ג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה ולקמן הוא אומר "מבן חמש ועשרים שנה ומעלה", ואפשר לומר - מבן עשרים וחמש לשורר ולהפשיט, עבודות קלות. מבן שלשים למשא, כי אז הוא בכחו, כמו שאמרו רבותינו "בן שלשים לכח". ורבותינו פירשו בן כ"ה ללמוד, בן ל' לשמש. ואמרו מכאן שכל שאינו רואה סימן ברכה בחמש שנים שוב אינו רואה סימן ברכה[7] וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה מלאכת המשא[8] בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים המקודש שבכולן הארון והשלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת וכלי שרת[9]:
(ה) וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה כשהענן מסתלק הם יודעין שיסעו וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת יכניסו כל כלי וכלי לנרתקו המפורש לו בפרשה זו ולא יצטרכו הלוים בני קהת אלא לשאת[10]:
(ו) וְנָתְנוּ עָלָיו על פרוכת המסך כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל כולו תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה מעל עור תחש וְשָׂמוּ בַּדָּיו על כתפות הנושאים[11] וי"א שיתקנו אותם להיות יוצאים לשאת אותו בהם, כי היו הטבעות רחבים ויאריכו הבדים בהם כרצונם ובלבד שלא יסורו ממנו[12]:
(ז) וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת הַקְּעָרֹת וְאֶת הַכַּפֹּת וְאֶת הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה על השולחן עצמו יהיה הלחם, ועליהם בגד התכלת, וישימו על הבגד הזה בשלחן כל הכלים, ואחרי כן יפרשו על הכלים והשולחן בגד תולעת שני כי לכבוד הלחם שהוא מסודר כהלכתו יפרשו בגד תכלת, להפריש בין השלחן ולחמו ובין הכלים והיה המכסה העליון בבגד תולעת שני שהוא מראה אדום[13]:
(ח) וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו:
נביא
מלכים ב פרק יד
(ח) אָז שָׁלַח אֲמַצְיָה מַלְאָכִים אֶל יְהוֹאָשׁ בֶּן יְהוֹאָחָז בֶּן יֵהוּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לְכָה נִתְרָאֶה פָנִים כי בדברי הימים (ב כה ג) נאמר, שאנשי יהואש פשטו בערי יהודה והכו בהם, ולזה שלח אליו לאמר, אין זה גבורה לבא פתאום ולהכות, אך נתראה פנים בפנים, ונדעה הגבורה עם מי:
(ט) וַיִּשְׁלַח יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן לֵאמֹר תְּנָה אֶת בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה המשיל את אמציה לחוח מין קוץ, ואת עצמו לארז, וכאילו אמר אף אם דברת לשלום, לכלימה יחשב לי להתחבר עמך, ומכל שכן לרדת עמך למלחמה וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וַתִּרְמֹס אֶת הַחוֹחַ על אשר נשאו לבו לדבר כזאת, ורמז לו שאנשיו ירמסו אותו:
(י) בעבור ש - הַכֵּה הִכִּיתָ אֶת אֱדוֹם וּנְשָׂאֲךָ לִבֶּךָ לכן הנך מתגאה הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ אם תשב בביתך ותחדל מלהלחם בי, אז תשאר בכבודך שקנית בנצחון אדום וְלָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה וְנָפַלְתָּה אַתָּה וִיהוּדָה עִמָּךְ למה תתגרה עמדי בעבור הביא עליך הרעה, ותפול אתה ועמך:
(יא) וְלֹא שָׁמַע אֲמַצְיָהוּ וַיַּעַל יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּתְרָאוּ פָנִים הוּא וַאֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בְּבֵית שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר לִיהוּדָה הנה מרוב בטחון יואש לנצח מלך יהודה הלך אליו להלחם בארצו ולזה ספר כי בבית שמש אשר ליהודה היתה המלחמה:
(יב) וַיִּנָּגֶף יְהוּדָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לאהלו לְאֹהָלָיו:
(יג) וְאֵת אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בֶּן יְהוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָהוּ תָּפַשׂ יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית שָׁמֶשׁ ויבאו וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִַם וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם בְּשַׁעַר אֶפְרַיִם שער היה בירושלים שהיה נקרא שער אפרים שהיה פתוח נוכח גבול אפרים ודרך אותו השער היו נכנסים בני אפרים בבואם לירושלים עַד שַׁעַר הַפִּנָּה השער העומד בפנת העיר, והיה הפרצה - אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה:
(יד) וְלָקַח אֶת כָּל הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וְאֵת כָּל הַכֵּלִים הַנִּמְצְאִים בֵּית יְקֹוָק וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת בְּנֵי הַתַּעֲרֻבוֹת בני השרים, שהם ביד המלך לערבון, שלא ימרדו בו אבותיהם וַיָּשָׁב שֹׁמְרוֹנָה:
(טו) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹאָשׁ אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ וַאֲשֶׁר נִלְחַם עִם אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל:
(טז) וַיִּשְׁכַּב יְהוֹאָשׁ עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּשֹׁמְרוֹן עִם מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּמְלֹךְ יָרָבְעָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו: פ
(יז) וַיְחִי אֲמַצְיָהוּ בֶן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹאָשׁ בֶּן יְהוֹאָחָז מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה:
(יח) וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֲמַצְיָהוּ הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה:
(יט) וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו קֶשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם וַיָּנָס לָכִישָׁה וַיִּשְׁלְחוּ אַחֲרָיו לָכִישָׁה וַיְמִתֻהוּ שָׁם:
(כ) וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ עַל הַסּוּסִים וַיִּקָּבֵר בִּירוּשָׁלִַם עִם אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד:
(כא) וַיִּקְחוּ כָּל עַם יְהוּדָה אֶת עֲזַרְיָה וְהוּא בֶּן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו אֲמַצְיָהוּ:
(כב) הוּא בָּנָה אֶת אֵילַת היה מאדום כמ"ש מאילת ומעציון גבר וכן אמר בד"ה אז הלך שלמה לעציון גבר ואל אילת על שפת הים בארץ אדום, והיתה לדוד ושלמה שמשלו באדום, ובימי יהורם בן יהושפט פשע אדום ואמציה לקחה מידם והרסה, ועוזיה בנו בנה אותה וישיבה ליהודה כי עד עתה היתה חרבה ולא היתה לא לאדום ולא ליהודה ואחרי מות אמציה בנה אותה וַיְשִׁבֶהָ לִיהוּדָה אַחֲרֵי שְׁכַב הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו: פ
כתובים
רות פרק א
(יט) וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם שמכיוון שכבר החליטה להתגייר, כבר השוותה לנעמי וַיְהִי כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם מלשון הומיה כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן שכילם התאספו לקבור את אשתו של בועז שנפטרה באותו יום וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי בתמיה:
(כ) וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד:
(כא) אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי בעושר ובבנים וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְקֹוָק ולכן לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיקֹוָק עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי:
(כב) וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים בקצירת העומר:
רות פרק ב
(א) וּלְנָעֳמִי מידע מוֹדַע בן אחיו של אלימלך היה לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז וי"א שהיה אבצן מהשופטים:
(ב) וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה לאחד משדות העיר וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו שלא יגער בי וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי:
(ג) וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא שעשתה סימנים בדרכים קודם שנכנסה לשדה כדי שתדע לחזור לשם וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ לבוא אל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ:
(ד) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְקֹוָק עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק:
(ה) וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת וכי דרכו של בועז לשאול בנשים? אלא דברי חכמה וצניעות ראה בה. שתי שיבלים לקטה ושלשה לא והייתה מלקטת בצניעות:
(ו) וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה בלשון עבר עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב:
(ז) וַתֹּאמֶר בלבה אֲלַקֳטָה נָּא את לקט השיבלים וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים את השכחה אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים שהפאה כבר נלקחה בידי עניים אחרים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר ולא נחה וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט:
(ח) וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי איך דנים אותך לכף זכות ולכן אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר שאולי שם בעה"ב לא ירצה בך וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה לשדה אחר שלי כי אולי הפועלים והממונה ישנאוך וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי בצד השדה של הנערות ולא של הנערים:
(ט) עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת ואם תהיי צמאה אז אל תתביישי וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים:
משנת ההלכה
דיני יו"ט
המשך האופה והמבשל
א. ממלא אדם דוד של מים אף על פי שאינו צריך אלא לכוס אחת וצריך להשים הכל אצל האש בפעם אחת. וטעם ההיתר מכוין שטרחא אחת היא ודוקא אם ממלא בפעם אחת אבל בפעמים רבות ע"י כלים אסור ומ"מ גם בממלא בפעם אחת[14] יזהר שלא יאמר בפיו שמבשל לצורך הלילה (שם סעי' ב ומ"ב וס"ק יד ס"ק טו)
ב. אם הדוד עומד כבר על גבי האש אסור להוסיף, אלא אם כן ישתמש בהם בחג שטרחא שלא לצורך הוא (שו"ע שם)
ג. מותר להשתמש ביו"ט בכל המיתקנים לחימום מים בין בשעה שהם מופעלים, ובין בשעה שאינם מופעלים מחמת שוסת החום הפסיק את פעולתם, וע"י הוצאת המים יחזרו ויפעלו[15]. ואפילו אם ע"י הוצאת מים יכנסו מים קרים תחתיהם מותר. ובלבד שלא ידליק בידים את גוף חימום (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' ז)
ד. ואפילו אם מוציא מים שעה קלה לפני צאת החג מותר אע"ג שנכנסים מים אחרים תחתיהם ולא תהיה שהות לשתותם קודם צאת החג שמכיון שאי אפשר להוציא מים חמים אא"כ נכנסים אלו תחתיהם נחשב בישול זה כצורך אוכל נפש (שם הערה כב)
ה. מותר לצלות בשר ע"ג גחלים, אע"פ שמכבה הגחלים ע"י הנחת הבשר, כיון שאי אפשר בענין אחר. (חיי אדם כלל פו סעי' א)
ו. אם גרף מקצת הגחלים עד שאפשר לצלות באותו מקצת, אסור לגרוף השאר. (שם סעי' ב)
ז. בתנורים שלנו[16] אין לאפות פת[17] יותר ממה שצריך[18]. אבל מותר לאפות פת אחד גדול כיון שטרחא אחת היא[19] (שו"ע תקז סעי' ו שו"ת באר משה ח"ח סי' קלז)
ח. אם יש לו פת מוכנה מערב יו"ט אסור לאפות פת אחרת מאותו המין אא"כ רוצה לאפות כדי שתהיה לו פת חמה[20] או שאופה פת ממין אחר וכנ"ל במלאכת לישה (מ"ב סי' תקו ס"ק לו לז)
ט. כירה חשמלית מותר לבשל עליה ביו"ט אם מופעלת מעיו"ט או מחוברת לשעון שבת אבל אסור להקטין או להגדיל את מידת חומה שכן כל שינוי במידת החום נעשה בדרך כלל על ידי כיבוי של חוט מלובן והבערתו של חוט אחר במקומו (שמירת שבת כהלכתה פ"א סעי' כז)
י. תנור גז או חשמלי שחומו מכוון על יד טרמוסטאט מותר להשתמש בו ביו"ט ומותר לפותחו ולסגרו גם לשם ביקורת אע"ג שעי"כ עשוי להדליק ולהגדיל את הלהבה[21] (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' ל)
יא. מותר להקטין ביו"ט את הלהבה של כירת גז אם אין שם אלא להבה אחת ואינו יכול להבעיר להבה אחרת שהיא קטנה מזו, וגם אינו רוצה להסיר לגמרי את הקדירה מן האש כדי לשמור על חום התבשיל ויש חשש שהתבשיל שעל הלהבה ייקדח ויתקלקל, או אם יש חשש שהמים יתאדו. אבל אסור להקטין את הלהבה כדי למנוע שהאוכל יתחרך במקצת או שהקדירה תפויח ועל אחת כמה וכמה שאסור לעשות כן אם כוונתו בהקטנת הלהבה היא רק כדי למנוע הפסד ממון. (שמירת שבת כהלכתה פי"ג סעי' י)
יב. אסור לבשל ולאפות לצורך בעלי חיים, אפילו אם מזונותיהם עליו ומכ"ש בעלי חיים של הפקר אבל מותר לטלטל מזונות וליתן לפניהם ומותר להרבות בשבילם באותה קדירה שמבשל בה לעצמו, גם אם לא היו מזונותיהן עליו אפי' אם אין[22] לו דבר אחר שיוכל ליתן לכלבים אם היה רוצה (שו"ע שם סעי' ג ומ"ב ס"ק טז וס"ק כא)
[1] העמק דבר
[2] אור החיים ודוקא פטר חמור, אבל בכורות הטהורות לא, כי התמימין אינם בני פדיון, ובעלי מומין משנעשו בני מומין רגע אחד ברשות הבכור זכה בו, והרי הוא אצלו כחולין, ומה מקום לפדיון
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] מלבי"ם
[5] העמק דבר
[6] רש"י
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] אבע"ז
[9] רש"י
[10] רש"י
[11] אבע"ז
[12] רמב"ן
[13] רמב"ן
[15] דהוי גרמא דהבערה לצורך אוכל נפש וגם אינו פסיק רישא ודאית כיון שיש והטרמוסטאט נמצא במצב שבלא"ה היה מתחיל לפעול ואז הוצאת המים לא ישפיעו עליו כלל (שם הערה כג)
[16] שדוקא בתנוריהם, שהיו קטנים והיו מדבקים הפת בדפנותיהם ומתוך שהוא מלא אין מקום לחומו להתפשט והפת נאפה יפה מותר למלאותו אבל לא בשלנו שאין דרכן לדבק גדול וקטן שוה לאיסור (שו"ע שם ומ"ב ס"ק לג)
[17] הטעם משום שבכל ככר וככר איכא טרחא בעריכה ואפיה ולכן לא שרי לאפות יותר כל שאין הפת נאפה יותר יפה מצד מילוי התנור. ואפילו ע"י עכו"ם אסור: ויש פוסקים שמתירין אף בתנור שלנו ודוקא כשצריך באמת עכ"פ פת אחד ליו"ט ובשעת הדחק כגון מי שלא הניח ערובי תבשילין וצריך לו פת לשבת וכן בכל שעת הצורך יש לסמוך על דעה זו לאפות קודם אכילת שחרית אם צריך עכ"פ לפת אחד בו ביום עצמו אבל אם אינו צריך רק שמערים לאכול מעט כדי להתיר לו האפיה אסור אף שעושה זה בשביל שבת (מ"ב שם ס"ק לד לה ושער הציון ס"ק נ וכ"מ במ"ב תקי"ב ס"ק יב)
[18] ולענין אפית פת כדי ליתן לנכרי הדר בביתו מסקי האחרונים שכיון שיש על כל ככר וככר טרחא בפ"ע ע"כ אין להתיר אפילו אופה בתנור אחד ולעת הצורך אם יוכל לפייסן בדברים אחרים ונמצא שכל הפת ראוי בשביל ישראל אז מותר ליתן גם להם לאכול ממנו (מ"ב תקיב ס"ק יב)
[19] ועיי"ל מלאכת לש שאין ללוש עיסה שהיא בשותפות עם עכו"ם וה"ה גבי אפיה וכן אין לאפות פת קיבר וכו' וכנ"ל גבי לישה
[21] כיון שהכיבוי וההדלקה הם לצורך אוכל נפש וגם לסוגרו אחר שהוציא את התבשיל מותר אע"ג שאינו לצורך אוכל נפש מותר כיון שאינו מכוין ממש לכבותה שהרי כך הרגילות לסגור את דלת התנור וגם הקטנת הלהבה שתבוא ע"י סגירת הדלת לא נעשית מיד עם סגירתה אלא רק קצת אח"כ וא"כ הו"ל פס"ר של גרם כיבוי ואפשר לצרף כמב קולות א. שרבו הסוברים דגרם כיבוי שרי ביו"ט ב.שכיון שאינו עושה פחם הוי גרם כיבוי בדומה לגחלת של מתכת שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה ג. וגם אין הגז נכבה לגמרי ואינו אלא מיעוט הלהבות (שם הערה פ)
[22] ברמ"א כתב אפילו אם יש לו וכו' ועיין מ"ב שם ס"ק כב שכתב שהוא "ט"ס וצ"ל אפילו אין לו ד"א וכו'. ועיין בביאור הגר"א שמפרש דברי הרמ"א דר"ל דאם היה לו ד"א במה לפייסן אפילו קדרה אחרת שרי להרבות בשבילן אם המאכל הזה ראוי לעצמו דאז חשבינן כאלו מבשל לצורך עצמו וכן מפרש המ"א בסק"ג את דעת הרמ"א וכן מבואר בד"מ אמנם במ"א סק"ג מוכח דלדינא דעתו כדעת המהרש"ל דבקדירה אחרת בשבילן אסור בכל ענין דבזה מוכח דהבישול שלא לצרכו הוא והעתיקו כמה אחרונים את דבריו"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה