מקרא
(כו) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ להודיע שלא באו לאהליהם אל המחנה רק מיד הלכו[1] אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ:
(כז) וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ בעבור שצוה אותם לראות השמנה היא אם רזה (פסוק כ), השיבו לו - וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא על שאלתו "היש בה עץ אם אין" (שם), השיבו לו -[2]וְזֶה פִּרְיָהּ:
(כח) אבל רשעם במה שאמרו (פסוק כח) אפס כי עז העם, שהוא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם, שאי אפשר בשום ענין, כמו האפס לנצח חסדו (תהלים עז, ט), ואין עוד אפס אלהים (ישעיה מה, יד) אֶפֶס שהארץ שמנה ופריה טובים, אבל אי אפשר לבוא אליהם -[3] כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם:
(כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב והם שונאינו[4] וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן וא"כ כל גבולות הארץ מוקפים בגיבורים ואין לנו מקום תורפה לעלות ולהלחם משם[5]והנה השיבו על כל מה שצוה להם משה, זולתי מה שאמר "המעט הוא אם רב" שלא ענו אותו דבר בזה, וכן לא הזכירו טובה, כי היה בדעתם לומר לעם אחר כך "ארץ אוכלת יושביה היא" בדרך דבה, והנה עמה מועטים וחזקים מאד והנה העם הבינו כוונתם, ואז החלו כל העדה אשר שם להתאונן[6]:
(ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה שישמעו מה שמשה אומר, שהיה מדבר, כדכתיב במשנה תורה "ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם. ה' אלהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם" וגו'[7] וַיֹּאמֶר כלב וחיזק דבריו של משה באמרו[8] עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:
(לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ מתחלה כשהיו אומרים להם לפני משה ואהרן, זבת חלב ודבש היא, זולתי שהעם חזק, וכלב אמר להם כי יכול נוכל לה, והעם היו עדיין נוטים לדברי כלב, כי מהם שהיו בוטחים בכחם, ומהם שהיו בוטחים בעזרת השם, אז הוציאו להם דבת הארץ בפני עצמם, עד שילינו כל העדה, וזה פי' מה שכתוב (להלן יד, לו) וישובו וילינו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ[9]:
(לב) וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כי הלכו מלפני משה ואהרן, והיו אומרים לעם באהליהם כי היא ארץ אוכלת יושביה, וכל זה מפני שראו עם הארץ, אשר כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים, נפל פחדם עליהם והמסו לב אחיהם, וכאשר ראו כי עדיין היו נועצים ללכת ויהושע וכלב מחזיקים ידיהם, הוציאו דבה בשקר כדי לבטל דבריהם על כל פנים, וזהו שנ' ויוציאו דבת הארץ, כי מוציא דבה הוא שבודה דברים שקרים מלבו, ומביא דבה הוא שמביא דברי אמת בלשון דבה, ועל כן נאמר ביוסף (בראשית לז, ב) ויבא יוסף את דבתם הרעה, וזהו שבין מוציא דבה למביא דבה (ראה להלן יד, לז) ועל זה נענשו למות במגפה, דכתיב (להלן יד, לז) וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת כי הארץ ההיא חזקת האוירכבדת הטבע, ומימיה ופירותיה עבים וכבדים ויגדלו גדול רב מאד, ולא יסבלו אותם מזגי בני אדם הבינונים, זולתי הענקים ואנשי מדות שהם בעלי כח החזקים בטבעם אשר הם עצומים בגבהם וקומתם, ולכן תגדל אנשים גדולים מאד ותמית שאר בני אדם כולם, כמנהג במאכלים הגסים[10]:
(לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים אנשים מופלאים, שכל הרואה אותם מופלא עליהם. ויש מפרשים כל הרואה אותם מתפחד שלא יפלו עליו מרוב גובהם[11] בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים מן הנפלים הקדמונים אשר שמעתם עליהם כי המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם (בראשית ו ד) ולפי שהיה ענין הנפילים שבדורות נח נודע בעולם, הזכירו להם שאלו בני הענק מהם כדי ליראם ולבהלם, ולכך אמרו עתה - וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם ובשביל זה לא קמו עלינו, כי לא החשיבו אותנו ויבז בעיניהם להרע לנו[12]:
במדבר פרק יד
(א) וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה כי לעת ערב באו המרגלים באהליהם כאשר הלכו מלפני משה, ובבקר השכימו וילינו כלם על משה ואהרן, וכך אמר משה (דברים א כז) ותרגנו באהליכם, כי באהליהם היו אומרים דברי נרגן[13] הַהוּא הוא שכתוב (איכה א, ב) בכה תבכה בלילה, וליל תשעה באב היה[14]:
(ב) וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ:
(ג) וְלָמָה יְקֹוָק מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה:
(ד) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה נמנה אדם אחר רֹאשׁ למלוך עלינו[15] וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה העם מרו את פי ה' כשלא רצו לעלות מפני אמרם כי עז העם, ויש בה' לעזור ולהכשיל וכאשר יפרש שם (פסוק ל) ה'אלהיכם הוא ההולך לפניכם הוא ילחם לכם, כי אחרי שאין המניעה מכלום רק מתוקף העם היה להם לבטוח בשם ה' כי לה' המלחמה[16]:
(ה) וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בראותם מעוות לא יוכל לתקון (קהלת א,טו) כענין בסנהדרין שכבשו פניהם בקרקע כשלא ידעו מה לעשות מאימת המלך[17]:
(ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם:
(ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד על שני הדברים שאמרו המרגלים השיבום, על שאמרו - "ארץ אוכלת יושביה" ומשכלת, "טובה הארץ מאד מאד", ואוירה טוב, וטוב לשבת בה[18]:
(ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ יְקֹוָק וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
(ט) אַךְ בַּיקֹוָק אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם כדכתיב ואכלת את כל העמים[19] סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיקֹוָק אִתָּנוּ הקב"ה שהוא צל ושומר לכל הבריות, סר מעליהם והפקירם לנו, והוא אתנו לעזרתינו, ולכך -[20] אַל תִּירָאֻם:
(י) וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם את יהושע וכלב[21] בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְקֹוָק נִרְאָה בענן[22] בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ
נביא
מלכים ב פרק כא
(י) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים נחום וחבקוק, ולפי שהיה מנשה רשע, לא נקראו על שמו לפרש שבימיו היו לֵאמֹר:
(יא) יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו וַיַּחֲטִא גַם אֶת יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו: פ
(יב) לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אֲשֶׁר כָּל שמעיו שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו שמרוב התרועה וההפעלות שיקרה לו מזאת השמועה הרעה ידמה לו שיהיה קול הברה צלצול באזניו:
(יג) וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן כדרך הבנאי, אשר ינטה קו ליישר ולהשוות הבנין, כמו כן הרעה אשר תבוא לירושלים, תדמה לרעת שמרון וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב הקו מודדים בה את החומה ארכה ורחבה והמשקולת מכונים אותה בגובהה, ומצייר כי על שומרון נטה קו תהו להחריבה מתחת ועל בית אחאב נטו משקולת להשמידו בגבהה, ר"ל שאין לו חלק לעוה"ב וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ כמו שממחין ומקנחין את הצלחת להסיר כל הנדבק בו ואח"כ הופכים על פניו בל יתנו שם עוד דבר אחר, כן יסיר כל העם הנמצא בירושלים וילכו בגולה ואח"כ יחריבנה עד שלא יהיה באפשר עוד לדור שם מחדש:
(יד) וְנָטַשְׁתִּי ועזבתי אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי קרא מלכות יהודה שארית נחלתו כי הוא לבדו נשאר מנחלת הש"י שהוא עם ישראל כי השאר הגלה מלך אשור וּנְתַתִּים בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וְהָיוּ לְבַז וְלִמְשִׁסָּה לשבר ולמרמסלְכָל אֹיְבֵיהֶם:
(טו) יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינַי וַיִּהְיוּ מַכְעִסִים אֹתִי מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(טז) וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד שהוא היה הורג כל מי שלא הסכים לעבוד ע"ז והנביאים המוכיחים אותם כמו שעשתה איזבל שהרגה את נביאי ה' עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק:
(יז) וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה:
(יח) וַיִּשְׁכַּב מְנַשֶּׁה עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּגַן בֵּיתוֹ בְּגַן עֻזָּא וַיִּמְלֹךְ אָמוֹן בְּנוֹ תַּחְתָּיו: פ
(יט) בֶּן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אָמוֹן בְּמַלְכוֹ וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ מְשֻׁלֶּמֶת בַּת חָרוּץ מִן יָטְבָה:
(כ) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו:
(כא) וַיֵּלֶךְ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַךְ אָבִיו וַיַּעֲבֹד אֶת הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר עָבַד אָבִיו וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם:
(כב) וַיַּעֲזֹב אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו וְלֹא הָלַךְ בְּדֶרֶךְ יְקֹוָק מנשה שב אח"כ בתשובה ויכנע מאלהי אבותיו אבל אמון לא שב כלל:
(כג) וַיִּקְשְׁרוּ עַבְדֵי אָמוֹן עָלָיו וַיָּמִיתוּ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ:
(כד) וַיַּךְ עַם הָאָרֶץ אֵת כָּל הַקֹּשְׁרִים עַל הַמֶּלֶךְ אָמוֹן וַיַּמְלִיכוּ עַם הָאָרֶץ אֶת יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו:
(כה) וְיֶתֶר דִּבְרֵי אָמוֹן אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה:
(כו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בִּקְבֻרָתוֹ אשר כרה לעצמו בחייו בְּגַן עֻזָּא וַיִּמְלֹךְ יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו: פ
כתובים
משלי פרק כ
(כה) מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ כשאדם נכשל בעבירה משחית את קדושתו וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר וכן יבדוק אם עשה נדר ולא שילם שזה גרם לו מוקש שיכשל: (כו) מְזָרֶה רְשָׁעִים מֶלֶךְ חָכָם מלך חכם בהתחלה מפזר את הרשעים שלא יתחברו לעשות לו רע וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אוֹפָן ואח"כ משיב להם כגמולם אופן = גלגל, כמו גלגל שחוזר למקומו כך חוזר הרע לעושהו: (כז) נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם נשמת אדם היא הנר של השם (שאיתו) חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן בודק מחשבות האדם (עם הנשמה, שהיא מעידה על האדם): (כח) חֶסֶד וְאֶמֶת יִצְרוֹ מֶלֶךְ החסד והאמת (חסד) שהמלך עושה שומרים אותו שיש לו הרבה אוהבים וְסָעַד בַּחֶסֶד כִּסְאוֹ ומחזק בחסד את כסא מלכותו, שיעזרו לו: (כט) תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם כמו שהבחורים מתפארים בכוחם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה כך היופי של הזקנים זה הזקנה שלהם (אפילו שהזקנה מחלישה את הכח): (ל) חַבֻּרוֹת פֶּצַע תַּמְרוֹק בְּרָע חבורות ופצעים מנקים את העבירות (שבזה יקבל את עונשו) וּמַכּוֹת חַדְרֵי בָטֶן וגם מחלות שיש לו בתוך הגוף מנקות אותו:
משלי פרק כא
(א) פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' כמו שביל מים, האדם מטהו להיכן שירצה כך לב מלך ביד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ להיכן שהשם רוצה מטה את לב המלך להיטיב ולהרע: (ב) כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו כל אדם חושב שדרכו ישרה וְתֹכֵן לִבּוֹת ה' והשם סופר ובודק את לב האדם באמת מה כונתו: (ג) עֲשׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לעשות צדק ומשפט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח יותר משובח בעיני ה' מלהקריב קרבנות: (ד) רוּם עֵינַיִם וּרְחַב לֵב גאוה ובקשת התענוגות נִר רְשָׁעִים חַטָּאת מחשבת הרשעים (עין רעה), גורם חסרון מהעולם, שימותו: (ה) מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר מחשבות הזריז והישר רק יגרמו לו ריוח וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר וכל מי שממהר בלי לחשוב רק יגרום לו חסרון: (ו) פֹּעַל אֹצָרוֹת בִּלְשׁוֹן שָׁקֶר העושה אוצרות ומרויח על ידי לשון שקר הֶבֶל נִדָּף מְבַקְשֵׁי מָוֶת זה הבל שילך ממנו, וגם גורם לו מות: (ז) שֹׁד רְשָׁעִים יְגוֹרֵם שוד הרשעים יפחיד ויבא אל השופטים כִּי מֵאֲנוּ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט כי הם לא רצו לעשות משפט צדק (ולכן מתרבים השודדים): (ח) הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר אדם "הפכפך" המהפך במעשיו לפעמים והולך בדרך איש ישר ולפעמים בדרך זר וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלוֹ והאדם הנקי, ביושר מעשיו: (ט) טוֹב לָשֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג טוב לשבת על פינת הגג שזה מסוכן ומקום צר מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר מלשבת עם אשה שרבה איתו ויהיה להם בית להתחבר שם: (י) נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע נפש הרשע רוצה לעשות רע לֹא יֻחַן בְּעֵינָיו רֵעֵהוּ וחבירו לא ימצא חן בעיניו (שרוצה ברעת כולם):
משנת ההלכה
דיני תועלת
א. דע עיקר גדול בענין תועלת, אם אחד רוצה להכניס את חברו בעניניו, כגון, לשכרו למלאכתו או להשתתף עמו או לעשות שדוך עמו וכל כיוצא בזה,אפלו לא שמע עליו עד עתה שום רעה, אף על פי כן מותר לדרש ולחקר אצל אנשים על מהותו וענינו, אף שיכול להיות, שיספרו לו גנותו, אפילו הכי מותר, כיון שכונתו לטובת עצמו לבד, כדי שלא יצטרך אחר כך לבוא לידי הזק ולידי מצה ומריבה וחלול ה', חס ושלום. אך צריך שיודיע למי ששואל מאתו עליו[23], שרוצה לעשות שדוך עמו או כל עניני השתתפות וכנ"ל, ובזה לא יהיה עליו שום חשש אסור לא מפני שאלתו, שהוא אין מתכון לגנותו רק לטובת עצמו כאשר בארנו, אך יזהר שלא יאמין את תשובתו בהחלטה מפני קבלת לשון הרע רק דרך חשש בעלמא לשמר את עצמו, וגם אין לו שום אסור מפני תשובת חברו שנאמר שעבר בזה על "לפני עור לא תתן מכשול", כי אף אם יספר עליו חברו את עצם גנותו, אין הוא עושה בזה אסור גם כן, כיון שגם הוא אינו מתכון בתשובתו לספר גנותו של חברו, רק הוא אומר האמת בכדי להיטיב עם זה השואל מאתו עצה בענין זה, שזה מותר מן הדין, אך מאד יזהר שלא לגזם את הדבר, יותר מכפי שהוא יודע את ברור הדבר.
ב. אמנם צריך ליזהר מאד, שלא ידרש את מהותו וענינו אצל מי שהוא משער שהוא שונאו, ואפלו איננה שנאה גמורה, רק שגם הוא באותו אמנות ובאותו עסק, כי מלבד שלא יבוא לו שום תועלת מזה, דרגיל הוא לשקר לגמרי או לפחות לגזם את הדבר מחמת שנאתו, עוד הוא מביאו בזה ללשון הרע גמורה, כי הוא בודאי יכוין בתשובתו מחמת שנאה, הגם שיאמר לך בפיו, שתשובתו איננה מחמת שנאה, רק שלא יוכל לראות ברעה שיגיעך על ידי זה אבל בלבו לא כן יחשב
[1] אבע"ז
[2] רמב"ן
[3] רמב"ן
[4] ספורנו
[5] רמב"ן חזקוני
[6] רמב"ן
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] ספורנו
[9] רמב"ן
[10] רמב"ן
[11] פי' ר' יוסף בכור שור
[12] ספורנו
[13] רמב"ן
[14] רבינו בחיי
[15] ת"י
[16] רמב"ן
[17] ספורנו
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] חזקוני
[20] פי' ר' יוסף בכור שור
[21] אבע"ז
[22] ת"י
[23] אבל אם לא יודיע לחברו את סבת דרישתו, ויעשה עצמו כמתנכר, כדי שיודע לו בטוב מהותו של אותו האיש, נראה פשוט דעובר בזה על "לפני עור", שעל ידו יעשה חברו אסור אם יספר עליו דברים של דופי אפלו אם אמת הוא, כאשר בארנו במקום אחר, דאסור לשון הרע הוא אפלו על אמת לכל הפוסקים, ולא נתן להאמר רק אם מכון שעל ידי ספורו בגנותו, יצמח מזה טובה לאחר, אבל בלאו הכי לא, ואף שעל ידי ספורו נסבב טובה לאחר, מכל מקום הוא לגנותו התכון, על כן צריך לעשות כמו שכתבנו: ואל ישיב עלי הקורא שהוא דבר שקשה מאד לעמד בו שכיון שהשואל יגלה לו שהדבר נוגע לו לאיזה ענין לא ירצה להשיב לו כלום. אף אני אשיב לו. לו יהי שהדבר כן, וכי מתר להושיט כוס יין לנזיר בשביל שישתכר מעות או שאר הנאה, וכן הכא בעניננו דהלא אסור לשון הרע על כל פנים איננו גרוע משאר אסורי התורה, וכי בשביל שיגיע לו מזה תועלת, יביא את חברו לאסור
ואולם באמת אין אנו צריכין לתשובה זו כלל, שכאשר יבוא לחברו ויאמר לו אחי אמר לי ענין אחד שאני רוצה לדרוש מעמך, ולא תגזם את הדבר, רק תאמר לי כפי מה שאתה יודע, ולא יהיה עליך אסור אם תגלה לי כי כונת שנינו הוא רק לתועלת ולא לגנות למי, ואני מבטיחך שלא יודע ממני דבר, ואחר כך יציע לו את הענין, בודאי ישיב לו האמת בזה. ורוב העולם נכשלים בזה, בעונותינו הרבים, בענין שדוך וכדומה שרוצים לידע עצם מהותו של המשתתף עמם, ורוצים לדרש ולחקר, הם מתנכרים ועושין עצמן כאלו אין נוגע להם מזה שמץ דבר, ועושין בזה אסור שמביאין את חבריהן ללשון הרע, ועוד יותר עושין שאיןמתחילין לשאל על מי שרוצים להשתתף עמו, רק על אנשים אחרים, הכל כדי שלא יבינו שיש להם שום נגיעה בזה, ומתוך זה מביאין לחבריהם לדבר לשון הרע גמורה על הרבה אנשים, שאין שום תועלת נצמח מזה, על כן צריך לעשות כמו שכתבנו (שם בהגה"ה)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה