מקרא
ויקרא פרק כז
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא יבדיל יפריש כמו לשון מפרש שהנודר צריך לפרש באיזה ענין הוא נודר וכמה הוא נודר[2] נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת שידור נדר לאמר אם השם יעשה לי כך אפדה נפשי כדי ערכי או ערך בני או ערך בהמה[3] לַיקֹוָק:
(ג) וְהָיָה עֶרְכְּךָ שני הכפין כפל הוא כמו שתאמר מאודם אדמימות מן לבן לבנונית וכאומר והיה ערך - הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
(ד) וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל:
(ה) וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לא שיהא הנודר קטן שאין בדברי הקטן כלום אלא גדול שאמר ערך קטן הזה שהוא בן חמש שנים עלי[4] וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים:
(ו) וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף:
(ז) וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים:
(ח) וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ שאין ידו משגת ליתן הערך הזה וְהֶעֱמִידוֹ לנערך לִפְנֵי הַכֹּהֵן ויעריכנו לפי השגת ידו של מעריך וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן לפי מה שיש לו יסדרנו וישאיר לו כדי חייו מטה כר וכסת וכלי אומנות אם היה חמר משאיר לו חמורו[5]: ס
(ט) וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיקֹוָק כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַיקֹוָק אם הקדישו סתם יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לקרבן ולא לבדק הבית[6]:
(י) לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה בין שאמר זו חליפי זו, בין שאמר זו תמורת זו[7] וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ:
(יא) וְאִם כָּל בְּהֵמָה של קדש שהוקדשה לקרבן ונעשה טְמֵאָה בעלת מום[8] אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיקֹוָק וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן:
(יב) וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה אפילו לא העריך נכון[9]:
(יג) וְאִם גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ עַל עֶרְכֶּךָ בבעלים החמיר הכתוב להוסיף חומש (ת"כ) וכן במקדיש בית וכן במקדיש את השדה וכן בפדיון מעשר שני הבעלים מוסיפין חומש ולא שאר כל אדם[10]:
(יד) וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ וכל נכסיו בכלל ביתו[11] קֹדֶשׁ לַיקֹוָק וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם:
(טו) וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְהָיָה לוֹ:
נביא
מלכים ב פרק י
(כא) וַיִּשְׁלַח יֵהוּא בְּכָל יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ כָּל עֹבְדֵי הַבַּעַל וְלֹא נִשְׁאַר אִישׁ אֲשֶׁר לֹא בָא וַיָּבֹאוּ בֵּית הַבַּעַל וַיִּמָּלֵא בֵית הַבַּעַל פֶּה לָפֶה:
(כב) וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל הַמֶּלְתָּחָה הוֹצֵא לְבוּשׁ לְכֹל עֹבְדֵי הַבַּעַל וַיֹּצֵא לָהֶם הַמַּלְבּוּשׁ הכוונה היה שיהיו נכרים במלבושיהם, לשלא ימלט מי מהם וגם רצה לברר מי החייב מיתה, כי חשש פן יתערבו עמהם הבאים רק לראות, ולכן צוה שילבשו לבוש המיוחד לעבודתם וכ"א מעובדי הבעל היה לו לבוש מיוחד שמור באוצר שמה:
(כג) וַיָּבֹא יֵהוּא וִיהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב בֵּית הַבָּעַל וַיֹּאמֶר לְעֹבְדֵי הַבַּעַל חַפְּשׁוּ וּרְאוּ פֶּן יֶשׁ פֹּה עִמָּכֶם מֵעַבְדֵי יְקֹוָק כִּי אִם עֹבְדֵי הַבַּעַל לְבַדָּם:
(כד) וַיָּבֹאוּ לַעֲשׂוֹת זְבָחִים וְעֹלוֹת וְיֵהוּא שָׂם לוֹ בַחוּץ שְׁמֹנִים אִישׁ וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֲשֶׁר יִמָּלֵט מִן הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל יְדֵיכֶם לשמרם שלא יברחו נַפְשׁוֹ תַּחַת נַפְשׁוֹ נפש השומר הפושע בשמירתו, תחת נפש הנמלט בפשיעתו:
(כה) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לַעֲשׂוֹת הָעֹלָה וַיֹּאמֶר יֵהוּא לָרָצִים וְלַשָּׁלִשִׁים בֹּאוּ הַכּוּם אִישׁ אַל יֵצֵא וַיַּכּוּם לְפִי חָרֶב וַיַּשְׁלִכוּ הָרָצִים וְהַשָּׁלִשִׁים השליכו חללים את עובדי הבעל וַיֵּלְכוּ עַד עִיר בֵּית הַבָּעַל:
(כו) וַיֹּצִאוּ אֶת מַצְּבוֹת בֵּית הַבַּעַל שהיו של עץ והיו סביב בית הבעל וַיִּשְׂרְפוּהָ:
(כז) וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל מצבה אחת גדולה של אבנים שנקראת מצבת הבעל וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּ למחראות לְמוֹצָאוֹת למקום יציאת הצרכים כלומר בית הכסא עַד הַיּוֹם:
(כח) וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל:
(כט) רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן: ס
(ל) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל יֵהוּא ביד יונה הנביא יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב בְּנֵי רְבִעִים כלומר ד' דורות יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל:
(לא) וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל לְבָבוֹ לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל:
(לב) בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל יְקֹוָק לְקַצּוֹת שהחל להכות היושבים בקצה, מעבר הירדן מזרחה בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם חֲזָאֵל בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל:
(לג) מִן הַיַּרְדֵּן לצד מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ אֵת כָּל אֶרֶץ הַגִּלְעָד הַגָּדִי וְהָראוּבֵנִי וְהַמְנַשִּׁי מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וְהַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן:
(לד) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יֵהוּא וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וְכָל גְּבוּרָתוֹ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל:
(לה) וַיִּשְׁכַּב יֵהוּא עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּשֹׁמְרוֹן וַיִּמְלֹךְ יְהוֹאָחָז בְּנוֹ תַּחְתָּיו:
(לו) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ יֵהוּא עַל יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה בְּשֹׁמְרוֹן: פ
כתובים
משלי פרק יד
(א) חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ כל אחת מהנשים החכמות בונה משפחתה (כגון - אשת און בן פלת) וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ הטפשה הורסת משפחתה (כגון - אשתו של קרח): (ב) הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא ה' ההולך ביושר הוא ירא את ה' וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ המעקם דרכיו מבזה את ה': (ג) בְּפִי אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה בפה האויל יש מקל גאוה, מתגאה בדבריו שיכה ויעניש וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵםהחכם נשמר ע"י שפתיו מהאויל, בזה שלא עונהו ואינו בא לידי מריבה עמו: (ד) בְּאֵין אֲלָפִים אֵבוּס בָּר כשאין שוורים אוצר התבואה ריק מתבואה. בר = נקי (מתבואה) וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר כשיש שור חזק יש הרבה תבואה. (והענין בתורה - כשאין תלמידים לרב תורתו מתמעטת, וכשיש תלמידים מפלפלים תורתו מתרבית): (ה) עֵד אֱמוּנִים לֹא יְכַזֵּב האיש שדרכו לא לכזב הוא עד אמת וְיָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר המדבר כזב , הוא עד שקר. (והדיין - צריך לחקרו היטב היטב כי מסתמא משקר הוא): (ו) בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן הלץ כשרוצה להחכים אינו יכול (כשלא שב מדרכו בליצנות) (שרגיל הוא להתרחק מהחכמה ולבזותה) וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל הנבון קל לו לקנות דעת (כי מורגל לבקש דעת.): (ז) לֵךְ מִנֶּגֶד לְאִישׁ כְּסִיל לך ממול ומרחוק לאיש כסיל - שלא יתקרב אליו ללכת עמו וּבַל יָדַעְתָּ שִׂפְתֵי דָעַת (ומבל ידעת ) וממי שאינך יודע ששפתיו שפתי דעת לך ממולו: (ח) חָכְמַת עָרוּם הָבִין דַּרְכּוֹ חכמתו של הערום להתבונן ולחשב דרכיו אשר ילך בם וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה אבל הכסילים בטפשותם מרמים עצמם ואינם רוצים לחשוב האמת אם דרכם טובה או לא: (ט) אֱוִלִים יָלִיץ אָשָׁם מתלוצצים על עשית עבירות (אינם פוחדים מהעבירות) וּבֵין יְשָׁרִים רָצוֹן הישרים מדברים ביניהם איך לעשות רצון ה': (י) לֵב יוֹדֵעַ מָרַֹת נַפְשׁוֹ האדם לבדו יודע גודל צערו ויגיעתו (בעבודת ה') וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר ועל כן כשיגיע עת שמחתו (כשיקבל שכרו) לא יתערבו אחרים ליטול עמו בחלקו: (יא) בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד משפחת הרשעים תשמד (אף שמבוסס כבית) וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ משפחת הישרים תפרח ותגדל (ואף שהם כאהל שאינו כל כך מבוסס): (יב) יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ שנראה לו שדרכו ישרה וטובה (מתפתה שההנאות הן הטוב) וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת אך לבסוף דרכו מובילה אותו למוות. (ענש רדיפתו אחר העוה"ז): (יג) גַּם בִּשְׂחֹק יִכְאַב לֵב סוף הצחוק (של ההולך אחר הנאות העוה"ז) שיהיה לו כאב לב וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה סופה של השמחה (בהנאות העוה"ז) יגון וצער: (יד) מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב הרשע שלבו סר מהמצוות יקבל שכר דרכו הטובה בעוה"ז. (סוג לב = סור לב מלשון נסוג שלבו סר מה') וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב האיש הטוב יקבל בעוה"ז רק מהעלים של העץ (ממשיל שכרו לעץ) כלומר - מקצת שכרו מקבל כאן אך הרוב נשמר לו לעולם הבא: (טו) פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר המתפתה מאמין אף לדבר שאינו אמת וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ הפקח יתבונן על צעדיו ללכת בדרך הישרה (ואינו מתפתה לשקרים):
משנת ההלכה
דיני היתר עיסקא
א. אדם שאין לו עסקים כלל וגם אינו מתכוין לעשות עסקים אסור ללות לצרכיו הפרטיים בהיתר עיסקא שהרי אינו עושה שום עסק בחלק הפקדון וגם שאר עסקיו אינו משעבד ונמצא שכל ריוח שיתן אינו אלא רבית גמורה[12].
ב. י"א[13] שעדיף לכתוב את ההיתר עיסקא באופן שכולו פקדון ואין בו שום חלק מלוה ואין הלוה אלא שומר שמתעסק בכסף כשלוחו של המלוה (שו"ת חלקת יעקב יו"ד סי' סג סד)
ג. וצורת עיסקא זו שהמלוה נותן את המעות ללוה ע"מ להתעסק ולהרויח ומתנים ביניהם שיתחלקו ברוחים חצי למלוה וחצי כשכר טירחא ללוה ובאופן זה לכאורה יש סיכון למלוה שהרי אם קרה דבר מה לקרן או שהיה הפסד ולא ריוח הפסיד כל כספו כיון שהאחריות עליו שהרי זה בתורת פקדון ולכן מתנים ביניהם שהלוה מתחייב שלא יהיה נאמן על הפסדי הקרן אלא בעדים או בשבועה ואם לא ישבע או יביא עדים מתחייב לשלם הכל למלוה וכדרך שעושים בהיתר עיסקא הנ"ל. וכן ביחס לריוח מתנים שלא יהיה הלוה נאמן כמה היה הריוח או ההפסד אלא בשבועה ואם לא ישבע יהיה חייב לשלם למלוה סכום מסוים ושאר הריוח יהיה שלו ובאופן זה אין רבית כלל כיון שאין הלוה אלא שליח על הפקדון ועל מה שמתחייב לשלם אינו לפטור את עצמו מחויבי שומרים וכן באופן זה אין צריך המלוה לשלם שכר טירחא ללוה כיון שאינו אלא פקדון וכן באופן כזה כל עמלה שתשולם למלוה קודם ההלואה או לאחריה כדי שיבצע עיסקא זו אין בה ממשום רבית כיון שאין כאן הלואה כלל אלא פקדון.
ד. בשנת תרפ"ט יצא הרה"צ אדמו"ר מאיר איגר זצ"ל מלובלין[14], לחתור חתירה ולמצא עצה להציל כלל ישראל מפירצה היתירה, בחומת הדת כרם בני ישראל, בולט יותר מכל הפרצות בעוה"ר, באיסור רבית החמור המרובה בלאוין, והסכימו עמו רבנים רבים וגאונים שבדורו, ובראשם ר' אלי' קלאצקין אב"ד דלובלין ואח"כ בירושלים, והגאונים ר' מאיר אריק אב"ד טארנא ר"ש ענגל אב"ד ראדימושלא ר' אברהם מנחם שטיינברג אב"ד בראד ועוד רבנים רבים וגאונים מפורסמים, שכל אחד מישראל העוסק במסחר יעשה בעשי"ת היתר עסקא כללי על כל השנה אצל ב"ד שבעירו שכל העסקים שיעשה במשך השנה יהיו על צד היתר עיסקא, כעין התרת נדרים שעושין בכל שנה. אמנם יש רבים שחלקו עליו כהגאון ר' איסר זלמן מלצר והגאון ר' אהרון קוטלר.
ה. וכתבו האחרונים[15] שלכתחילה אין לסמוך על זה אבל בדיעבד ובפרט במקומות שלא יוכלו לעשות היתר עיסקא יש לסמוך על זה[16]
ו. י"א שאין לסמוך על היתר עיסקא כלל וכתבו האחרונים שהמחמיר בדבר זה תבוא עליו ברכה[17].
[1] רמב"ן
[4] רש"י
[5] רש"י
[6] רשב"ם
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] רשב"ם
[9] העמק דבר
[10] רש"י
[11] מלבי"ם
[12] ברית יהודה פל"ח ס"ק יח פ"מ ס"ק כט ועיין בתורת רבית שהביא שיש מקילים בזה כיון שההלוה יכול להתעסק ולהשתמש וצריך להשבע אם לא התעסק או השתמש וא"כ לפתור עצמו משלם היום הריוח ואינו רבית
[13] עיין שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן כט שכתב קשה לי טובא על "היתר עיסקא" הנהוג בזמננו דאע"ג שכולו אמת ואין בו שום הערמה, מ"מ הלא ברור כשמש בצהרים דאי לאו חצי ההלואה לא היה מקבל ממנו את החצי פקדון באותם התנאים, וא"כ אף אם לא פירשו כן להדיא מ"מ גם סתמא כמפרש, וה"ז צריך להחשב כאילו קצץ המלוה שכנגד אותו הסכום שהלוהו חנם יקבל ממנו הלוה פקדון להתעסק בו וגם יתן לו עבורו רווחים כפלים ממה שאחרים רגילים ליתן, וכידוע שגם אותם הנוהגים לסדר את ההיתר עיסקא שלהם באופן שכל הסכום הוא פקדון ג"כ אין המקבל נותן יותר רווחים מאלה שעושים את העיסקה כנהוג מחצה מלוה ומחצה פקדון, וכיון שכן בכל עיסקא של חצי מלוה וחצי פקדון צ"ע דהו"ל כקצץ המלוה עם הלוה שיקנה ממנו חפץ מסוים ביותר משויו דנפישי רבוואתי דס"ל שהוא ממש רבית קצוצה וצ"ע
[14] בספרו "תקנת רבים" הנדפס בווארשא בשנת תר"צ ובספר הנ"ל מובא דעת כל הרבנים ופרטי דברים ומשא מתן של הלכה הנדרש לעצה הלזו, וכמה רבנים וגאונים התנגדו לזה, עי' שו"ת חבצלת השרון להגאון מטרנפול סי' ס"ג. מובן מאליו, שהרבנים המתירים כוונתם היתה להציל מה שאפשר להציל, ולבחור הרע במיעוטו, ונכנסו בפירצה דחוקה ובכמה עקולי ופשורי בכדי להגן על כלל ישראל, בידעם שאי אפשר להשבית המסחר מקור הפרנסה של כלל ישראל הכרוך באיסור רבית החמור, וטכסו עצה הנ"ל המסובכה בכמה פקפוקים, כמו שיראה הרואה בספר הנ"ל.
[16] "ועיין שו"ת הר צבי יו"ד סימן קמא שהביא מרב אחד תקנה להנצל מאיסור רבית. שכל איש מישראל יכתוב בכתב ידו וימסור לב"ד, שכל עסק ומסחר כסף, הן מה שיתן לאחרים או מה שיקבל, הוא עושה זה באופן היתר עיסקא כתיקון מהר"ם ז"ל, ואף אם ישכח או שלא יוכל לדבר מזה בפירוש בשעת נתינת או לקיחת הכסף. בנידון דידן שהוא מתנה תנאי גמור, שפיר י"ל דאף שהתנאי היה מקודם, מ"מ עושה המעשה של אח"כ ע"ד תנאו הראשון, ועיי"ש שהביא משו"ת פנ"י (ח"ב סי' קא) שכתב "מ"מ צריך דקדוק קצת דמשמע אם היה תנאי ממש דאין צריך להתנות בשעת מכירה וזה אינו, דאפילו אמר בפירוש קודם מכירה שמשום זה מוכר אינו כלום כמבואר בפוסקים, וצ"ל דקודם מכירה מיקרי הכל גילוי מילתא דעם מי יתנה, ולא שייך תנאי כלל כיון שלא מכר עדיי"ן, עכ"ל. וא"כ בנ"ד נמי שהוא מתנה קודם המעשה, אין זה אלא גילוי מילתא ולא מהני לבטל המעשה שעושה אח"כ בסתם. ולא תועיל עצה זו לינצל מרבית ומלבד זה לכאורה לא תועיל תקנה זאת, אלא בהזדמנות ששניהם, המלוה והלוה, חתמו על מודעה זו וקבלו שניהם שכל עסקיהם בעניני הלואות יהיו על תנאי זה, מה שאין כן אם אחד לא חתם כלל, יש לדון טובא דאין חתימת האחד מוציאה ענין זה מדין הלואה ולא נמלט מאיסור רבית. ויש להאריך בזה הרבה אלא שלקצר אמרתי, ועכ"פ תקנה זו טובה ונחוצה להציל מה שאפשר והנה אחד מגדולי דורנו הציע, שיקבלו בשבועה שלא יחזרו בהם. ויש לעיין בזה, דהוי כנשבע שלא יאכל נבלה דאין שבועה חלה ע"ז משום דמושבע ועומד מהר סיני הוא". וכן עיין בשו"ת מנחת יצחק חלק א סימן כא אות ט
[17] עיין בברית יהודה פ"מ ס"ק א הביא הדעות וכן עיין בעיקרי דינים פכ"ט סעי' ד ועיין בספר דעת רבית סי' קעז עמ' קםא שהביא מעשה מהגר"א ובחת"ס בענין היתר עיסקא ולכאורה בהיתר עיסקא שכולו פקדון לכו"ע הוי לכתחילה ועיין באהבת חסד לחפץ חיים זצ"ל בעניני גמילות חסדים פט"ו שהמלוה בהיתר עיסקא אינו מקיים מצות עשה של אם כסף תלוה את עמי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה