מקרא
במדבר פרק ז
(מב) בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי נָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל:
(מג) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף מנין אותיותיו בגימטריה תתק"ל כנגד שנותיו של אדם הראשון שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ על שם שכשהעמיד תולדות לקיום העולם בן מאה ושלשים שנה היה, שנאמר (בראשית ה, ג) ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו וגו' מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף בגימטריה תק"כ, על שם נח שהעמיד תולדות בן ת"ק שנה, ועל שם עשרים שנה שנגזרה גזירת המבול קודם תולדותיו, כמו שפירשתי אצל (בראשית ו, ג) והיו ימיו מאה ועשרים שנה, לפיכך נאמר מזרק אחד כסף ולא נאמר מזרק כסף אחד, כמו שנאמר בקערה, לומר שאף אותיות של אחד מצטרפות למנין שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כנגד שבעים אומות שיצאו מבניושְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(מד) כַּף אַחַת כנגד התורה שנתנה מידו של הקב"ה עֲשָׂרָה זָהָב כנגד עשרת הדברות מְלֵאָה קְטֹרֶת גימטריה של קטרת תרי"ג מצות, ובלבד שתחליף קו"ף בדל"ת על ידי א"ת ב"ש ג"ר ד"ק:
(מה) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר כנגד אברהם, שנאמר בו (בראשית יח, ז) ויקח בן בקר אַיִל אֶחָד כנגד יצחק (שם כב, יג) ויקח את האיל וגו' כֶּבֶשׂ אֶחָד כנגד יעקב (שם ל, מ) והכשבים הפריד יעקב בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(מו) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לכפר על מכירת יוסף, שנאמר בו (שם לז, לא) וישחטו שעיר עזים:
(מז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר כנגד משה ואהרן, שנתנו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה שלשה מינים כנגד כהנים ולוים וישראלים, וכנגד תורה נביאים וכתובים. שלש חמשיות כנגד חמשה חומשין, וחמשת הדברות הכתובין על לוח אחד, וחמשה הכתובין על השני [1]זֶה קָרְבַּן אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל: פ
(מח) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שבת היה והוראת שעה היתה שהקריבו בו ביום[2] נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד:
(מט) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(נ) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(נא) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(נב) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(נג) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד: פ
(נד) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָה צוּר:
(נה) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(נו) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(נז) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(נח) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(נט) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר: פ
(ס) בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי:
(סא) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(סב) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(סג) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(סד) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(סה) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי: פ
(סו) בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי נָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי:
(סז) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(סח) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(סט) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ע) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(עא) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי: פ
(עב) בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן:
(עג) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(עד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(עה) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(עו) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(עז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן: פ
(עח) בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן:
(עט) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(פ) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(פא) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(פב) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(פג) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲחִירַע בֶּן עֵינָן: פ
(פד) זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ התחילו אז לחנכו[3] מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה:
(פה) שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף וְשִׁבְעִים הַמִּזְרָק הָאֶחָד כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
(פו) כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מְלֵאֹת קְטֹרֶת עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כָּל זְהַב הַכַּפּוֹת משקלם עֶשְׂרִים וּמֵאָה שקלי הקודש:
(פז) כָּל הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים עָשָׂר כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר וּמִנְחָתָם וּשְׂעִירֵי עִזִּים שְׁנֵים עָשָׂר לְחַטָּאת:
(פח) וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁשִּׁים זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ לסוף שנים עשר יום שכבר נתחנך עלה החשבון כך וכך[4]:
(פט) וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל הוא הקול שנדבר עמו בסיני וכשמגיע לפתח היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל[5] וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו". והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו. ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב. וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי[6] מִדַּבֵּר אֵלָיו הוא לבדו היה שומע הקול ולא ישמענו מי שהוא באהל מועד מחוץ לפרוכת גם זה נכון כי השם הוסיף בהרגשת אזניו כאשר הוסיף באור עיני נער אלישע וכן ויגל ה' את עיני בלעם מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו כך היה הדיבור אל ממשה תמיד[7]: פ
נביא
מלכים ב פרק יז
(טז) וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה צורה יצוקה ממתכת שנים שְׁנֵי עֲגָלִים וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבָּעַל:
(יז) וַיַּעֲבִירוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ כל כך התמידו לעשות הרע, כאילו מכרו עצמם לכך לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְהַכְעִיסוֹ:
(יח) וַיִּתְאַנַּף יְקֹוָק מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו הגלה אותם עם הושע לֹא נִשְׁאַר רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ:
(יט) גַּם יְהוּדָה לֹא שָׁמַר אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ:
(כ) וַיִּמְאַס יְקֹוָק בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּם וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים בוזזים עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו לגמרי מארצם וישליכם אל ארץ אחרת רחוקה:
(כא) כִּי זהו בעבור אשר כל ישראל התחילו בעבירה, כי הם מעצמם קרעו ונפרדו ממלכות בית דוד, ופי ה' לא שאלו קָרַע יִשְׂרָאֵל מֵעַל בֵּית דָּוִד וַיַּמְלִיכוּ אֶת יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וידא וַיַּדַּח יָרָבְעָם אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי יְקֹוָק וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה:
(כב) וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא סָרוּ מִמֶּנָּה אף אחר שבטל הושע את השומרים, עם כל זאת לא סרו ממנה, מדעת עצמם:
(כג) עַד אֲשֶׁר הֵסִיר יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: פ
(כד) וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר אנשים מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ:
(כה) וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת יְקֹוָק אף על פי שהעמים עובדי גלולים הם יראים מפניו, וקרו ליה אלהא דאלהיא, כענין שנאמר (מלאכי א יד): ושמי נורא בגוים, ואלו לא יראוני, כי אמרו אלו היתה בו יראה, לא נתן עמו לגלות וַיְשַׁלַּח יְקֹוָק בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם:
(כו) וַיֹּאמְרוּ עבדי המלך לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ סר צילם וצלם אנושי מעליהם, ונחשבים כבהמה בעיניהם:
(כז) וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ:
(כח) וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים והיה הוא אחד מכהני הבעל אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית אֵל וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת יְקֹוָק:
(כט) וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו כל אומה עשה לעצמו עבודת גלולים שעבד בארצו, ולא היה הכהן מעבירם מהעבודת גלולים מכל וכל, כי הוא היה מכהני הבמות ועבד עבודת גלולים כמותם וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם:
(ל) וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת סֻכּוֹת בְּנוֹת בלשון בבל הוא, תרנגולת עם אפרוחיה וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל לשון כותי הוא, תרנגול הזכר וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אֲשִׁימָא בלשון חמת הוא תיש:
כתובים
משלי פרק טז
(טז) קְנֹה חָכְמָה מַה טּוֹב מֵחָרוּץ לקנות חכמה הרבה יותר טוב מזהב מיוחד וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף ולקנות בינה משובח מלקנות כסף: (יז) מְסִלַּת יְשָׁרִים סוּר מֵרָע דרך הישרים לסור ולהתרחק מהרע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ נֹצֵר דַּרְכּוֹ ומי ששומר על הנפש שלו שומר מאד את מעשיו: (יח) לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן המתגאה יבוא לשבר וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ ומי שרוחו גבוהה (גאוה) יכשל: (יט) טוֹב שְׁפַל רוּחַ אֶת עֲנָוִים טוב להשפיל את הרוח ולשבת עם העניים שהם בטבעם בעלי ענוה מֵחַלֵּק שָׁלָל אֶת גֵּאִים מאשר לשבת עם בעלי גאוה ולהתחלק בהרבה ממון: (כ) מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב החושב בשכלו על פי התורה ימצא את הדרך הטובה לעשות וּבוֹטֵחַ בַּה' אַשְׁרָיו ומי שבוטח בה' הוא משובח: (כא) לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן מי שליבו קנה חכמה ומבין אותה הוא נבוןוּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח כשמסביר את החכמה במתיקות יוסיף ללמוד (להבין): (כב) מְקוֹר חַיִּים שֵׂכֶל בְּעָלָיו השכל של האדם שמשתמש בו לדברי תורה הוא נותן חיים וּמוּסַר אֱוִלִים אִוֶּלֶתוהטפשות של האויל גורמת לו יסורים: (כג) לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ החכם פיו מדבר בשכל וְעַל שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח וכשחוזר בפיו יוסף לקחת את החכמה: (כד) צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם המדבר דברים נעימים דבריו מתוקים כמו צוף דבש מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם שנפש השומעת שמחה ועצמותיו מתרפאות: (כה) יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ יש דרך שנראית לאדם ישרה להתנהג בהוְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת אבל סופה הוא מוות: (כו) נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ מי שעמל בשדהו לגדל תבואה מועיל לעצמו כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ כי פיו כופה אותו להביא אוכל ויש לו בזכות העמל שלו (וכן בתורה מי שעמל ללמוד בסוף ידע מה לעשות): (כז) אִישׁ בְּלִיַּעַל כֹּרֶה רָעָה איש בלי עול שמים חושב רע (כורה כמו חופר בור) וְעַל שְׂפָתוֹ כְּאֵשׁ צָרָבֶת ודבורו מזיק כאש שורפת: (כח) אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן המהפך בלשונו משלח מריבות וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף אבל הנרגן שאוהב לריב יפריד אפילו בין איש לאשתו (אלוף = חשוב, והבעל חשוב לאשתו): (כט) אִישׁ חָמָס יְפַתֶּה רֵעֵהוּ הגזלן מפתה את חבירו לבוא עמו (שכדאי וטוב לו) וְהוֹלִיכוֹ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹב אבל מוליך אותו לדרך רעה: (ל) עֹצֶה עֵינָיו לַחְשֹׁב תַּהְפֻּכוֹת עוצם עניו להתרכז ולחשוב איך לעשות רעה קֹרֵץ שְׂפָתָיו מרמז בשפתיו לשון הרע על חבירו כִּלָּה רָעָה גומר לעשות את הרעה שחשב (ריב בין אנשים): (לא) עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה הזיקנה היא כתר שמפאר בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא להולך בדרך צדקה הזקנה זה כתר: (לב) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר יותר חזק הכובש כעסו מהמתגבר על חבירו וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר והמשל ברצונו יותר חזק מהכובש עיר: (לג) בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָלבחיק שהוא מקום סתר מפילים גורל וּמֵה' כָּל מִשְׁפָּטוֹ והיוצא בגורל הוא משפט ה' ולא במקרה:
משנת ההלכה
אסטרולוגיה
א. נאמר בגמרא[8] "אין שואלים בכלדיים והם החוזים בכוכבים - האיצגטנין[9], שנאמר[10] "תמים תהיה עם ה' אלקיך"[11], ועצם האיסור נפסק בשו"ע יו"ד[12] "אין שואלים בחוזים בכוכבים ולא בגורלות". וכתב הרמ"א "הגה: משום שנאמר: תמים תהיה עם ה' אלהיך [13].
ב. איצטגנינות היא חכמת הבקיאות בהליכות המזלות[14]. וידיעת העתידות ע"פ בקיאות זו[15], וכגון יום פלוני טוב יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, חודש פלוני או שעה פלונית רעים לדבר פלוני[16]. ויודעים ע"פ חכמה זו את טבע האדם[17], ואת תכונותיו ומדותיו[18], ומה שיקרה עמו[19].
ג. הבקיאים בחכמה זו נקראים אצטגנין[20], ונקראים גם כלדאי[21]. וחוזים בכוכבים [22] ואסטרלגין[23].
ד. לדעת הרמב"ן[24] והנימוקי יוסף[25] האיצטגנינות היא חכמה גדולה וגזרה שגזר הקב"ה מששת ימי בראשית להנהיג עולמו לפי מערכת הכוכבים ומהלכם, אלא שביד הקב"ה לשנות ולעשות כרצונו[26]. ורש"י[27] כתב שע"פ חכמה זו הם רואים רק סימן לכך שיקרה דבר, אבל הם לא רואים את פירושו של כל דבר[28]. והמאירי[29] כתב שנתערבה עם חכמה זו מלאכת הכישוף, ויש בהאצטגנינים כיתות שונות, מהם שמאמינים שרוח נבואה באה להם מכחם, ומהם שמקטירים לכוכב בשעות ידועות, ומהם שחוקרים סדר מהלך הכוכבים ועושים צורות של מתכות בשעות ידועות שיהיה הכוכב המבוקש להם סובב כנגד הצורה, ומייחדים הצורה לחליים ידועים או לשאר דברים, ומהם שיגזרו לפי מהלך הכוכבים איזו עת ראויה ללקט הזרעים ולאסוף התבואות וכדומה[30]. ולדעת הרמב"ם [31]כל מעשי האצטגנינות הם דבר הבל ושוא וכזב ואין בהם ממש[32].
ה. לדעת הרמב"ן אף שאסור לשאול איצטגנין, מותר לשמוע להם כשאמרו לו עצות מעצמם, ומותר להאמין לדבריהם, ואין זה בכלל ניחוש, שהרי לדעת רבי חנינא [33]יש מזל לישראל[34], ואף על פי שאין הלכה כמותו אלא כרבי יוחנן הסובר אין מזל לישראל[35]. מכל מקום אין זה בכלל ניחוש, שהרי מצינו הרבה חכמים שמעו לדברי האיצטגנין והאמינו בהם וחששו להם[36], אלא שלפעמים עושה הקב"ה נס ליראיו לבטל מהם גזרת הכוכבים, ולכן אסור לשאול בהם אלא צריך להלך בתמימות, ואם ראה בהם דבר שלא כרצונו עושה מצוה ומרבה בתפלה, ואם ראה באצטגנינות יום שאינו טוב למלאכתו נשמר ממנו ואינו סומך על הנס, שאסור ללכת כנגד המזלות[37]. וכדעתו נפסק בשו"ע שם[38] וז"ל "נהגו שאין מתחילין בשני וברביעי, ואין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה". וכתב הרמ"א "הגה: ולכן נהגו גם כן להתחיל ללמוד בראש חודש, כי אע"פ שאין ניחוש יש סימן[39]. במה שאדם יודע שהוא כנגד המזל, לא יעשה ולא יסמוך על הנס, אלא שאין לחקור אחר זה משום תמים תהיה"[40].
ו. מי שאומר באצטגנינות שיום פלוני טוב או רע למעשה פלוני הוא בכלל מעונן, ואדם שכיון מעשיו לפי האצטגנינות באותה העת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה. וכשאומר כוכב פלוני עולה אין טוב לצאת אז, הרי זה בכלל מנחש[41].
ז. בירושלמי[42] אמרו שגר אצטרולוג חשש לצאת לדרך מפני שראה באצטגנינות שלו שבאותו זמן יש סכנה, ובטח בהקב"ה ויצא וניצל מן הסכנה, ואמרו: מי גרם לו שיפול בסכנה, לפי שהרהר שלא לצאת, שכל המנחש סופו לבוא עליו, [43], ומי גרם לו שינצל, לפי שבטח בהקב"ה.[44].
[1] רש"י מיסודו של ר' משה הדרשן
[2] חזקוני
[3] רשב"ם
[4] רשב"ם
[5] רש"י
[6] רמב"ן ריש תרומה (שמות כה)
[7] אבע"ז
[14] ותחילות השעות -וכמו שנאמר בבבא בתרא טז: "וה' ברך את אברהם בכל" [בראשית כד], וכו' - רבי אלעזר המודעי אומר: איצטגנינות [גדולה] היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו לשאול במזלות [וליטול עצה הימנו] –רש"י יומא כח: ושבת קנו. וסוטה לו: ד"ה אצטגנינות
[15] כמו שפירש רש"י על הפסוק "אם בן הוא והמיתן אותו" [שמות פרק א פסוק טז] - לא היה מקפיד אלא על הזכרים, שאמרו לו אצטגניניו שעתיד להוולד בן המושיע אותם. וכעי"ז ברש"י שם פסוק כב, ופרק י פסןק י בשם מדרש אגדה. וסוטה יב: וסנהדרין קא: [רש"י במדבר כ יג] על הפסוק "המה מי מריבה" -הם הנזכרים במקום אחר את אלו ראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל לוקה במים, לכך גזרו (שמות א, כב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. וכעי"ז רש"י בישעיהו י לב. רד"ק שופטים ד ז. וראה יד רמה סנהדרין מט. [אמנם יש מקומות בהם משמע שעצם יגיעת חכמת התכונה ומהלך השמש והירח כוכבים נקראת אצטגנינות ראה ברכות ד., ורמב"ם בקדוש החודש א ו ועוד שם]
[16] רמב"ם עבודה זרה פי"א ה"ח [וראה שם שלדעתו נקראים מעוננים אלא שיודעים את מהלך הכוכבים ע"פ חכמת האיצגנינות, והאצטנינות לדעתו היא חכמת מהלך הכוכבים בלבד וכמו שהבאנו לעיל מהל' קדוש החודש, וראה גם הל' סנהדרין פ"ב ה"א שאצטגנינות ומעוננים הם שני דברים], תשובות הרמב"ן סי' רפג (רפב), המובאת בב"י יו"ד סי' קעט
[21] ברכות סד. שבת קיט. [וברש"י שם] וקנו: [וברש"י], יבמות כא: וברש"י, סנהדרין צה., וראה פסחים קיג: וראה שם פירוש נוסף ברש"י וברשב"ם ועיין בתוס' שהוכיח שהם חוזים בכוכבים
[23] בראשית רבה [מד יב, וסג ב, ופה ב, ועוד] ושמות רבה [א יח וכא, ועוד]. ונקראים גם "הוברי שמים" [ישעיהו מז], ו"בדים" ע"ש שהם בודים מליבם ומשקרים ראה רש"י לישעיהו מד כה, וראה לקמן. והגאונים כתבו שיש מבעלי האצטגנינות כמה מינים, יש מהם שאומרים שכל תנועות האדם ואפילו רחשי לבו תלויים במזל ומהמזל באים רחשי הלב ואי אפשר לשנותם כלל, לא להוסיף ולא לגרוע. והם לא מודים כלל בקב"ה. ויש מהם שאומרים שאדם יכול לעשות בחכמתו דבר שלא המזל גרם לו לעשותו. כיון שרוחו ונפשו של אדם הם למעלה מן הכוכבים ומזלות ויכול הוא לשנות את מה שהמזל גורם, ויש מהם שאומרים שהקב"ה ברא באדם יכולת לכוף את יצרו שנגרם על ידי המזל -שו"ת הגאונים הרכבי סי' שצ, הובא גם באוצה"ג שבת סי' תעז
[26] תשובת הרמב"ן הובאה בב"י יו"ד סי' קעט, וראה רמב"ן לפרשת שופטים יח ט - "כי הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהן, ונתן כח הארץ וכל אשר עליה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם כאשר הוא מנוסה בחכמת האיצטגנינות, ועשה עוד על הכוכבים והמזלות מנהיגים מלאכים ושרים שהם נפש להם. והנה הנהגתם מעת היותם עד לעולם ועד, גזירת עליונים אשר שם להם. אבל היה מנפלאותיו העצומות, ששם בכח המנהיגים העליונים דרכי תמורות, וכחות להמיר הנהגת אשר למטה מהם, וכו', ועשה כן, להיות הוא יתברך שמו מהשנא עדניא וזמניא, קורא למי הים לעשות בהם כרצונו, והופך לבקר צלמות, מבלי שינוי טבעו של עולם, ושיעשו הכוכבים והמזלות מהלכם כסדרן" וכו' "אבל יש לענין הזה סוד, וכבר הודענו (ויקרא יח כה) כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם והם נפשות לכדורי הגלגלים". [ועי"ש שהמכשפים היו משנים את הטבע ע"פ חכמה זו". ועי' שבת שם מחלוקת האמוראים אם יש מזל לישראל וברש"י, ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' קמח וסי' תט
[28] וראה כעי"ז בירושלמי ע"ז פ"ב ה"ב, ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) [במדבר פרשת חקת דף קכג עמוד א] לגבי מי מריבה "שאצטגניני פרעה וכל הוברי השמים רואין ואינם יודעין מה רואין (ישעיה מז) ומודיעין לחדשים מאשר יבואו. ולא כל אשר יבואו. לפיכך הזהיר הקב"ה את ישראל שלא להתעסק בהם. וכן הוא אומר (ירמיה י) כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו וגו'". וראה רש"י בישעיהו [פרק מד פסוק כה] על מה שנאמר שם "מפר אותות בדים" - לפי שאני נטיתי שמים לפיכך אני יכול להפר אותם:, בדים - הם החוזים בכוכבים ע"י אותות השמים ועל שם שפעמים הרבה שהם מכזבים קורין אותם בדים, ולפי שאיצטגניני בבל היו חוזים בכוכבים כמו שהוא אומר (לקמן ישעיהו מז) "יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים" לכך הוא אומר שיפר אותות בדיהם כי אני הוא שהפרתי אותות בדי מצרים"
[35] שנאמר [ירמיה י ב] "כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאתות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה, הם יחתו ולא ישראל", ראה בענין זה בתוס' יו"ט בסוף קדושין ובתפארת ישראל שם בארוכה. וראה בספר חסידים סי שכא ובהערות הגר"ר מרגליות בעיקר אות ה ויב בשם הזוהר ועוד
[37] רמב"ן בתשו' הנ"ל, וכ"ד הנמוק"י סנהדרין שם. ועי' הקדמת הראב"ע לס' המולדות, שנדפס מכת"י בקובץ "סיני", כרך י עמ' רפו. והמהר"ל שם בחדושי אגדות שם בשבת
[41] טור סי' קעט. וראה שיש במפתח שם בשם הערוך לנר שגרס הרמב"ם בגמרא בסנהדרין סו שם גרסא שמוכיחה את דעתם שגרסו שם "המנחשים בכוכבים". וראה בגאונים שהבאנו לעיל, שהסוג הראשון שהביאו מהאיצטגנין הם כופרים ממש בקב"ה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה